מאת יעל פורמן
ברוך שלא עשני בעל חיים. נכון, אנחנו – יצורי הבינה המתוכננת – בהיותנו הגיוניים, מודעים לפרדוקס. הרי בעלי החיים יצרו אותנו ובלעדיהם לא היינו פה. לכן אנחנו משרתים אותם ושומרים עליהם. אבל אנחנו שמחים מאוד שאיננו כמוהם. ההגיון הקלוקל, יצר ההרס העצמי הטבוע בהם, גופם השברירי הנוטה למחלות ולבליה. מי כמוני יודעת, אני האחראית לשמור על תקינות גופם השברירי. לפחות כל עוד הם בתוך החללית שעל שירותי הבריאות שלה אני מופקדת.
במסע האחרון ראיתי שאחד הנוסעים מתעתד ליטול גלולות אלקלוזנין טהור. ילידי המאדים נהנים לצרוך אותו בצורתו הגולמית, שהופכת אותם שמחים וטובי לב. בצורתו הטהורה והבלתי חוקית הוא משפיע בצורה הרבה יותר חזקה, ועלול להיות קטלני.
אך היינו יומיים לפני העגינה והשפעת הגלולות מגיעה לשיאה רק ארבעה ימים אחרי לקיחתן. אי לכך העלמתי עין. אם ימות, זו לא אחריותה של האוריון אקספרס. הוראותי מנחות אותי לשמור על בריאות האנשים כל עוד הם על החללית. וזה מה שאני עושה.
גם המסע האחרון החל ללא תקריות מיוחדות. כשכל הנוסעים התמקמו בתאיהם ערכתי סקירה ראשונית. זיהיתי מיד את המנורה הכחולה שהביא אתו יורש העצר האפסידני. בדיקה זריזה הראתה שמדובר בסוג המהבהב. יש בין האפסידנים כאלה המוצאים הנאה מינית בהבהובים קצרים של אור כחול מלוכלך. ראיתי שהאור לא יהרוג אותו עד תחנת היעד. מה שיקרה לו אחר כך הוא כבר הבעיה שלו.
הכול התנהל על מי מנוחות, פרט לאי-אלו מיחושים קלים וכמה מחלות מזדמנות עד לרגע שבו הוזעקתי אל חדרו של יורש העצר וגיליתי בה את גופתו.
כמעט חטפתי קצר! ברור כאמת ושקר, הוא מת מהרעלת אור. התרחיש ההגיוני ביותר התגבש מיד במעגלי. המנורה לא גרמה לו לעונג המבוקש. הוא ניסה לשפץ אותה, אולי להאריך את פרצי האור, אולי לנקות אותו כדי להפיק אור כחול יותר ולהגביר את העונג. הוא הצליח יותר מדי והורעל למוות, וזו אשמתי כי לא החרמתי את מנורתו. במקרה הטוב יפרמטו את מוחי וישלחו אותי לעבוד כמהדקת ברגים כמו בוט טכנאות עלוב. במקרה הרע יפרקו אותי לחלקי חילוף.
ג'וב זיהה מיד את הסערה הבינארית שאחזה בי ושלח קוד הרגעה. דיווחתי לו על מה שקרה והוא הורה לי לבחון את זירת המוות. טוב שלג'וב יש כמה מיליארדי תאי חשיבה יותר ממני. מבט זריז גילה שבנוסף למנורת העונג הכחולה גם כל שאר גופי התאורה שמסביב למיטה נצבעו בכחול, ומישהו טרח להשתיל ביניהם מנורת על-סגול. הוא לא מת בגלל המנורה הבודדת שהתרתי לו להחזיק. מערכותי שבו לפעולה תקינה. הוא בסך הכל נרצח. זו לא אשמתי.
המפקדת גוריארס והאפסידנית שעמדה ליד הדלת מפחד האור הכחול לטשו בי עיניים כמצפות למשהו. הסתכלתי בהן בחזרה. יצורים חיים… אף פעם לא אומרים מיד מה הם רוצים.
"יש דרך להחיות אותו?" שאלה המפקדת גוריארס.
"לא, המפקדת", אמרתי.
ואז הם קראו לאחד הנוסעים, ארקל פרמל, והטילו עליו לפענח את התעלומה. כן, יצור אנושי יצליח לפתור את מה שנבצר מג'וב האדיר! אבל זה לא היה מענייני. תפקידי לא דרש ממני לדעת את זהות רוצחו של יורש העצר.
* * * * *
הופתעתי כשהיצור האנושי זימן אותי לחדר החקירות. מה לי ולמעשה נוגד חוק כמו רצח של נוסע? דיווחתי לג'וב על הזימון והוא הורה לי ללכת ולמסור למר פרמל תשובות אמת.
"אז את הרופאה של האוריון אקספרס?" שאל מר פרמל.
למה בני האדם נוהגים לשאול שאלות שהם יודעים את התשובה להן? האם זכרונו בוגד בו?
