מר ויטלמן ישב על הספסל הישן שבחצר והביט אל הנוף. השמשות שקעו בזו אחר זו אל האדמה. רונה הייתה לקראת סוף המשמרת שלה, ותהתה אם ללכת לבדוק מה איתו. מתקדמים כמוהו נטו לרצות להיות לבד. מאז שהגיע לכאן, בילה בכל יום הרבה מאוד זמן בחצר, מביט בשקיעה. לבסוף, החובה שלה הייתה זאת שמשכה אותה להתיישב ליד מר ויטלמן ולכחכח בגרונה. שהרי ידוע לכולם שבדידות היא גורם המוות מספר אחת בגיל המתקדם, והוא הגיע לכאן רק לפני שבוע. הוא אמור להיות כאן לפחות עוד שנתיים לפני שיעבור למחלקה הסיומית.
"על מה אתה מסתכל?" שאלה בנימוס.
"על השקיעה," ענה מר ויטלמן בקול צרוד.
היא למדה כבר כאן שהתבוננות בתנועת השמשות מטה הייתה אחד הסימנים המקדימים לסיומיות. עוד משהו שהיא תצטרך לדווח עליו בדוח סיכום המשמרת שלה.
מר ויטלמן נאנח. "את יודעת, זה דבר יפה."
"הן נעות מטה במעגלים נאים," אמרה, ולהפתעתה התשובה שלה גרמה למר ויטלמן לפלוט צחקוק שהפך לשיעול.
"אני חושבת שאתה אלרגי לחולות. קורה לפעמים," אמרה. "ניתן לך קצת דוגמינטוניט. עוזר פלאים."
"לא, לא. אני בסדר, גבירתי הצעירה," ענה. "אני לגמרי בסדר."
רונה עיקמה את שפתיה בהבעה שבין מבוכה לשעשוע. מר ויטלמן היה קצת שונה ב"בית הגיל המתקדם על שם פנקטון". הוא נהג לקרוא לכל האחיות "גבירתי הצעירה" בנימה מכובדת, כאילו נפגשו בגאלה או מסיבת קוקטייל-דבש ולא במקום שבו נפרדים אנשים בגיל מתקדם מן החברה. האדיבות שלו הצליחה לגרום לה לתת לו אתמול קצת יותר ממשקה הערב שלו, או כמו היום, להניח לו להישאר בחוץ זמן רב יותר מהנהוג. "נראה לי שכדאי שתיכנס פנימה, מר ויטלמן," אמרה לבסוף, "משקה הערב עוד מעט מוגש."
מר ויטלמן נאנח, משך את עצמו לעמידה, והשתעל מעט. רק אחרי שרונה שלחה בו עוד מבט מתרה, פנה אל דלת הכניסה של המבנה המתכתי הישן ונעלם. רונה ניגשה ללוח הבקרה שעמד ליד הספסל והחליפה את הנוף המוקרן על מסך החצר במפלים מוארים ואופטימיים יותר. לא לפני שראתה את שם הקובץ שמר ויטלמן טען – "שקיעה 10.11.2145". מעניין מה היה כל כך מיוחד דווקא בשקיעה הזו, וביום הזה. חשבה לעצמה. למה לא פשוט הפעיל את קובץ השקיעה של ברֵרת המחדל? מאמץ כזה דווקא לא מתאים לנטייה סיומית.
היא תכננה לשאול אותו, אבל סוף המשמרת הגיע כמו תמיד בבהלה מסוימת, והיא שכחה לדווח על השקיעה או על השיעול האלרגי של מר ויטלמן. היו לה שני אזרחים מתקדמים ששקעו להזיות-סוף, והיא הייתה צריכה לדאוג להעברה שלהם למחלקה הסיומית. והייתה גם אזרחית מתקדמת אחת שנתקפה בזעם על אחד האנדרואידים הישנים שהבהב יותר מדי לטענתה, ושברה את תושבת ההטענה שלו. אירוני, כי עכשיו אי-אפשר היה להטעין אותו בכלל והנורה הגבירה את ההבהוב עד שאפילו האחיות רצו לכבות את האנדרואיד. אבל מה לעשות שלא היה להם אנדרואיד פיזור חמצן מיותר?
