המעבורת הנמיכה מבעד לעננים ונמל החלל נגלה, משתרע על החוף. המקום שבו מים, אדמה וחלל נגעו זה בזה. עמיר שלח יד ואחז בידה של רקפת שישבה במושב לידו. הוא לעלע, לבלוע את הגוש שחסם את גרונו, ורקפת ליטפה את כף ידו. המעבורת הצבאית שבה עזב את טילגיט, מוקף שוטרים צבאיים, המריאה בלילה והדבר האחרון שעניין את הטייס שלה היה הנוף שהנוסעים שלו ראו. לאסירים אין זכויות.
כשהמעבורת עצרה לבסוף במקום החניה שהוקצה לה בניין הטרמינל נגלה לעיניהם. הוא כיסה את כל השטח של אוסף הבניינים הקטנים של מה שהיה שדה החלל הצבאי של הרוֹבְאקנים כפי שעמיר זכר אותו. כרזה עצומה הייתה תלויה על הקיר החיצוני של הבניין, ופניו שלו נעצו בו מבט נחוש, עיניים נשואות אל אופק מרוחק כלשהו. "הבחור הזה נראה מאוד סקסי," אמרה רקפת חרש באוזנו, "אולי הייתי צריכה להתחתן איתו." עמיר פרץ בצחוק וקמטי המתח במצחו הוחלקו מעט.
הם התירו את חגורות הבטיחות ונעמדו במעבר. צוות המעבורת הסתדר בשני טורים לפניהם, ובראשם הקפטנית. היא עמדה בדום מתוח, למרות השעות במושב הטייסת המדים שלה שמרו על רוב הגיהוץ שלהם. "אדוני," היא הצדיעה בחדות, "ברוך השב הביתה. זו הייתה זכות גדולה לכולנו להטיס אותך."
הוא צעד קדימה והושיט יד. "קפטן…" מבטו נדד אל תג השם שלה שהיה רקום על חזה המדים, "קפטן אלרואי, לזכות היה לי לטוס במעבורת של המדינה החופשית של רינים. את מסבה כבוד למדינה ולחיל החלל שלה. תודה לך." הוא לחץ את ידה ואז המשיך במורד השורה, כשהוא מקפיד ללחוץ יד לכל אחד מאנשי הצוות ולהודות לכל אחת ואחד.
ממש לפני הדלת עמדה ראשת הממשלה ולצידה אישה כבת גילה, לבושה למשעי. "יעלה!" הוא חייך בחום, והיא ענתה לו בחיוך. יצא להם לדבר קצת בשלב האחרון של המסע כשהספינה שהחזירה אותו האטה למהירות שהפכה את התקשורת לאפשרית והוא למד לחבב ולהעריך אותה. "סליחה, גבירתי ראשת הממשלה. רקפת, זו יעלה שגיב, ראשת הממשלה. סיפרתי לך עליה."
רקפת חייכה ובירכה אותה, וראשת הממשלה השיבה את הברכה.
"עוד רגע נצא לטקס הרשמי," אמרה, "אבל רציתי שתכירו קודם את אילאיל, בת הזוג שלי. רקפת, זה יהיה יום מטורף כמו שאת בטח מתארת לעצמך, ולי ולעמיר לא יהיה רגע שקט, אבל אילאיל תישאר איתך כל היום ואם את צריכה משהו או רוצה לנוח קצת באיזה חדר שקט אל תהססי לומר לה."
לחיצות ידיים וברכות הוחלפו ולבסוף יעלה אמרה, "הגיע הזמן לתת לאריות את ליטרת הבשר שלהם." היא ועמיר נעמדו לפני הדלת, אילאיל ורקפת צעד מאחור, ויצאו אל שדה הנחיתה שטוף השמש. רק שבע שנים עברו מאז שעמיר חש את השמש של טילגיט על פניו, את האוויר רווי ריח הים של רינים, הבית, אבל על העולם עצמו עברו יותר מארבעים שנה. הוא נשם עמוק.
אולם הנשפים נצץ. בימים הספורים שעברו מאז שובו מהגלות עמיר השתתף בכמה וכמה אירועים מפוארים, אבל אף אחד מהם לא השתווה לנשף הרשמי של ממשלת רינים. הוא היסס לרגע בפתח. רקפת לקחה את ידו בידה. "מה הבעיה?" היא שאלה בקול שקט.
