כנס מאורות 2013, חמישה בדצמבר, ירושלים - עיר

שייק קקטוס חלל / רותם ברוכין

מחזאית, תסריטאית ובמאית, בוגרת מסלול תסריטאות בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. הצגות פרי עטה הועלו במרכז הגאה, בתיאטרון צוותא ובפסטיבלים. זוכת פרס גפן בשנת 2007 ו-2013 על סיפוריה "במראה", ו"הפוך לקחת".

הסיפור נערך על ידי רמי שלהבת.

לגישה מהירה
פרק ראשון

בשתיים וחצי בלילה, תחנת החלל ההתיישבותית פנלופי שוקקת חיים, אם ניתן לקרוא למעשיהם של היצורים הבזויים שגודשים אותה "חיים." אנשי צוות נאספים בפינות ומקשקשים כחבורת פרות גועות. מהנדסות וטכנאים ואנשי חומרה ומתכנתות עוברים ממסוף למסוף כעדת זבובים רעבה לשיירים. ילדות קטנות מתרוצצות ומצחקקות ומתנגחות בציוד יקר ערך כנחיל ארבה שנחוש להשמיד את כל העומד בדרכו.

הליצן חדל האישים שאמור להשליט סדר בכאוס הנורא הזה עומד במרכז המתחם המשפחתי ומחייך אלי כאילו הרעש והחורבן שסביבנו אינם אלא משק כנפי פרפרים על כר דשא. אני מתקשה להרחיק את התיעוב מקולי כשאני מדבר אליו.

"מר שטיין, אני באמת מוכרח להתעקש –"

"בבקשה, קרא לי קובי. שנינו ישראלים – לא צריך את הרשמיות הזו!"

"קו-בי," אני מושך את המילה להדגשה, להבהיר באופן ברור, כך אני מקווה, את הערך הבלתי קיים שאני מעניק ללאום שלנו בתחנה הבינלאומית. כדור גומי פוגע בגבי ואני מסתובב ונועץ את אחד המבטים המאיימים ביותר שלי ביצור הקטן הלבוש ורוד. לסיפוקי, היא פורצת בבכי ובורחת אל אמהּ. "האנשים האלה לא שמעו על שינה?"

"אין יום ולילה בחלל," מסביר לי הליצן ברוב חשיבות, כאילו הוא זה שחי כאן עשור שלם ואני זה שהגעתי לפני חודש מכדור הארץ כדי לנהל התיישבות שסף הקבלה שלה היה ככל הנראה 'אנשים שמסוגלים ללכת ולדבר, לאו דווקא בעת ובעונה אחת'. "בפנלופי חיים בשני מחזורי יממה –"

"אני יודע!" אני מרעים. למען האמת, אני מפקפק מאוד אם אחד מפרשי האפוקליפסה האלו ישן אי פעם. הם עסוקים מדי בזריעת הרס, חורבן ואבדון. במיוחד הקטנים. "על כל פנים, קו-בי..." אני ממשיך, ומגביר מעט את קולי כשיצור מצווח נוסף חולף על פני במרדף אחרי כדור הגומי השטני, "בנוגע למתלמדים האחרים בחממה..."

קמטים נוצרים במצחו. "תשמע, רפאל –"

"בבקשה, קרא לי פרופסור צידון."

"פרופסור צידון." האם היה זה דמיוני, או ששפתיו של הליצן התעקלו קלות? הן מתיישרות כמעט מיד ואני מדמיין לרגע את החיוך הנפלא שהייתי חותך למענו עם המזמרה שלי. "פרופסור צידון," הוא חוזר שוב, כאילו אני לא מכיר את שמי שלי. "כבר הסברתי לך. הם לא מתלמדים – הם אגרונומים ובוטניקאים מהשורה הראשונה. אתה חייב ללמוד להיעזר בהם. אם לא תלמד אותם על הצמחים –"

"קו-בי," אני אומר בסבלנות שלא ידעתי שקיימת בי. "היית מנסה ללמד דג זהב משוואות דיפרנציאליות?"

"אלו רק צמחים  –"

"רק צמחים?" בבת אחת ההמולה סביבי כמעט נאלמת לעומת הרעם שבין אוזניי. הליצן הארור הצליח להוציא ממני את מה שחבורה שלמה של עובדי חממה חסרי בינה וחדלי אישים לא הצליחו. "רק צמחים?! אתה יודע מה נותנים לך אותם 'רק צמחים', קו-בי?!"

הוא נרתע לאחור, כאילו הייתי צמח טורף בעצמי. אני מדמיין את עצמי בולע אותו בשלמותו וסוגר עליו את עלי הכותרת שלי.

אומרים שהחלל עשוי לפתח אצלך אלימות. מעניין. אני לא זוכר שהיו לי כל כך הרבה מחשבות אלימות בעשר השנים האחרונות, לפני החודש שהעברתי פה. שפתיו של הליצן מתחילות לנוע שוב, למרבה הצער. "פרופסור צידון, אני מבין שלצמחים יש חלק חיוני ביותר בקיום התחנה, ובכל זאת –"

"בלי הצמחים האלו לא היה בדיר החזירים הזה חמצן! לא היה לכם אוכל! בלי הצמחים האלו, האספסוף הזה –" אני מקיף בתנועת אצבעי את המתחם כולו, את כל התחנה הארורה, על מאות המשפחות החיות בה ועשרות מתקני השעשועים עתירי התקציב, " – לא היה מצליח להתקיים! ואתה מצפה ממני לעבוד עם חבורת המדענים-בעיני-עצמם האלה –"

"פרופסור צידון!" באחד מקסמי הליצנות שלו קולו של "קובי" גובר על הרעש במתחם. "התלונות שלך הן בדיוק אותן תלונות שאני שומע מכל האחרים עליך! אבל לצערנו הרב לאף אחד מאִתנו אין ברֵרה. אתה המומחה הגדול ביותר שיש לנו לגידולים בחלל, והם האגרונומים שנבחרו – בקפידה!" הוא מוסיף במהירות " – לחיות ולעבוד על התחנה הזו. ואני מבטיח לך הבטחה חגיגית, שאם תבזבז פחות מזמנך על תלונות בקשר אליהם ויותר מזמנך כדי ללמד אותם את העבודה, תוכל לעזוב את התחנה הזו עד סוף החודש! תאמין לי שאנחנו נהנים מחברתך כמעט כמו שאתה נהנה מחברתנו!"

"אני בספק," אני מסנן כלפיו ופונה ללכת. "ואני בספק אם מישהו יצליח ללמד את חבורת דגי הזהב שלך משהו מסובך יותר מלהשקות עציץ!"

"איך אתה יודע, כשאתה בקושי מסכים לתת להם לכוון את הטפטפות!" הוא צועק אל גבי המתרחק.

אני לא טורח לענות.

השוטה המגוחך הזה אמור להחזיק את תחנת ההתיישבות פנלופי בשמים. אני נותן לה שבועיים לפני שהיא מתרסקת אל תוך האטמוספרה ושורפת את כל תושביה על הדרך. ולמען האמת, מגיע להם.

* * *

ביקור בחממות תמיד מרגיע אותי. שלא כמו שאר התחנה הן שקטות, שלוות, כמעט דוממות. רק כמעט – הדלתות לא אטומות לחלוטין, בגלל נוהלי אבטחה, ובאופן מכעיס החממות נמצאות סמוך למתחם המשפחתי הסואן, כך שבכל שעה ביום ובלילה נשמע בהן הד השאון הבלתי נסבל של האנשים האלו. הליצן אולי חושב שהם חיים במשמרות, אבל התאוריה שלי היא שהם תמיד ערים – ועוד לא נתקלתי בהוכחה סותרת.

ובכל זאת נעים יותר כאן, עם הצמחים שלי שמקיפים אותי, והחלונות הגדולים הצופים אל החלל האינסופי, אל הכוכבים. מבעד לחלון הטלסקופי אני מביט בתחנת המחקר ד-ב-781 שמסתובבת בשלווה על צירה, כל כך קרובה וכל כך רחוקה, ומדמיין את הדממה, את קול צעדיי מהדהד במסדרון הארוך, הסטרילי, נטול הצבעים העליזים המבחילים שמקשטים את המסדרונות בפנלופי. מטפס בסולם. יורד במעלית. מחליף ברכות שלום קצרות וחסרות גינונים עם מק'קארי וסלאבה. מקשיב במשך שעות לדממה המוחלטת בזמן שאני מטפל בצמחים שלי.

חודש שלם עבר מאז שתלשו אותי בגסות מתחנת המחקר שהייתה ביתי בעשר השנים האחרונות והודיעו לי שאני עובר להצבה זמנית בפנלופי כדי ללמד בה את תורת הגידולים בחלל. הייתי צריך לצפות את זה. כבר לפני שנים, כשהחלו לדבר על תחנת קבע התיישבותית בחלל, הייתי צריך לדעת שאני אהיה הקרבן הראשון. הליצן צודק – אני המומחה הגדול ביותר בתחום הזה. היחיד בעצם, כי כל האחרים עלובים למדי. גידולים עם חמצן מוגבל, גידולים באפס כבידה, גידולים בלי אור שמש או עם אור שמש רצוף – אני יודע לעשות הכול. חוץ מללמד את דגי הזהב העלובים האלו את התורה שפיתחתי.

רחש בצד הרחוק של החממות עוקר את מבטי מהחלון. מישהו ממשפחת בעלי הסנפירים והזימים מנסה להשלים שעות עבודה? לא, לא סביר – הם שומטים מידיהם כל עציץ או תרבית ברגע שהמשמרת שלהם נגמרת ובורחים. מנקים? לא בשעות כאלה. אולי פולש שגילה את קוד הכניסה לחממות? המחשבה קורעת אותי באופן סופי מהרהורי הגעגועים שלי ואני הולך במהירות אל החלונות שבקצה הרחוק של החממות. ואכן, כפי שחשדתי, על החלון יושבת מישהי שבוודאות אינה חלק מהצוות שמינו לי. זו נערה, בת שש-עשרה, אולי שבע-עשרה. היא לובשת אחד מסרבלי העבודה הסטנדרטיים של התחנה, כמובן, מקושט במגוון טלאים מחרידים כדרכם של בני הנוער. על צווארה קשור על חוט תליון משברי מתכת קטנים, מאלה שהילדים אוספים למזכרת ממכונות הדחיסה והגרוטאות. השׂער שלה קצוץ, חלק מאותה אופנה מכוערת שנשים בתחנה אימצו. כמו כל דבר בפנלופי גם זה נעשה במטרה הברורה לחזק את מושג "ההתיישבות" שהליצן וחבריו בהנהלה מנסים למסד. כאילו בעזרת תספורות חדשניות, דגלים וססמאות יצליחו לגרום לאנשים האלו להאמין שכולם עובדי אדמה ומייבשי ביצות שרק במקרה נקלעו לתחנת חלל חדשה, מבהיקה, מצוידת בכל המכשור האלקטרוני המתקדם ביותר שהמדע והטכנולוגיה של תקופתם יכלו להציע. מכשור הרבה יותר מתקדם ממה שמגיע להם. יכולתי לעשות דברים מופלאים בתחנת המחקר עם התקציבים ועם הציוד שהם מקבלים. הם משתמשים בו כדי לשחק כדורסל באפס כבידה.

"מה את עושה?" אני נובח לעברה.

היא מסתובבת מהחלון ונועצת בי זוג עיניים כהות מאוד וגדולות מאוד. לרגע אני מרגיש כאילו אני עדיין מביט החוצה מהחלון, אל מרחבי החלל. הכוכבים בחלון משתקפים בעיניה כבתמונת מראה. אשליה אופטית. אני מתנער, והיא ממצמצת פעם, פעמיים, כמופתעת שהבחנתי בה. חיוך רחב עולה על פניה. "אני מסתכלת על הכוכבים. רוצה להצטרף?"

"מסתכלת על הכוכבים?" אני חוזר על דבריה, לאט מאוד. "יש שבע מאות חמישים ושלושה חלונות בתחנה הזו. למה את מסתכלת על הכוכבים מהחממות? מי נתן לך את קוד הכניסה?"

"שבע מאות חמישים ושמונה," היא אומרת בהיסח הדעת.

"מה?"

"יש שבע מאות חמישים ושמונה חלונות בתחנה. את השישה ברציף העגינה סופרים כחלון אחד, אבל הם בעצם –"

"את מנסה להצחיק מישהו?" אני מאגרף את אצבעותיי כדי לגבור על הדחף הבלתי נשלט כמעט לאחוז בסרבל שלה ולגרור אותה החוצה ללא גינונים. "מי ההורים שלך, ילדה?"

"הורים?" היא חוזרת אחרַי וזוקפת גבה.