כמה מהבתים האחרים לאזרחים מתקדמים על הננס שלהם, חמצן 116, עולם שהיה אידאלי לבתי מתקדמים ולכן הגיל הממוצע בו היה מאתיים שלושים ושתיים, היו דווקא מפוארים למדי. אזרחים מתקדמים עשירים נהנו בהם מארוחות פאר, חמצן משובח והופעות בידור. לא שהם הצליחו ליהנות מהם יותר מדי. אזרחים מתקדמים היו מגיעים אל הכוכב ובתי המתקדמים שלו סביב גיל מאתיים וחמישים, שבו כבר דבר לא עניין אותם יותר. הם העבירו את הימים במעשים איטיים, שלוו באנחות איטיות, ובהייה איטית. דעיכה איטית מן החיים אל המוות. אפשר היה לדעת שהמוות מתקרב ממש כשהתחילו ההזיות. "הם לא חולים," הסבירה לה עדינה, אחראית המשמרת, ביום הראשון שלה, כשבהתה באזרחים במחלקה הסיומית, שמלמלו לעצמם בעיניים עצומות מילים חסרות פשר, "הם פשוט הגיעו לשלב הסיומי."
"הם עייפים מדי מהחיים," הסבירה לה אחר כך דגוטה, אחות מנסלורית בפאה בהירה. "מאתיים חמישים שנה זה הרבה זמן, מותק."
"בטח יש לזה הסבר מדעי הגיוני יותר," אמרה לה רונה ודגוטה צחקה ואמרה, "עייפות זה מדעי, מותק."
אחרי שבוע בערך רונה כבר הצליחה להבין על מה דגוטה דיברה. היה באזרחים בגיל המתקדם, או במתקדמים, כמו שהאחיות קראו להם, משהו נואש. מותש. מבקש מנוחה. אם הרפואה הצליחה להעלים את כל מחלות האדם, היא לא יכולה להעלים את העייפות? נראה שלא. איש מהמתקדמים לא היה חולה, ובכל זאת הם מתו. ככל שחשבה על זה, כך היא הבינה. מאתיים חמישים שנה זה כנראה פשוט יותר מדי זמן. ולא משנה אם היו אצלם ב"פנקטון", בכיסאות מתפרקים עם רובוטים חורקים, או באחד מהבתים היפים והמפוארים כשהם מוקפים בברֵכות ולבושים בבגדים רכים. הם צעדו לאט ובבטחה לקראת המוות, ולא היה להם אכפת.
פטרה, אחות שהכירה באחד מהערבים שיצאה בהם לבית קפה, עבדה באחד מהבתים האלה, עם האורות החזקים והלובי המפואר שמפל מלאכותי זרם בו. היא הגניבה אותה פעם לראות הופעה של איזה להקה שעשתה סיבוב הופעות בין בתי המתקדמים לעשירים. פטרה הסבירה לה על הצבעים המיוחדים של התאורה, והבגדים של הלהקה. משהו מיוחד. רונה הנהנה, וניסתה להתעלם מההתנשאות המובנית של מי שרואה צבע על מי שלא. זה מופע רגיל כאן, אמרה לה פטרה בסוף ההופעה. כל שבוע מביאים להם ערב תרבות אחר. תבואי שבוע הבא שוב. רונה גיחכה לעצמה. ערב תרבות של דיירי פנקטון היה בדרך כלל כשאחת האחיות הייתה מחליטה להשמיע קובץ מוזיקלי חדש בחדר הישיבה. למרות שההופעה הייתה נהדרת, היא לא חזרה. לא הייתה צריכה את מבטי ההתנשאות של פטרה בכל פעם מחדש.
