ההמתנה משגעת אותי. יותר מכל דבר אחר, זה מה שקשה לי באמת. לפסוע בין החדרים בבית. לוודא שיש קליטה.
אביתר לא מבין. "אבל אמא, פשוט תחכי. אני אהיה בסדר," הוא תמיד אומר, ואני תמיד מנסה לכעוס עליו ולא מצליחה. כי הוא באמת לא מבין. הוא מעולם לא נשאר מאחור. זו רק אני, שנשארת לפסוע בין חדרים ריקים, ממתינה למידע.
הודעה נכנסת נדלקת בשדה הראייה שלי. "יש מים? אני מת למקלחת."
סוף-סוף. אני שולחת הודעה לשאר, "אצלי חזר." ושולחת הודעה לתַרי, "בטח! ויש גם אוכל!", אבל עליה הוא לא עונה.
כשהוא נכנס השולחן כבר ערוך, בדיוק כמו אצל כל האחרות, אני משוכנעת. אביתר מטונף כמו שרק שבועיים בחוץ יכולים לטנף. כתמי בוץ בכל מקום, תפרי המדים שלו פרומים, השיער מלא בקשרים. אבל החיוך, הו, החיוך. הם תמיד חוזרים כך, כאילו נכנסו בברית סודית, מודעים למגבלות ולכוחות שלהם.
"היי, אמא," הוא רוכן לנשק אותי. אני זוכרת יותר מדי טוב את היום בו הילד הקטן שלי הפך למבוגר. גבוה ממני, קולו עמוק, זיפים מכסים את פניו. אבל בפנים, עמוק בפנים, הוא עדיין הקטנטן, שמתכרבל עליי ודורש עוד סיפור, עוד חיבוק.
"תַרי," אני מנשקת את הלחיים השעירות ומתירה קשר אחד בשערו המתפרע. לפני שנה הוא היה מתרחק ממני וגוער בי אם הייתי משתמשת בשם החיבה האהוב עליי. השהות בחוץ ריככה אותו. או שאולי ההודעה הסופית שהרחם לא נקלט. הוא ניסה במשך שלוש שנים, עשרה ניסיונות. ידעתי שהבטן שלו בוודאי מרושתת בצלקות מההשתלות הכושלות, אבל לא דיברנו על זה. לא היה מה להגיד.
"יש מים, נכון?" הוא אומר ומבטו נודד אל השולחן העמוס. "אוכל!" הוא קורא ולפני שהוא מנסה לצעוד אני אוחזת בחולצתו.
"קודם כל לשטוף פנים וידיים!"
הוא צוחק. במקום להתעצבן ולנזוף בי שהוא "כבר גדול מספיק לאכול בידיים", הוא נותן לי חיבוק נוסף, ונעלם לחדר האמבטיה. אני מקווה שהוא יזכור להתגלח.
הצ'ימידן ליד הדלת ממתין שארוקן אותו, שאדחוף בגדים מטונפים לכביסה, שאזרוק את הזבל שתרי תמיד מצליח לצבור בחוץ, שאחטא אותו לפני שימוש חוזר. פעם אחת מצאתי מכתב לא חתום עמוס מילות קרבה. אותו הקפדתי להשאיר במקומו.
הדמיה של הראל מתגשמת לידי. "תרי חזר?" הוא משדר ממעוז חמש, המושבה הקרובה ביותר אלינו. הם גם הקרובים ביותר להריסות של "נחשון", הספינה שפעם הייתה שלנו ועכשיו רק השלד שלה נותר. כל השאר פורק להרכיב את המושבות שצצו על פני כוכב הלכת.
"חזר," אני אומרת, וההדמיה מלווה אותי בין החדרים בעודי מרוקנת את הכביסה המלוכלכת ומאזינה למים הזורמים במקלחת.
"מעוז ארבע מדווחים שהסבב היה בטוח," הראל אומר.
אני עונה, "מי ליווה אותם?"
"נילי."
ההדמיה שלה קטנה וצנומה. מעולם לא נפגשנו במציאות, רק בהדמיות. היא נולדה אחרי שהתפזרנו על פני כוכב הלכת. לרגע אני תוהה אם המכתב ההוא היה ממנה, ומיד פוסלת את האפשרות. היא ותרי לא היו יכולים להיפגש במציאות.
"אולי בפעם הבאה אני אצא," הראל אומר.
"לא." אני מוחה את ידיי זו בזו. רסיסי בוץ נאגרו בין אצבעותיי, מתחת לציפורניי. "אנחנו צריכים אותך."
"תצביעי נגד?"
לרגע אני מדמיינת חיבה בקולו, שההדמיה לא יכולה להעביר כראוי. אני מתייצבת מול ההדמיה שלו ומניפה אצבע, "כן, וגם לא תוכל לאכול איתנו." הוא מחייך, קצת, ואני יודעת שגם לו הוקל שתרי חזר. היינו חייבים להיפרד כשהתפצלנו בין המעוזים. לא היו מספיק ארכיבאים כדי שנוכל להישאר ביחד. זה כבר כמעט לא כואב.
בשולי שדה הראייה שלי מתחילות לרוץ הודעות מהאמהות האחרות שילדיהן חזרו. אני סופרת אותן. שמונה-עשרה אמהות ואב אחד, תשעה-עשר ילדים. יש תשע-עשרה הודעות. כולן מודיעות ששלהן גם חזר. אני משחררת את הנשימה שהייתה כלואה בי, וחוזרת למטבח.