הוא נענע בראשו. "אני פשוט עייף, אלה היו כמה ימים מתישים."
"די עם השטויות, אני מכירה אותך מספיק זמן. משהו מציק לך."
"פשוט…" הוא משך בכתפיו. "זה היה ארמון המושל. הקדשנו כל כך הרבה מאמצים וקרבנות להשתחרר מהכיבוש של רובאקנה, הם הגלו אותנו מהבית שלנו, ובסופו של דבר אנחנו מקיימים טקסים רשמיים בארמון המושל הרובאקני? זה פשוט נראה לי לא במקום."
"זו הייתה ההחלטה של הקונגרס הראשון. סמל לניצחון וכל זה."
"אנחנו לא היינו בקונגרס הזה! אם רק הייתי שם…" עמיר קפץ את שפתיו.
"אם תמשיך לראות רק את ההחלטות שלא החלטת זה ישגע אותך," אמרה רקפת. "באמת ציפית שהם יחכו לנו שנחזור מהגלות? בוא, אני חושבת שראשת הממשלה מחכה לך." היא נופפה נפנוף קטן לעבר הבימה שעליה עמדה יעלה, והחלה להוביל אותו בהמון שפינה להם דרך. כשהגיעו לקצה אולם הנשפים היא נפרדה ממנו בנשיקה ובדחיפה דיסקרטית לעבר גרם המדרגות.
עמיר טיפס במדרגות המעטות, וחש בלחץ המבטים שליוו אותו. האולם הלך והשתתק. הוא התחיל להרגיש שהצווארון הנוקשה של החליפה חונק אותו ומצא את עצמו מתגעגע לשקט אחר, למגורים זמניים, מאולתרים, באזור שומם רחוק מסיורי הרובאקנים, ולאנשים שממתינים למוצא פיו בשעה שניסה לשקול מה יהיה הצעד הבא במלחמת הגרילה שלהם נגד השעבוד. עם זה הוא יכול להתמודד בלי בעיה, עם המסיבה הזו, לא בטוח.
יעלה קיבלה את פניו והובילה אותו לעמוד לצידה ליד המיקרופון. "גבירותיי ורבותיי, עמיר מורג!" האולם התפרץ במחיאות כפיים וקריאות. היא הניחה להן להימשך זמן מה ואז הרימה יד להרגיע את הקהל.
"אין ילדה וילד ברינים שלא מכירים את סיפורו של עמיר מורג," היא פתחה, " כולנו גדלנו על העלילות שלו, כולנו יודעים כמה מרכזי היה התפקיד שלו בעצמאות רינים, שאותה הוא לא זכה לראות במו עיניו עד שובו מהגלות לפני ימים אחדים. העונש שהרובאקנים הטילו עליו היה גרוע ממוות." היא השתתקה לרגע. נדמה היה שהאולם כולו עוצר את נשימתו איתה. "במסווה של 'מידת הרחמים' הם הגלו אותו, עקרו אותו לא רק מארצו האהובה ומעולמו, אלא גם מזמנו. שלחו אותו במהירות האור לעולם מרוחק. גם אם היה יוצא חזרה ביום שבו הגיע לגלות, יקיריו ואהוביו יהיו אנשים שבעי ימים, חלקם אולי כבר לא היו בין החיים. אלה הם החוקים שלא ניתנים לשינוי של הפיזיקה, והרובאקנים תמיד ידעו לנצל כל הזדמנות לאכזריות." עמיר עצם את עיניו לרגע ונשם עמוק בשעה שיעלה המשיכה.
"הם חשבו שאם יגלו את עמיר הם יגזלו מתנועת העצמאות שלנו את ליבה, אבל ליבו של עם פועם בחזה כל אחד ואחת מאנשיו. וגם מעבר לקור של החלל ולעיוותי הזמן ליבנו פעם בקצב שבו פעם ליבו של עמיר מורג. ממרחק פרסקים ושנים הוא הראה לנו את הדרך, חיזק את ליבנו ולבסוף הדבר קם והיה – רינים השתחררה מן הכובשים ותפסה את מקומה בקהל האומות החופשיות!" האולם התפרץ שוב במחיאות כפיים.
