נקודת תצפית טובה, זה מה שהיא צריכה עכשיו. היא מביטה סביבה – יש כמה דרכים שמובילות למעלה, לכאורה, אך היא מכירה את הסוג הזה של טופוגרפיה מספיק כדי לדעת שחלק מהן יובילו למקסימום מקומי – פסגה שמוקפת פסגות גבוהות ממנה ולא מהווה שום יתרון תצפיתי, ורק תשרוף לה שעות אור יום יקרות. לזהות את הלמעלה שבאמת מוביל למעלה, זה האתגר.
היא בוחנת את השבילים, מחפשת סימנים שהיא לא יכולה להסביר במודע – ניווט ירושלמי, קראו לזה, האומנות העתיקה של הידיעה באיזה גובה את אמורה להיות כדי להגיע למקום אליו את רוצה להגיע, במקום באיזה כיוון הוא. ולדעת שעם הידע הזה מגיעה גם ההבנה לאן להתקדם כדי להגיע לגובה הנכון. זה חוש, אומנות יותר ממיומנות נרכשת, ורבים טוענים שרק ירושלמים אמיתיים, כאלה שנולדו וגדלו בעיר, דור שני או שלישי – או שביעי, לפי חלק מהאנשים – ניחנו בו. היא לא מאמינה בכך, כמובן, ובכל זאת סומכת על חושיה שיובילו אותה. מזל שאלה גבעות. היא תמיד מרגישה חסרת אונים מבחינת ניווט כשהיא במישור.
היא בוחרת בשביל תלול יחסית, שמוביל אל בין שתי תצורות סלע, כאילו נוצר על ידי מים זורמים ולא על ידי… מה, בעצם? או אולי על ידי מי? לא בני אדם, זה בטוח. היא אולי לא האדם הראשון כאן, אבל מהאופן הרופף והלא לגמרי מתאים בו החליפה שקיבלה ישבה עליה, הם כנראה לא ראו כאן הרבה כמוה. עדיין. זה עשוי להשתנות. זה ישתנה. בני האדם יציפו את המערכת הזו, בסופו של דבר, כמו את כל האחרות, ממלאים את תצורות הסלע הבתוליות ביתדות ובנקודות אחיזה שמותאמות להולכים על שתיים, סוללים מסלול משפחות ומסלול למיטיבי לכת, מְגַדרים את נקודות התצפית שתהיינה בטוחות ונוחות ומציבים בהן דוכן לממכר מזכרות. היא כבר לא תהיה כאן לראות את זה – היא אף פעם לא שם לראות את זה, למרות שהיא חלק הכרחי בתהליך. החוויות שלה הן שיובילו אותם לכאן, בעקבותיה. תחושת האוויר המסונן-אך-צלול-וקר בריאותיה בסוף הטיפוס המאומץ, יפי העמק בו היא נמצאת עכשיו כשהוא מואר כך באור הסגלגל המוחזר מכוכב הלכת הזוהר בשמים, מוקף בירחיו האחרים, הנוצצים, זרותם עוצרת הנשימה של השמים למול המוכרות הנוחה של האדמה המחורצת בעמקים וגבעות, כל אלה ימשכו אותם לכאן. תחילה את ההרפתקנים, שבתורם ישדרו את חוויותיהם ויובילו לכאן קרובי משפחה וחברים. שבעקבותיהם יגיעו קרובי המשפחה והחברים שלהם ותוך כמה שנים דוכן המזכרות יעמוד ממש כאן, רגע לפני נקודת התצפית, מספיילר את הנוף, היא כבר בטוחה שייפתח עוד רגע, יכולה ממש כבר להרגיש בו, בטוחה כל כך שהיא לא מחכה ומסמנת הערת "גזלן" מנטלית על המפה (אחר כך תתרגם את זה מהעגה הירושלמית העתיקה להערה עסקית רצינית). בדמיונה היא יכולה כמעט לראות את הדוכן, על תמונותיו המודפסות ברזולוציה נמוכה על חולצות, כולל אפילו חולצות עם כיתוב בעברית, שהיא תצטרך להעמיד פני נלהבת כשדודה שלה תשלח לה תמונה של עצמה לבושה באחת. כדי להרגיש קרובה אליה, היא יודעת, מאהבה, כאומרת "תראי, אנחנו מטיילות באותם הנופים גם אם בהסטה של כמה שנים ולא באותו האופן".
