תפריט סגור

אבן, נייר, מספריים / נמרוד איזנברג

הוא לא הגיח מחלצי אישה. הוא היה פרי ייסורי הבדידות של אביו, אשליית אנושיות ריקה מנשמה אשר נוצרה בסדנתו של גאון.

אמי, שהייתה רוכלת, לא ידעה זאת, כמובן, כשמצאה אותו. היא הלכה בתמימותה לאותה אחוזה שהשקיפה על העיירה שלנו ממרומי הגבעה, בתקווה כי אותו תמהוני זקן יקנה את מרכולתה. היא אף לא ניסתה לתהות מה יעשה גבר קשיש עם תמרוקי נשים, אך אמי היקרה מעולם לא הייתה הגיונית. הזקן לא היה שם כשנכנסה בשערי האחוזה הדוממת. היא מצאה שם את יציר כפיו.

חזותו המעוותת לא הרתיעה אותה, כמובן, שכן תמיד התעקשה לראות את הטוב בבני האדם.

אך הוא לא היה בן אדם.

היא שכנעה אותו לעזוב את האחוזה המקוללת, המבודדת, שבה גוויית אביו הייתה קבורה בחצר, שאותה יד אדם לא ניקתה מאז מות האב. היא ביקשה ממנו לבוא לגור איתנו. אמי היקרה, האהובה, נפלה בקסמיו. ארורה תהיה.

לא הייתי בבית ביום בו הביאה אותו אמי. פגשתי בו כמה לילות מאוחר יותר. פניו המצולקים, עורו החיוור ועיניו המיוסרות שיוו לו חזות של יצור חסר ישע. חברי הקהילה שלנו חפצו להגן עליו ולדאוג לכל מחסורו.

אך לא אני.

מצאתי אותו בחדרי, כשחזרתי בלילה אחרי שחזרתי ממסע עם חברים להרים. אמי שיכנה אותו שם ביום בו הסתנן לחיינו. היא ניסתה להרגיע אותי ואמרה כי זהו פתרון זמני עד שתמצא לו מקום של קבע, אך אני ידעתי כי היא לא חשבה עליי כאשר הכניסה אותו לחדרי. אנשים שכחו את כל היקר להם ברגע בו הביטו בו. יציר הגיהינום נראה להם כמלאך. לא הבנתי אז את כוחו.

מתוך החשכה המוכרת של מה שדימיתי לחשוב שהוא חדר ריק, זינק לעברי יצור בלהות. עיניים חלולות, פקוחות לרווחה, ניבטו אליי מתוך פנים חיוורים מצולקים. מבטו היה מת.

הוא דחק אותי לקיר ומתוך ידו נשלף מכשיר חד שנצמד לצווארי. צרחותיי העירו את הוריי, שמיהרו להגיע לעזרתי. הם ראו את בתם הבכורה עם גבה לקיר ואדם זר שלו להבים במקום אצבעות גוהר מעליה, וחייכו.

אמי לקחה אותי הצידה. היא הסבירה לי כי אין מה לחשוש. "אין לו אף אחד בעולם," לחשה לי ועיניה נצצו, "הוא בודד. הוא צריך להיות בקרב בני אדם. הוא צריך אותנו."

למחרת הוא החל לשאול את אמי על תמונות המשפחה שהיא פיזרה בכל פינה בבית. הוא התעניין. הוא שאל עלינו. הוא שאל עליי. והיא סיפרה לו.

ישנתי במבואה באותו הלילה. לפני שנרדמתי הוצאתי ממגֵרה במטבח את סכין הקצבים של אבי. זה היה הנשק הטוב ביותר שהיה ברשותי להגן על עצמי.

הקהילה שלנו, השכנים שלנו, קיבלו אותו אליהם ברצון ובחדווה. הוא היה בן בית אצלם. הם התפעלו מנימוסיו, מאדיבותו, מהשקט שתמיד אפף אותו. מהשלווה שהקרין על הסובבים. הם לא נרתעו ממוזרותו. להפך, הם ריחמו עליו, חיבקו אותו. הוא הצליח לשטות בהם, וחיבק אותם בחזרה.