"הורים? אפוטרופוסים? את הרי לא לבד כאן על התחנה. מי אחראי עלייך?"

היא מקמטת את מצחה לעברי, אבל משהו אחר כבר תופס את תשומת לבי. בידיה היא אוחזת צמח ירוק גבשושי, מנוקד בכתמים גדולים ועזים של סגול, כתום, אדום, צהוב, ושורשיו החומים הארוכים משתרגים לכל הכיוונים מבין אצבעותיה. בחלקו העליון מנוקב חור קטן ובתוך החור נחה קשית שתייה מפוספסת. לרגע אני כמעט הופך אילם מרוב זעם, וכשאני מצליח לדבר שוב המשפטים בוקעים משפתיי בנשיפות קצרות וממוקדות.

"מה. את. עושה. עם. האייזקיום. שלי!"

"ה-מה?"

"האייזקיום הצידוני! הקקטוס שלי! מה את עושה אִתו?!"

גבותיה מתרוממות מתחת לפוני הקצר. "שותה. ואני לא זוכרת שראיתי עליו את השם שלך."

אני בוהה בה בעודה יושבת על החלון עם הקקטוס שלי, כאילו הייתה נערת הוואי על החוף עם משקפי שמש ואגוז קוקוס. התמונה כל כך סוריאליסטית, שלרגע אני חושד שהיא הזיה. "איך את מעזה!" הקול שלי נשנק. "תני לי את זה!"

היא מושכת בכתפיה ומגישה לי את הצמח. "ממילא כמעט סיימתי. תגיד, אם זה קקטוס, איך זה שאין לו קוצים?"

אין לי שום כוונה להתחיל לספר לה על תהליך ההנדסה הגנטית הארוך והמורכב ביצירתו של האייזקיום הצידוני, שעמלתי וטרחתי על פיתוחו כמעט עשר שנים בכבידה נמוכה. אני חוטף את הצמח יקר הערך ומתבונן בו מכל הכיוונים. לא, הוא לא נפגע, חוץ מכבודו וגאוותו כשהקשית העלובה נתחבה לתוכו. אני שולף אותה ומשליך אותה על הנערה. "עכשיו עופי מפה לפני שאדווח עלייך! יש לך בכלל מושג מה עשית?!"

היא תופסת את הקשית ביד אחת וקמה על רגליה. "אפשר לחשוב. יש כאן בחממה עוד אלפים מהאקווריום הזה. וממילא הוא הרבה יותר טעים ככה מאשר מיובש."

"אייזקיום מיובש הוא מקור המזון החסכוני והמזין ביותר בחלל!" אני מנופף לעברה בצמח האומלל. "הוא מכיל כל ויטמין ומינרל שהגוף האנושי זקוק לו –"

"הוא גם מגעיל נורא," היא משלבת את זרועותיה על חזה. "אף אחד לא נוגע בקליפות המיובשות האלו בחדר אוכל."

"כי כולכם מפונקים!" אני צורח עליה. "אם התחנה הזו תמשיך לחיות על פירות וירקות מיובאים מכדור הארץ יסגרו אתכם תוך שנה בגלל הבזבוז – וזה יגיע לכם!"

היא מגלגלת את עיניה באופן שגורם לי לרצות לעקור אותן מארובותיהן. "אולי פשוט תטעם את זה קודם?" היא נועצת את הקשית שוב בצמח חסר המזל שלי לפני שאני מספיק לנוע לאחור. "המיץ שלו ממש טעים –"

"המיץ לא נועד לשתייה, הוא נועד למִחזור! המים שבתוך האייזקיום מספיקים לעוד שלוש הזרעות שלמות –"

"הוא טעים יותר אם משקשקים אותו קודם." היא קורצת אלי ופונה לעבר היציאה. "אתה יכול לספר לכולם שאתה המצאת את זה."

אני לוטש עיניים בעקבותיה, המום מהתעוזה, מהחוצפה, מחוסר הכבוד. "אם אני אמצא אותך שוב בחממות שלי אני אדאג שיזרקו אותך דרך מנעל האוויר!" אני נזכר לצרוח אחריה כשהדלת כבר כמעט נסגרת.

* * *

אני לא מספר לאיש על המפגש המוזר, אבל זה לא משנה דבר. תוך יממה התחנה כולה מסתובבת כשבידיהם האייזקיום האומלל שלי, מחורר ומנוקב ומתוכו עולה קשית מפוספסת כמו צוואר של ג'ירפה שהולבש על ארמדילו. מנהל המטבח, שחילל את הצמח בצורה הזו במקום לייבש אותו למאכל כרגיל, מעז בחוצפתו לבקש ממני אספקה כפולה למחרת. אני נכנס למשרדו של הליצן במטרה ברורה ללקות בהתקף זעם ולהעיף את השולחן שלו לצדו השני של החדר – הישג מרשים פחות בכבידה נמוכה, ובכל זאת – אבל מגלה שגם הוא שותה את הצמח יקר הערך שלי, כשהבעת עונג מבחילה על פניו. "צידון! תשמע, זה להיט!"

"פרופסור צידון," אני מסנן.

"כן, כן, תשמע, פרופסור – אתם חייבים להגביר את קצב הייצור של הדברים האלו. אתה קולט שחצי תחנה כבר מכורה לזה?"

"קו-בי," אני אומר בסבלנות אין קץ. "לא הוצבתי במדור הגיהינום השמיני הזה כדי להזין את ההתמכרויות ההרסניות של התחנה שלך. הוצבתי כאן כדי לייצר אוכל בריא, מזין, שמכיל את כל אבות המזון והוויטמינים, שצורך מעט מים ושקל לגדל אותו, אפילו עם החומר האנושי הירוד שאתה מאלץ אותי לעבוד אִתו –"

"אל תדאג מהמים. יעלו לנו את הצריכה." הוא מחייך אלי מעבר לקשית הארורה שלו. "החבר'ה מהמעבורת אשכרה לקחו כאלה בחזרה לאו"ם אתמול, אתה קולט? אנחנו תחנת ייצוא! יש לנו תוצרי ייצוא מקוריים! אתה גאון, בן אדם!"

אבחנה ייחודית ונדירה. שרלוק הולמס בוודאי תולה את הכובע שלו. אני חושק את שפתיי. "הצמחים שלי לא נועדו לייצוא. הם נועדו לקיום התחנה!"

"מי העלה בדעתו שהצמח המכוער הזה יכול להיות טעים כל כך? אני רק לא מבין למה היינו צריכים לסבול את הקליפות המיובשות האלו במשך חודש." הוא מעווה את פניו. "ג'ניפר כבר הפסיקה לרענן את המלאי בחדר האוכל כי אף אחד לא נגע בהם."

צמח מכוער. אני נושם נשימה עמוקה. ואז עוד אחת. ועוד אחת. "הקליפות המיובשות מכילות את כל הוויטמינים והמינרלים –"

"בכל מקרה, אתה עושה עבודה מצוינת, פרופסור. ועכשיו כשאנחנו יודעים שקקטוסים מכוערים יכולים להתפתח כאן למשקה נהדר כל כך, לא תהיה בעיה לגדל ירקות ופירות אחרים, נכון?" הוא קם וטופח על שכמי.

אני מנער את ידו ומיישר את החלוק שלי. "הנקודה היא שהשימוש הייעודי של האייזקיום – הקקטוס –"

"שמעת איך הילדים קוראים לזה?" הוא מחייך אלי.

"באמת לא אכפת לי –"

"שייק קקטוס חלל! תגיד שזה לא גאוני?"

* * *

את השבוע הבא אני מבלה בחיפושים אחרי הנערה שהרסה את מפעל חיי בנעיצת קשית. להפתעתי אני רואה אותה כל הזמן. פעם אחת היא עוזרת לילדה הקטנה של גרסיה לתפוס את החתלתול שלה, ששוב זחל אל תוך אחד מממירי המתח. פעם אחרת היא עוזרת לאו'מאלי כשהוא מתקן את האגנים ההידרופוניים. באחת המשמרות היא משחקת כדורסל אפס כבידה עם הנערות. אבל בכל פעם שאני מתקרב, היא נעלמת. אני מתאר אותה לאגרונומים-לטענתם ולבוטניקאים-בעיני-עצמם, לליצן, לסגניתו, למזכיר התחנה. אף אחד לא בטוח על מי אני מדבר. או יותר נכון, כולם יכולים להצביע על עשר או עשרים נערות שמתאימות לתיאור, עם שׂער קצר ושברי מתכות על חוט סביב צווארן וטלאים על הסרבל ונטייה להופיע במקומות שאסור להן להיות בהם. אני הולך בין מקומות הבילוי החביבים על בני הנוער הבלתי נסבלים האלו – מתחם המשפחות, ההאנגרים והמחסנים, רציפי העגינה והמטען, חדרי ההתעמלות, מסופי המשחקים, המצפה. היא לעולם לא נמצאת שם כשאני מביט, אבל תמיד אורבת בזווית העין. אני מתחיל לחשוש שוב שאני סובל מהזיות.

בסופו של דבר אני נתקל בה שוב בשעה מאוחרת, כלומר לקראת סוף המשמרת השנייה, כשאני מכוון את הטפטפות ובוהה בתחנת המחקר מבעד לחלון הטלסקופי במה שהפך כבר להיות חלק משגרת ה"לילה" שלי. אני ממצמץ, ואז היא פתאום עומדת לצדי, עוקבת אחרי מבטי. "אתה מתגעגע לשם?"

"מה... את!" אני כמעט משתנק. "אני מחפש אותך כבר שלושה ימים!"

"אני?" היא ממצמצת אלי, ומבעד לכעס הגואה אני מבין שהיא לא מיתממת – היא באמת ובתמים מופתעת. "למה?"

"למה? למה?! את קולטת מה עשית להמצאה שלי?"

היא מחייכת. "אתה זוכר."

"בטח שאני זוכר!" אני צורח עליה. "במו ידייך הרסת את הייעוד של האייזקיום! את המטרה שלשמה נוצר! למה את מחייכת?"

"בדרך כלל אנשים לא זוכרים אותי," היא אומרת. "ולגבי האקווריום שלך –"

"אייזקיום!"

"כן, זה. אף אחד אפילו לא הסתכל לכיוון שלו קודם. רק בגלל שאתה יכול לחיות על הקליפות המיובשות הדוחות האלו לא אומר שכולם יכולים."

אני נאלם דום ורק בוהה בה רגע ארוך, בלי לדעת איך להגיב. האחרים קמלים תחת מבטי, וכשאני מרים את הקול הם יכולים לרוץ  עד שתיגמר להם התחנה, ואולי לקפוץ ממנעל האוויר. הנערה החצופה הזו אינה מנידה עפעף.

"איך קוראים לך? איך קוראים להורים שלך?" אני דורש לדעת לבסוף. "אם לא תעני לי עכשיו אני אזעיק את מנהל התחנה!"

"אין לי הורים."

אני משתתק שוב, הפעם לא בכעס. "אז עם מי את כאן?"

עיניה גדולות וכהות וריקות. "עם עצמי."

"לעזאזל." אני לא טוב בכאלה דברים. אף פעם לא הייתי טוב בהם. "תשמעי, ילדה..."

קול דק, כמו תסיסה, עוצר אותי. זו אחת הטפטפות. היא התחילה לעבוד, כרגיל, אבל מרססת במקום לטפטף. אני עוזב את הנערה ליד החלון וממהר אל פנים החממה, בחיפוש אחר מקור הרעש. כן, אחת הטפטפות בתקרת התחנה נתפסה בשורשי האייזקיום העליונים, לחץ המים בה הצטבר והיא מרססת את כל הסביבה במקום לטפטף רק אל הצמח. אני אצטרך סולם. אני פונה במהירות אל היציאה, ואז נשמע זמזום חד, קצר, וכל האורות בחממה כבים בבת אחת. אני מקלל שוב, בקול וביתר ציוריות. המים שרוססו לכל הכיוונים נגעו בוודאי בחוט חשמל חשוף. למשך רגע ארוך שוררת עלטה מלאה, לפני שעיניי מסתגלות לאור הכוכבים הקלוש הבוקע מבעד לחלון המרוחק. ניצוץ חשמלי מבזיק במרחק קצר ממני, ואז קרוב יותר. אני צריך לצאת ולתקן את זה לפני שתתחיל שרֵפה. אני מאיץ את צעדיי, מועד על שורש תועה, פונה, ממשיך, הבזק נוסף, אני מועד שוב –

יד רכה אוחזת בזרועי. בחושך, עיניה של הנערה קצוצת השׂער משקפות שוב את אור הכוכבים, כהות ומלאות זהרורים, ואני תוהה לעצמי איך זה ייתכן כשאנחנו רחוקים כל כך מהחלון. עיניה מופנות אל תקרת החממה. אני עוקב אחרי מבטה והאורות נדלקים כאילו מתג הוסט. ידה נשלחת, מתרוממת, כאילו תוכל לאחוז בטפטפת המרססת מים שלושה מטרים מעל ראשינו. היא מחווה תנועה קטנה בידה, ולנגד עיניי הטפטפת נאטמת, הצינור המוביל אליה מתלפף לקשר הדוק כמו נחש. הנערה אינה מרפה מזרועי, אחיזתה עדינה אך רבת עוצמה, לא מניחה לי להתקדם ולו צעד נוסף. אני מנמיך את מבטי. השורש שעליו מעדתי קרוב מאוד לאחד המקלות המייצבים שסביבם מתלפף האסטילבוידס. הוא לא מחודד במיוחד, אבל אם הייתי נופל בזווית הזאת הוא היה משסף אותי כמו חרב.