כשתרי יוצא סוף-סוף מהמקלחת הוא נראה כמו אדם שונה. בן תרבות. הזיפים אינם. תלמי מסרק ניכרים בשיערו הרטוב. הוא אפילו צחצח שיניים.
"אני חושב שגמרתי את ההקצבה החודשית." הוא מגחך ומתיישב לשולחן. הוא לא יכול לראות את ההדמיה, היא מוקרנת רק אליי. זה ההסכם שלי ושל הראל.
"אני אדאג שינכו את זה מההקצבה שלך ברגע שתעבור לבועית משלך." אני מחייכת, ותרי צוחק. אני יכולה רק לנחש מה תרי ראה בחוץ. עיניו מעובות בקמטים חדשים, וכשהוא מפסיק לחייך פניו שוקעים להבעה האפורה של כל היוצאים. פרומים בקצוות, בדיוק כמו המדים שלו. אבל כשהוא אוכל הוא חושב על האוכל ולא על החוץ, והחיוך שלו רחב יותר, ואני רואה קצת יותר מתרי שלי בפניו.
"זה ממש טעים," הוא אומר בפה מלא נזיד, "מה זה הפעם?"
"זנבות עטלפים וקורי עכביש." אני קורצת.
תרי מתחיל לצחוק. "במיץ מכשפות?"
"בדיוק!" אני עונה, ורואה את הראל מחייך, ולאחר רגע הוא מבקש את סליחתי ומתנתק, ותרי ואני חוזרים להיות רק שניים בבועית שלנו.
שבוע מאוחר יותר תרי שוב יוצא לסיור איסוף מזון. הפעם הוא מתעכב מעט ביציאה. הוא מחבק אותי חזק יותר, ואני לא שואלת למה. הוא לא אוהב כשאני שואלת. מאוחר יותר אוכל לשאול את הראל. אני חושדת שזה כיוון שהיצורים שאותם אנחנו צדים מצאו דרך חדשה לתקוף אותנו. פעם בכמה חודשים נוצרת מוטציה מסוכנת בדברים ששורצים על פני כוכב הלכת הזה. האחרונה גרמה להם לתקוף את המעוזים שלנו, וסיורי איסוף האוכל הפכו לסיורים חמושים שנועדו להרחיק אותם למרחק בטוח.
בכל הבועיות הורים מגיפים את הדלתות וחוזרים לעבודתם. אף אחד לא מלווה את השיירה למנעל האוויר, ובטח שלא החוצה. כל פעם רק אחד מכל משפחה חושף את עצמו לחוץ.
הפעם עוברים שבועיים עד שהם חוזרים. כשתרי נכנס, אני רואה בעיניו שמשהו לא בסדר. אני מתחברת לקבוצה וסופרת את ההודעות. יש רק שמונה-עשרה הודעות. תותי לא הגיבה.
"גלעד?" אני שואלת את תרי.
הוא מוחה את עיניו מדמעות בלתי נראות ומהנהן. "לא החזרנו אותו. לא הצלחנו…" קולו נשבר. אני רוצה לחבק אותו, אבל לא מספיקה לפני שהוא נאנח וצועד למקלחת. אני שולחת הודעה לאפרתי. "מה לעשות?"
היא עונה, "תוכלי לברר מה קרה?"
"בטח".
במעוז חמש שורפים את הגופות ואחר כך מפזרים את האפר בחלקה הקרובה שמועמדת לזריעה. במעוז עשר ממשיכים להתייחס לאדם כאילו הוא חי, מדברים איתו, עורכים עבורו את השולחן, ושמעתי שהם אפילו מטליאים את החליפות ההרוסות ומוציאים אותן עם הקבוצה שיוצאת לחוץ. השמועה האחרונה הזו נשמעת מופרכת בהתחשב בבזבוז המשאבים, אבל מי אני שאשפוט מנהגי אבלות של מעוז אחר.
אומרים שבמעוז אחת, שנמצא באזור החשוך, הם מפרקים את הגופות ומאחדים אותן עם עתודות המזון. אף אחד לא יודע לבטח. התקשורת איתם נעשית בפרצים של שעתיים, פעם ביממה, ונשמרת למידע טכני בלבד. אצלנו הונהגו הסיפורים כבר מהאובדן הראשון. התאספנו סביב הגופה של צרויה, שרק הקרע בחליפת הבידוד שלה רמז על המוות ששיסף אותה בפנים, ודיברנו עליה. אחר כך ביקשתי גישה למצלמות ולמיקרופונים והרכבתי מהם את רגעיה האחרונים. את הסרטון נתתי להוריה. כשלוי נהרג ביקשו ממני להכין משהו דומה. מאז התקבעה השגרה, אם כי אפרתי אף פעם לא מניחה שאני מוכנה לעשות את זה, תמיד מבקשת, ותמיד מאפשרת לי לסרב.
אני מתיישבת לשולחן, ומוחה מדעתי את תותי, יושבת לבדה ליד שולחן ערוך ובלי ילד מולה. את בת הזוג שלה היא איבדה בחוץ כשתותי הייתה בהיריון. אני משוכנעת שעד היום תותי מרגישה שהיא הייתה צריכה לצאת איתה.
אני עוצמת עיניים ומתגשמת בארכיון.
הראל לא במשמרת עכשיו. במעוז חמש לילה. נילי ממעוז ארבע מופיעה מולי. היא כל כך צעירה, צעירה אפילו מתרי.