הם, ברחמיהם, סיפקו לו פרנסה. עד מהרה הפך לגנן המועדף עליהם. הוא גזם וטיפח את גינותיהם באופן מדויק, מפסל בלהבי אצבעותיו בעלי חיים קסומים בגינות ובשיחי הנוי. הם התפעלו מכישורי החיתוך של ידי המספריים שלו, ואף הרשו לו לספר את חיות המחמד שלהם. בכל פעם שהניף את מספריו, שנעו וחתכו כמעט בלי להשמיע רחש, יכולתי לראות אותו מביט בי מזווית עינו, שצלקת התמשכה ממנה עד לרקה, כשפיו מתעקל בחיוך שהיה מיועד רק לי.

ניסיתי להזהיר אותם, להרחיק אותם מכלי המשחית השטני שפלש לחיינו. לצעוק לעברם להתרחק ממנו, לברוח. הם היו משועשעים ממני בהתחלה, ולאחר מכן התעלמו.

ניסיתי להזהיר את אמי. ניסיתי לספר לה על המבט הנסתר והחושק שהוא נהג לשלוח לעברי כשאיש לא שם לב. על דמותו הדוממת שניצבה במסדרון שהוביל לחדר השינה שלי בלילות. היא רק פטרה את דבריי בעליזות וחזרה למטבח. היא הכינה לו כריך לבקשתו. הלכתי לחדרי, נעלתי את הדלת ובכיתי עד שהכרית שלי הייתה ספוגה דמעות.

הוא שבה גם את לב חבריי. הם היו מהופנטים ממנו. אפשר היה לצפות שנערים ונערות בגילי ילעגו לו ולנכותו, אך גם עליהם הצליח להשפיע. צעירים כל כך, הם היו עבורו כחומר ביד היוצר. הוקפתי בעדר כבשים, הפועות בהערצה לזאב שהמליך עצמו עליהן.

גם גדי הוקסם ממנו. כשנהג לחבק אותי, ללטף את שיערי ולכסות את צווארי בנשיקות קטנות, הוא היה מפסיק לפתע ומספר לי עליו. עיניו היו נוצצות כשהיה מספר על שיח חדש שהוא פיסל בתנועות הלהבים המהירות שלו. "היית צריכה לראות את זה," אמר גדי, "זה היה כמו ריקוד, כמו קסם." ביקשתי ממנו שיחזור לנשק אותי. לפעמים הוא הסכים.

יום אחד מצאתי עצמי לבד בבית, כשהוא נכנס אליו לפתע. הוא סגר אחריו את הדלת וקרב אליי, לוטש בי את מבטו בשתיקה. לא היו אנשים נוספים סביבנו, ומבטו עדיין היה מרומז, כאילו סודו היה אפל מדי מכדי להסגיר. ידי אחזה בסכין הבשר הגדולה של אמי. הבנתי לפתע, למראה הלהבים שלו, כי אין בזה טעם.

"מה קרה לו?" שאלתי.

"למי?" הוא ענה בקולו העדין.

"לאבא שלך," סיננתי.

הוא הביט בשלווה. "מדוע יש לכך חשיבות עכשיו?" אמר בשקט, הסתובב ויצא החוצה.

 

אחת מאיתנו התנגדה לו, אך זה היה מעט מדי, מאוחר מדי.

היא התגוררה במרחק חמישה בתים מאיתנו, בהמשך הרחוב. הכרתי אותה כל חיי. מדי פעם היא הופיעה על סף ביתנו עם סלט פירות מתקתק שהכינה מדובדבנים, בננות, תותים ושמנת מתוקה. מחווה בין שכנים תמימים אשר הזאב עדיין לא משל בהם. אימי לא אהבה לשמוע על חיי ההוללות שלה, אם כי אני אהבתי את הסיפורים. אבל הביקורים נמשכו, כי אמי לא גירשה מעולם אורח מסף דלתנו.

