היא אמורה להיות מרוצה. הוא משכיל, לא סתם משכיל – קירות חלל העבודה שלו מלאים בתארים מתארים שונים. אמיד – בעיתונים היה כתוב שהכנסתו השנתית עולה על זו של הנשיא, סגנו וחמישה חברי מועצה גם יחד. כולם מכבדים אותו. "את בת מזל", הם אומרים לה. "הבת שלך לא הייתה יכולה למצוא שידוך מוצלח יותר," הם קורנים שביעות רצון עצמית. ראי כמה נאורים אנחנו, אומרים קווי המתאר שלהם. ראי איזו פתיחות אנחנו מגלים. בלבם הם בוודאי מודים על כך שזה לא קרה להם – ככה לפחות נדמה לה. זה מה שהיא הייתה חושבת לו הייתה במקומם. עולם משוגע. הבת שלה עומדת להתאחד עם אחד מהם, והיא אמורה להיות מרוצה.
היא יודעת שלא כולם אותו דבר. הם באו ממקומות שונים ומתרבויות שונות. יש להם שמות שונים, שמות חסרי פשר, מרובי עיצורים, אבל מבחינתה הם היו ונשארו מכלול אחד של זרים. פעם הכול היה פשוט יותר, היא חושבת. היינו אנחנו והם. אנחנו, תוהו של יכולות וחולשות, והם – שמועה לא מבוססת, מושא לסיפורי אימה ולתאוריות קונספירציה. הלוואי ולא היו מגיעים בכלל, היא אומרת לעצמה. מי יודע, אולי דווקא כן היינו מצליחים לשרוד בלעדיהם. ואם כבר הגיעו, ממלאים את השמיים בספינות הגדולות שלהם, שהזכירו לה יותר מכל כלי סרוויס שחוקים, מדוע לא יכול היה להיות סופם כשל בני דמותם בסיפורים? הם לא שייכים לכאן, היא חושבת. הם אינם צריכים להיות כאן, לא בכוכב הזה, בוודאי לא בקרב המשפחה שלה.
אם רק היו מעמידים פנים מאיימות. אם רק היו מעמידים דרישות. הם ניקו את כל הזוהמה מהאטמוספרה ולא ביקשו דבר מלבד האפשרות להשתייך, להתערות. אין דבר יקר יותר משירות שניתן ללא תג מחיר, היא חושבת. השמיים מעליה כחולים, אבל אופפת אותה אותה תחושת מחנק, בדיוק כמו בימים שקדמו להגעתם. זו אינה דעה קדומה, היא אומרת לעצמה. בצעירותה הרי הפגינה למען אהבה חופשית. זו פשוט המחשבה על היום ההוא, זה שיגיע בעוד זמן לא רב מדי, בו יהיה לה נכד. היא אמורה להיות מרוצה, ככה אומרים לה כולם – הוא משכיל, אמיד ומכובד. אבל בימים, בשעה שהיא מפגינה שמחת כזב, ובלילות, בשעה שהיא מסתחררת סביב בדאגה, רגע לפני שינה טרופת חלומות על פולשים, לא מרפה ממנה אותה מחשבה – איך לעזאזל תוכל התאבכות קשישה כמוה להתמודד עם תינוק אנושי?
——————-
דורית תמיר, עלמת חן רבת פעלים שבמסורת גיבורי-העל המפורסמת נטשה את חיי בית המשפט המשמימים כדי להתנדב לניהול כל כנס, תחרות פרסים או טקס העובר בקרבתה. בימים אלה היא עמלה במרץ על השלמת התואר הראשון השני שלה (הפעם בספרות) במקביל לגידול שלושה ילדים ובעל סורר. בקרוב הקומיקס.
דורית, קווי-המתאר שלי רטטו בהתרגשות למקרא סיפורך!
יש עתיד!
I've got to admit, you got me. Well played.
שאפו. משחק יפה בהיפוך.
באמת קשה להתמודד איתם.
(ואהבתי גם את התאור העצמי שלך