"שלום," היא אומרת, ולרגע נראית כאילו הפרעתי לה באמצע העבודה. תמיד יש עבודה למי שמנטר את התקשורת בין המעוזים, אבל לפחות הראל אף פעם לא נראה מוטרד מהפניות שמגיעות אליו.
"ארכיבאית בכירה, מעוז שבע. מבקשת לגשת למידע האחרון של גלעד בן תותי."
"נעדר או מת?"
ברור שהוא מת. אף אחד לא שורד בחוץ. "האירוע טרם תוחקר. המידע לצרכי תיעוד בלבד."
העמדה שלי מספיק בכירה כדי שאוכל להגיע לכל המידע שדרוש לי, אבל בדיוק כמו אפרת, אני תמיד מבקשת.
"האישור ניתן," נילי אומרת, מפעילה את הקשר הפרטי ומוסיפה, "מעוז ארבע יפריח חרצית לזכרו."
חרצית דורשת חמצן ואדמה פורייה. חמצן ואדמה שאפשר לנצל עבור גידולים חיוניים לחיים. "תודה." אני משלבת את ידיי בברכה. הקשר ניתק. הודעה נכנסת מבשרת שיש לי גישה לכל המידע על חייו של אזרח מספר חמישים ושתיים של מעוז שבע. גלעד. אני ניגשת לעבודה.
אני חותכת החוצה את החלקים של ההפריה, הבטן התופחת והתמונות של תותי וזוגתה אוחזות ידיים ומסמיקות מול הצלם הנסתר. אני מתעכבת לרגע על הלידה, מוודאת שלא ייכללו בטעות קטעים עם בת זוגה של תותי. ימי הולדת. חגים. יום הגיוס. אני עוצרת כאן לרגע ומוחה דמעה. הוא עומד ליד תרי שלי, שניהם גאים ונפוחי חזה במדים הצהובים שלהם. יציאה ראשונה לשטח, ואחריה שנייה ושלישית. אני גולשת מדי פעם לצילומים מהשטח, שכולם מטושטשים. משהו בקרינה ובאטמוספרה לא מאפשר לשמור תיעוד טוב של מה שבחוץ. רק את הקשר הפנימי ומדי פעם הבלחה של אור וחושך.
אני מגיעה לשבוע האחרון. אני מוצאת את הניתוק, החושך, ומריצה אחורה, לשיחה האחרונה. הוא מתבדח עם אחרים. אני משתדלת לא להאזין, רק לרפרף על המילים ולנסות למצוא משהו חשוב. משמעותי. משהו לתת לתותי שיעזור לה בימים הקרובים.
אני מאתרת את מצלמת הקסדה שלו מאז היציאה. מנתקת את ערוצי הקשר של כולם. תותי לא צריכה לשמוע אותם מספרים בדיחות גסות.
רגע אחד חושך. רגע אחד אור, ואז, "ערבה שש, שומע? ערבה שש?" ואחרי רגע, "גלעד!", והמצלמה נוטה על צידה, ואני מורידה את ציוד הצפייה שלי ונושמת.
זה לא תרי. זה גלעד. זה לא תרי. זה לא תרי.
אני מרכיבה מחדש את ציוד הצפייה, נושמת עמוקות, ועוברת תמונה אחר תמונה על הרגעים האחרונים של גלעד. חושך. אור. קריאת הקשר. המצלמה נופלת. חושך. אני מוחקת את הקריאה, ובמחשבה נוספת, משאירה את הקול הערטילאי שקורא לגלעד, ועוצרת רגע לפני שהמצלמה נוטה על הצד.
הסוף, מבחינת כולם, יהיה רגע לפני שגלעד מת.
אחרי הלוויה, ואחרי שאנחנו גומרות את האוכל, וצופות בסרטון, ומבטיחות לתותי שנהיה ביחד, ומחלקות בינינו את השבועות הקרובים כך שהיא לא תהיה לבד באף לילה, אני חוזרת הביתה. תרי נוחר על הדרגש שלו. על השולחן מחכה לי קערה עם פתיתי דייסה וכוס מים שכבר התקררו. הוא דואג לי, אבל לא זוכר אף פעם להשאיר את המים במחמם.
הראל מתגשם לידי. הוא שותק כשאני מערבבת את הדייסה ואוכלת אותה קרה. אני משוכנעת שהוא זוכר את הפעמים שחיכיתי לו כך. עם הדייסה המתקררת, ובטן הולכת וגדלה. עברו יותר מדי חודשים עד שהבנו שהחליפות שלנו לא מצליחות לסנן את מה שבחוץ, והעוברים שלנו היו מעוותים או מתים. כל מי שעברו השתלת רחם מוצלחת נותרו מאחור, לשמור על המשך הגזע מאחורי מחסומים בלתי חדירים, להמתין לגאולה מהספינה הבאה, שמעולם לא הגיעה.
הראל טוען שבזמן ההתרסקות ספינת הדורות שלנו, "נחשון", שלחה הודעת מצוקה שמנעה מספינות אחרות להגיע לאזור. חמדת ממעוז שש טוענת שהרשת של הארכיבאים הבחינה שאנחנו חור שחור ולכן נמנעת ליצור קשר מחודש, עד שנצליח להיקשר אליה שוב, על מנת להגן על השאר. לכולם יש סברות, וכולם נמנעים מהמסקנה ההגיונית היחידה. אמורים להגיע להציל אותנו. אם לא הגיעו, משהו קרה לכל השאר. אנחנו לא מנותקים מהמין האנושי. אנחנו שארית הפְלֵטה.