היא דפקה על דלת הכניסה של ביתנו, וכאשר אמי פתחה את הדלת היא החלה לספר. קולה רעד ועיניה דמעו, אך שפתותיה המשיכו לנוע. היא לא הפסיקה לרגע. היא הייתה מצונפת ולא העזה להישיר אלינו את מבטה.

לפתע ראיתי את הקרע בשמלתה. קרע נקי, סימטרי וישר שנמשך מצד האגן לשולי השמלה. קרע שרק להב מושחז היטב יכול לבצע. צמרמורת חלפה בגווי.

היא סיימה את סיפורה והליטה את פניה. שלושתנו ישבנו בדממה בסלון. הבטתי באמי. היא שתקה למשך רגע אחד ארוך, בזמן שאני ישבתי ליד השכנה שלנו והחזקתי את ידה.

אמי הביטה בנו וצמצמה את עיניה. "צאי מכאן מייד," סיננה לפתע.

הפניתי אליה במהירות את מבטי. "אבל אמא…"

"בבית הזה," המשיכה אמי בקול קר, "אין מקום לעלילות מרושעות."

קמתי מהספה ונעמדתי מולה. "את לא יכולה לגרש אותה," מלמלתי, "לא אחרי מה שהיא סיפרה לנו."

"בבית הזה לא יהיו שקרים," אמי קפצה את שפתיה, "וגם לא מופקרות." היא נעצה את עיניה באישה השבורה שישבה רועדת על הספה בסלון שלנו.

"לא," היא מלמלה, "אתן חייבות להקשיב ל-"

"צאי מכאן," חזרה אמי בנוקשות, "אני לא אבקש פעם שלישית."

היא קמה מהספה באיטיות. עזרתי לה לצאת לאחר שרגליה כמעט כשלו בזמן שניסתה לצעוד לכיוון הדלת. ניסיתי לומר לה שאני מאמינה לה, אך היא עזבה אותנו ולא הביטה לאחור.

הוא ניצח, הבנתי לחרדתי. הוא רכש בקפידה רבה את אמון הקהילה. כל מי שיֵצא נגדו יוקע וינודה בשיטתיות, עד שכיסי ההתנגדות האחרונים ייעלמו.

 

הוא הגיע לגדי לפני שהגיע אל השאר.

"את תבואי איתנו, נכון?" שאל אותי גדי כשהיינו מחובקים בחשיכה. הבטתי בו מבולבלת.

"מצחיקה אחת," גיחך גדי, "אנחנו הולכים לאחוזה הישנה. מה, את לא יודעת?"

ידי לפתה את זרועו בחוזקה. למה שהם ירצו ללכת למקום שבו הוא נוצר?

גדי הסביר לי. הוא סיפר איך החבר, המנהיג החדש שלהם, הזמין אותו ואת צעירי העיירה לבית הולדתו. שיכירו אותו טוב יותר, שידעו יותר עליו ועל המקורות שלו. על משפחתו, על אביו. והם הסכימו. כל חבריי, כל צעירי העיירה הסכימו ללכת עם הזר לאחוזה נטושה באמצע הלילה.

"לא," מלמלתי, "אל תלך איתו. בבקשה."

אבל הוא קם מהמיטה כאילו לא שמע אותי והחל להתלבש, ולא הייתה לי שהות להזעיק את המבוגרים או להודיע להוריי. והבנתי כי גם אם היה זמן, לא היה טעם לכך. הצטרפתי לגדי.

בזמן שהלכנו לגבעה הארורה, תהיתי מה מחכה לנו. מה יידרש ממני לעשות כדי להגן על גדי, ועל השאר. מה הוא ידרוש מאיתנו.

הוא כבר חיכה לנו עם שאר צעירי העיירה. הם חגו סביבו בציפייה, כעשים סביב המדורה. הבטתי בהם כשגדי הצטרף אליהם. הוא חייך ובירך אותנו. עיניו ננעצו בי כתמיד.