שנינו מתנשמים מהאדרנלין, אולי מהפחד. לרגע אני פשוט בוהה בה, בצינור, בטפטפת, בנורות, ושוב בה, בעיניים האלו שנדמה כאילו גלקסיות שלמות לכודות בהן.

"מי את?" אני לוחש. "מה את?"

עיני הכוכבים שלה נפערות לרגע בבהלה, ואז היד מרפה ממני, מתרחקת. אני מנסה לתפוס אותה, אבל אוחז רק אוויר. היא נעלמה.

פרק שני

חבורה שלמה של טכנאים בעלי מנת משכל ממוצעת של חגב מקפצים סביב החממות כל היממה הזאת, מפריעים לי לעבוד, חוקרים איך קרה האירוע, ובעיקר אינם מסוגלים להבין איך הוא נעצר לפני שנגרם לחממות נזק בלתי הפיך. לשם שינוי אני מתקשה לבוז להם. לא שהם לא ראויים לכך – אלא שאני, בדיוק כמוהם, מגשש בערפל. אני לא מספר לאיש על הנערה ולא חוקר על אודותיה. תהיה אשר תהיה, היא אינה אחת מאִתנו. אבל היא הסוותה את עצמה טוב מדי, טוב מכדי שאפילו אני אחשוד בה כזרה.

אני מחכה, ממתין. משוכנע שתופיע שוב.

הפעם הבאה אינה בלילה, אלא בהפסקת הצהריים של המשמרת השנייה. חבורת החובבנים מכחידי הצמחים שעובדת אִתי יוצאת לאכול בחדר האוכל ואני נשאר לבדי כדי לבחון את הנזקים שחוללו בשעות האחרונות. אני מקלל כשאני מוצא ענף סדוק בשיח האסטילבוידס הצמוד לחלון ומנסה להחזיק אותו מורם ביד אחת כדי שלא יישבר לחלוטין ולהושיט יד שנייה אל החבל התומך שאמור להיות ממש ליד העציץ...

החבל נדחף אל כף ידי, ומבלי לחשוב אני מושך אותו למעלה, מלפף אותו סביב הענף, ומהדק אותו למקומו בתנועה חלקה. זהו. עם קצת מזל הוא יירפא עם הזמן מעצמו ולא אצטרך לגזום אותו.

אני מביט אחורה, לראות מי נתן לי את החבל, אבל כבר יודע. הנערה כהת העיניים פוסעת עוד שתי פסיעות וניצבת לידי, מביטה בענף הסדוק. "אלו הצמחים שנותנים אוויר לתחנה, נכון?"

אני שותק לרגע, ואז עונה, "לא בדיוק. לתחנה יש מסננים עצמאיים שאחראים על רוב תחלופת החמצן. אבל האסטילבוידס בהחלט עושים את העבודה שלהם קלה יותר. הם קולטים אנרגיה מהשמש וממירים אותה לחמצן."

היא מחייכת. "מגניב."

אני מעווה את פני. "אם את חייבת להשתמש בביטוי כל כך... המוני..."

היא נוגעת בגזע הצמח באצבע דקה. אם זה היה כל אחד אחר הייתי חובט בידו. "איך זה עובד?"

"את רואה את זה?" אני מצביע על בסיס העלים הסגור למחצה. "עכשיו אנחנו נמצאים בצל של כדור הארץ, אבל תוך שעתיים בערך, כשנראה שוב את השמש, הם ייפתחו וייפרשו כמו מניפה. ממש כמו מחזורי השקיעה והזריחה למטה, רק שהשמש זורחת הרבה יותר והצמח מותאם לקלוט את כל הקרינה הזו."

"למטה," היא מהדהדת. "בכדור הארץ?"

"כן," אני מאשר. ואז התובנה הפתאומית חותכת אותי כמו סכין. "לא באת משם, נכון?"

היא מביטה בי שוב במבט המבוהל שלה, אבל אז עיני הגלקסיות שלה נרגעות ומתעננות. היא מנמיכה את מבטה ומנידה בראשה. "לא. אני חושבת שלא."

חשבתי שאהיה מופתע. אני לא. כבר ניחשתי. אני יודע מה היא לא. אבל מה היא כן? האם חייזרים השתלטו על התחנה, מתחבאים בינינו כאחד האדם? האם הם שלחו אלינו את ילדיהם לגדל אותם בתוכנו? האם זו פלישת חוטפי הגופות? "את חושבת? את לא יודעת?"

היא מושכת בכתפיה.

"מאיפה באת? מאיפה הגיעו הכוחות שלך?" אני שואל.

עוד משיכת כתף. עיניה העמוקות מביטות מטה בעקשנות, נמנעות ממבטי. היא נראית לי כמו ניצן שמפחד לנבוט, לגשש את דרכו אל היקום הלא-מוכר ולהכיר בקיומו של עולם מעבר לעלי הכותרת שלו. "איך קוראים לך?"

הפעם היא אינה מושכת בכתפה, אינה מרימה את עיניה מהקרקע, אינה מגיבה כלל. לפתע ידה נשלחת ומכה בזכוכית החלון. מחוות תסכול רגילה, זה הכול, אבל חלחלה חולפת בי כשהיא מושכת את ידה. שקע עמוק, כמו השקעים שגרגרי אבק יוצרים על המעטפת החיצונית של התחנה, נשאר בזכוכית. אני נושף אוויר בקול. "בסדר. אני פרופסור רפאל צידון. מומחה לבוטניקת חלל." אני מושיט לה את ידי, וממתין רגע ארוך כמו נצח לפני שהיא מרימה את מבטה בזהירות, בוחנת אותי ולבסוף מניחה את כף ידה הקטנה בידי. מגעה חם, עדין. אנושי. אני מופתע לגלות עד כמה אני לא מבוהל. אבל זה רק הגיוני. יש לה כוחות אדירים, ללא ספק, אבל היא השתמשה בהם כדי להציל את חיי, לא כדי לפגוע בי.

"איך אתה זוכר אותי?" היא שואלת לבסוף. נכון. במפגש הקודם שלנו היא אמרה שאנשים בדרך כלל לא זוכרים אותה.

"הרסת את השם המדעי שלי והפכת את הקקטוסים שלי למילקשייק," אני עונה ביובש. "קצת קשה לשכוח."

זוויות שפתיה מתעקלות. "האנשים כאן – לפעמים הם לא מצליחים לראות אותי בכלל. ואם הם רואים אותי, אפילו אם אנחנו מדברים הרבה זמן – אחרי חצי שעה הם בכלל לא זוכרים שדיברו אִתי. הם פשוט שוכחים. למה אתה זוכר?"

אני מהרהר. "אולי כי גם אני לא מכדור הארץ."

היא מכווצת את מצחה. "אתה לא?"

"לא לאחרונה, לפחות. אני חי כבר עשר שנים שם." אני מצביע לעבר החלון הטלסקופי. תחנת המחקר בדיוק החלה לצאת מהצל של כדור הארץ.

היא עוקבת אחרי מבטי. "ואיך זה?"

אני מהרהר בשאלה שעה ארוכה, מנסה לסכם עשר שנות חיים במשפט. "החיים על ד-ב-781..." היא מרימה גבה, ואני מהנהן. "זו תחנת מחקר. אין לה שם, יש לה מספר סידורי." זה לא מדויק למעשה. בסוכנות החלל הבינלאומית משתמשים בשם רשמי כלשהו. אנחנו פשוט לא רואים ערך בסנטימנט כזה כשיש מספר סידורי ברור ומדויק. "שקט יותר. רגוע. יש שם רק שלושה מדענים. מהנדס כבידה, אסטרונום ואני. אנחנו עוסקים רוב היום במחקר."

"נשמע משעמם."

"ומה מעניין אותך? לשחק כדורסל ולהרוס צמחים?"

היא מחייכת, סוף-סוף. מתח שלא ידעתי שחשתי משתחרר בחזי. אני לא פוחד שתפגע במשהו בכוונה. אני פוחד שתסכול יגרום לה להשמיד בטעות את מסנני האוויר, או משהו כזה. אני מכחכח בגרוני, ממשיך את קו המחשבה. "את יכולה לעשות דברים שאנחנו לא יכולים."

היא מהנהנת.

"מה למשל?"

"מה אתה רוצה שאעשה?"

אני מהרהר לרגע, ואז מצביע על מתקן הכלים שעל אחד הקירות. "תרימי את המזמרה באוויר."

היא בקושי מניפה אצבע. המזמרה ניתקת מהמתקן ומזנקת אל מול עיניי, שם היא קופאת כנחה על שולחן בלתי נראה. אני מושך אותה מהאוויר ושומט אותה לרגליי. "את יכולה להרים דברים יותר גדולים?"

"שארים אותך?" היא מחייכת חיוך עקום.

"לא, תודה." הראש שלי מסתובב. אני צריך זמן לחשוב. לחקור. להבין את זה. "אני רוצה שאנשים יפגשו אותך. הרופאה, הביולוגית הראשית, אולי הליצן שמנהל את המקום הזה..."

"אפשר לנסות," היא לא נשמעת אופטימית. "אבל כבר אמרתי לך – רוב האנשים לא יכולים לראות אותי, ואם הם רואים הם לא זוכרים."

"את יודעת מה את?"

היא מנידה בראשה. קולה כמעט נשבר כשהיא אומרת, "קיוויתי שאולי לך יהיה רעיון."

אני מביט אל החלון. "בני אדם תמיד האמינו וקיוו שיש חיים מחוץ לכדור הארץ. כתבנו על כך ספרים, צילמנו סרטים..."

"אז זה מה שאני? חייזרית?" היא מביטה בחלון, אבל הפעם בהשתקפותה שלה. היא מעווה את פניה כלפיה, מותחת את זרועותיה, מושכת קלות בשׂערה, כאילו גופה זר לה. "כל מה שאני זוכרת הוא את השבועיים האחרונים כאן, על התחנה. אני לא זוכרת שום דבר לפני זה." הקול שלה נשבר, נסדק. "אם הייתי חייזרית לא הייתי אמורה לזכור את זה?"

"אני באמת לא יודע." אבל זה נשמע הגיוני. אלפי שאלות מתרוצצות במוחי. למה היא נראית כמונו? איך היא יודעת את השפה שלנו? למה היא מתנהגת כמו אחת מהמתיישבים? מאיפה היא מכירה מושגים כמו כדור הארץ, כמו חייזרים? איך זה שהיא משתלבת באופן מושלם וטבעי כל כך בחיי התחנה עד שלאיש אין מושג שהיא זרה? למה עד עצם הרגע הזה ברור לי בוודאות מוחלטת שהיא לא רוצה להרע לנו?

היא מתיישבת על אדן החלון, אוספת את ברכיה אל חזה ועוטפת אותן בזרועותיה. לא, היא בהחלט לא נראית כמו חייזרית. היא נראית כמו נערה אומללה ואבודה. דמעות עולות בעיניה העמוקות והגדולות, ואני מחניק את הבהלה שמתעוררת בי. זה בסדר. אני יכול להתמודד עם זה. אלו רק מים, בדיוק כמו שהצמחים מפיקים.

"היי, ילדה – תשמעי – טוב, זה מגוחך, אנחנו נצטרך למצוא לך שם," אני כמעט גוער בה. "תפסיקי מיד את הבכי הזה, זה לא יעזור לנו בשום צורה. אנחנו צריכים להבין מי את." אני הולך למסופון הקרוב ומתחיל לתקתק. "פיזיולוגיה זה ממש לא התחום החזק שלי, אבל המכשירים על התחנה יהיו מספיק ברורים גם בלי ידע נרחב. נתחיל בבדיקות דם, די-אן-איי, שתן. אולטרסאונד. יש מכשיר אולטרסאונד על התחנה? אני בטוח שיש, עם קצב ההשרצה היוצא מגדר הרגיל של הנשים כאן...."