היא הייתה יכולה לנסות ולהתקבל לאחד מבתי האזרחים המתקדמים המפוארים יותר, אם הייתה לה תעודת אחות גילאות. למזלה, בית הגיל המתקדם על שם פנקטון הסכים לקבל אותה ככה. הספיק להם לקבל קובץ גנאולוגי שמאמת את המוצא היהודי שלה כדי לממן לה כרטיס לכאן. הבית התיימר להיות מותאם לאוכלוסייה יהודית והתחייב לקרן פנקטון שמימנה אותו להעסיק לפחות מחצית מהצוות ממוצא יהודי. אחות יהודייה בדיוק עזבה, אז לרונה היה המזל להתקבל מייד. כל מה שהייתה צריכה כדי להצדיק את המינוי הלא מקובל שלה היה להקריא בחדר החוגים, שהפך בשבתות וחגים לבית כנסת, קצת תנ"ך בעברית משובשת, להצטרף לאחיות בשירי ליל הסדר ולא לאכול בבית הקפה שבמרכז המסחרי של הכוכב מנות שלא הייתה אמורה לאכול מהן. לפחות לא כשעדינה רואה. היא לא יכלה לחלום אפילו לעבור למשהו טוב יותר. לפחות לא עד שתחסוך מספיק כסף ללימודים מסודרים.
בסוף המשמרת היא צעדה למגורים שלה. הם היו לא רעים, בהתחשב. הם לא כללו מכונת מים כמו אצל פטרה בחדר, אבל הריהוט היה נעים למדי, והייתה לה פרטיות, וגם מסך חלון נחמד, שהיא טענה עליו את הקובץ של הבית. הנוף הטרשי לא היה יפה במיוחד, אבל היה מוכר בעולם הזר. היא הורידה את החלוק והנעליים ואת הקליפס שאסף את שיערה ונשכבה על המיטה. המשמרות שלה היו ארוכות כל כך בזמן האחרון. בכל יום הייתה נשבעת שלעולם לא תעשה עוד משמרת כפולה, ובכל זאת מוצאת את עצמה אומרת לעדינה בסוף השבוע לשבץ אותה לכפולות, במחשבה על הנקודות שתחסוך. ובכל זאת יעברו שנה וחצי לפני שתוכל אפילו לחשוב על עזיבה. שנה וחצי זה כל כך הרבה זמן.
המשמרת למחרת שוב הייתה כפולה. ובכל זאת רק לקראת סופה, כשחילקה למתקדמים את משקה הערב שלהם, הבחינה שמר ויטלמן לא נמצא במרפסת. מוזר. היא הייתה בטוחה שתמצא אותו שם. היא מצאה אותו בחדר שלו, אבל בניגוד למה שציפתה לא מצאה אותו בוהה בקירות אלא דווקא קורא במחשב על שולחן העבודה בחדרו. הרבה זמן עבר מאז שראתה מתקדם שמשתמש במסך העבודה. היא הגישה לו את המשקה שלו, והוא התנער מהקריאה, מופתע. "לא ייאמן. כבר ערב," אמר.
"מה אתה קורא?" היא הבחינה שמדובר בשרטוט כלשהו.
"הו. זה סתם. מפה של הננס שלנו. חשבתי לצאת לטיול קצר."
"טיול?" היא הביטה בו, המומה. אף אחד מהמתקדמים לא יצא ממתחם בית הגיל המתקדם שלהם. מעולם. הם נכנסו אליו, מובלים על ידי בני משפחה או אפוטרופוס אחראי, ויצאו משם ברחפות החברה קדישא.
"כן, גבירתי הצעירה. טיול. שנראה קצת איפה אנחנו נמצאים, לא?"
עדינה חשבה שהיא עובדת עליה. "אין לנו פרוטוקול לטיול של מתקדם," אמרה וסיננה, "מה נראה לזקן הזה?"
רונה בלעה את תגובת המחאה שלה. לקרוא למישהו מהאזרחים המתקדמים זקן הייתה גסות רוח מחרידה. "אבל, אנחנו לא יכולים למנוע ממנו, נכון?" שאלה בזהירות.
"לא. אני לא חושבת…" הרהרה עדינה לרגע. "אנחנו לא כולאים אותם פה, הם פשוט לא אמורים לרצות לצאת מכאן. זה לא עובד ככה."
"אז מה עושים?"