חוש העליות הירושלמי שלה לא מכזיב. הנוף נפתח לפניה, נפרש תחתיה בנדיבות באור הסגול. היא מוסיפה הערת שימו-לב-זה-מקום-חשוב לנקודה על המפה בה מתעדכן המסלול שלה בזמן אמת על ידי רשת הלוויינים המקומית – זה לא שהירח בתולי לחלוטין, הוא ידוע כבר לכמה וכמה מינים, אך בכל מסעותיה עוד לא פגשה זן שמסוגל להפוך מקום למתויר כמו האנושות, ויותר מכך, לביתי ומוכר כמו הישראלים. פעם עוד הייתה מנסה לחזור למקומות שמיפתה, הרי יש כל כך הרבה לראות, אי-אפשר לחוות שמורה שלמה בביקור אחד, ובטח לא ירח או כוכב לכת, אבל מהר מאוד גילתה שהיא נשאבת בעל כורחה לתוך החבורה האנושית המתהווה. ועוד גילתה שכשהיא מוקפת אנשים היא מרגישה הרבה יותר לבד מאשר כשהיא האדם הראשון – או השני, או השלישי – שדרך אי-פעם על קרקע כלשהי, אמת אותה מיהרה להדחיק. עכשיו היא מקפידה להישאר לפני העדר, בוחרת ביעדים המרוחקים והזרים ביותר שהיא מוצאת, הקלטות התחושות שלה צברו כבר לא מעט עוקבים אדוקים שאינם דודה שלה, שהבינו שאצלה ימצאו את המקומות המשונים והמופלאים ביותר.
היא מעיפה מבט אחרון בנוף, חורטת אותו ואת תחושת ההתעלות שבו בזיכרונה ובמחשבותיה, ומכבה את ההקלטה. היא מפעילה את משואת המיקום הלוויינית שלה, שולפת מתרמילה את המקבילה המקומית הקרובה ביותר שמצאה לסנדוויץ' ותפוח, ומתיישבת על סלע להמתין לרחפת שתאסוף אותה למשרדי הנהלת השמורה. בינתיים היא עוברת על מסמך ההערות שלה, הצעות לשיפורים ושפצורים שיהפכו את המקום לידידותי ומושך יותר לבני אדם. היא צועדת בשטח כבר שלושה ימים, אבל לרחפת ייקח רק כמה דקות להגיע והיא רוצה להגיע לפגישה כמה שיותר מוכנה, שתוכל לסיים אותה כמה שיותר מהר. הפגישות האלה היו החלק שהכי פחות אהבה בשירותי הייעוץ שהציעה – המחיר אותו שילמה על ההזמנות שזרמו אליה לבקר באתרים היפים ביותר בגלקסיה, טיולי הכול-כלול פלוס בונוס ייעוץ שמן שהיו מוכנים לשלם לה על מנת למשוך את אחד ממיני התיירים הפעילים ביותר ביקום המוכר. כל מי שיצאו לחלל חלקו את אותו הדחף לחקור ולגלות, אך רק מינים מעטים גילו נטייה לפסוע במסלולים מוכרים וידועים רק כדי שיוכלו לחלוק את חוויותיהם הזהות עם מי שבעצמם כבר היו באותו המקום בדיוק, וגם היו נכונים לשלם על כך. היא סיימה לעבור על רשימותיה לפני שעלתה לרחפת, והעבירה את זמן הטיסה ברפרוף על תיבת הדואר הנכנס שלה, שכרגיל התמלאה בזמן הטיול בו הקפידה תמיד להישאר מנותקת מהציוויליזציה כדי לשמור על טוהר החוויה. "עוד לא סיימת את הייעוץ הזה", היא שומעת את קול אימהּ בראשה, "ואת כבר מחפשת את היעד הבא?" למה שלא תעצור לנוח רגע?
עשרות הצעות למסעות המתינו לה – שמורה תת-מימית בכוכב שרובו אוקיינוס ירקרק, ירח שמכוסה בקרח כסוף וירח אחר שהמנגנון שמאפשר לצמחייה בו לעשות פוטוסינתזה צבע אותה בכתום במקום בירוק היו ההצעות שתפסו את עינה במיוחד – ולצידן תמונה של דודתה מחייכת מול נוף שזכרה בקושי, והשאלה הרגילה: מתי את באה הביתה?
היא עוצמת את עיניה ומעלה בעיני רוחה את הבית: משפחתה האוהבת על ציפיותיהם וסיפוריהם ורגשותיהם המציפים, ירושלים הבנויה, עוטה שלמת בטון ומלט ומתוירת עד זרא, אחת הערים הצפופות ביותר שכוכב המוצא הצפוף באופן כללי של האנושות, כל האנשים האלה… היא נחרדת מדמיונותיה כשהרחפת נעצרת ודלתותיה נפתחות. בחוץ ממתינים לה כמה טכנאים מצורת החיים השלטת על הירח הזה, יצורים שמזוויות מסוימות קצת מזכירים ינשופי ענק ומאחרות חתולים בעלי שש רגליים ונוצות, שמסייעים לה להוריד את החליפה שהגנה עליה מהפתוגנים שעלולים להסתתר בטבע הזר והמוזר שלהם. עיצוב החליפה המגושם הוא ההערה הראשונה ברשימה שלה, וגם השנייה, והשלישית. בדקות הארוכות שחולפות עד שהחליפה מוסרת, כבר נופל בה דבר: ירח קרח כסוף נשמע כמו בדיוק הדבר שהיא צריכה עכשיו. אולי כשתסיים שם תשקול לחזור הביתה לביקור, אבל עוד לא. יש יותר מדי מקומות לגלות, בהם איש לא ביקר עדיין. בחזרה לפרויקט הסיפורים