האחוזה הייתה מוקפת חומה אשר הייתה מכוסה ברובה בצמחייה מטפסת פראית. סדקים עמוקים ניכרו במקומות שלא כוסו על ידי המטפסים והטחב. בית האחוזה עצמו נישא לגובה של שלוש קומות, אך כל חלונותיו היו שבורים, וקירותיו, כמו החומה, היו סדוקים, ומוזנחים. ריח מחניק סבב אותה. ריח עובש וטחב. ריח של משהו שניצוץ החיים הסתלק ממנו בבעתה.

לפני שאמי מצאה אותו, סיפר לנו, הוא נהג לפסל חיות בצמחים אותם גזם. הגינה רחבת הידיים הייתה מלאה בהם, אך התקופה שבה שהה בעיירה נתנה בהם את אותותיה. הענפים צמחו באין מפריע, והחיות התמימות נראו כאילו שד מאיים פרץ מתוכן ובלע אותן אל קרבו.

הוא הראה להם את המרתף, פתח את דלתו המחלידה והורה להם להיכנס. הם נכנסו בצייתנות וללא התנגדות והניחו לו לכלוא אותם. ואז, לאחר שווידא כי ראיתי את מלוא כוח השכנוע שלו, הוא הורה לי להתלוות אליו ולקח אותי לקומה העליונה.

"לא הייתי בטוח שזה יצליח," אמר בזמן שצעדנו למעלה. "לקח לי זמן, חיים שלמים, ללמוד להקסים כך אנשים." ואז עצר והפנה אליי את פניו המחרידים. "אני שמח שהצלחתי."

הוא המשיך בצעדיו, והורה לי לבוא איתו. ואז סיפר לי.

אביו הערירי רצה ילד. מאחר שלא הייתה לו בת זוג, ביקש ליצור בן יש מאין ולברוא חיים מחומרי גלם אשר היו בידו. וכאשר אזלו לו חומרי הגלם המתאימים, נאלץ להשתמש במתכות.

הוא אהב את יציר כפיו עד מאוד, טיפל בו במסירות ולימד אותו את כל מה שידע על העולם. הוא לימד אותו מספיק כדי שבנו ישנא אותו על כך שלא בא לעולם כשאר הילדים, ועל כך שעושהו לא השלים את המלאכה. הוא היה לא גמור, והתמלא תיעוב בכל פעם שהביט במראה. הממציא מיהר לשבור את כל המראות באחוזה, אך זה היה מאוחר מדי.

"שיספתי את גרונו במו ידיי," סיפר לי בשקט, "ואז ביתרתי את הגופה וקברתי אותה. תוכלי למצוא אותה בכמה פינות באחוזה, אם תחפשי מספיק טוב."

רגליי לקחו אותי נגד רצוני במעלה המדרגות המתפתלות, עד שהגענו לדלת עץ מתפוררת שאחד מציריה היה שבור. הוא חתך אותה לגזרים בהינף יד והורה לי להיכנס פנימה.

הקומה הייתה חלל גדול, נטול קירות פנימיים. בצידה האחד ניצב שולחן שבקצהו הותקנו מלחציים. בקרבת המלחציים היו מפוזרים כלי עבודה מאובקים ומחלידים. לא הצלחתי להחליט אם בעליו של השולחן היה נגר או מסגר, אך לא היה לי ספק שהוא היה שייך לאביו. קרבתי לשולחן וידי הרועדת אחזה במסמר חלוד. הוא התפורר בין אצבעותיי.

בניצב לשולחן ולאורך הקיר שמולי, עמד שולחן נוסף. כשקרבתי אליו, ראיתי שהיה זה מסוע ארוך, שנמשך מקיר אחד לקיר שמולו. מתחת למסוע המאובק הורכבו גלגלי שיניים גדולים, שכל אחד היה בגודל של כלב קטן.

"ברוכה הבאה לחדר הלידה שלי," אמר בקרירות מאחוריי, "היו לא מעט צעצועים שהורכבו על פס הייצור הזה, אבל עבור אבי הייתי גולת הכותרת."