"ועכשיו," אמרה יעלה, "הלב שלנו הוחזר אלינו. עמיר נושם איתנו את אוויר החירות שאנחנו נהנים ממנו כבר כמעט חצי מאה, ויחד נצעד אל עתיד חדש. עתיד שראשיתו עם עמיר." איפה שהוא בקהל מישהו התחיל לשיר את ההמנון, ובמהרה כולם הצטרפו אליו כשיעלה ועמיר מובילים את השירה מן הבימה. לאחר שהשיר הסתיים, עמיר ניגש למיקרופון.
"חברות, חברים, ראשת הממשלה שגיב." הוא השתתק לרגע, השפיל את מבטו ואז נשא שוב את עיניו. "גם אני הרגשתי את הלמות הלב הזו. בגלות, מנותק מכם, ידעתי שתמשיכו להילחם, ידעתי שלא תיכנעו, ידעתי שאתם לא באמת צריכים אותי. כי את הלב של עם שמשתוקק לחופש, אי-אפשר להשתיק לעולם. וגם אם לא זכיתי לחלוק איתכם את רגע השחרור, זכיתי לחזור ולראות רינים חופשית ומשגשגת, ואין מראה מתוק מזה. רבים וטובים לא זכו לכך. אבל יותר מכל, זכיתי לראות לא רק את החלום שלי מתגשם, אלא גם את החלומות שלכם לובשים צורה בדמות המדינה הנפלאה הזו. הם באו לקלל, ויצאו מברכים. תודה לכם."
עמיר ירד מן הבימה, ונראה היה כאילו כל אדם בחדר רוצה לדבר אתו. יעלה לקחה את מרפקו ואמרה בקול רם דיו להישמע סביבם, "חברות וחברים אני כבר אשחרר את הטרף לידיכם, אבל יש מישהו שאני רוצה שעמיר יפגוש בארבע עיניים." היא חייכה חיוך מסנוור, וניווטה אותו דרך הקהל לדלת מאחורי הבימה ומשם לחדר קטן שהיה מרוהט בפשטות ברהיטים שנראו נוחים.
"את מי רצית שאני אפגוש?" שאל עמיר.
יעלה צנחה על אחת הכורסאות. "אף אחד, רק רציתי לחלץ אותך מהם. תן לזה עשר דקות, הם ישתו משהו, יאכלו משהו ויתחילו לדבר בינם לבין עצמם. אז יהיה יותר סביר לצאת לשם. אל תדאג," היא אמרה כשראתה שהוא מתכוון לדבר, "אני אסביר לרקפת איפה אתה."
היא קמה, יישרה את המקטורן שלה, ויצאה מן החדר. עמיר התיישב, אבל קם מייד חזרה והתחיל להסתובב בחדר ולגעת בחפצים השונים שבו. החדר לא ניחן בפאר של חדר הנשפים, אבל החפצים היו בבירור יקרים ועשויים היטב, וכולם הקרינו תחושה של גיל. הוא שקע במחשבות כשהוא הופך בידו פסלון קטן, ולבסוף התנער אחרי כמה דקות. הוא זקף את גבו ויצא חזרה לאולם וכפי שיעלה צפתה, הפעם נוכחותו הייתה הרבה פחות מורגשת. האורחים התקבצו בקבוצות קטנות יותר, ושיחות התערבו אלה באלה בחלל החדר הגדול, כשהמוזיקה מספקת רקע לכולן יחד. הוא בירך במנוד ראש את שרת החוץ שפגש כמה ימים קודם לכן ושם את פניו לקבוצה שהתרכזה סביבה. בקבוצה אחרת ראה את רקפת, שנופפה לו וחייכה. הוא נשם עמוק וניגש אל השרה ואנשיה.
