מאיה חזרה הביתה מהעבודה, זרקה את התיק בפתח החדר שלה ושל הדס, וסגרה את הדלת. היא נישקה את הדס והרימה חולצה של הדס מהרצפה.
"את לא מבינה מה קרה במחלקה היום, מה דוקטור קוסטר עשתה, קיבלתי מטופלת אחרת, עם כוחות של אש. ניסיתי להגיד שהיא צריכה מישהי יותר מנוסה וקוסטר לא הקשיבה. אני לא מבינה אותה. היא יודעת מה דעתי עליהם. מה היא נותנת לי אותה?"
הדס לא הגיבה, רק בהתה באוויר והמהמה מדי פעם.
"מה קרה?" מאיה התקרבה אליה.
גבותיה של הדס היו מורמות, כמו כל פעם שמשהו ממש רע קרה. "אני צריכה לספר לך משהו."
"מה? הילדים שלך שוב העיפו עלייך עפרונות באמצע השיעור?" אמרה מאיה וניסתה להצחיק את הדס, שעבדה עם ילדים אחרים, מאיה לא אהבה את זה אבל כבר לפני זמן רב הן הגיעו לסטטוס קוו של שתיקה בנושא הזה.
"לא. אולי כדאי שתשבי."
"טוב, את מלחיצה אותי. מה קרה?" מאיה התיישבה על המיטה שלהן.
"אני מבקשת שלפני שתגיבי תיקחי נשימה עמוקה."
"נו. מה קרה?" מאיה התחילה לשחק עם הגומייה שהייתה על פרק כף היד שלה, כמו כל פעם שהייתה בלחץ.
הדס התיישבה ליד מאיה והחזיקה את היד שלה. "היום בזמן שהכנתי ארוחת צהריים המגרה של החטיפים נפתחה וחטיף שוקולד יצא ממנה והחל לרחף."
"אוקי ו…?" מאיה סירבה להבין.
הדס נשמה נשימה עמוקה. "התחלתי לעקוב אחריו והוא הגיע לחדר של אלון."
"נו. ו…? בטח הילד של השכנים שלא ממש שולט בכוחות שלו. צריך לדבר איתם על זה. זה ממש לא ב-"
"מאיה," הדס קטעה אותה, "זה היה אלון שלנו. הוא עשה את זה." הדס לחצה על ידה של מאיה חזק, זה היה הסימן שלהן ל'אני אוהבת אותך לא משנה מה'.
"לא יכול להיות. לא יכול להיות שהילד שלי." מאיה משכה את ידה מהיד של הדס.
"מאיה, זה היה הוא." הדס קברה את מבטה ברצפה.
"לא יכול להיות. הילד שלנו לא יכול להיות כזה. זה הילד של השכנים. אני אלך לדבר איתם."
"מאיה," הדס אחזה שוב ביד של מאיה, כאילו מפחדת שהיא תברח, "הוא ישב שם בוהה בקיר ונראה מרוכז לגמרי במשהו, הוא היה עם יד אחת באוויר. זה היה הוא."
"אוקי… אוקי… אני… אני… אנחנו… צריכות ל…." מאיה לא הצליחה לדבר, היא תמיד גמגמה כשהייתה בסערת רגשות, היא שנאה את זה. "הדס… הוא לא… זה לא קורה לי."
"מאיה זה בסדר הוא עדיין הילד שלך. ואנחנו נגדל אותו. ו… יהיה בסדר. אני מבטיחה. אני כאן." היא שוב לחצה על ידה של מאיה.
"יהיה בסדר." מאיה חזרה אחרי הדס, המילים נשמעו לה חסרות משמעות, היא שוב משכה את ידה מהיד של הדס. "יהיה בסדר. אנחנו נהיה בסדר." היא ניסתה לשכנע את עצמה. "הוא יהיה בסדר."
"מאיה. הוא עדיין הילד שלנו. הוא אותו ילד. הוא אותו ילד שמחבק אותך. הוא עדיין הילד הכי חמוד בעולם כולו. יהיה בסדר, אני מבטיחה לך. אנחנו נעבור את זה."
"הוא אחר." מאיה זרקה את החולצה על הקיר. "סליחה," היא אמרה וקולה נשמע מרוסק. "את יודעת מה? אני נכנסת להתקלח."
ריח השמפו עדיין עלה משיערה של מאיה, הן לחשו כדי לא להעיר את אלון, אבל כנראה שאם הוא לא היה בבית השיחה הייתה מתנהלת בצעקות.