הלכתי לאורך המסוע. בקצהו המרוחק היה מונח חפץ שאליו אור השמש שבקע מן החלון השבור לא הגיע. צעדתי אליו עד שעמדתי בפינה האפלה ביותר של הקומה. הושטתי את ידי והרמתי את החפץ. הוא היה קשה ובעל מרקם מתפורר, ומגעו הזכיר לי גומי רקוב. צעדתי אחורה על מנת לצאת מהאפלה והחזקתי את החפץ מול אור החלון. זעקת אימה נפלטה מפי. זרקתי את החפץ הצידה. הרגשת קבס עלתה בקרבי.

"הוא כבר עמד לסיים אותי," הוא אמר, "חבל שלקח לו זמן רב כל כך."

"איפה…" התנשמתי בכבדות, "איפה השנייה?"

הוא הצביע בדממה על נקודה מתחת למסוע, בקטע בו האור הפך לצל. אימצתי את עיניי, אך לבסוף ראיתי אותה, מרוטשת כמעט לחלוטין. רק האגודל והאצבע המורה נותרו שלמים.

"זו הייתה אמורה להיות מתנת יום הולדת," הוא המשיך, "אבל כבר היה מאוחר מדי עבור שנינו. ואני לא הייתי מוכן לתת ל… מתנה הזו," אמר בגועל, "להגביל אותי בשום צורה."

"למה הבאת אותי לכאן?" שאלתי.

"כדי שתראי מאין באתי," אמר, "ואיך נוצרתי. כדי שתביני."

"כדי שאבין מה?" מלמלתי.

"הוא הרכיב אותי מחלקים," אמר בשקט, "מעולם לא נולדתי, ולכן לעולם לא אזדקן. אבל…" הוא הישיר אליי את עיניו, שהיו באותו רגע אפלות ומתות יותר מאי-פעם, "זה לא אומר שאיני מתבלה."

 

הוא כבר לא חשק בי כמו בהתחלה. היו לו מטרות אחרות.

הוא כינס את כל תושבי העיירה ואמר להם בקולו הרגוע והמקפיא כי הוא מודה להם על הכנסת האורחים, וכי הוא זקוק להם. הוא אמר כי הוא חוזר לגור באחוזה הישנה, אבל הוא יזדקק להם מדי פעם והוא מקווה כי הם יעזרו לו כתמיד. הם הנהנו בראשם בהכנעה ועיניים ריקות. פניהם הזכירו לי דף חלק.

הוא שיחרר לאחר מכן כמעט את כל הנערים ששבה.

את גדי הוא לא שיחרר באותו יום, אלא ביקש שישלחו אליו את רופא העיירה. הוא צעד לאחוזה בחדווה.

מצאנו את גדי כמה ימים לאחר מכן מושלך למרגלות האחוזה ומתבוסס בדמו. מראהו עדיין פולש למחשבותיי כשאני מנסה להירדם בלילה.

הכבד נעקר מגופו של גדי. הרופא סיפר לי בפנים חתומות כי כך התבקש לעשות, ולא ראה כל סיבה לסרב. "הוא ביקש ממני לספר לך את כל זה," אמר לי הרופא בקול חסר גוון, כמו תיבת תהודה המוציאה לאוויר העולם קול שמישהו אחר הפקיד בתוכה.

"איך יכולת?" מלמלתי כשעמד הרופא לצאת החוצה, "אתה… נתת את הכבד של גדי ל…"

"מה זאת אומרת?" הרופא הביט בי במבט מבולבל. "הייתי חייב לעזור לו. זו הכנסת אורחים בסיסית."

הוא נד בראשו וסגר אחריו את הדלת.

 

וכך זה נמשך מאז.

מהאחרים הוא לקח איברים אחרים. לפעמים אלה היו איברים פנימיים, ולפעמים גפיים. וכאשר אותם איברים התבלו, הוא שוב לקח מאנשים אחרים בעיירה.

הוא מעולם לא לקח ידיים. לא היה לו צורך בהן.