"הצגתי את עצמי בפניך מר פרמל מיד לאחר שנכנסתי לחדרך, ארבע שעות, שלושים וחמש דקות ושמונה שניות לאחר שהספינה עזבה את תחום השיפוט של אפסילון-ארידני", הזכרתי לו.
"באמת נכנסת לשאול לשלומי", אמר מר פרמל ולגם מכוסית המשקה שלו. סרקתי מיד את הנוזל. יותר אלכוהול מהמומלץ לבריאות, אך הוא לא ימות מזה בימים הקרובים.
"בדקתי אישית את בריאותו של כל נוסע", אמרתי. "קווי קינו דואגים לך מרגע היציאה ועד העגינה ביעד".
"עברת על כולם?" שאל מר פרמל, וגבותיו התרוממו.
"כן, מר פרמל".
"מה היה שלום המנוח בזמן הבדיקה?"
בדרך כלל אסור לי לחשוף את מצבם הרפואי של נוסעים בפני נוסעים אחרים. חסיון רפואי. התייעצתי מיד עם ג'וב והוא אמר שהקברניטה מינתה את בן האנוש לנהל את החקירה, כך שיש לשתף איתו פעולה באופן מלא.
"שפיר, מר פרמל".
"האם הוא אמר לך משהו שרמז שהוא פוחד?"
"לא, מר פרמל. גם לא כשהזהרתי אותו מהמנורה שלו".
מר פרמל קפץ מכסאו. "מנורה?" שאל, קולו חד מאוד, "איזו מנורה?"
"הוא הביא אתו מנורת עונג כחולה".
"ומה הוא רצה לעשות בה?"
"להתענג, מר פרמל. יש אפסידנים שמוצאים הנאה בפרצי אור כחול מבוקר. חישבתי שהנזק הבריאותי המצטבר שייגרם לו עקב השימוש במנורה לא יביא למותו במהלך המסע, ולכן לא התעקשתי שיאפסן אותה בכספת".
"הוא מת", אמר מר פרמל מיד.
"אבל לא בגלל המנורה הזו. המנורה העל-סגולה שנשתלה מעליו הרגה אותו".
מר פרמל נתן מבט בכוסו. הוא הניע אותה בעיגול. המשקה התערבל.
"מה עוד גילית בסיור הבריאותי?" הוא שאל ולגם מהמשקה.
ניגשתי לתאי הזיכרון הרלוונטיים ושלפתי את המידע.
"הגבירה מידי אולורו סבלה מקוץ שחדר לאצבעה", דקלמתי. "מר לרוס פלימה סבל מכאב ראש קל. מר מימס וינס טען שהוא חושש שהכבידה המופרזת בחללית מעקמת לו את האצבעות. בריאותם של כל שאר הנוסעים ואנשי הצוות היתה תקינה".
"ומה לגבי החולים? איזה טיפול הם קיבלו?"
שמתי לב שעיניו של הבלש מלטפות את חמוקי. האם אינו מבין שגופי לא נועד למטרה הזו? הוא בכלל מקשיב לי, או שמא קרא לי כדי להזות על גופי כאילו הייתי בת אנוש מיוזעת?
"הוצאתי את הקוץ מאצבעה של הגבירה אולורו. למר וינס נתתי משקה חיטה ושעורה לחיזוק ולמר פלימה הוריתי להישאר בחדרו מחשש שיפיץ את נגיף סקריונין גמא".
"הוא חולה בסקריונין גמא?"
"הבדיקה הראתה שהוא התייבש. אבל סימני סקריונין גמא דומים להתייבשות, כך שהעדפתי להורות לו לא לעזוב את חדרו עד תום המסע, ליתר בטחון".
"והאם הוא עשה כן?" שאל מר פרמל.
מיהרתי לסרוק את כל התמונות שג'וב צילם במסדרונות הסמוכים לתאו של מר פלימה. הוא לא נראה באף אחת.
"כן", אמרתי.
"בסופו של דבר הוא כן לקה במחלה הזו".
"כן, מצבו החמיר, וכפי שראית הוא אפילו איבד את הכרתו. לצערי, הטיפול היחיד בסקריונין גמא הוא טיפול תומך, כך שלא נותר לנו אלא להמתין. מצבו כבר משתפר".
"מתי אוכל לחקור אותו שוב?"
"בתוך ימים ספורים".
"עוד פחות מיומיים אנחנו עוגנים במאדים".
"נעביר אותו הישר לבית החולים. תוכל לחקור אותו שם. צפויה לו החלמה ארוכה".
מר פרמל כיווץ את שפתיו. הוא לא נראה מרוצה.
"ומה אמר מר וינס לגבי משקה החיטה והשעורה?" שאל.
"הוא אמר שהמשקה נראה לו רעיל והוא חושב שגם כך העיוות בידיו נעלם".
"אז הוא לא שתה את התרופה", אמר מר פרמל ונופף מולי בכוסו הריקה.