"אולי נשלח אותו לפנימייה?" אמרה מאיה.
"את צוחקת, הוא בן חמש," ענתה הדס וניסתה לאחוז בידה, מאיה הרחיקה את היד כך שלא תצליח.
"אנחנו לא יכולות לגדל אותו." מאיה לא העזה להביט בעיניים של הדס.
"הוא הבן שלנו!" הדס ניסתה לתפוס עיניה ומאיה ברחה מהמבט שלה.
"הוא מאלה!"
"הוא הבן שלך."
"הוא מאלה. אנחנו לא יכולות לגדל אותו. ומה אם הוא יהפוך להיות אלים ו… אנחנו לא יכולות לגדל אותו. אני לא יכולה לגדל אותו."
"הוא בסך הכול פתח את המגרה ולקח חטיף שוקולד בעזרת כוח המחשבה, כמה מסוכן הוא כבר יהיה?!" הדס שיחקה בידיה בחוסר שקט.
"את לא מבינה, הוא אחר. הם אלימים. תמיד. לא משנה מה הכוחות שלהם." מאיה לחשה, וקולה עדיין היה מרוסק.
"את באמת מאמינה במה שאת אומרת?" בעיניה של הדס נצצו דמעות. "הוא הילד שלנו." את המילה "ילד" היא אמרה לאט, מדגישה כל הברה.
"הוא אחר."
"הוא גם הבן שלך. זוכרת?"
מאיה לקחה שאיפה ארוכה ונשפה באיטיות החוצה. "יהיה לו יותר טוב לגדול בפריפריה. הוא יגדל עם כאלה כמוהו. כאן כולם תמיד יסתכלו עליו עקום."
"אני בחיים לא אסתכל על הבן שלי עקום." הקמט במצח של הדס נהיה ברור יותר, כמו כל פעם שהיא הייתה עצבנית.
"המורים יסתכלו עליו עקום, הוא יצטרך לעבוד פי שתיים מכולם, עדיף שיגדל בפנימייה בפריפריה. את זוכרת את האחרים שלמדו איתך בכיתה?" הדס השפילה עיניים. "כולם יסתכלו עליו עקום, יהיה לו יותר טוב בפריפריה." מאיה התרחקה קצת מהדס.
"אני רוצה לגדל את הילד שלי, לא משנה מה הוא." עכשיו הדס הסתכלה ישר לתוך העיניים של מאיה ומאיה השפילה עיניים.
"את רגישה לנושא הזה רק בגלל אח שלך."
"זה הבן שלך. אני לא מבינה אותך. איך את מסוגלת? אז מה אם הוא…" הדס לא הייתה מוכנה להשתמש במילה הפוגענית ההיא.
"הוא אחר. הוא יפגע בנו."
"הוא צועק עלי כשאני הורגת יתוש! את באמת חושבת שהוא יפגע במי-" הדס הפסיקה לדבר כשאלון נכנס לחדר.
"מה, חמוד?" הדס שאלה.
"חלמתי חלום רע." הדס חיבקה אותו חזק. כמו שתמיד חיבקה אותו.
"אתה רוצה לישון איתנו הלילה?" אלון הנהן וטיפס על המיטה ונשכב ביניהן. מאיה זזה קצת הצידה כדי שלא תיגע בו.
מאיה התקשרה לדוקטור קוסטר להודיע שהיא חולה. דוקטור קוסטר אמרה שהיא חולה יותר מדי בזמן האחרון ואולי כדאי שתיבדק ושתרגיש טוב. מאיה הרגישה רע לשקר לה.
כשהדס חזרה הביתה מבית הספר, היא שאלה את מאיה אם גם היום לא הלכה לעבודה.
"אולי ניתן לו כדורים?" מאיה הסתכלה בעיניים של הדס במבט מפציר.
"זה מסוכן. הם לא בטוחים, בטח לא לילדים. ואת יודעת את זה." מאיה הסתכלה על הדס בתוכחה.
"אבל… זה ייקח ממנו את זה."
"זה לא זה. אלה כוחות." הדס הדגישה כל מילה.
"זה יסבך לו את החיים, וחוץ מזה אני לא מסוגלת שיהיה אחר בבית שלי."
"הוא הבן שלך!" הקמט במצחה של הדס שוב העמיק, מאיה הבחינה שהוא מופיע הרבה מאז ה… אירוע עם חטיף השוקולד.