"אנחנו צריכים לשמור עליהם טוב יותר," הראל אומר לאחר שהשתיקה מתארכת מדי עבור שנינו.
"אתה לא יכול לצאת," אני עונה מייד, בלי לאפשר לו להמשיך. הוא באמת לא יכול. לא עם רגל אחת מרוסקת וכבד כל כך פגוע שהוא לא יכול להתממשק עם מערכת הטיהור הפנימית של החליפה. אף אחד לא יאפשר לו לצאת לשטח יותר.
"לא התכוונתי לצאת," הוא אומר, ונדמה לי שאני מבחינה בשמץ עייפות בזוויות עיניו. "התכוונתי שצריך לשמור עליהם."
"הם יכולים להישאר בפנים," אני אומרת, ושנינו משתתקים. אנחנו זוכרים טוב מדי את הימים הראשונים כאן, אחרי שהקמנו את המחסום והיינו בטוחים שזהו. הצלחנו. הקמנו מושבה אנושית חדשה. עד שהתקיפות התחילו, ומשהו חדר את המחסום, ואלה שלא מתו מייד מתו אחר כך, ממה שנותר מהתוקפים. שאריות שהפרישו חומר שאיכל הכול, בתים, עצמות, סלעים. זו הייתה המוטציה הראשונה שהבחנו בה, של הדבר שצמח וזחל בכל כוכב הלכת, זה שרודף אחרינו בכל מקום בו נטענו את מושבנו.
כדי להגביר את הסיכויים שמישהו מאיתנו ישרוד, התפזרנו על פני השטח. לא עוד מושבה אחת של כמה מאות אנשים, אלא מעוזים בודדים, נאחזים בקושי בסלעים ובקרקע החשופה. הקמנו מעוז בכל מקום שבו הדברים שחיו על פני השטח לא הכילו את המוטציה הרעילה הראשונית, כך שיכולנו לשרוד מספיק לחזק את המחסומים שלנו. את חלקם הפכנו למזון, ואת השאר שרפנו, כדי לשמור על מתחם נקי מהצמח החייזרי.
"ראית אולי…" הראל אומר ומשתתק.
"לא," אני עונה מיד. "לא ראיתי מה הרג את גלעד." לא שזה משנה. בטח מוטציה חדשה שנצטרך לנתח ולנסות למצוא דרך חדשה להתגונן מפניה.
הראל נד בראשו. "התכוונתי, האם ראית במקרה את התוצאות של תרי."
"עוד אין." לא שזה משנה. אם ההשתלה האחרונה הייתה נקלטת, היו מודיעים לנו, והוא היה נשאר מאחורי המחסום, יחד איתי, נידון לעשרות שנות בידוד מהעולם החיצון.
הראל מהנהן ומשתתק שוב, ובסוף ההדמיה שלו מהבהבת ונעלמת, ואני הולכת לדרגש שלי ומאזינה לנחירות של הבן היחיד, העקר, שלנו. רגע לפני שאני נרדמת, משהו מוכר מהבהב בפינת הזיכרון שלי. משהו שאני לא מצליחה לאחוז בו לפני שאני מחליקה לשינה.
בבוקר תרי יוצא. הם החליטו לצאת בשתי יחידות לסיור קצר בהיקף. הפעם הם לא ירחיקו עד הקצה, לפחות לא עד שיהיה מי שישלים את המַצָבָה החסרה שלהם.
אחרי שהם יוצאים, אני מתחברת. הראל עולה מולי.
"מה שלום מעוז שבע?" הוא אומר, ברשמיות הרגילה כשהוא נמצא בתפקיד.
"מתאבל. מה שלום מעוז חמש?"
"שורד." אין בדל חיוך על פניו. "מעוז ארבע התנדב לקחת על עצמו את מטלות מעוז שבע לתקופה הקרובה."
נילי. "ומעוז שבע מודה להם על כך." אני מהססת. לרוב אני משתדלת לחזור לעבודה יום או יומיים אחרי אובדן. אם כולנו היינו יושבים שבעה על כל אדם שמת, לעולם לא היינו קמים.
"אחזור מחר," אני אומרת. "אבל רציתי להסתכל שוב בשחזור של גלעד."
הדמות של הראל קופאת בזמן שהוא סורק הרשאות ובוחן הטבות, ולבסוף מפשיר חזרה. "מאושר."
"תודה." אני לא מחייכת אליו, אפילו שברור לי שהוא מנסה להיות נחמד אליי. חיוכים מלחיצים אותו.
אני מעלה מחדש את הסרטון האחרון של גלעד, מנסה להחזיר לעצמי את המחשבה שהחליקה ממני לפני שנרדמתי.
חושך. אור. מצלמה נוטה על צידה. אני מריצה את הסרטון שוב ושוב, עד שהוא הופך לבליל חסר היגיון של תמונות. אני יכולה להתייעץ עם הראל, והוא בטח ישמח לעזור, אבל ביקשתי ממנו יותר מדי בתקופה האחרונה. מוטב שכשאבקש ממנו עזרה, אדע מה אני מבקשת.
חושך. אור. מצלמה. חושך. אור. מצלמה. יש שם משהו. בטוח יש משהו. חושך. אור. מצלמה. לעזאזל.