"לא, מר פרמל. ידיו לא עמדו להתעוות".
"אז נתת לו תרופה לא טובה".
"נתתי לו תרופה מצוינת למחלה שממנה סבל – צורך בתשומת לב".
"והגבירה אולורו?" המשיך מר פרמל, "היא סבלה רק מקוץ?"
"כן, מר פרמל".
חיוך עלה על שפתיו ואור הבהיק בעיניו.
"אינך אומרת אמת," הוא אמר בקול חרישי, "ידוע לי שהגבירה מידי אולורו היתה חולה כל הנסיעה וסבלה מהקאות".
"נכון, מר פרמל". לא הבנתי מה הוא רוצה. הרי לא טענתי אחרת. איך מסתדרים היצורים האלה בלי הגיון ראוי לשמו?
"הרגע אמרת שהיא סבלה אך ורק מקוץ!" הוא הכריז.
"שאלת על מצב הנוסעים בסיור הראשוני", אמרתי. "אז היא סבלה רק מקוץ באצבע. שלפתי אותו, אבל למרות החיטוי נגרם כנראה זיהום שהתפשט וגרם לה לתסמינים דמויי מחלת יוּבֵאִי".
"מהי מחלת יובאי?"
"האפסידנים מכנים אותה 'שפעת חייזרים'. זו מחלה שנגרמת על ידי טפיל דמוי נגיף, שהאפסידנים מאמינים ללא בסיס שמקורו בנגיף השפעת התוקף בני אדם. אולם לא מצאתי סימן למחולל המחלה בדמה של הגבירה אולורו. לקחתי דגימות נוספות שבדיקתן לא הסתיימה עדיין. יתכן שמקורה של המחלה שונה".
"מה עוד יכול לגרום לסימני המחלה?"
"חשיפה קצרה לאור כחול לא מבוקר, תופעה שעלולה לא פעם לקרות בספינה שיש בה בני אנוש".
מר פרמל הסתובב מעט בחדר, מצחו קמוט. הוא נופף בכוסו לכיוונו של בוט שירות ומלמל, "חשיפה לאור כחול". בוט השירות מילא את כוסו. סקרתי את תכולת הכוס. עדיין לא די אלכוהול כדי להרוג אותו. שאבתי מתוך הנתונים השמורים אצל ג'וב כמה אלכוהול צורך הנוסע הזה מדי יום, וחישבתי הכל יחדיו יחסית למסת גופו ומצבו הבריאותי. נראה שהכמות המצטברת לא תהרוג אותו עד סוף המסע.
"מתי לאחרונה ראית את המנוח בחיים?" שאל, ולגם מכוסו.
"לפני 13 שעות, 2 דקות ו-35 שניות", אמרתי מיד.
"ומה הוא עשה?"
"נכנס לחדרו".
"שומרת הראש היתה אתו?"
"כן, אבל היא נשארה בחוץ".
"הממ…" הוא המהם לעצמו המהום מזויף כאילו הוא מהרהר. את מי הוא מנסה לרמות. אותי?
"קואן-ין", אמר מר פרמל, "כשעברתי על אנשי הצוות שמתי לב שאינך תוצרת קינו".
"אכן, אדוני, נוצרתי בחברת וי-אס".
"איך זה שאין בחללית של קינו רופאה רובוטית מתוצרת קינו?"
"היתה תקלה בסדרת הייצור והחברה החזירה את כל הפרטים לבדיקות. הוצבתי כאן במקום הרופא הקודם. הייתי אמורה לעבוד בבית החולים סוּאוֹר".
"ממלאת מקום, אם כך", אמר מר פרמל ונופף שוב בכוסו. טיפות משקה ניתזו ממנה. "האם העמדה הנחותה גורמת לך תסכול?"
"לא, מר פרמל".
"האם את חשה שכישוריך עולים על שליפת קוצים מאצבעות?" קולו התרומם. הוא התקרב אלי וחשף את שיניו. "אינך חדורה תאוות נקם ורוצה לרצוח מישהו בגלל זה?"
"לא, מר פרמל, זה נוגד את התכנות שלי", עניתי לו בלי לשנות את נימתי.
"את יודעת איך להרוג אפסידני!" הוא הטיח בי.
"כן, מר פרמל", הסכמתי.
"מה עשית בזמן הרצח?" הוא כמעט שאג.
"ניטרתי דגימות אוויר כדי לשלול התפשטות של סקריונין גמא".
הוא פסע צעד אחד לאחור, והביט בי לרגע. מצחו שוב התקמט.
"אני מניח שהמחשב יאשר את זה", אמר, קולו שוב יציב. "תודה לך, קואן-ין".
מבטו שוב עבר על כל גופי. נראה שהוא שוגה בהערכת תפקודי.
"לא תוכננתי כבובת מין", אמרתי.
"חבל", הפטיר. הוא הפנה אלי את גבו.
יצאתי מהחדר. יצורים חיים. חסרי הגיון.