"אני מצטערת שאני לא ליברלית כמוך, באמת. אבל אני לא. אני לא מסוגלת, לא אחרי כל מה ששומעים בחדשות."
"הכדורים יהרסו לו את החיים ולא זה שהוא אחר."
"יש כאלה בטוחים."
"אין. יש כאלה עם פחות תופעות לוואי ידועות. ואת יודעת את זה. את רופאה! את באמת מוכנה לתת לילד שלך משהו לא בטוח? משהו שיכול לגרום להיות חולה? משהו שיכול להפוך אותו לזומבי?" הדס נעמדה.
"כדורים לא הופכים אותך לזומבי." מאיה זזה צעד לאחור.
"לא? הסתכלת על האנשים במחלקה טוב, מאיה? או שכבר שכחת כי לא הלכת בימים האחרונים?"
"תנשמי. אני מצטערת שאני לא כמוך. ואני גם אוהבת את אלון. אני פשוט לא מסוגלת לגדל כזה…"
"מאיה, אלון הוא לא 'כזה'. הוא הבן שלך, לעזאזל!"
"הדס… לטובתו."
"לא. את לא מתחילה עם הבולשיט הזה. זה לטובתך ולמען השקט שלך." מאיה השפילה מבט. "את עכשיו הולכת לאסוף אותו מהגן ובדרך לשם את מתאפסת על עצמך."
באותו ערב, אחרי שאלון התקלח ומאיה השכיבה אותו לישון היא נכנסה לחדר העבודה. "סליחה," אמרה.
הדס ישבה ליד השולחן מול המחשב. "שלושה בני נוער אחרים מתו, חברת התרופות ציקלון נמצאת תחת חקירה." הדס הקריאה. "את עדיין חושבת שצריך לתת לו כדורים?" היא הסתכלה על הדס ישר לתוך העיניים.
"כן." מאיה שיחקה עם הגומייה שהייתה לה על היד.
הטלפון של הדס התרומם לאוויר והתחיל להתקדם לכיוון היציאה מהחדר. הדס קמה והלכה בעקבותיו. מאיה נותרה ממוסמרת למקומה, לא מסוגלת לזוז.
כשהדס חזרה עם הטלפון היא לא הסתכלה לעבר מאיה, רק התיישבה וגללה מטה את הכתבה.
"אני באמת חושבת שצריך לתת לו כדורים. זה לא מסוכן, משתמשים בהם הרבה במחלקה," אמרה מאיה בקול רך.
"מאיה, כמה מטופלים אחרים," הדס שנאה את המילה הזו אבל לא הייתה חלופה, "היו במחלקה בזמן שהיית בה?"
"ארבעה מאושפזים אצלנו כרגע, אבל ראיתי הרבה יותר במהלך ההתמחות, וגם במהלך הלימודים הייתי עוזרת במחקר של פרופסור אברהם שעזק בנושא," אמרה מאיה בקול סמכותי אך מרגיע. "ואפשר לחקור עוד. אנחנו ניתן לו את הכדורים הכי בטוחים שיש. אני מבטיחה לך. רק שלא יהיה כזה."
"שלא יהיה מי שהוא? מאיה, אני עובדת כל יום ללמד ילדים כאלה שזה בסדר שזה מי שהם. את באמת חושבת שאני אתן לילד שלי כדורים?" הדס נעמדה. מאיה הסתכלה לרצפה.
"אבל…"
"אחי…"
"אל תתחילי לדבר על אחיך. הוא לא דוגמה לכלום. רצחו אותו בגלל שהוא היה אחר ואת יודעת את זה, זה שאת והמשפחה הדפוקה שלך בהכחשה –" מאיה צעקה, מדגישה את המילה רצחו.
"אל תדברי על אח שלי!" הדס קטעה אותה בצעקה משלה.
הטלפון של הדס התחיל לרחף.
"את רואה?!" מאיה צעקה על הדס.
"מה הבעיה עם זה?" הדס אמרה.
"אני לא מוכנה לגדל ילד כזה."
"זה הבן שלך!" הדס שאגה, יצאה מהחדר וטרקה את הדלת.
בבוקר לפני היציאה לבית הספר מאיה הושיטה לאלון חצי כדור, כמו שהרופא המליץ, ואלון בלע אותו עם לגימה ארוכה של מים."זוכר לא לספר לאמא?" שאלה מאיה.
אלון הנהן ולקח את התיק שלו. "אמא, אני מאחר."