"תני לו," אמרה עדינה ומשכה בכתפיה. ואז אחרי רגע של מחשבה הוסיפה, "קחי רחפת. וקחי עוד כמה מאלה שפחות סיומיים. ומצלמה. תצלמי לתורמים שאנחנו עושים איתם טיול. זה טוב. וקחי גם משהו יהודי איתך. שירגש אותם."
"משהו יהודי?"
"אני יודעת? מה יש עכשיו, בעברי?"
"לא יודעת. עברנו את חנוכה," מלמלה רונה. היא הייתה עייפה עדיין רק מלהיזכר במשימה שלה לגרום לכל אחד מהמתקדמים להצטלם עם הסביבון כדי שיהיה להם מה לשלוח לקרן פנקטון.
"אהה!" אמרה עדינה בהתלהבות, "קחו שתילים ותשתלו לכבוד ט"ו בשבט. כן, אני יודעת," היא אמרה מיד כשראתה את המחאה עולה על פניה של רונה, "יש עוד מלא זמן עד ט"ו בשבט. בסדר, לא נורא. תצלמי ונשלח להם עוד חודש. אין בעיה."
רונה נאנחה והלכה. היא בכלל רצתה להגיד שאי-אפשר לשתול שום דבר באדמה האבקתית, אבל ויתרה. היא תלשה כמה עלים מפלסטיק מהאגרטלים במבואה, והדביקה אותם לגושים של פלסטיק כהה ויצרה שלושה שתילים לתפארת. הם יעשו סיבוב, היא תעמיד את המתקדמים עם השתילים, האח דאן יצלם והיא כבר תוסיף שתילים באדמה בווידאושופ. יש מקום נחמד ליד הדרך אל המרכז המסחרי. סלע שהזדקר מתוך האדמה, עשה קצת צל. הם יֵשבו שם, ישירו משהו ויחזרו.
אבל למר ויטלמן היו תוכניות אחרות. "אני חשבתי שאפשר יהיה לראות מה קורה בצד השני של הכוכב," הוא אמר. "שמעתי שיש שם איזה מכתש נחמד."
"זה נורא רחוק," אמרה לו רונה, והחוותה בראשה אל שאר המתקדמים שהיו איתם ברחפת. "שעה טיסה. אני לא חושבת שיהיה להם כוח."
"הו, גם בחדר המועדון לא יהיה להם כוח. שטויות." והוא הזין את הקואורדינטות.
רונה שלחה מבט לדאן, שמשך בכתפיו. היא הבינה שלא באמת היה לה אכפת. במקום לנגב נזילות רוק במועדון, היא תנגב אותן כאן, ברחפת. מה זה כבר משנה? לפחות תראה קצת נוף.
היא עברה בין המושבים בזמן הנסיעה ובדקה שכולם בסדר. היה נראה שהטלטולים לא משפיעים עליהם יותר מדי. דווקא היה זה מר ויטלמן שהמשיך להשתעל. אולי צריך לתת לו מנה נוספת של דוגמינטוניט. היא הייתה כל כך עסוקה שלא הבחינה שהרחפת לא טסה כלל לכיוון המכתש, ורק כשנעצרו הבחינה שחנו ליד מבנה גדול ומפואר. בית הגיל המתקדם על שם קורומאוס. אולי בית הגיל המתקדם המפואר ביותר על הכוכב. היא בחנה את המבנה דרך כיפת הפלסטיק השקופה של הרחפת, ואז פנתה לבדוק את המחשב.
"אוי, אני חושב שהכנסתי קואורדינטות לא נכונות," אמר מר ויטלמן.
"אין בעיה," אמרה רונה, ופתחה את מסך הניווט, "אני כבר מסדרת את זה."
"אוי, אבל גבירתי הצעירה," אמרה מר ויטלמן, "אני חושב שבכל זאת אולי נחכה רגע. אני חושש שאני זקוק להתפנות."
"אה," היא הרימה מבט מהמחשב. היא בכלל לא ידעה שלמר ויטלמן אין ניקוז נייד כמו כולם. "אני לא בטוחה שאפשר… זה מקום ממש מפואר…"
"אל דאגה, הם לא יגידו לא למתקדם עם שלפוחית שתן מלאה, הלא כן?" אמר ופתח את הדלת.