אני פוקחת את עיניי ומשפשפת אותן. צפיתי בתמונות כל כך הרבה פעמים שאני חושבת שאני מסוגלת כבר לשחזר אותן מהזיכרון. חושך. אור. מצלמה. אני פוסעת בבית, הקסדה בידי, מוכנה לחבישה. חושך. אור. צל. המצלמה נוטה על צידה.
"רגע," אני אומרת לקיר שמולי. "למה המצלמה נטתה אחרי שהיה אור? ולמה קודם חושך ואז אור?"
הקיר לא עונה. חושך. הם יצאו בלילה. אבל לגלעד הייתה ראייה תֶּרְמִית. הוא לא אמור לראות הכול חשוך, אלא אם כן משהו חסם את כל מה שאפשר היה לקלוט במצלמה. אור. משהו מפנה את שדה הראייה של גלעד, והוא מוצף בבת אחת בכל מי שקרוב אליו. המצלמה נוטה על צידה, אבל זה קורה באור. משהו תקף את גלעד מאחור?
אני מתחברת שוב. לפני שיצאנו לדרך לכולנו היו שתלים שאיפשרו תקשורת מיידית כמעט. רובם נהרסו בהתרסקות, ואלה שלא, הושמדו בימים הראשונים כשנחשפנו לקרינה על פני כוכב הלכת. היינו צריכים לבנות את הממשקים שלנו מחדש, בטכנולוגיה שכמעט נכחדה מהעולם. אנחנו לא מסוגלים יותר לגבות זיכרונות, או לשמור את האנשים שאיבדנו. אנחנו אפילו לא מסוגלים לנתח מידע מורכב. מכל מה שארכיבאים אמורים לעשות אנחנו מסוגלים רק לצפות בצילומים ולתקשר בינינו.
אני מריצה את התמונות מחדש, אבל הפעם לאט יותר. חושך. זה החושך הרגיל שממלא את העולם בלילה. גופים בהירים בשדה הראייה של גלעד הם אנשי החוליה שאיתו. אני מתאפקת לא לחפש את תרי.
הכול רגיל בהתחלה. הם הולכים. אני מקפיאה את התמונה. מסיטה אותה לאט. מחפשת את המקום שבו החושך מופיע.
לאט. לאט. לאט.
משהו מזדחל על פני שדה הראייה שלי. בהילוך איטי, קנוקנות משתלחות לפנים, והמקום בו הן אמורות להיות מוארות, כמו כל יצור חם, חשוך.
הקנוקנות מכסות את כל שדה הראייה של גלעד, חודרות פנימה. אם משהו חדר את החליפה שלו, הוא כבר מת. הכול מתמלא בבת אחת בראייה התרמית שחוזרת לפעול. אור. גלעד קורס. המצלמה נוטה על צידה.
אני רצה לשירותים, ומקיאה.
אחרי שאני מנגבת את פניי אני מרכיבה את הקסדה. הודעה מהראל ממתינה לי, מהבהבת בכעס.
"שלושה ניתוקים בחצי השעה האחרונה, כשאת בתפקיד," הראל אומר ברגע שאני נוגעת בהודעה. "להזכירך, כל ניתוק בלתי מאורגן פוגע ב…"
"תסתכל." קולי צרוד, עיניי בוערות, ואני מעבירה אליו את בליל התמונות, מודגש.
הראל צופה, ואז צופה שוב. ושוב. המערכת מדווחת לי על כל צפייה.
"אני זקוקה לסרטונים האחרונים של כל מקרי המוות שלנו."
הראל לא מתעכב לשלוח לי אישור. הוא שולח לי גישה מלאה לכל סרטוני המוות. אני מסננת את אלה שסיבת המוות שלהם ידועה. נפילה מצוק. סערה. הרס של החליפה. איבדנו כל כך הרבה, שגם אחרי שאני מסננת נותרים לי מספיק סרטונים. קל לי למצוא את מה שאני צריכה כשאני יודעת מה אני מחפשת.
בשנים הראשונות להתיישבות, מקרי המוות המתועדים נגרמו מתקיפות ישירות של מה שחי על פני כוכב הלכת. כמו אצל צרויה. אחר כך יש קרבות פה ושם, ורק בחצי השנה האחרונה מופיעים רגעים דומים למה שקרה אצל גלעד.
לא משנה אם הצילום הוא באור יום, בלילה, בחורף או בקיץ. בכל אחד מהמקרים אני רואה את הקנוקנות המזדחלות, המוות, ולאחר מכן את הקריסה. כאילו מה שנכנס לחליפה מנסה לשמור אותה פועלת עוד מעט. מכיוון שהמקרים האלה מבודדים, פרושים על פני כל המעוזים, וכולנו במצב הישרדות תמידי, אף אחד לא הבחין בכך עד כה. כשאני מסיימת לבודד את הקטעים הרלוונטיים אני מסמנת להראל. הוא צופה, ולאחר מכן שולח התראה כללית ברשת.
הודעות רצות בשדה הראייה שלי ככל שיותר ויותר ארכיבאים מצטרפים. בהתחלה כל אחד ואחת צופים בנפרד, אולם ככל שהרשת נעשית עמוסה יותר, וככל שיותר מהם מדברים, מוסיפים הערות ומצייני מקום, קשה לי לעקוב.
"מספיק." הראל שולח הודעה, והרחש מפסיק. כמעט כל הארכיבאים מחוברים כעת.