במהלך הערב הוא נדד בחדר, עבר מחבורה לחבורה בעוד אלה מתפזרות ומתקבצות כדרכו של כל אירוע כזה, וניסה לפגוש כל אדם ולו רק ללחיצת יד ואמירת שלום. הם היו פה בשבילו אחרי הכול. אבל הוא לא נשאר עם אף קבוצה ליותר מכמה דקות. הערב הפך לקליידוסקופ של שמות, פנים, אורות ולבוש מהודר ועמיר איבד לחלוטין כל תחושה של מעבר הזמן. באורח פלא הוא מצא את עצמו בשלב כלשהו לבדו, ליד אחד משולחנות המזנון, בוחן את שרידי האוכל שנותרו עליו ומנסה להחליט אם הוא רעב. יד כבדה נחתה על שכמו. "אם מדברים על מדיניות אדמה חרוכה, החבר'ה האלה היו יכולים לעזור לנו בזמנו," אמר קול גברי מאחוריו.
עמיר הסתובב, וחיבק בעוז את הגבר המבוגר שעמד מאחוריו. הם אימצו את זה את זה וטפחו איש על גב רעהו. "איליה," אמר עמיר כשהתרחק מעט. "אוי, איליה! לא ראיתי אותך. לא ידעתי שאתה פה בכלל!"
איליה צחק. "בוא, כל החבורה של השורדים כאן, רחוק מהעין וקרוב לצלחת. שני דברים למדנו כשנלחמנו יחד – לא להחמיץ ארוחה חינם, ואיך להסתוות. נראה שאתה קצת שכחת את זה, למרות שעליך עבר הרבה פחות זמן." הוא טפח שוב על כתפו של עמיר, וכיוון אותו לפינה שקטה יחסית שבה ישבו חבורה של נשים וגברים מבוגרים סביב שולחן ודיברו. כוסיות משקה בידיים מכוסות כתמי זקנה שפעם אחזו בנשק, גופים צעירים וגמישים שהתעבו, עיניים חדות עדיין מוקפות ברשת קמטים שכאב, תלאות ואושר נחרטו בהם. כולם קמו כאיש אחד כשהוא התקרב, וחיבקו אותו בזה אחר זה. כיסא נוסף הופיע כבדרך קסם, ועמיר הצטרף אליהם ליד השולחן. איליה שלף ממקום כלשהו בקבוק ללא תווית ומזג ממנו לכוסות של כולם. כל המבטים ננעצו בעמיר. הוא הרים את כוסו.
"לרינים החופשית," הוא אמר.
"לרינים החופשית," ענו כולם כאחד ורוקנו את הכוסות בלגימה אחת.
אחד הגברים השתעל ואמר, "תגיד את האמת איליה, אתה שמרת את הבקבוק הזה יותר מארבעים שנה. זה אותו זבל שזיקקת אז במלחמה. אין סיכוי שהכנת מרצונך שוב משהו מגעיל כל כך."
"אה, מרטין, מרטין. אף פעם לא הבנת מה טוב בחיים. כוסית או שתיים של משקה האלים שלי כל יום עושות רק טוב לבנאדם. משמן את המפרקים החורקים, מזרים את הדם בעורקים. כל בקבוק בא עם אחריות אישית של דוקטור איליה רובין!"
"אחריות למה?" שאלה אחת הנשים ליד השולחן. "עיוורון? איבוד אחוז מסוים של תאי מוח בכל פעם ששותים ממנו?"
"אני לא מאמין שאני מבזבז עליכם את הנקטר הזה! עמיר, תסביר להם! תמיד ידעת יותר טוב מכולם."
"איליה צודק, לורה," אמר עמיר, ואיליה לצידו זרח. "אין כמו הזיקוק הביתי שלו. הוא היה חיוני למאמץ המלחמה שלנו! בלעדיו לא היה לנו דלק לרקטות במערכה על נוראקו."
כולם פרצו בצחוק, ועמיר לקח את הבקבוק ומזג עוד מנה לכל הכוסות. הם שקעו לאחור בכיסאות והחלו להעלות זיכרונות. עמיר השעין את ראשו על הקיר וצפה בהם. גלי השיחה שטפו סביבו כמו רחש גלי הים שהיו רקע קבוע ברבים מהמחנות שלהם. הוא ראה רוחות רפאים בפני האנשים ליד השולחן, צללים של אנשים צעירים הרבה יותר שאותם עזב לפני מה שהיו עבורו שנים לא רבות. הם עדיין היו שם, מסתתרים מתחת לשנים ולקמטים. אבל האם באמת היו אותם אנשים? שנים וחוויות הפרידו בינו ובין חבריו והוא חש כאילו הוא מהלך על קליפות ביצים לידם, לא בטוח מה המקום שלו ביניהם. זו כבר לא הייתה החבורה שבקרבה ידע תמיד מתי לשתוק ומתי לדבר.