"אני לא בטוחה בזה," אמרה, וניסתה להבין מה היא אמורה לעשות. הם לא יכולים להשאיר אותם כאן. מצד שני, היא לא יכולה לתת למר ויטלמן פשוט לצאת לבדו.
"תישאר איתם, כבר חוזרים," מלמלה לדאן ורצה בעקבות מר ויטלמן.
היא השיגה אותו כשהגיעו ללובי. לרגע אחד עצרה את נשימתה. הלובי היה גדול יותר מכל בית המתקדמים שלהם, כולל מגורי הצוות. מזרקה גדולה הייתה ממוקמת במרכזו, וטיפות מים זעירות מילאו את האוויר. היא כמעט רצתה לרוץ אל המזרקה ולשתות ממנה אבל עצרה את עצמה. היא לא יכולה להתנהג כמו ילדה קטנה. מר ויטלמן לעומתה לא נעצר להשתאות. הוא בחן את השילוט ובזריזות התחיל לפסוע לכיוון המעליות.
"הם יעיפו אותנו ברגע שיבינו שאנחנו לא שייכים," לחשה לו.
"למה שיבינו, גבירתי הצעירה?" הוא קרץ לה. "אני ואת נראים כמו אזרח מתקדם ואחות למופת."
רונה הרהרה במה שאמר כשעלו במעלית. הם באמת נראו כמו כל שאר האנשים בלובי. אולי רק הלוגו של בית הגיל המתקדם על שם פנקטון שהיה על החלוק שלה יכול היה להסגיר אותה. היא מיהרה לשלב את ידיה על חזהּ ולהסתיר אותו. המעלית נפתחה והם יצאו הישר אל אולם גדול ומעט חשוך. התאורה היחידה הייתה של מנורות שהאירו ציורים על הקירות. מנורה לכל לציור.
"פה זה לא השירותים," אמרה.
"באמת? כנראה שטעות בקומה," אמר מר ויטלמן, והתחיל לפסוע באולם.
היא פסעה אחריו, בכעס. היה לה ברור שמשהו אחר קורה כאן. אבל במקום להכריח אותו לחזור, היא המשיכה לפסוע אחריו באולם. זה היה הדבר המעניין ביותר שקרה לה מאז שהגיעה לכאן. מעניין מה פשר התמונות על הקיר, חשבה לעצמה. למה להאיר אותן ככה. מה בכלל רואים בהן.
מר ויטלמן נעצר מול אחת מהן, והיא איתו. זה היה ציור משונה. היו בו כתמים מוזרים מרוחים, וזהו. מר ויטלמן נאנח, אנחה משונה של תענוג שמעולם לא שמעה מאחד המתקדמים שלה. והיא ידעה שכל הטיול המשונה הזה, וכל הטעויות וההמצאות של מר ויטלמן היו כדי להגיע לכאן. היא רק לא הצליחה להבין למה.
אחד העובדים של בית המתקדמים צץ מהיכן שהוא, והתקרב אליהם. היא ניסתה להסתיר את הלוגו על החלוק שלה, ובו זמנית לסחוב את המכנסיים שלה למטה, שלא יראו את הנעליים המרוטות שלה.
"שלום לך, אדוני. אפשר להציע לך סיור מודרך?" שאל העובד בנימוס.
"לא, לא," ענה מר ויטלמן בלי להתיק את עיניו מהתמונה. "אבל אפשר אולי לקבל כיסא? עבורי ועבור הגברת הצעירה."
העובד הנהן, ומיד צץ שוב עם שני כיסאות. בלית ברירה, רונה התיישבה גם היא לצידו, בניסיון שלא לעורר חשד.
"איזה יופי, הא?" מלמל מר ויטלמן בקול צרוד והשתעל.
"אני… לא…. מה… כאילו, מה אמורים לראות כאן לעזאזל?" לחשה לו.
מר ויטלמן הביט בה לרגע. "אני מצטער," אמר, וניכר שבאמת הרגיש צער. "חשבתי שאחיות עושות את הניתוח בחינם."