"ארכיבאית בכירה אדר ממעוז שבע. התחילי, בבקשה."
אני מתחילה לתאר את השיטה שבה עבדתי, עוצרת את התמונות במקומות שבהם ראו את הקנוקנות ומדגימה איך השוויתי בין הסרטונים.
השאר לא קוטעים אותי. ארכיבאים הם המנומסים מכל המקצועות. כולנו יודעים כמה קשה להסביר רעיון מול חבורה שמחפשת את החורים במצגת. כשאני מסיימת, הראל מסמן לאחרים להגיב.
"הערות?"
בתחילה כולם שותקים. אני יודעת שהם בוחנים את התמונות ששלחתי, מנסים לראות את מה שאולי חמק מעיניי, ומקווה שהם ימצאו הסבר חלופי כלשהו. שאלה לא קנוקנות. שדבר לא נדחק לחליפה המבודדת של האנשים ששלחנו החוצה.
הם תוהים אם השוויתי לתקיפות הראשונות, אחרי ש"נחשון" התרסקה, והיינו עדיין מרוכזים במקום אחד. אני אומרת שכן, ברפרוף, ומעוז ארבע מתנדב לבדוק את הצילומים שנותרו מהתקופה ההיא כדי לחפש את הקנוקנות, או רמז לקנוקנות כאלה בעבר. מישהו שולח את המידע מכווץ למעוז אחת, שימתין להם כשהם יתחברו.
הם מריצים סרטונים, רעיונות, והמלל מציף שוב את הרשת.
אין לי זמן לחכות עד שהארכיבאים ידושו בכל הרעיונות עד דק ויוציאו החלטה מסודרת. "אנחנו צריכים צילום חיצוני," אני אומרת בלי להמתין לפער בשיחה. "אנחנו צריכים לזהות מי בסכנה, ולמה." אבל השיחה ממשיכה מסביבי, מתערבלת מבלי להבחין במעט שאני מנסה להסיט אותה.
הראל פותח מולי קו פרטי. אני מצפה לנזיפה. במקום זה הוא אומר, "אביתר בחוץ?"
הוא לא צריך לשאול. הוא בוודאי רואה בתיעוד שלנו. מילאתי את הטבלה בעצמי הבוקר.
"כן," אני אומרת.
הראל מהנהן. הוא משאיר את הקו בינינו פתוח, ומחליש את הקול של הדוברים האחרים.
"אנחנו צריכים צילום חיצוני," הוא אומר. "אנחנו צריכים קודם כל זיהוי של הפרטים שבסכנה, ורק לאחר מכן יהיה לנו זמן להבין מה הקנוקנות האלה."
הוא לא הבכיר בינינו. הוא אפילו לא הוותיק ביותר. אבל הוא האחראי על זרימת כל המידע ועל הקישור בין המעוזים, וכולם משתתקים כשהראל אומר משהו, אפילו אם זה בדיוק מה שאמרתי לפני רגע.
הוא יוצר צוותי עבודה, עם נציגים מכל מעוז. יש מי שמריצים אלגוריתמים על מעט הצילומים החיצוניים האמינים שיש לנו לזיהוי הפרטים שבסכנה. יש מי שעוברים על הצילומים מימי ההתרסקות של "נחשון". יש מי שסורקים את המידע מהחוץ. לרובנו אין מצלמות בהיקף המעוזים כי הקרינה בחוץ משמידה את כל הציוד שלנו בחשיפה ארוכה. רק בחשיפות ממוקדות וקצרות, כמו של צוותי הטיהור, הציוד נשמר תקין. ובכל זאת, פה ושם יש משהו ששרד, והכול נשלח לניתוח, בדיקה והפרדה.
כשהראל מסיים והארכיבאים יורדים מהקווים, בזה אחר זו, הוא חוזר לקו הפתוח בינינו.
"את יכולה להגיע אלי? פיזית?"
אני לא שואלת מדוע. אני גם לא מציינת שהמשלחת לחוץ יצאה כבר, ואני לא יכולה לצאת לבד. אני רק אומרת, "אני באינקובציה כרגע."
"אפשר להעביר לנשאית אחרת?"
אני נדה בראשי, "שבוע מוקדם מדי."
בזמן שאנחנו חושבים, צוות העבודה של "נחשון" יוצר קשר. "מצאנו," אומרת הנציגה של הצוות, נילי.
הארכיבאים מתחברים שוב, כולל מעוז אחת. "תראו," אומרת נילי, ואני תוהה אם אני שומעת היסוס בקולה. ההדמיות שלנו לא מספיק טובות להעביר את כל נימי ההבעה האנושית.
היא מקרינה את התמונות, שילוב של נקודות מבט שונות ממצלמות חיצוניות על גוף הספינה המרוסקת, עם צילומי קסדות, עם סרטונים מעטים שהוקלטו בהשתלות עיניות לפני שכל הציוד שלנו נהרס.
רגע אחרי רגע ההתרסקות שלנו מתועדת בהילוך איטי, רק שהפעם, במקום להסתכל על הספינה המתרסקת, נילי מצביעה על משהו קטנטן בתחתית.
"אלה התלמים של כוכב הלכת," אומר הנציג ממעוז אחת. חלק מהארכיבאים מהמהמים הסכמה. "עברנו על הצילומים האלה אלפי פעמים. הם נהרסו בהתרסקות, אבל…"
"לא," אומרת נילי. "תסתכלו."