ומאחוריהם, במעגל חיצוני שאיש חוץ ממנו לא ראה, היו רוחות קלושות עוד יותר אבל ממשיות לא פחות. מי שלא הגיעו הנה. לאיליה, לורה והאחרים היה זמן להשלים עם מותם, או לפחות להתרגל אליו. עמיר הניד להם בראשו.
"הכול בסדר?" שאל איליה. החושים של מי שהיה הסגן והחבר שלו היו חדים כתמיד.
עמיר החווה ביד הנושאת את הכוס במחווה שהקיפה את החדר כולו. "חשבתי לעצמי מה תרז הייתה אומרת על זה."
"היא כנראה הייתה יורקת על הסף וקוראת לכל מי שנכנס הנה בוגד מנוון."
"איך היא אהבה לקרוא לארמון? 'מצבה לעוול שנבנתה מעצמותיהם ודמם של המשועבדים'?"
"טוב, היא לא טעתה."
"לא, היא לא טעתה." לפתע היא קמה בעיני רוחו, הלהט בעיניה מאפיל על ברק האורות של אולם הנשפים. יעלה טעתה, הוא חשב לעצמו, הוא לא היה הלב של המאבק לעצמאות. אם היה למאבק לב זו הייתה תרז. כל רינים הכירה את המילים שלה משידורי המורגים, אבל החבורה הזו מסביב לשולחן הכירה גם את האמונה, השכנוע, המסירות, ולצידם את החמלה והרגישות. ברגעים הכי קשים של המלחמה, היא זו שאליה פנו כולם.
הוא הרים את כוסו שוב, וכולם השתתקו למראה פניו. "למי שהלכו," אמר, וכולם שתו בדממה. הדמעות זלגו על לחייו בחופשיות.
המשרד של ראשת הממשלה שכן גם הוא בארמון המושל לשעבר, אבל היה שונה לחלוטין מאולם הנשפים שבו נערכה המסיבה לפני כשלושה שבועות. הריהוט והעיצוב נועדו בבירור לאפשר עבודה ארוכה בנוחות מרבית, ולא לרושם. עמיר ישב באחד הכיסאות לאורחים מול שולחן העבודה של יעלה וחיכה בשעה שהיא סיימה שיחה חפוזה עם אחד העוזרים שלה ואז פנתה אליו. "הייתה לך הזדמנות לחשוב על מה שהצעתי?" שאלה.
עמיר משך בכתפיו. "אני לא בטוח שהבנתי מה אמור לעשות יועץ מיוחד. או לפחות מה אני אמור לעשות בתפקיד כזה."
יעלה קמה, עשתה כמה תרגילים לשחרור הכתפיים והגב, ואמרה, "אתה תהיה הנשק הסודי שלי." היא חייכה, ואז הרצינה. "אתה הובלת את תנועת ההתנגדות להישגים הגדולים ביותר שלה, גיבשת אותה והתווית דרך שהובילה בסופו של דבר לעצמאות." היא הנידה בראשה כשהוא התחיל למחות. "אל תנסה להצטנע, אני מודעת היטב לחשיבות של אנשים כמו תרז אלסטורם או איליה רובין וכל האחרים, אבל זה היית אתה. ביליתי מספיק שנים בפוליטיקה ובתפקידם ציבוריים כדי לזהות את אנשי המפתח. אתה מסוג האנשים שיודעים לקלוט מצבים במהירות, לנתח אותם ולהחליט. זה חשוב לתנועת עצמאות, וזה חשוב לא פחות למדינה אחרי שהיא קמה. קח את הצעד הבא, תצטרף אלי להמשיך את מה שהתחלת. יהיה לך מקום להמשיך להשפיע ממנו."
"מקום שממנו אני לא אוכל לרוץ נגדך בבחירות הבאות?" הוא הרים את ידו לנוכח המחאה שלה ואמר, "אני צוחק. אשמח לנסות להיות יועץ שלך. יהיה טוב לחזור קצת לעניינים. בטח ייקח לי קצת זמן ללמוד את הדברים, אחרי הכול עברו כמעט חמישים שנה, אבל אני אשמח לנסות."