חיוך מבליח מבעד לדמעותיה. "למה אתה נחמד אלי?"

"אין לי מושג," אני מודה. וזו האמת. אני לא יודע למה אכפת לי ממנה. בדרך כלל לא אכפת לי מאף אחד. אולי זו החוצפה שלה, היכולת שלה לעמוד מולי. היא הרשימה אותי. אני מבין שאני בוחן אותה והיא משיבה לי מבט תמה. אני משיב, נבוך, את מבטי אל המסופון, ומכחכח בגרוני. "יש משהו שאת צריכה?"

"צריכה?" היא מכווצת שוב את מצחה.

"כן, את יודעת. אוכל, מקום לישון, בגדים, משהו כזה?"

"יש לי את כל הדברים האלו באופן חופשי בתחנה," היא אומרת. אבל אז זוויות שפתיה מתעקלות. "אבל בעצם יש משהו שאתה יכול לעשות בשבילי."

"מה?" אני לא אוהב את החיוך שלה.

היא מקערת את ידיה. האוויר ביניהן מבהיק, ואז האייזקיום האומלל שלי מופיע, עם חור בחלקו העליון, שבתוכו נחה קשית מפוספסת.

"את צוחקת עלי."

"תטעם," היא מתעקשת, ומשרבבת את שפתיה לעברי. "אתה לא חייב להמשיך לשתות אם לא יהיה לך טעים."

אני מקלל חרישית לפני שאני חוטף את הקקטוס מבין ידיה ומביט בקשית בתיעוב. "אני מקווה שלא עקרת אותו בעצמך!"

"הוא אחד מאלה שחיכו לייבוש במטבח," היא אומרת, והחיוך הזחוח לא סר משפתיה. "אל תשכח לשקשק אותו קודם."

אני מקלל שוב, הפעם בקול רם יותר, ומנער את האייזקיום האומלל שלי בזהירות לפני שאני מצמיד את שפתיי אל הקש. הטעם שממלא את פי קריר, מרענן ומפתיע. לרגע אני נאבק להגדיר אותו, אבל למרות ארבעת התארים שלי בתורת הצמחים אני לא מצליח לזהות מה מזכיר לי הטעם. בננה? תמר? תות? אננס? לימון? האייזקיום מורכב מעשרות צמחים. אני מרוקן את המיץ שבתוכו הרבה לפני שאני מפענח את החידה. אולי אני לא אמור לדעת לקרוא לו בשם. כמו הנערה.

"נו?" היא שואלת, ועיני הכוכבים שלה נוצצות.

"זה..." אני בולע את רוקי. "בסדר. זה נחמד."

"זה הדבר הכי טעים ששתית אי פעם, ואתה יודע את זה. זו ההמצאה שלך, לפחות תכיר בזה."

"תמחקי את ההבעה שבעת הרצון הזו מפנייך," אני נוהם לעברה. "מישהו פעם אמר לך שאת ילדה חצופה וחסרת כבוד למבוגרים?"

החיוך לא עוזב את פניה. היא נראית כמו חתול שליקק קערה שלמה של שמנת. "מישהו פעם אמר לך שאתה זקן נרגן וסוציומט?"

אני משליך לעברה את גוויית הקקטוס הריקה, והיא תופסת אותו ביד אחת, עדיין מחייכת.

* * *

"פרופסור צידון?" מישל, אחת מדגי הזהב, מציצה אלינו מהדלת המובילה לחממות. יש לה עור שחום, שׂער שחור אסוף סביב ראשה ומבטא צרפתי בלתי נסבל. "אני הולכת להביא קפה. אתה או המתלמדת שלך רוצים משהו?"

אני מסתיר את ההפתעה שלי. היא מעולם לא הציעה לי קפה בעבר. אף אחד מהם לא הציע לי קפה, כולל אלו שאני משוכנע למדי שכל תפקידם בחממות הוא להציע לי קפה. הם לא עושים שום דבר מועיל אחר. "תודה, גברת דאוו, אבל אין לי עניין בהתמכרויות נטולות הטעם שלכם."

היא מושכת בכתפיה ומביטה לעבר הנערה. "ואת, חמודה?"

ה"מתלמדת" שלי מביטה בה בעיניים כהות שנדמות גדולות כצלחות לוויין. "א-א-אני –"

"תביאי לה שוקו," אני נאנח. "תתרכזי, ילדה. צלוחיות."

היא מעבירה לי את הצלוחיות הסגורות ואני מתחיל לפתוח אותן. כשמישל נעלמת מעבר למחיצה אל המטבחון של החממות, העיניים הכהות העצומות מופנות אלי, זורחות. "ראית את זה? היא ראתה אותי! היא דיברה אִתי!"

"אל תתלהבי. היא בטח תשכח את השוקו," אני רוטן, וחותך בעזרת האזמל הסטרילי את חתיכות העלה הקטנות. למרות דבריי הבחנתי בדפוס בשבועיים האחרונים. כשאנחנו ביחד קל יותר לאנשים להבחין בה, להתייחס אליה, לפעמים אפילו לזכור אותה. אלמלא הייתה לי כל כך הרבה עבודה אמִתית זה היה מחקר צדדי מרתק.

היא צופה בי בסקרנות. "מה אתה עושה?"

"מה נראה לך שאני עושה? האייזקיום לא בא בשתילים קטנים. צריך ליצור אותו בתרביות."

אני מניח את חתיכות העלה המיניאטוריות בצלוחיות, על מצע הג'ל של התרבית, סוגר אותן ומניח לה ללפף אותן בסרט האטום למחצה. היא מביטה במדפים הארוכים סביבנו. חדר המעבדה הסטרילי נמצא בדיוק במרכז החממה – עוד בחירה ארכיטקטונית תמוהה של אדריכל שהיה כנראה שיכור כשתכנן את המקום. "ומה אלה?" היא מצביעה על אחד המדפים. "זה לא נראה כמו אייזקיום."

"ידיים בכיסים!" אני גוער בה, ומעיף מבט לפני שאני חוזר לתרבית שלי. "ירקות סטנדרטיים. עגבניות, מלפפונים, פלפלים... כל הסלט המשעמם מכדור הארץ."

"אז למה אתה לא מגדל אותם?" היא מחזירה את ידיה בצייתנות אל כיסי חלוק המעבדה שלה. בשבוע האחרון היא החלה להתלבש כמו עובדי החממות, אם כי מתחת לחלוק המעבדה היא עדיין לובשת את הסרבל המחריד המלא טלאים צבעוניים. "הרעיון לא היה לשחזר בדיוק את הגידולים האלו כדי שיהיה אפשר להוריד קצת משקל מהמשלוחים מכדור הארץ?"

"הרעיון היה לספק לתחנה אוכל בריא, מזין וקל לגידול." אני נועץ בה מבט, והיא מושכת בכתפיה בלי פירור של התנצלות. "חבורת החלמאים האלו שקוראים לעצמם אגרונומים בקושי הצליחו לטפל בתרביות האייזקיום ובגינון האסטילבוידס. אני לא סומך עליהם עם גידולים מורכבים יותר."

"אתה בקושי נותן להם לטפל בתרביות," הנערה המרגיזה אומרת.

"הם לא מסוגלים לשטוף צלוחיות בלי לגדל עליהם בטעות אודרי 2," אני נוהם לעברה.

"מה?" היא מרימה את גבתה.

"לא חשוב!" אני כמעט טורק את מכסה הצלוחית. האוטוקלאב, מכשיר שמשמש לעיקור נוזלים וכלים, מצפצף. אני מנפנף פחות או יותר בכיוון כפפות העבודה העבות כשאני מתחיל להחזיר את הצלוחיות למדף. "תוציאי את הבקבוקים."

אני שומע את הקול המתכתי של המכשיר הנפתח מאחורי. אני חייב לזקוף לזכותה את הקליטה המהירה שלה. לו רק הייתה פוחדת מפני עד דממה מוחלטת, כמו שאר עובדי החממות... "כמה טעויות הם עשו עם התרביות? אני מנחשת שאחת? שתיים? מתוך מאות?"

אני חורק בשיניי וכמעט מרגיש את החיוך שלה.

"ידעתי. אתה חייב לנסות לתת קצת יותר אמון בבני אדם," היא מטיפה לי. "לכל הפחות זה יעזור להם לחבב אותך."

"ולמה את חושבת שאני מעוניין שמישהו יחבב אותי?" אני שואל, ומסתובב אליה.

היא מסתובבת אל השולחן ומניחה עליו כמה בקבוקים, והפחד אוחז בי כמו קנוקנת. "כי –"

"מה את עושה?" אני מזדעק, וממהר לצדה. "את נוגעת בבקבוקים בידיים? המכשיר הזה מרתיח אותם במאות מעלות!"

אני תופס את גב כף היד שלה ומביט בכפות ידיה, אבל הן חלקות, בלי סימן כוויה, בלי זכר לטראומה שהיו אמורות לעבור.

"הרגשתי שזה קצת חם," היא מודה, ואז מחייכת. "אתה דאגת!"

אני מבין כמה מטופש התנהגתי. "לא דאגתי," אני נוהם ומפנה אליה את גבי. אני פושט את חלוק המעבדה שלי ואת כיסוי השׂער ותולה אותם על וו ליד הקיר, ומנצל את גבי המופנה אליה כדי למחות את מצחי. האדרנלין וההקלה הפתאומיים שאני חש גורמים לי סחרחורת. "אבל אם אני מצביע על הכפפות אני מצפה שתשתמשי בהן. ברור?"

"למה?" גם היא תולה את החלוק שלה על הוו, ומנופפת תוך כדי כך את כפות ידיה מולי. "תראה. אני בסדר גמור. אתה לא צריך לפחד."

"לא פחדתי!" אני נוהם, ופונה לצאת מהחדר. אני כמעט נתקל במישל, שאוחזת בידיה שתי כוסות שוקו, ונראית מבולבלת. הנערה זורחת אלי, ההבעה הזחוחה שוב בעיניה.

"גברת דאוו," אני מסנן. "האם את מאמינה שגם אני, כמו ה'אסיסטנטית' שלי, נמצא בגיל מנטלי של ילד בגן חובה? או שאולי –"

"הוא מתכוון להגיד תודה רבה על השוקו ושלא היית צריכה," הנערה המעצבנת קוטעת את דבריי. היא לוקחת את שתי הכוסות, מניחה אחת מהן בידי, ומלווה את המחווה בפזילה רבת משמעות אל מישל.

אני נאנח. "תודה רבה על השוקו, גברת דאוו."

היא ממצמצת. "אני... כלומר, בבקשה, פרופסור צידון, בשמחה." ואז היא עושה משהו שמעולם לא ראיתי אותה עושה – היא מחייכת. "אפשר לעשות בשבילך עוד משהו?"

המבט רב המשמעות של הנערה עדיין נח עלי. אני נאנח שוב. מבין דגי הזהב, מישל היא כנראה הכי פחות גרועה. כמעט יעילה. "אם את מרגישה שיכולותייך מספיקות לכך, את מוזמנת לבדוק אם התרביות במדף התחתון התחילו לפתח שורשונים."

מישל מביטה בי לרגע כתוהה אם יש לי חום או מחלה. אני לא מאשים אותה. גם אני תוהה על אותו דבר בדיוק. הנערה, לעומת זאת, זורחת.

"נו?" אני שואל אחרי רגע שבו שתיהן מביטות בי.

"כן, אדוני!" דגת הזהב כמעט מזנקת אל המעבדה.

"תלבשי חלוק!" אני אומר וסוגר את הדלת אחריה. "שום מודעות לסביבה סטרילית, לכל הרוחות. איך היא עברה את בחינות ההסמכה שלה?" מבטה של הנערה הבלתי נסבלת נח עלי. "מה?!"

"כלום." היא מחייכת.

"מזמרה," אני אומר, והיא רצה אל הכלים התלויים על קיר החממה כאילו לא יכלה להעיף אותם אל ידיי בתנועה קלה. אני מנצל את גבה המופנה כדי ללגום מהשוקו.

את השעה הבאה אנחנו מבלים בגיזום קפדני של האסטילבוידס ובהסרת העלים המצהיבים, עד שאני מחליט שאנחנו מבזבזים את זמננו. "אין ברֵרה. נצטרך לעקור את חלקם ולרווח אותם קצת כדי שיקבלו יותר שמש."

היא מלטפת בזהירות את אחד הענפים הנובלים. "הם לא מקבלים מספיק שמש?"