"אני לא אחות מוסמכת…" מלמלה. "וגם אם הייתי, זה לא בחינם, זה מסובסד, אבל עדיין יקר. ספק אם היה לי כסף לזה… טוב. לא משנה. אז באנו וראינו. אפשר ללכת?"
"ללכת? רק הגענו. אחרי כל המאמץ הזה אני לא זז מכאן."
"מאמץ?" היא התאפקה לא לצעוק. "אתה מתכוון לכל השקרים שלך היום."
"גבירתי הצעירה, אני באמת מצטער," אמר. "אבל האמת אפילו גרועה יותר. שמי אינו ויטלמן. גנבתי את הזהות של אדם שפגשתי במעבורת חלל לפני שנה, אזרח בן מאתיים ושלושים, שבכלל לא נכנס עדיין לזמן הסיומי, כדי להגיע לכאן."
"גנבת את הזהות שלו?" היא מלמלה.
"כן. אחרת איך הייתי יכול להגיע לראות את 'גשם קיטור וסערה' של טרנר? מייד כששמעתי שהזקן הזה, תרשי לי לקרוא לו זקן, כי אני עצמי זקן, הזקן הזה גשוטטו, לקח איתו את האוסף שלו לבית המתקדמים, כאילו שהוא יוכל ליהנות מהתמונות כאן, התחלתי לתכנן איך אגיע לכאן, לצפות בהן בעצמי."
"אני לא מבינה…" היא מלמלה. כל כך הרבה דברים לא היו הגיוניים בכלל. "אתה רואה צבעים?" היא שאלה.
"בוודאי. אחרת מה הייתי רואה ביצירה הזאת?" הוא ענה. "ושוב. סליחה. לא ידעתי שאת לא רואה."
"לא, זה בסדר…" היא מלמלה.
"זה ממש לא בסדר." הוא ענה מיד. "ממש לא."
"לא משנה." היא לא התכוונה להתווכח איתו על הליך העלמת המחלות בזמן ההפריה. מועצת ההתיישבות החליטה מזמן שהפגיעה בראיית הצבעים הייתה מחיר פעוט לשלם על הליך שמנע מחלות כמו סרטן, ניוון שרירים או מחלות אחרות שכבר נעלמו מן הזיכרון האנושי, והעניק לבני האדם עוד מאה ועשרים שנות חיים בממוצע. כל בני האדם קיבלו אותו בחינם. פעילי שוויון מחו מפעם לפעם על מחיר הניתוח להחזרת ראיית הצבע ועל כך שרק עשירים ראו את העולם בצבעים.
"רגע, אם אתה עשיר, למה הגעת לבית הגיל המתקדם על שם פנקטון?"
"עשיר?" מר ויטלמן בהה בה. "מי אמר שאני עשיר."
"אתה רואה צבע."
"הו… זה בגלל שההורים שלי ויתרו על ההליך."
"הם מה?"
"ויתרו על ההליך. אבא שלי היה אומן, את מבינה. ההורים שלי השתייכו לקהילת אומנים שבה כולם ויתרו על ההליך. הם מאמינים שלא מוסרי להוליד ילדים שלא יכולים לראות צבע."
"אז הם העדיפו ללדת אותך פגום?" צעקה. היא שכחה להיזהר מרוב תדהמה. אנשים שוויתרו על ההליך היו מוזרים, נידחים, חברים בכתות יער מטורפות מקצה הגלקסיה ששתו דם אלפטקות וחיבקו נמלים. לא אנשים נורמלים, לא אנשים שהיא הכירה.
"לא פגום, נורמלי," ענה מר ויטלמן בחיוך. "רואה צבע."
"אבל…. זה אומר שאתה אמור למות בגיל שמונים… לא להגיע לגיל מאתיים וחמישים…"
"נו, אני כבר בן שמונים וחמש. מה תגידי על זה?" הוא השתעל שוב.
רונה לא ידעה מה לומר. המחשבה שהוא בעצם צעיר כל כך, הממה אותה. מבוגר ממנה בכמה, חמישים שנה? ובכל זאת נראה זקן כל כך. מקומט וחלש וחולה. עכשיו הבינה שהוא אכן חולה. זאת לא אלרגיה, יש לו מחלות זקנה, אלה שקראה עליהן פעם. אלה שנכחדו מן העולם.