"מצוין," אמרה יעלה והנהנה. "אני כמובן לא מצפה שתשלוט מייד בכל הניואנסים של כל הנושאים, אבל לפעמים אני דווקא צריכה עין חיצונית, מישהו שיראה את התמונה הגדולה שאני מחמיצה בגלל שאני שקועה בפרטים. עוד רגע ייכנסו שרת החוץ, פגשת אותה, נכון?, ושר הכלכלה לדבר על הסכם הסחר החדש, ואז נעבור לפגישה עם קבינט הפנים לסקירה של הנושאים שצריכים טיפול." היא לחצה על כפתור האינטרקום, "לידיה ושמואל כבר כאן? מצוין, תכניסי אותם."
באותו ערב עמיר ורקפת ישבו על המרפסת של דירת האירוח הרשמית שבה שוכנו והשקיפו על האורות של מרכז העיר. שתי כוסיות ויסקי נחו על השולחן לידם, ועמיר לקח את הכוס שלו, שאף עמוקות את הניחוח של המשקה הזהוב שהתערב בניחוח המלוח שנישא מהים, ואז שתה את שארית הוויסקי שהייתה בה. הוא שלח יד למזוג לעצמו עוד כוסית והבחין בגבותיה המורמות של רקפת.
"זה היה יום כזה גרוע?" היא שאלה.
"זה היה…" הוא השתתק. "מאתגר? אולי מייאש היא מילה טובה יותר."
"עד כדי כך?"
"אין לי סיכוי לעשות את מה שהיא רוצה ממני," הוא ענה. "לא בטווח זמן סביר. קחי את הסכם הסחר למשל. עזבי את העובדה שאני לא יודע כלכלה באמת, אני מכיר קצת עקרונות, ואני מניח שאוכל ללמוד את מה שאצטרך ברמה שלי, אבל אני לא מכיר את שותפי הסחר של רינים! יש בהסכם המון סעיפים שעוסקים בזכויות שיט וזכויות עגינה, שהם קריטיים בעולם כמו טילגיט, אבל אני לא יודע כלום על החוק. לפני שהצטרפתי לתנועה הייתי סטודנט להנדסה, והכי קרוב שאי-פעם התקרבתי למשהו שנראה כמו כלכלה היה כשניסיתי להבין מאיפה לעזאזל אני מגייס אוכל ונשק לתנועה. וקבינט הפנים לא היה יותר טוב. יש בעיה של תקנים לרופאים ומיטות אשפוז שצריך לטפל בה בדחיפות, וזה לא משהו שאי-פעם היה במודעות שלי בכלל! איך אני אמור לתת עצה על נושאים שאני לא מכיר בכלל?"
רקפת הביטה בו בשתיקה זמן-מה, ולבסוף אמרה, "עבר רק יום אחד."
"והיום הזה הספיק לי בשביל להבין כמה אני דג מחוץ למים."
"יש לזה פתרונות, ואתה יודע את זה. אבל זה לא רק זה, נכון?"
"לא, זה לא רק זה." הוא מזג עוד ויסקי, קירב את הכוסית לפיו, ואז הניח אותה שוב על השולחן. "זה הכול. אני לא אגיד שזו הייתה טעות לחזור, זה הבית, איך הייתי יכול לא לחזור? ויותר מדי אנשים הקריבו יותר מדי בגללי בשביל שאשאר בגלות, אבל לאן חזרתי? זה לא הבית, לפחות לא הבית שלי, כבר לא. איפה המקום שלי כאן? למי אני שייך?"
"איליה והאחרים?"
"לא. כבר לא. איליה אולי עדיין מזקק את הספירט שלו, אבל הוא מבוגר ממני באיזה ארבעים שנה. יש לו נכדים. נכדים! כשנפרדנו לפני שמונה שנים הוא היה צעיר ממני בשנתיים ונשבע שהוא מאוהב מדי בעצמו ובחופש שלו ובחיים לא יתחתן. היום רק אלוהים יודע כמה סך הכול צאצאים וקרובים מכל מיני סוגים ודרגות קרבה יש לו. לפעמים אני חושב שהוא מכין צבא גרילה למקרה שהרובאקנים יחזרו. יש גבול לכמה שאנחנו יכולים לדבר על מה שהיה בזמן המלחמה."