"הם מקבלים מנה מספיקה, בעיקרון. היא פשוט מסוננת, ולכן פחות אפקטיבית ממה שהייתה יכולה להיות." אני מצביע אל החלון, פחות או יותר לכיוון תחנת המחקר שלי. "בד-ב-781, החלונות בחממה של האסטילבוידס דקים יותר ומסנני הקרינה מינימליים כדי לאפשר להם לקלוט כמה שיותר אור שמש. הצמח מספק את כל החמצן שלנו." אני מחייך, ולא מסתיר שמץ של גאווה. בשנים הראשונות של ד-ב-781 חסכתי לסוכנות החלל הבינלאומית מיליוני דולרים בשנה עם הצמחים שלי.

היא לא מחייכת. "אתה מתגעגע לתחנה שלך?"

היא שאלה אותי את זה פעם, וכבר אז הרגשתי שלשאלה יש משמעות רבה עבורה, כאילו עצם התשובה עלולה להעליב אותה אישית. מוזר. היא יודעת שאני איש מחקר שמוצב דרך קבע בתחנת המחקר. למה שתיעלב?

"כן," אני מודה. "היה שם שקט יותר. שלֵו. רק אני ושני המדענים האחרים. יכולתי להתמקד יותר במחקר. לא להיאבק לגזום צמחים שלא ממצים את הפוטנציאל שלהם מפני שלכמה אדריכלים חסרי מעוף היה חשוב יותר שהתחנה תהיה בטוחה בכל חלקיה למקרה שאיזה פעוט מקפץ יתעה בדרכו."

"זה נשמע הגיוני." אבל היא נעלבה בכל זאת. אני לא רואה את זה בפניה, אבל מרגיש את זה, איכשהו. אני חושק את שפתיי ומזכיר לעצמי שאני לא מאמין בהימנעות מהאמת כדי לחוס על רגשותיהם של אנשים. "אתה תצטרך לחזור לשם, מתישהו."

"כמובן." אבל רק כשאני מבטא את המילים אני מבין. אולי ביני לבין עצמי, ובלי שתדע, אני מוכן להכיר בזה שהפרֵדה ממנה לא תהיה קלה לי. אבל אין לי ספק שהפרֵדה ממני תהיה קשה הרבה יותר לה. היא לא מתבודדת אנטיפתית כמוני. היא נערה מתבגרת, צמאה לחברה, אוהבת אדם. ועד כה אני היחיד שהצליח ליצור אִתה קשר. "תקשיבי, ילדה... ממילא אנחנו חייבים לספר עלייך לעוד מישהו. אנחנו לא ממש מתקדמים פה." כל הבדיקות שלי בשבועות האחרונים העלו חרס. דמה, סריקות המוח והאיברים הפנימיים שלה, פלטי המחשב ונתוני המעבדה – כולם הגדירו אותה באופן מוחלט וברור כנערה אנושית. רגילה לגמרי. אני לא מצליח להבין את זה. בשבועיים האחרונים, ראיתי אותה מרימה באוויר מעבורת בכוח מחשבותיה. ראיתי אותה מבטלת בהנף יד את כוח המשיכה באחד מסיפוני העגינה. ראיתי אותה נעלמת ומופיעה בצד השני של התחנה, מרחק עשרה קילומטרים. ואני לא מסוגל להסביר דבר מכל זה. הנערה הזו אינה מתיישבת עם האמונות שלי, עם העולם המדעי שאני מכיר ובוטח בו, עם כללי הברזל וחוקי האבן שלו.

היא אינה מביטה בעיניי. במקום זאת עיניה נודדות אל דלת המעבדה, לכיוון המתחם המשפחתי. "מקרינים בקולנוע את הסרט הראשון על הנחיתה על הירח. רוצה ללכת לראות?"

"אני מעדיף לעקור לעצמי את העיניים עם המזמרה." אני עוקב אחרי מבטה, מהורהר. "את תמיד יודעת מה קורה בכל חלק מהתחנה? כל הזמן?"

היא מכווצת את מצחה. "תן לי לחשוב. היום בחדר האוכל הילדים ציירו דגל לתחנה. במשמרת הראשונה כמה מהמכונאים הצליחו להעמיד רובוט ניקיון עצמאי לגמרי, כזה שגם מסוגל להרים חפצים ולטאטא מתחתיהם ולאסוף אשפה ולמחזר אותה. ואתמול בסוף המשמרת השנייה היה ערב זוגות במתחם המשפחתי, הייתה מוזיקת ריקודים מהמאה ה-21 –"

"מה הליצן עושה עכשיו?"

קמטים עמוקים יותר נחרשים במצחה. "ישן. אבל אשתו עובדת על משהו. סריגה, אני חושבת. היא סורגת לו צעיף."

"זה בטח יהיה שימושי מאוד במזג האוויר המבוקר של התחנה," אני אומר. אני לוגם מהשוקו שלי ומנסה לקבל את המידע החדש כפשוטו, להפסיק לרדוף במחשבותיי אחרי נושאים שרחוקים כל כך משליטתי. היא מחייכת לשמע דבריי, אבל החיוך קלוש. עובדת העזיבה שלי, מרגע שהועלתה ואוששה, תלויה בינינו באוויר כמו העלים העצומים של האסטילבוידס, ואי אפשר להתעלם ממנה. זמננו נקצב. ואני לא יכול להתנער מהתחושה חסרת ההיגיון שמשהו רע יקרה אם אעזוב אותה לבדה.

פרק שלישי

התחנה אמנם ערה בכל שעה, אבל הנערה לא. אני לא יודע אם היא זקוקה לשינה – כלומר ראיתי אותה נרדמת, לפני כמה ימים, על הספה במגורים שלי תוך כדי קריאת ספר על תורת הצמחים, אבל אני די בטוח שמדובר בהרגל ולא בצורך. בכל מקרה, בשעה מוקדמת כזו – לפחות עבורי – השד יודע היכן היא נמצאת ומה היא עושה, ואני ממילא צריך קצת שקט. דילול שיחי האסטילבוידס, מלאכה סיזיפית וגופנית, מעסיקה את ידיי ומאפשרת לי לחשוב. אני מוחה את הזיעה ממצחי ומשיב את ידי הימנית לתוך כפפת הגינון.

אילו רק ידעתי בוודאות. התיאוריה הטובה ביותר שלי הייתה ונשארה חייזרים. אבל היא לא מתנהגת כמו חייזרית. היא אנושית יותר מאִתנו. היא מבינה אנשים טוב בהרבה ממני, למשל. מבינה מה הם אוהבים, מה הם רוצים. היא יכולה להצחיק אותם, להרשים אותם, להשתתף במשחקים ובשיחות שלהם. היא ידעה שהאייזקיום יהיה להיט כמשקה. אבל אם היא אנושית, איך זה שאין לה שום זיכרון מכדור הארץ? כשדיברתי על שמים כחולים ועננים היא בהתה בי כאילו גדלה כל חייה על אסטרואיד. אבל גם זיכרונות של מקומות אחרים אין לה. היא זוכרת רק את חייה על התחנה. ומאיפה הגיעו הכוחות האלו?

חוסר ההתקדמות שלנו מתסכל אותי. התכוונתי למה שאמרתי לה אתמול. אנחנו צריכים עזרה. איש סוד. הליצן לא בא בחשבון כמובן. וגם לא אף אחד מהבכירים האחרים שיראו את טובת התחנה לפני טובת הנערה. לא, אני צריך מדען. מומחה בגנטיקה או בביולוגיה, מישהו שהתמחה בתחומים מתאימים יותר ממני ושהתעלומה תרתק אותו מספיק כדי לחקור, אבל לא מספיק כדי לפגוע במושא החקירה שלו לטובת המדע.

לפגוע במושא החקירה. כאילו שמישהו יוכל להניח עליה אצבע אם לא תרצה.

אני מביט, מהורהר, במישל, שנכנסת אל חדר המעבדה הקטן, כשבידה מגש מלא צלוחיות תרבית חדשות, מכוסות במצע הג'ל הראשוני.

"גברת דאוו?"

"כן, פרופסור?" היא עוצרת וסבה על מקומה. עיניה נראות עייפות.

"את עובדת על דוקטורט בגנטיקה, נכון?"

"כן, פרופסור. גנטיקה ואגרונומיה. אבל אם אתה רוצה מומחה גנטיקה אמִתי, תחום ההתמחות של פטרובסקי –"

"פטרובסקי הוא בזבוז של אוויר מסונן. הוא לא מסוגל להבדיל בין תרביות רקמה לתרביות שמרים גם אם הן יתחילו לגדול בין אצבעות הרגליים שלו." אני מגלגל את עיניי. "כשתסיימי לנקות את הצלוחיות הנוכחיות, אני רוצה לשוחח אִתך בעניין פרטי. כלומר, בעניין מחקר פרטי," אני ממהר להוסיף כשאני מבין פתאום איך דבריי נשמעים. "זה נוגע ל... אסיסטנטית שלי."

"למי?" גבותיה מתרוממות, כמעט מתחברות.

אני מקלל בלחש. "לא חשוב. פשוט סיימי לסדר את התרביות ואז נלך לדבר. ממילא אנחנו צריכים הפסקה מהסאונה הזו לפני שנתייבש. למה כל כך חם כאן, לכל הרוחות?"

"אולי התרמוסטט התקלקל," היא מודה, ומוחה זיעה ממצחה. "אתקשר לבקרה ואבקש שיסדרו את זה."

היא מתקנת את מסלולה מחדר המעבדה אל המסופון שעל הקיר, אבל מועדת וכמעט שומטת את התרביות. אני מזעיף פנים. "את לא מתכוונת לגרום לי להתחרט על האמון שנתתי בך, נכון, גברת דאוו?"

"ל-לא, פרופסור, לא!" היא מגמגמת. "אני פשוט... קצת עייפה."

אני בוחן אותה בעין קפדנית. הפנים שלה סמוקות, מיוזעות, וכעת כשהיא עומדת נראה שהיא אינה יציבה במיוחד. "גברת דאוו, את נראית נורא," אני אומר.

"אני לא מרגישה כל כך טוב," היא מתוודה בקול רפה, המבטא הצרפתי שלה מעמיק.

אני מתרומם על רגליי ומנקה את ידיי מהעפר לפני שאני מסיר את הכפפות. "אז מה את עושה כאן, לכל הרוחות? אני לא מוכן שתשתעלי על התרביות שלי."

"אני עובדת עם מסכה, פרופסור –" היא מתחילה למחות, אבל אני כבר מגיע אליה ולוקח מידיה את המגש.

"לכי למגורים שלך לנוח, גברת דאוו," אני מצווה.

"כן, פרופסור," היא אומרת ומשפילה את ראשה.

היא בקושי מגיעה עד הדלת לפני שרגליה כושלות והיא מתמוטטת.

אני מניח את המגש על אחד משולחנות החממה, בניגוד מוחלט לתקנות שקבעתי בעצמי, ורץ אליה. נשימתה רדודה, ופניה, אני רואה כעת מקרוב, לא רק סמוקות מהחום. הן מכוסות כוויות אמִתיות. אני מושך את שרוול חולצתה. מתחת לו מתחילות להיווצר כוויות חדשות. ואז אני מביט בעורי הסמוק.

אני מתעכב רק לרגע ליד המסוף כדי להזעיק את הרופאים לפני שאני מרים את גברת דאוו במאמץ מסוים ורץ מהר ככל שנושאות אותי רגליי אל מחוץ לחממה. אני מספיק בקושי להניח אותה לפני שאני נשען על הקיר ומקיא את נשמתי.

* * *

עיניה של הנערה רחבות ומלאות שוב באותן דמעות נוצצות שגורמות להן להיראות אינסופיות כמו החלל עצמו. אבל אני כועס מכדי להרגיש שוב חסר אונים מול דמעותיה.

"מה עשית?" אני דורש לדעת.

"אני כל כך מצטערת. לא ידעתי, חשבתי שאם..." היא עוצרת בבת אחת ומביטה ברופא שמטפל בי, שמחבר לזרועי את העירוי השלישי במספר, מזרים לזרועי חומר כחול מבחיל שאני מעדיף לא לדעת מה הוא.

"פשוט תדברי. גם ככה הוא ישכח את זה אחר כך," אני אומר בלאות. הרופא עוצר לרגע להביט בשנינו בתמיהה, ואז ממשיך לכוון את העירוי.

"הוא יהיה בסדר?" היא שואלת אותו, ופסי הדמעות הרטובים ניכרים בבירור על לחייה.

הרופא מהנהן, כמעט בחוסר חשק. "הוא יצא משם בזמן."

אני מבחין בהדגשה הקטנה, הבלתי מודעת כמעט שבמילותיו. אני יצאתי בזמן. אבל... "גברת דאוו?"

הוא מביט בי בהפתעה, כמופתע שאני יודע את שמה. "עדיין מוקדם לדעת. היא נמצאת בטיפול נמרץ."