חלפו שנים רבות מאז, אך הוא עדיין שם. הוא דואג להזכיר לנו זאת בליטרות הבשר שהוא דורש מאיתנו עבור חיי האלמוות שלו. בימי החורף הוא מפסל פסלים מרהיבים מקרח, ופתיתי הקרח המגולף עפים למרגלות הטירה, הופכים לשלג ומכסים את העיירה כמרבד של מוות. השלג מוכיח לנו פעם אחר פעם כי הפורענות עדיין משקיפה עלינו מהגבעה.

מדי פעם נשלח אליו עוד אחד מאיתנו. בדרך כלל אלו הצעירים. לפעמים הוא מורה לאדם מבוגר יותר לבוא, אך זה קורה לעיתים רחוקות בלבד. לפעמים הוא דורש קרבן פעם בשנה. לפעמים יותר. העזרה ההכרחית שהעניק לו הרופא לא נחוצה עוד. הוא נעשה מיומן מאוד במלאכתו.

לילה אחד ארזתי תרמיל וחמקתי החוצה. לא נשארה לי כל סיבה להישאר. הם כבר לא היו יקיריי, אלא קליפות ריקות, מוחזקות בחיים רק כדי לשרת את המפלצת מעשי ידי אדם המשקיפה עלינו מהאחוזה המרקיבה.

ביציאה מהעיירה חיכו לי התושבים שעדיין נשארו, והוא. דבר לא חמק מעיניו. "גדי היה טעות," אמר בקולו החלול, "הייתי צריך לתת לך סיבה להישאר."

ומשאמר זאת, הופיעה מאחוריו ילדה שהכרתי היטב. הוא סימן לה בידי הלהבים שלו ללכת לכיווני. היא ניגשה אליי ללא קול וחיבקה אותי. כשהבטתי בעיניו הבנתי מה קרה לאביה, שהיה עדיין בחיים בבוקר שלפני.

הפכתי למגנתם של ילדי העיירה מהאמת הנוראה. הייתי להם לדמות אם, בזמן שהם שרו תחת השעבוד שלו. הוא צדק – זו אכן הייתה סיבה טובה דיה להישאר. לא יכולתי להפקירם.

השנים חלפו וזקנתי. ילדים באו והלכו עם חלוף השנים. אני ייחלתי למוות ושנאתי עצמי על כך.

ילדה אחת נותרה לי כעת, אני מרשה לה לקרוא לי "סבתא".

הצלחתי לגונן עליה, אך איני יודעת מה יקרה לאחר מותי. האם נותר מישהו כאן שיוכל לטפל בה?

הלילה הוא ליל חורף מקפיא, ואני נמצאת איתה בחדר השינה. השלג שוב מכסה את הנוף הנשקף מחלון חדרה. ואז היא שואלת אותי.

"סבתא," אומר הקול המתוק והעדין ביותר שאני מכירה, "מהיכן מגיע השלג?"

אני מהססת לרגע בחשש. "זה…" אני ממלמלת, "סיפור ארוך, מתוקה."

"אני רוצה לשמוע," היא מתעקשת.

"לא, לא הלילה," אני מנסה להתנער.

"אוף, אבל למה?"

אני מביטה בה ותוהה האם היא כבר מבוגרת מספיק כדי לדעת את האמת. היא נצמדת לשמיכה העבה, ולבובת הצמר אותה סרגתי לה במו ידיי ליום הולדתה הרביעי. אני מתיישבת על הכורסה ועוצמת את עיניי.

ובעל כורחי אני מבינה. היא עדיין צעירה מדי מכדי להבין או לעכל, וממילא השליטה שלו עדיין חזקה.

ואז, כהרף עין, אני ממציאה סיפור רק בשבילה. אגדה פלאית אודות ילד-אדם שנוצר בטירה מלאה בצעצועים קסומים על ידי ממציא מתבודד וחביב על מנת להפיג את בדידותו האומללה. ולאחר שהממציא מת באופן טרגי לפני שהספיק להשלים את ילד הצעצוע התמים והאנושי, נדד הילד האומלל לעיירה השלווה שלנו. והילד היה טוב ומלא חמלה.

"בואי נראה," אני אומרת באיטיות, "אני אצטרך להתחיל את הסיפור… במספריים." בחזרה לפרויקט הסיפורים

נגישות