היא מרכיבה עוד צילומים, אחד על השני, ואנחנו רואים טוב יותר את מה שהיא מציגה בפנינו. אלה לא תלמי אדמה פזורים ללא סדר. אלה צינורות ארוכים, מתפתלים. אני חשה את נשימתי נעצרת.
"זה יצור חי," נילי אומרת בשקט. "הרגנו אותו."
"זה לא מסביר כלום," אומר יוגב, הנציג של מעוז אחת, ולשם שינוי אני שמחה שבעוד עשרים דקות הם יחזרו לצד החשוך ואי-אפשר יהיה להמשיך לשמוע אותו.
"תסתכלו," נילי אומרת, ומציגה עוד חיתוכי תמונות. תלמים נפרשים על פני כוכב הלכת, ומתכווצים בבת אחת כש"נחשון" מתרסקת. משהו דמוי צינור עבה מתפתל מתחת לרגליהם של מי שיצאו ראשונים מ"נחשון". תלמים נעלמים במבט על, כשמעט המעבורות שלנו המריאו כשהתפזרנו למעוזים. הסרטון מורכב מכל כך הרבה חלקים שקשה לוודא את מקורם. אני מנחשת שנילי ביקשה עזרה מצוותים אחרים. או שהיא עבדה על זה כבר. אבל אם כך, למה היא שלפה את הסרטון רק עכשיו?
"אז יש עוד תלמים, אפשר לחשוב," אומר יוגב. "זה לא מוכיח שום דבר, ואין כאן שום דבר שנראה כמו מה שמעוז שבע הציגה."
ההדמיה של נילי מתכווצת מעט. אולי היא רוטטת? יוגב ממלמל משהו על החושך שמגיע ושאין לו זמן לבזבז על תאוריות. אני שולחת לנילי בקו הפרטי, "למה רק עכשיו?"
נילי עונה לי, "אנחנו עובדים על זה כבר שנים, אבל עד עכשיו לא הצלחנו לפנות לזה מספיק זמן. את יודעת איך זה". ברור שאני יודעת. כמה ארכיבאים מנסים לנתח את התמונות האלה? ולמה לא צירפו אותי? בעצם, ברור למה. מאותה סיבה שלא צירפו את הראל. אנחנו הדור הישן, זה שמקובע בהשקפות שלו על מהם היצורים שעל כוכב הלכת הזה. אנחנו אלה שקובעים את תדירות הניתוחים והסיורים. איך מישהי כמו נילי, או אפילו חמדת, יכולות להגיד לנו שהן רוצות לנתח לעומק סרטונים מההתרסקות שלנו, כשאנחנו עסוקים בהצלת את המין האנושי?
"תודה," אומר הראל כשכולם משתתקים.
"אני חושבת…" נילי מתחילה, מהססת לרגע, אבל אף אחד לא סותר אותה והיא ממשיכה, "אני חושבת שהתרסקנו על משהו חי."
"אני מסכימה," אני אומרת מייד. ההדמיה של נילי מסתכלת אליי, ואני משוכנעת שאני רואה הכרת תודה בעיניה.
"אז למה זה הורג אותנו?" אומר יוגב, ואני מפעילה שעון פרטי לבדוק מתי החושך יגיע אליהם כבר.
"אני לא חושבת שזה מנסה להרוג אותנו. לא הפעם," אני מבטאת את המחשבה שמבשילה בי באותו רגע. אני פונה אל נילי. "את יכולה לבדוק את המשלחות מלמעלה?"
אין לנו לוויינים, ואין לנו צילומי שטח גבוהים מספיק, אבל יש לנו את הגאוגרפיה של כוכב הלכת מהצילומים טרום ההתרסקות, כשווידאנו שיש קרקע מוצקה ויכולת לגדל משהו שיאפשר לנו לחיות, ויש לנו את הדיווחים של צוותי השטח ושל המעבורות ותאי ההצלה שנפלטו מגוף הספינה. הצוות של נילי מרכיב אותם זה על גבי זה, ומייצר שרטוט גס של קווים מתפתלים. בהרצה קדימה ואחורה אפשר לראות את הדפוס המתקבל – צבר קווים מרוכזים, "נחשון" מתרסקת עליו, משהו מנסה לצאת מתחתיה, לא מצליח, ולאחר מכן צינורות דקיקים נפלטים ומתרכזים בסבכים קטנים בסביבות המעוזים שלנו, ונראים כאילו הם צומחים מתחתם.
"אנחנו הפצנו אותם," הראל לוחש, ואני מבינה שהוא לא מבחין שהוא מחובר לכולם. "אנחנו עשינו את זה."
נילי מריצה עוד כמה מההדמיות שלה, ואני מבינה כמה היא השקיעה בכך. בזמן שאני הייתי עסוקה בלהכין סרטוני מוות, מעוז ארבע היה עסוק בלדאוג לחיים שלנו. הצינורות שנפלטים מהמעוזים שלנו מסתננים החוצה, לאט, ואחת לכמה סרטונים נתקלים בחומת אש. צוותי הטיהור שלנו. שרפנו אותם ואכלנו אותם, ובשום שלב לא שמנו לב שהם רק מנסים לברוח מאיתנו.
"תראי לי כיווני נדידה," אני אומרת לנילי, וכשהיא מתחילה להתנצל כמה מעט זמן היא עבדה על כך, אני עוצרת אותה ומבקשת שתראה לי אותם בכל זאת.