"אז למה אתה כאן במקום שם?" אני שואל ביובש.

"יש סביבה מספיק רופאים כרגע." הוא בוחן אותי כאילו הוא רואה אותי לראשונה. "אתה יכול לסמוך עלינו שאנחנו עושים למענה את כל מה שאנחנו יכולים."

"אני בספק."

הוא מגלגל את עיניו, בלי לטרוח בכלל להסתיר את חוסר חיבתו אלי. אני משיב את המבט המצמית שלי, שכבר הבריח בהצלחה רבה אינספור דגי זהב, אבל ללא ספק אינו יעיל באותה מידה כשאני לובש את גרסת בית החולים של הסרבל הסטנדרטי של התחנה, בגד חסר צורה בצבע ירוק בהיר עם הדפסי מעוינים. אין קץ להשפלה.

"דוקטור קומסון," הנערה אומרת, ולוחצת לרגע את ידו של הרופא. "תודה רבה לך. באמת, תודה."

הוא מביט בה לרגע, ממצמץ, ואני יודע שברגע הקצר שהסיט ממנה את מבטו כבר הספיק לשכוח שהיא עומדת אִתנו בחדר. אבל אז הוא מחייך, טופח על ידה כהורה שמרגיע ילד חרד והולך לדרכו, מבולבל מעט.

"אל תכעיס אותו," היא מבקשת.

אני נוהם קלות בתגובה. "חשבת שאם...?" אני ממשיך את השיחה שהופרעה.

רגע ארוך היא שותקת. דבר לא נשמע בחדר זולת המכשירים החשמליים המזמזמים והמצפצפים שמחוברים אלי.

"רציתי לעשות לך הפתעה," היא אומרת לבסוף, עיניה מושפלות. "חשבתי שאם פנלופי תהיה יעילה כמו תחנת המחקר שלך, אולי לא תרצה לעזוב."

למרות כעסי אני חש דחף לפרוץ בצחוק. אני מחניק אותו. "אז הסרת את מסנני הגמא מהחלונות? ובשום שלב לא עלה בדעתך שהם הותקנו שם בכוונה תחילה, כדי להגן על בני האדם מקרינת השמש?!"

היא מוחה את הדמעות מלחייה. "אבל, אמרת שבתחנת המחקר –"

"בתחנת המחקר אני עובד בחממות של האסטילבוידס עם חליפת קרינה!" אני מנסה לשמור על קולי מאוזן ושקט, ונכשל. "את יודעת מה היה קורה אם לא הייתי מבין את חומרת המצב? אם לא הייתי יוצא בזמן? אם לא הייתי מוציא את גברת דאוו בזמן? היא הייתה שם חצי משמרת לפני שהגעתי!"

"אני מצטערת. אני כל כך מצטערת," היא אומרת שוב בלחישה רפה. הדמעות ממשיכות לזרום על לחייה. "אני לא יודעת מה הייתי עושה אם היית... אם לא היית מספיק..."

אני חוזר בראשי על כל שלבי הפוטוסינתזה, מנסה להירגע, לנשום עמוק, להזכיר לעצמי שהיא חייזרית, שאין לה את המגבלות שלנו, שלא הייתה לה שום דרך לדעת מה יפגע בבני האדם בתחנה. "איך בכלל עשית את זה? מה את מבינה במסנני קרינת גמא? אפילו אני לא ממש יודע איך הם עובדים."

"אני לא," היא מודה. "אבל יש הרבה מהנדסים בתחנה."

אני ממצמץ. "קראת את המחשבות שלהם?"

"לא, טמבל, דיברתי אִתם." חיוך מבליח לראשונה מבעד לדמעות. "הם שמחו להסביר לי את הכול. הצלחתי להבין מה המרכיב שצריך להסיר, ואז עבדתי כל המשמרת עד שהפרדתי אותו. לא הייתי בטוחה שזה יעבוד, חששתי שאולי החלון דק מדי או עבה מדי –"

"יכולת להרוג את כולנו! הם לא הזהירו אותך?" אני מעביר את ידי בשׂערי. העירוי צובט את זרועי. "כמעט מגיע להם לאבד את העבודה שלהם."

"זו לא אשמתם," היא אומרת, והחיוך נעלם. "אתה צודק. הייתי מטומטמת. לא חשבתי."

אני נאנח. "החזרת כבר את המסננים?"

היא מהנהנת.

"מצוין. עכשיו, אני רוצה שתבטיחי לי שלא תעשי יותר שום פעולה... על-טבעית בתחנה בלי להתייעץ אִתי. בלי הפתעות."

"אני מבטיחה," היא אומרת, והלהט בקולה מאשר את מילותיה כמו הד.

"יופי," אני אומר שוב, ונשען לאחור, עוצם את עיניי. "עכשיו לכי מפה ותני לי לנוח."

בפעם הבאה שאני פוקח את עיניי היא כבר איננה, אבל אייזקיום עם קש נעוץ בו נח על המדף הקטן המחובר למיטת בית החולים. אני מעביר את אצבעותי על פני השטח הגבשושיים שלו. לכל הרוחות. היא שינתה את הרכב החלונות בתחנה כדי להפתיע אותי. אני מודה למזלי הטוב שלא סיפרתי לה על הניסיונות העלובים שלי לגדל צמחים בריק. היא הייתה עלולה להעלים את התחנה כולה סביבנו. לא חיבבתי איש ממאות יושבי התחנה, אבל אני מניח שלאף אחד מהם לא מגיע להיחנק למוות בחלל, ובמיוחד ובפרט לא כשהם לבושים בסרבל האיום שלהם.

* * *

גברת דאוו יוצאת בסופו של דבר מכלל סכנה, ואני משתדל לא לחשוף את ההקלה שאני חש כשהרופא הבלתי נסבל מספר לי את זה. ביומיים שבהם אני נשאר מאושפז במרפאה כדי לאפשר למחלת הקרינה להתנקות מהגוף שלי אני דואג רק לדבר אחד – הצמחים שלי. אני חוקר את הנערה, את שני דגי הזהב שלא נפגעו, את הליצן. כולם מבטיחים לי שהצמחים בריאים ושלמים, רק קצת מיובשים. הליצן וחבריו חוקרים אותי על מה שהם מכנים לשמחתי "התקלה במסננים," ולא "החבלה" כפי שציפיתי שיכנו אותה. אני עושה הצגה – לא מוצלחת במיוחד, אני חושש – של נאשם-על-לא-עוול-בכפו, אבל למזלי הרב עצם העובדה שעד רגע זה ממש אין לי מושג מה באמת קרה למסננים משכנעת יותר ממני. המהנדסים לא מאבדים את העבודה שלהם, בעיקר כי הם נשבעים בכל היקר להם שלא היה להם שום קשר לתקלת המסננים. הם לא צריכים לשקר – הם אפילו לא זוכרים שדיברו עם מישהו על מסנני הקרינה.

ביום השלישי, כשהרופא הארור מכריז סוף-סוף – בהקלה ברורה שהוא אינו טורח להסתיר – שנרפאתי ממחלת הקרינה ומתיר לי לעזוב את המרפאה שלו, אני אפילו לא טורח לעבור במגורים שלי לפני שאני רץ לחממות. אני מקליד את קוד הכניסה החדש, דוחף את הדלתות הכבדות פנימה – וקופא כמו פסל אבן.

הדבר הראשון שאני רואה הוא העלים השמוטים של האסטילבוידס, המצהיבים. הגבעולים שאינם מסוגלים לשאת את משקל הצמחים. שיחי הענק שלהם הולכים וקמלים, הולכים ומאבדים גובה. האדמה הוצפה מים, אבל בשלב הזה, המים מועילים כמו דשן לקליפות בננה. העלים כבר אינם מייצרים חמצן. בעוד כמה ימים הם ישחימו כליל וינשרו. אני ממשיך הלאה בקהות חושים אל שורות האייזקיום, מקווה כנגד כל הידע שלי לנס בוטני, אבל צבעי הקליפות, שאמורים להיות עזים ומלאי גוונים, חיוורים ואין בהם כמעט ירוק. אין כבר נוזל בתוכם. אין בהם חיים. אין חיים באף אחד מהצמחים בחממות שלי. אני עומד בבית קברות.

מחנק עולה בגרוני, ואני מאלץ אותו להתפוגג. אין לי זמן לאבל ולרחמים עצמיים. אין לי זמן לכלום. אני חייב להכין תרביות מהצמחים כל עוד אפשר. התרביות בחדר המעבדה התייבשו ללא ספק, כך שיידרשו לי לפחות שלושה שבועות לחזור לייצר את הצמחים, ועל פי קצב הצריכה שלהם בתחנה אנחנו עומדים בפני מחסור חמור. אני לובש את חלוק המעבדה שלי וממהר פנימה. כפי שחשדתי, כל הצלוחיות מלאות בשאריות חומות חסרות תועלת, ואני מצווה על פטרובסקי ויאן לשטוף אותן לפני שאני מתחיל לעבוד. כעבור רבע שעה מופיעה הנערה ומתחילה להגיש לי מבחנות וצלוחיות ופינצטות בלי שאבקש. אנחנו עובדים בדממה מוחלטת במשך שעות, יוצרים מעין פס ייצור אנושי של תרביות.

בשעה כלשהי בין הצלצול השני או השלישי לחילופי המשמרות בתחנה, היא מביאה לי את כוס התה שלי, עיניה מושפלות. "מה קרה?" היא לוחשת.

"ילדה עם חרדת נטישה שיחקה במסנני הקרינה שלי," אני מסנן, ומיד מתחרט כשהיא פוסעת לאחור, נרתעת לראשונה מכעסי. אני משפשף את עיניי ונאנח. העייפות גורמת לי להיות חביב עוד פחות מהרגיל. "הקרינה שרפה הכול. לא יכולת לדעת. גם אם היית לומדת חודשים על המסננים סביר להניח שלא היית מצליחה לשחזר בדיוק את אלו שעל ד-ב-781."

"אני יכולה להציל אותם," היא אומרת. "עם הכוחות שלי."

"כלומר את יכולה לנסות, כי בדיוק כמו עם המסננים אין לך מושג מה את עושה. נכון?" אני שואל. היא משפילה את עיניה. "כך חשבתי. לא, תודה. אנחנו נמשיך בדרך הרגילה."

"פרופסור? הצלוחיות האלו בסדר?" פטרובסקי מציץ אל תוך המעבדה, בידיו צלוחיות שגם ממרחק אני מסוגל להבחין בטינופת המכסה אותן.

"את הצלוחיות האלו צריך להשליך ממנעל האוויר, ורצוי בקליע אל השמש," אני מסנן. "אבל אסתפק בכך שתשטוף אותן היטב."

"כן, פרופסור," הוא נראה מבויש.

אני חש בעיניה של הנערה עלי, ומסתובב. "מה? מה עכשיו?"

"הוא נמצא כאן כבר שלוש משמרות ברצף, בדיוק כמונו," היא מזכירה לי, הבעתה שונה עכשיו לחלוטין. "אני לא חושבת שזה היה בהגדרת התפקיד שלו."

אני חושק את שפתיי. "פטרובסקי?" אני קורא בעקבותיו, והוא עוצר. "תודה על העזרה."

הוא המום מכדי להחזיר תשובה. כשהוא יוצא מהמעבדה הוא עדיין בוהה בי וכמעט נתקל בקיר כשמגש התרביות עוד בידיו. אני מעווה את פניי. "לא האמנתי שאתגעגע אי פעם לגברת דאוו," אני אומר.

הנערה מחייכת בעודה מניחה על השולחן בקבוקים לוהטים בידיה החשופות. "היא אמורה להשתחרר עוד כמה ימים."

אני נוהם וחוזר לתרבית שלי, משפשף שוב את עיניי ומחניק פיהוק.

* * *

בשלושת הימים הבאים אנחנו אוכלים את כל הארוחות שלנו בחממות, ישנים שעה או שעתיים במשמרת, נושמים וחיים את התרביות, את מצעי הגידול. הנערה עוצרת כמה מהתקפי הזעם שלי כשאני נתקל שוב בצלוחיות מלוכלכות או בתרביות פתוחות. היא גם מקלה על העבודה. היא אינה זקוקה לשינה כמוני, כך שלבסוף אני נותן לה להכין חלק מהתרביות בעצמה בזמן שאני מנמנם על כיסא. לפעמים אני מוצא אותה בדיוק באותה תנוחה כשאני חוזר מהתנומות הקצרות שלי, ותוהה אם היא בכלל עוזבת את המעבדה.