"השיעול שלך. אתה צריך רופא," אמרה.
"הא, רופא! מי מהם בכלל יודע לרפא מה שיש לי? אף אחד מהם. זה לא משנה. אני אמות, זה בסדר. בסוף כולם מתים. אחרי שמונים שנה או מאתיים חמישים שנה. מי אמר שעדיף למות ככה, כמו שהם? לדעוך לאט-לאט, עשרים שנים של בהייה עד שמתים. מי אמר שזה טוב? אולי עדיף למות, ככה, בבום, כמוני." הוא צחק למראה הבעת הפנים שלה. "קוראים לזה סרטן ריאות," הוא המשיך. " אני חושב, מצאתי איזה מאמר ישן, לא נשאר לי הרבה זמן."
"וזהו…?"
"כן. וזהו. עכשיו את מבינה למה הייתי חייב לראות את הציור. הוא פשוט… זה כל כך יפה…"
רונה הביטה באיש המקומט והכפוף והחולה, ובעיניו הנוצצות הנעוצות ביצירה שמולו. ואז הביטה ביצירה, שהיא עצמה לא הצליחה לראות בה כמעט דבר חוץ ממשהו שנדמה כמו גשר, אבל לא הייתה לגמרי בטוחה בכך. בעולם שלה לא היו צבעים. כך היא גדלה ומעולם לא הרגישה שהם חסרים לה עד היום. הלוואי והייתה מצליחה לראות מה הוא רואה ולהבין מה יש פה ששווה היה את כל זה.
"אנחנו צריכים כבר ללכת…" אמרה אחרי עוד כמה דקות. "דאן לא יבין לאן נעלמנו."
"אני יודע. כן. נכון…" ובכל זאת הוא השתהה מול התמונה, ונעמד רק כשמשכה בעדינות בזרועו.
בערב, הגישה לו את משקה הערב למיטה. כל הזריזות הנערית שהייתה לו כשהתגנב הבוקר אל בית המתקדמים קורומאוס, נעלמה ממנו.
"לא אמרתי כלום לאף אחד," אמרה לו כשחיכתה שיסיים לשתות. "הם חושבים שאתה מר ויטלמן. ושהסופיות שלך מתבטאת באימפולסיביות. מסתבר שיש תופעה נדירה כזאת. עדינה מצאה באיזה מאמר."
הוא חייך אליה והשתעל. עיניו נראו עייפות, ומעט רחוקות. "בואי שבי כאן…" הוא השתעל וסימן לה על הכיסא שליד מיטתו. היא התיישבה והמתינה. אחרי כמה דקות אמר, "את יודעת, אני עוד מעט עומד למות, ואפילו אני חושב שהכוכב הזה כולו גרוע ממוות. מה אישה צעירה וחמודה כמוך עושה כאן? מי גרם לך לברוח עד לכאן?"
היא הרגישה שלחייה מתחממות. איך הוא ידע, האיש המקומט והכפוף? איך הוא ידע איך פתחה בכל יום את תיבת ההודעות שלה וחיכתה לתשובה חיובית לאחת מבקשות העבודה שלה? שרק תוכל להיעלם מהמקום שגדלה בו ולא יכלה לקרוא לו בית. ולא באמת היה לה אכפת לאן. לכאן או לננס חמצן 2400. העיקר לעזוב כבר. "אני… הם הסכימו לקבל אותי כאן אפילו בלי תואר. אני כאן כדי לחסוך כסף ללימודים."
"נו, בטח הסכימו. מי יסכים בכלל לבוא לכאן? לימודים של מה?" עיניו קצת ניעורו.
"אחות גילאות…" מלמלה.
"אז את תחזרי לכאן? למה?" הוא צעק ככל יכולתו בקולו החלש כלחישה.