"אולי אתה צריך לתת לזה עוד זמן. לראות מה יקרה."
"לא. זה לא… אין לי סבלנות. וזה כואב יותר מדי." הוא קם וניגש למעקה המרפסת, והשקיף על הנוף. "מה את לא אומרת?" שאל לבסוף.
"מה?"
"יש לך רעיון. אני מכיר אותך מספיק זמן לדעת שאת מנסה להוביל אותי לאן שהוא. עשי לי טובה, פשוט תגידי לי מה הוא."
"שנעזוב."
"נעזוב? לאן? אני לא יכול לפרוש לאיזה בקתה ליד הים ולכתוב את הזיכרונות שלי. אני אצא מדעתי תוך חודש. ואני לא אהיה שגריר לאיזה גוף בין-כוכבי חסר משמעות. בתור התחלה, אני לא מוכן לעשות לך את זה, להרחיק אותך שוב מרינים."
רקפת נחרה בבוז. "כאילו שאתה עשית לי את זה בפעם הראשונה. כאילו שאתה יכול 'לעשות לי' משהו. אל תשכח שאני הייתי לפניך בכל שלב – הצטרפתי לתנועה לפניך, נאסרתי לפניך, הוגליתי לפניך. אם אני מציעה משהו זה בגלל שאני בחרתי בו."
עמיר הביט בה לרגע ואז השפיל את מבטו. "אני מצטער," אמר. "זה פשוט… על מה חשבת?"
"שגריר, אבל לא לגוף בין-כוכבי. רינים אולי נראית מבוססת אבל זו עדיין מדינה צעירה יחסית. היא עדיין מנסה להבין איך היא משתלבת בטילגיט, ואם יש בנאדם אחד מרינים שאנשים בכל העולם מכירים את השם שלו זה עמיר מורג. תמיד היית טוב ביחסי ציבור." הוא הרים את מבטו וראה את החיוך שליווה את המילים האחרונות.
"אני אדבר עם יעלה."
"מה אתה חושב עליה?" שאלה יעלה.
"יפהפייה," ענה עמיר והתפעלות אמיתית בקולו. "את בטוחה שאפשר לוותר עליה?"
"אני חושבת שבסופו של דבר זה ישתלם לרינים." היא הביטה מעל ראשו של עמיר ברקפת. "תודה," היא אמרה, "זה היה רעיון מצוין."
עמיר עלה בכבש הספינה והשאיר את שתיהן מאחוריו. הרוח מן הים שיחקה בשולי החולצה הקלה שלבש. "גם בשבילו. אני לא חושבת ש אי-פעם ראיתי אותו נראה כל כך צעיר וחופשי מדאגות," אמרה רקפת.
"טעיתי כשהצעתי לו להיות יועץ," אמרה יעלה. "חשבתי שיהיה טוב עבורו להיות שוב במרכז. לא הבנתי שבמקום לצמוח לתוך המקום המרכזי, כמו שהיה במאבק לעצמאות, אני מנסה להצניח אותו למקום שהוא לא שלו."
"תני לו לשוטט קצת בעולם, להתרחק מרינים, ללמוד להכיר אותה מחדש קצת. וגם אני לא אתנגד לראות קצת את טילגיט, הייתי במרחק שנות אור מהבית, אבל אף פעם לא הייתי באיים בצפון. ואני מבטיחה שנהיה השגרירים הנודדים הכי טובים שיכולים להיות לרינים." היא צחקקה.
הן התחבקו, ורקפת התחילה לעלות לספינה. אחרי כמה צעדים הסתובבה, הסיטה מפניה קווצת שיערות שהתבדרה ברוח ואמרה, "ומי יודע, אולי הוא עוד יחזור לבקש את תפקיד היועץ הזה מתישהו. או את התפקיד שלך." היא עלתה לספינה, הכבש נמשך אחריה, והמנועים התחילו להדוף אותם בעדינות מן הרציף, לסובב את הספינה הלבנה שעליה דגל רינים לעבר מרחבי הים.
סיפור זה נערך על ידי קרן לנדסמן. בחזרה לפרויקט הסיפורים