ביום הרביעי, כשהליצן מתחיל להביע סוף-סוף את דאגתו מאספקת האייזקיום המידלדלת, אני מזהה את השוני הקל בתרביות ולבי שוקע. הן אינן מתמיינות כרגיל. למעשה, הן יוצרות מסת תאים אחידה שרק ממשיכה לגדול. חששתי מזה. חששתי מעשרות תגובות אפשריות לקרינה המוגברת. אבל התוצאה היא אותה תוצאה – התרביות חסרות תועלת.

הנערה עומדת לידי כשאני מביט במוטציה ומחזיקה באחת הצלוחיות כאילו תוכל בכוחה העצום לגרום לתרבית להשתכפל. אבל היא מבינה בצמחים לא יותר משהיא מבינה במסננים. לא, זה לא נכון – עכשיו היא מבינה יותר. אני לימדתי אותה.

"אצטרך לרדת לד-ב-781 ולהביא דגימות של אייזקיום ואסטילבוידס," אני אומר. "כמה שיותר מהר."

היא קורעת את עיניה מהתרבית חסרת התועלת ומביטה בי. "אין שום דרך אחרת?"

"אין."

"זה חייב להיות אתה?"

אני מהנהן. "אין תרביות טריות בתחנת המחקר. כלומר היו כשעזבתי, אבל הן לא נשמרות היטב. אני לא סומך על אף אחד אחר שיֵדע מה לעשות."

"אני מניחה שזה העונש שלי," היא ממלמלת. "על שניסיתי לגרום לך להישאר."

"כן, אין ספק שזו דרכו של כוח עליון ערטילאי כלשהו להעניש אותך על המשחק המסוכן שלך במסנני הקרינה." אני מגלגל את עיניי. בניגוד לאחרים על התחנה, אני לא מאמין באלים. מצד שני, לא האמנתי גם בחייזרים. "זו בכלל לא תוצאה ישירה של המעשים המגוחכים שלך."

היא מעווה אלי את פניה, אבל לא נעלבת. אולי כבר התרגלה שאני מזכיר לה את המסננים יום ולילה. אני צריך כנראה למצוא משהו חדש שיאפשר לי לנזוף בה ולהשתיק אותה באותה יעילות.

"ממילא התכוונתי לנסוע לשם תוך חודשיים. הליצן רוצה שאתחיל לגדל ירקות ופירות אחרים, ובד-ב-781 יש לי מבחר של צמחים טריים."

היא מהנהנת, אבל עיני החלל העמוקות שלה מלאות בפחד שהיא מתאמצת מאוד להסתיר ממני. אני מקמט את מצחי. רעיון מתחיל לצוץ במוחי. "אולי תרצי לבוא אִתי?"

"אני?" היא ממצמצת. "לעזוב את פנלופי?"

"רק ליממה. אני מאמין שלא תהיה לי בעיה לבקש שתבואי אִתי לתחנת המחקר. יש מקום לשנים-עשר איש במעבורת, וכולם ממילא מאמינים שאת האסיסטנטית שלי."

לרגע קצר ההתרגשות ניכרת בפניה, ואז הן נופלות שוב. "לא. אני לא יכולה לעזוב."

אני מניח את המבחנה והצלוחית בצד ומביט בה. "את לא יכולה לעזוב את התחנה? ממתי?"

היא מהרהרת בכך לרגע. "מתמיד, אני חושבת. לא בדיוק חשבתי על זה עד עכשיו."

"כלומר, את חושבת שאת לא יכולה לעזוב." אני מצביע פחות או יותר לכיוון החלון. "אבל אין בזה שום היגיון. היית חייבת להגיע ממקום אחר. אני מניח שאת פשוט מפחדת לצאת לחלל – תחושה מאוד טבעית והגיונית מן הסתם, אבל –"

"לא, זה לא זה." היא מרימה את הצלוחית והמבחנה חסרות התועלת ובוחנת אותן באטיות, מהורהרת. היא מניחה את המבחנה מעל הצלוחית ואז מרחיקה אותה לאט-לאט. "אני חושבת שאני יכולה לעזוב את התחנה. אני פשוט לא יכולה להתרחק יותר מדי."

"מה זה יותר מדי?"

החיוך שלה עגום. "בדיוק."

"ומה יקרה אם תתרחקי יותר מדי?"

"אני לא יודעת."

"זה מגוחך," אני פוסק. "את לא באמת יודעת להעריך את המרחק. את לא באמת יודעת מה יקרה. איך את יודעת שזו לא תחושה חסרת ביסוס?"

"אני לא," היא מודה. "אבל אם אני צודקת, ואם תחנת המחקר רחוקה מדי בשביל שיהיה לי בטוח שם..."

"אם ואם," אני נוהם. "אם לאייזקיום היו פרחים, היו עוד חפצים חסרי תועלת על התחנה הזו."

היא מניחה את המבחנה והצלוחית שוב על השולחן, שקטה. ידיה ממוללות את חלוק המעבדה שלה. מבלי לחשוב על כך, אני מניח יד על כתפה. "בסדר. אבל אני חייב ללכת בעצמי, בכל מקרה."

היא מהנהנת שוב. "אתה יכול ללכת לדבר כבר עם קובי. הוא ער."

היא צודקת. אין טעם לדחות מטלות לא נעימות. הליצן לא משתכנע בקלות לתת לי מעבורת, גם כשאני מצביע – בסבלנות שהייתה מקנה לי תואר של קדוש בחברה מתוקנת – על העומס הצפוי על מסנני האוויר ללא עזרתם של האסטילבוידס. רק כשהוא מבין לבסוף שלא יוכל לפתוח בחודשיים הקרובים את המשמרת עם שייק קקטוס-החלל שלו הוא מאפשר לי לקחת אחת מחמש המעבורות שמבלות את רוב זמנן בהמתנה ובתחזוקה שוטפת ברציפי העגינה.

הנערה מחכה לי ליד המעבורת. הטייס התורן חולף על פניה בלי להבחין בה בכלל, ואפילו אני לא רואה אותה במבט הראשון. היא לובשת שוב סרבל, ולרגע נעלמת לחלוטין בקיר הכחול שברקע. כשהיא מתקרבת אלי כדי להיפרד אני מגלה שהשׂער הקצר שלה פרוע. אני מעביר עליו יד. "התסרוקת שלך נראית מגוחכת. את צריכה להסתפר."

"אולי אני אוהבת את זה ככה." היא מחייכת, אבל חיוכה קלוש. היא לא מסוגלת להסתיר יותר את מצוקתה.

"לא מתקבל על הדעת," אני מודיע לה. "אם לא תקצרי אותו עד שאחזור, אטפל בזה בעצמי. עם המזמרה."

היא תולה בי עיניים גדולות ועמוקות. "אתה תיזהר, נכון?"

"כמובן. אני תמיד זהיר. אין לך סיבה לדאגה, גרתי על ד-ב-781 עשור שלם." אם היה לי זמן הייתי מספר לה על כל הבעיות שפתרנו בשנים הראשונות, באספקת המים, אספקת החמצן, התנגשויות צפויות עם לוויינים, בכבידה הצנטריפוגלית. בעיות שהתמודדנו אִתן בדרך כלל בלי שום תמיכה של מומחים. אבל ממילא נראה לי שהסיפורים לא ירגיעו אותה. אולי להיפך.

הטייס מכחכח בגרונו. אני נועץ בו את המבט הכי מטיל-מורא שלי, ואז משיב את עיניי אליה. "אני מצפה גם ממך להיזהר. תזכרי –"

"לא להפעיל כוחות בלי להתייעץ אִתך," היא משלימה, ונאנחת. "זה יהיה קצת מסובך כשאתה שם, אתה יודע."

"אל תתחכמי." אני מנופף אצבע בפניה. "למרכז הבקרה יש קשר פתוח אלי. אם תצטרכי משהו, כל דבר..."

היא מהנהנת. לרגע אנחנו עומדים זה מול זו בדממה, רק מביטים. ואז, היא מסתערת עלי, עוטפת אותי בזרועותיה הדקות ומצמידה את פניה אל כתפי. אני קופא לרגע ולא בטוח איך להגיב. אני לא מוצלח במיוחד בכל מה שקשור למגע אנושי. היא מגיעה בקושי לסנטרי, והשׂער שלה דוקר אותי מעט, אבל אני לא מעלה אפילו בדעתי לסגת. אני טופח על כתפה במגושם, מחווה שאני מקווה שנרשמת כאכפתית. אני לא בטוח מה עוד אוכל לומר או לעשות כדי להרגיע אותה. לבסוף היא מרפה ממני ורצה משם.

כשהמעבורת מתרחקת מהתחנה, נדמה לי שאני מסוגל להרגיש את עיניה מלוות אותנו.

* * *

אחרי חודש וחצי בפנלופי, השקט המוחלט בתחנת המחקר כמעט מטריד אותי. מוזר כמה מהר התרגלתי לכוורת הצרעות הרוחשת. אוזניי כמו מחפשות את צחוק הילדים, להג המבוגרים, צלילי המסופים האלקטרוניים, אולי אפילו את מוזיקת המעליות הבלתי נסבלת. הקול היחיד שנשמע במסדרונות הוא קול צעדיי, עמוקים ומהדהדים.

סלאבה ומק'קארי באים לפגוש אותי. אני מופתע. לא הייתי בטוח ששמו לב שנעלמתי. מק'קארי אומרת "שלום" בפנים חמורות סבר ורציניות, כדרכה, וסלאבה נוהם משהו על הצמחים שלי שעומדים להשתלט על התחנה ולהרוג את כולנו כיוון שהזנחתי אותם. לאחר מכן אנחנו מתפזרים לעבודתנו, בלי כל צורך בשיחות חולין חסרות משמעות.

אני מצפה למצוא ג'ונגל בחממות שלי, אבל המצב גרוע משדמיינתי. הטפטפות המשיכו לעבוד – תודה לאלוהי המדע על חסדים קטנים – אבל חלק מהצמחים בקושי קיבלו אור ונמצאים בשלבים שונים של נבילה. עמיתיי לתחנה היו אמורים להשגיח על החממות, אבל לא באמת ציפיתי שיעיפו בהן יותר ממבט חולף. אני מכיר מדענים – כל אחד מרוכז במחקר המעמיק שלו.

אני מוודא שהטייס קצר הרוח יחכה לי – הייתי מעדיף לחזור לתחנה כמה שיותר מהר, אבל אם לא אטפל בצמחים, בפעם הבאה שאחזור לא יהיו צמחים כלל. אני עובד כמה שעות בגיזום קפדני, שבתקווה יאפשר לי להיעדר מהתחנה לפחות חודשיים נוספים, ועד שאני מסיים אותו אני מבין שגם הצמחים הפראיים והגבוהים יותר לא קיבלו מספיק אור. בדיקה מהירה מאששת את חשדותיי – מחזירי האור על דופן התחנה זזו מעט, לא יותר מסנטימטרים ספורים, אבל מספיק בשביל להסיט את קליטת האור ממרכז החממות. וגרוע מכך, הזרוע המכנית שתפקידה להזיז אותם אינה מגיבה להוראות המסוף שלי, ואחרי שעה ארוכה של ניסיונות אני נזכר שהעברתי בקשה לתקן אותה כבר לפני חודשיים וחצי. אבל כצפוי, לאף אחד לא דחוף להשקיע תקציבים ומשאבים בתיקון זרוע מכנית קטנה לשימוש אגרונומי בתחנת מחקר נידחת, לא כשבתחנה ההתיישבותית החדשה והנוצצת צריך עוד מגרש בייסבול באפס כבידה.

אני נועץ מבט נוסף בזרוע המכנית מבעד לחלון, כאילו אוכל לגרום לה לזוז בכוח זעפי. מי יודע, אולי בזמן הרב כל כך שהעברתי עם החייזרית החצופה שלי דבקו בי חלק מהכוחות שלה. אבל אני לא באמת מצפה שזה יעבוד. אצטרך ללבוש חליפה, לצאת לשם ולסדר את זה בעצמי. נפלא. השבוע הזה הוא אולי לא הגרוע ביותר שהיה לי בעשור האחרון, אבל הוא בהחלט נכנס בין חמשת הטוענים לכתר.

עשרים דקות מאוחר יותר אני לובש אחת מחליפות החלל העתיקות של התחנה, נצמד למעקה הרעוע, המעוקם והחד מפגיעות הזמן והחלל. אני נאבק על כל צעד, המגנטים בנעליי והכבל הקשור אלי ברתמה מקשים על תנועתי. אבל זה הכרח. יהיה מטופש לאדם בעל רמת משכל כמו שלי להיסחף לחלל בגלל חוסר זהירות רגעי, וכבר טיילתי מספיק בחוץ כדי לדעת איך להימנע מכך.