נילי מעלה את מפת ההתרחבות וההתכווצות של הקנוקנות.
"הם היו צמודים לחלקי הספינה. כשפירקנו את 'נחשון' והשתמשנו בה כיסודות למעוזים, בנינו את המעוזים איתם…" הראל אומר.
"עליהם," אני מתקנת.
"עליהם," הראל מסכים. "והם מנסים להיעזר בנו לחזור למקור."
"וכשהם לא מצליחים, הם מנסים להתחבר מחדש למה שכלוא מתחת למעוזים," אני משלימה את דבריו.
"זו הוכחה ראשונה למתלכדיים," אומרת נילי כמעט לעצמה, ואני מתזכרת את עצמי לבדוק האם הייתה ממוינת במקור לצוות ביולוגי.
"הם לא תוקפים," אני אומרת, בקושי. "הם רק מנסים לחזור הביתה."
כולנו שותקים.
הראל פותח את מפת המשמרות שלנו. נקודות מציינות את הצוותים הפרוסים בחוץ. אני מסתכלת על כל הנקודות פרט לאלה שקרובות למעוז שלנו. אחת מהנקודות האלה היא תרי, והוא עדיין לא יודע דבר. הצוות של נילי מרכיב על הנקודות את מפת הקנוקנות.
"אנחנו צריכים…" הראל מתחיל ועוצר, ומצחו מכווץ במחשבה חולפת. "זה גוף חי מופרד מחלקיו. אנחנו צריכים לחבר אותו. לפחות לנסות."
"אנחנו צריכים להכחיד אותו," אומר יוגב, בקול רם מדי לדעתי. "זה תוקף אותנו! מהרגע שהגענו לכאן!"
"אנחנו ארכיבאים," הראל אומר. "אנחנו ארכיבאים, והתפקיד שלנו הוא שימור."
"שימור ידע," יוגב אומר, אבל כולנו מתעלמים ממנו.
"שימור של הכול," הראל מצליף, ויוגב משתתק. אף אחד לא חולק על דבריו של הראל. "אנחנו במלחמה נגד הדברים האלה מהרגע שנחתנו כאן. הגיע הזמן לנסות גישה אחרת."
"כבר שלושים שנה אנחנו טובחים בהם," נילי אומרת, והפעם אני משוכנעת שאני שומעת את הרעד בקולה.
"הגיע הזמן להחזיר אותן למקורן," הראל אומר בשקט.
"היצור הזה משמיד כל דבר שלנו." יוגב בבירור מנסה להשתלט על עצמו. "למה שנרצה להרכיב אותו מחדש בכלל?" הוא מלהיט את עצמו עם כל מילה. "ומה ההצעה, בדיוק? להוריד את המחסומים? כדי שהוא יוכל לתקוף את כולנו? או להפסיק את הסיורים על בסיס הנחה לא מבוססת?"
"לא." הראל עונה, "אני מציע שנעצור את ההרס של חיי הטבע המקומיים שגרמנו בטעות ו-"
"אבל זה על פני כל כוכב הלכת!" יוגב שוב צועק. "מה אנחנו אמורים לעשות? אנחנו אפילו לא יכולים להמריא מהכוכב ה-"
"להצטמצם," אומר הראל. הוא שקט מכפי שציפיתי, ובמקום להמשיך לתהות אני מריצה באופן פרטי הצלבות גנטיות. כן. זה הבן שלו. הוא צעיר מתרי בשנתיים.
"ואם נזיז את המעוזים?" קול קטן שואל, ואני מזהה את חמדת ממעוז שש, שעד עכשיו הייתה בשקט.
"זה דבוק למעוזים," אני אומרת. "אם נזיז אותם, החלקים יזוזו איתנו." אני מקווה. כולנו מקווים.
"אנחנו נפרק חלק מהמעוזים. נאפשר לחלקים שיכולים לנוע להצטרף למקור שלהם," אומר הראל. "ונעשה את זה בשלבים, כך שרק אחרי שמעוז כלשהו ינוקה לחלוטין, נבנה אותו מחדש."
"זה ייקח שנים," נילי אומרת, אבל לא נשמעת מחאה בקולה, "הם זזים לאט."
"הם יזוזו מהר יותר אם לא נפריע להם," אני עונה, וחושבת רק על תרי.
"ואם נפרק את המעוזים ונחזיר אותם ל'נחשון', החלקים שדבוקים למעוזים יחוברו מהר יותר. זה יעזור ליצור הזה לשרוד."
"צריך להעלות את זה להצבעה של חברי המעוז," אומרת חמדת.
"זהו מצב חירום," אומר הראל. "אין זמן להצבעה."
"מעוז שבע מתנדב לפירוק ראשון," אני אומרת, בלי לחשוב, בלי להסס, ואני יודעת שהראל היה מחייך עכשיו אלמלא הקילומטרים שמפרידים בינינו.
"מעוז חמש יקבל אתכם בברכה," אומר הראל. "החזירו את הצוותים. התחילו פירוק." והוא לא צריך להמשיך לדבר כי רגע לאחר מכן אני כבר שולחת הודעת החזרה לצוות של תרי, ומכנסת ישיבה אצלנו, ומתנתקת, ויודעת שכל הארכיבאים האחרים כבר עושים את אותו הדבר, כי בפעם הראשונה מאז שהתרסקנו כאן, זה יכול להיות בית.