"טוב, זה משהו שאני יודעת לעשות. ואני חושבת שאני די טובה בזה." היא לא הצליחה להסביר לו שזה היה המקום הראשון בחייה בו לא צעקו עליה כמה היא גרועה, עצלנית, אוכלת חינם. פה היא באמת הרגישה שמעריכים את העבודה שלה. אפילו עדינה, שהייתה קשוחה ותובענית, ידעה להגיד לה שעשתה עבודה טובה עם התמונות לט"ו בשבט מאתמול. מזלה שדאן לא סיפר על העיקוף המוזר שעשו בדרך לצילומים.
"טובה בזה. איזה תירוץ עלוב. את צריכה לעזוב את המקום הזה. ללכת למקום שבו אנשים חיים, לא מתים. שמעת אותי? חיים. ולעשות את הניתוח הזה, לעזאזל. את צריכה לראות צבע. מה שווה העולם הזה בלי צבע…?"
"לא יהיה לי כסף לזה לעולם…" אמרה בשקט, ותחושת החמצה חדשה הציפה אותה. עד היום בכלל לא הקדישה מחשבה להיעדר הזה, שהיה ברור לה מאליו. "אתה לא כועס על ההורים שלך? שבגללם אתה מת צעיר?"
הוא הניף את ידו בביטול. "הם נתנו לי מה שהם יכלו. מאהבה גדולה. כמה אנשים עניים כמוני זכו לראות צבע, הא? משהו שרק עשירים מופלגים זוכים לו."
"זה באמת כל כך יפה?" פלטה.
"כן," הוא מלמל ועצם את עיניו בעייפות. ואז חייך חיוך קטן. "יפה כמו העיניים הכחולות היפות שלך."
מר ויטלמן נפטר יומיים אחר כך, במיטתו במחלקת המתקדמים המהלכים עוד לפני שהספיקו להעביר אותו למחלקה הסיומית. מקרה נדיר ביותר, שכן הוא לא הראה שום סימנים מוקדמים. רונה דחפה פתק עטוף בשטר קטן לתוך הכיס שלו. איש החברה קדישא ימצא אותו וידע שהשם שלו הוא לא מר ויטלמן, אלא דרושס ברונטרק. הוא גילה לה את שמו לפני שנפטר. הוא אמר שלא אכפת לו שיקברו אותו בחלקה היהודית של כוכב בית הקברות, אבל כל הקטע עם הטהרה היה נראה לו מוגזם, אז היא כתבה גם את זה בפתק.
"לא קיבלנו שום טיפ מהמשפחה שלו," רטנה עדינה אחרי כמה ימים. רונה לא אמרה כלום. רק הלכה לתא השירותים לבכות בשקט. מוזר. המון מתקדמים עברו מהמחלקה שלה למחלקה הסיומית, אבל אף אחד מהם לא גרם לה לבכות כמוהו. אולי כי הם הגיעו אליה דעוכים וכבויים, בני מאתיים חמישים ויותר שכבר כאילו מתו. ואילו הוא היה עדיין חי. היא הביטה במראה. ראתה את הנימים בעיניה בולטים. היא לא יכולה לצאת ככה. עדינה תצחק עליה. אבל מה זה כבר משנה? יש לה רק עוד חודש, והיא עוזבת. זהו, היא החליטה. היא תיסע מכאן. היא לא יודעת עדיין לאן. אבל היא תמצא מקום אחר. מר ויטלמן, בעצם ברונטק, היה חולה, אבל בכל זאת נראה לה חי יותר ממנה. גם היא רוצה. לחיות. לחפש. לראות. אולי אפילו לראות יום אחד את צבע העיניים שלה. לדעת איך נראה העולם כולו בצבע. לראות למה השקיעה ההיא, שמר ויטלמן בחר, נחשבת לשקיעה הכי יפה שהייתה אי-פעם, ולא סתם נראית כמו כדורי אור נעים מטה בקשתות. היא לא ידעה איך תעשה את זה, אבל בפעם הראשונה בחייה הרגישה שמשהו ניעור בתוכה ורוצה יותר. רוצה משהו. משהו, שכמו צבע, היא עוד לא יודעת מהו, אבל יום אחד היא תגלה. יום אחד היא תגלה. בחזרה לפרויקט הסיפורים