פנים התחנה שקט מאוד, אבל החוץ דומם בצורה לא טבעית שתמיד גורמת לי להרגיש כאילו מישהו אטם את אוזניי בפקקים. בסופו של דבר אוזניי מתרגלות לשקט ואני שומע את הרחש הדק של האוויר הזורם לחליפה שלי. התנועה הסיבובית של התחנה ניכרת כאן יותר, כמעט עד בחילה. למרות המרחק, פנלופי נראית בבירור מעל ראשי, חגה סביב צירה בשלווה שאינה משקפת את הרעש והאנדרלמוסיה השוררים בתוכה. מאות אורות קטנטנים מציינים את חלונותיה.

אני מגיע אל מחזירי האור ומכוון אותם בזהירות רבה. חמישה מהם מסתדרים בקלות. השישי מסרב לזוז. איאלץ לדחוף חזק יותר. אני מוודא שוב שהכבל הקשור אלי תפוס היטב במעקה ושאנחנו רחוקים מספיק מהמקום שבו המעקה ניתק מהתחנה, ואז מושיט את שתי ידיי לפנים ודוחף את מחזיר האור העקשן, פיסת טכנולוגיה שהייתה מודרנית לפני עשר שנים. אני מפעיל את כל כובד משקלי, עד שלבסוף המחזיר נע – מהר מדי, בחדות רבה מדי – ונשבר. מעוצמת הדחיפה, רגליי ניתקות מהדופן. אני קופא לרגע, מבוהל כחתול שנפל לברֵכת מים, ואז מתעשת. אני מאלץ את עצמי לנשום, תופס ביד אחת את מחזיר האור העקשן שכבר החל להיסחף הרחק ממני, ובידי השנייה את הכבל, ומתחיל למשוך את עצמי בזהירות בחזרה. המעקה שאליו מחובר הכבל נע קלות, תנועה מדאיגה שמלמדת הרבה על פגיעות הזמן והחלל, ובעיקר על רמת התחזוקה שלו. אני מושך את עצמי בזהירות, אבל מגלה שככל שאני מותח יותר את הכבל, טבעת העגינה נודדת עוד קצת לכיוון הקצה המרוחק של המעקה, זה שכבר אינו מחובר לתחנה. ככל שאני מושך יותר, אני מאיץ את החלקתה. אני חורק בשיניי ומנסה להשלים את הפער במשיכה אחת חזקה, לתפוס במעקה לפני שהטבעת תשתחרר. אני לא מצליח. המשיכה החזקה רק הודפת את הטבעת, והיא מחליקה מעל המעקה, ומותירה אותי עם הכבל חסר התועלת בידיי, מרחף מרחק מטרים ספורים מהתחנה, מתרחק ממנה.

רגע ארוך חולף לפני שהאימה הקרה מאפשרת לי שוב לנוע. וכשזה קורה אני מרגיש כמו אידיוט. אני מביט בכבל שבידיי, שוקל לכמה רגעים את האפשרויות שלי, בוחן אותן מכל הכיוונים, ולבסוף מבין שאין לי ברֵרה ולוחץ על כפתור המצוקה. מק'קארי וסלאבה יהפכו אותי לבדיחת היום, והליצן וחבריו בוודאי יראו בזה יום חג לאומי. אין ספק שיצלמו את החילוץ ההרואי של פרופסור צידון שמסתובב ומתהפך לו בחלל, ויקרינו את זה במתחם המשפחתי כל ערב במשך שנתיים עד שלכולם יימאס לצחוק עלי, או עד שאברח מפנלופי – מה שללא ספק יקרה די מהר.

"מרכז בקרה." הקול הנשי נשמע נעים, אם כי מופתע למדי. אני מניח שהיא לא מצליחה להתביית על המיקום שלי בתחנה.

"אה... שלום לך." אני מנסה להישמע כאילו אינני נבוך עד עמקי נשמתי. "מדבר פרופסור רפאל צידון. אני... אה... כלומר... נקלעתי לבעיה קטנה."

פרק רביעי

גם כשעוברת חצי שעה ואיש לא יוצר אִתי קשר, אני עדיין לא מודאג. בעיקר אני יגע. הם מנצלים ללא ספק את הזדמנות הפז לבטא את חוסר החיבה שלהם כלפיי, אבל ציפיתי מהם להתנהגות שתואמת את גילם המנטלי. לבסוף, הקשר ניעור לחיים, ועל הקו נמצא ידידי הליצן, מי אם לא הוא. לא, אין עוד ספק שזה השבוע הגרוע ביותר בעשור האחרון.

"פרופסור צידון?" קולו נשמע מהוסס, שלא כהרגלו. האם הוא באמת ביטא את שמי כשורה?

"כן, קובי?" אני מחזיר לו כגמולו. "יש לכם תוכניות להגיע ולחלץ אותי בזמן הקרוב? או שאתם מתכוונים לשבת שם ולצחוק עוד קצת?"

"פרופסור צידון," הוא אומר שוב. "איך זה קרה?"

אני חושק את שפתיי. "החלקתי. הטבעת של הכבל נפתחה. כבר שנים אני מתריע וממלא דוחות לגבי התחזוקה של ד-ב-781. זה באמת חשוב עכשיו? כלומר, לא שאני לא חש הנאה אינסופית מהריחוף חסר התועלת הזה, אבל שנינו יודעים שיש לי עבודה חשובה לעשות."

השקט בצד השני עמוק כל כך עד שלרגע נדמה לי שהקשר נותק.

"פרופסור צידון," הוא אומר בפעם השלישית, כנאחז בשמי. כבר הספקתי להתחרט על כך שאילצתי אותו לבטא יותר הברות. אני חש שאצליח לתעב אותו פחות אם רק ישתוק. "אנחנו מנסים לחלץ אותך. אתה יכול להגיד לי כמה חמצן נשאר לך?"

אני מביט במד החמצן. "חמש שעות, לכל היותר –" ואז מילותיו נקלטות. "מה זאת אומרת, מנסים? כמה קשה לשלוח מעבורת? יש לכם טייס ממש לא רחוק מכאן, תקוע על ד-ב-781 בלי לדעת שהנוסע שלו כבר הלך ברגל."

הוא משתהה שוב לפני שהוא עונה. "במעבורות של התחנה אין מנעלי אוויר. אנחנו... מנסים להתקין עכשיו אחד כזה. אף אחד לא עשה את זה בעבר, אבל גייסתי את כל צוות המהנדסים והמכונאים של התחנה, אני מבטיח ש –"

"מה? זה מגוחך." אבל האימה גואה שוב. אני מנסה לנשום נשימות קטנות, רציפות, לא עמוקות. "תטיסו מישהו לידי ואני איאחז במעבורת. תקשרו את הכבל שלי למשהו. תזרקו עלי רשת פרפרים מצדי. מה הבעיה הגדולה?"

"המעבורות תוכננו לנוע בין שתי נקודות. אין להן ידיות אחיזה חיצוניות, וגם לא כוונון טוב מספיק כדי לאפשר לך להיתפס על אחת מהן," הוא אומר. "זה... הרבה יותר מסובך ממה שנראה –"

לרגע מבורך אחד הזעם תופס את מקומה של האימה. "אני מדען! יש לי ארבעה תארים ועשרות תעודות הצטיינות! אל תגיד לי שדברים שנמצאים בתחום הבנתך מסובכים מדי בשבילי!"

"אני לא בדיוק יודע מה קורה, פרופסור. אבל כל מי שיכול עובד על זה. אני מבטיח לך שנחלץ אותך. לא ניתן לך למות שם."

התוצאה היחידה של מילות ההרגעה העלובות שלו היא שמדד האימה שלי עולה בעוד עשרים אחוזים. כל מי שיכול עובד על זה. לעזאזל. אני אבוד.

קולות נשמעים בחדר הבקרה, רעש דלתות נפתחות ונטרקות, קולות רמים וכועסים.

"מי את?" שואל הליצן. "איך נכנסת לכאן?"

עוד לפני שהקול המוכר מופיע, אני כבר יודע.

"רפי!" הנערה צועקת, במרחק מה מהמיקרופון.

"רפי?" אני מעווה את פני.

"תחזיק מעמד! אני... אני אעשה משהו. אני עדיין לא יודעת מה. אני אחלץ אותך!"

כן. רק זה היה חסר לי. "אל תעשי כלום, את שומעת?" אני מצווה. "רק זה חסר לי, עוד אנשים פצועים ומתים על המצפון שלי. הם עובדים על זה! תני להם לעבוד בשקט."

"מה..." קולו של הליצן, מבולבל, נאבק להתמקד. "מי את? איך את יודעת על זה? איך בכלל נכנסת לכאן?"

"אני לא מתכוונת לתת לך למות בחלל!" היא מרימה את קולה. קול נפץ נשמע ברקע.

הליצן צועק בכאב. "שמישהו יוציא אותה מכאן!" הוא קורא. עוד חפצים מתנפצים ונשברים. היא נסערת. אני חייב להרגיע אותה.

"ילדה!" אני צועק. "אני לא עומד למות. תפסיקי את זה! הם בונים עכשיו מעבורת עם מנעל אוויר. את יכולה לעזור להם, בסדר?"

האנדרלמוסיה פוסקת, ולמשך רגע ארוך משתרר שקט. "ילדה?" אני שואל לבסוף, מקווה.

"פרופסור צידון?" הליצן שואל, ואז, "היי, מה קרה למרכז הבקרה? מה זה הבלגן הזה?"

אני גונח ומנסה לחבוט במצחי, אבל חליפת החלל מונעת ממני את הסיפוק הזה.

* * *

אלמלא ראיתי בוודאות שאין להטיל בה ספק את מעבר הזמן על מד החמצן ההולך ואוזל שלי, הייתי משוכנע שאני מרחף בחלל כבר שבוע לפחות. אני מביט לסירוגין בשתי התחנות. ד-ב-781 כבר כמעט נעלמה מעין. פנלופי גם היא הולכת ומתרחקת ממני, גדולה, ומבהיקה ויפה וחסרת תועלת.

ההמתנה למותך היא ההמתנה הארוכה מכל.

אני לוכד את קו המחשבה הזה ועוקר אותו מהשורש. אסור לי לשקוע ברחמים עצמיים. יש יותר מדי דברים לדאוג להם. הצמחים, למשל. הליצן צריך לדעת שמישל היא היחידה שמסוגלת להפיק איזושהי תרבית מתקבלת על הדעת. אם לא ימנה אותה למנהלת החממות, מהר מאוד לא יישאר על התחנה אייזקיום. אי-אפשר להרשות לזה לקרות. המורשת שלי צריכה לחיות.

אבל אני מתחמק מהבעיה האמִתית – ואני יודע את זה. אני לוחץ כדי להפעיל שוב את הקשר.

"מרכז הבקרה," הקול הנשי שקט, אמפתי באופן מרגיז. "פרופסור צידון, אתה צריך לנסות לא לדבר. זה מגביר את צריכת החמצן שלך..."

"איך הם מתקדמים שם?" אני שואל.

"בסדר גמור. אני חושבת שהם יספיקו להכין את המעבורת בזמן." אפילו לא שקר מוצלח. מצד שני, כל עוד הנערה עוזרת להם אי-אפשר לדעת. לפחות אני מקווה שהיא עוזרת להם ולא מפריעה או מעכבת.

"איך קוראים לך?" אני נוהם אל האישה.

"פלישיה, פרופסור."

"ובכן, פלישיה," אני אומר, עוקצני וסמכותי ככל יכולתי, "תקראי לאדון קובי, בבקשה. ותגידי לו שיביא משהו לכתוב בו."

"כן, פרופסור."

שקט לכמה רגעים נוספים, ארוכים ובלתי אפשריים. ואז קולו של הליצן, מתוח כפי שלא שמעתי אותו מעולם.

"פרופסור? השיפורים, הם... תוך כמה שעות אני מאמין שנוכל... כלומר... אולי פחות מכמה שעות, כיוון ש... כלומר..."

הוא שקרן גרוע יותר אפילו מאחראית התקשורת. "קובי. תקשיב לי. אני רוצה שתרשום, כי אתה תשכח את זה."

"בסדר," הוא מבולבל, אבל לא מעלה בדעתו להתנגד לאדם שזמנו קצוב.

"יש נערה על התחנה. ראית אותה כבר כמה פעמים. חשבת שהיא אחת מכם, אולי בת לאחת המשפחות. היא לא. היא... משהו אחר. חייזרית, אני חושב. אבל היא נראית כמו אחת מאִתנו. אתה עוקב אחרי עד כה? אתה כותב הכול?"

"אני... כן..." הוא אומר, מהוסס, אבל קשוב.

"יופי. הנערה הזו. היא מסתובבת בתחנה, בעיקר בחממות, אבל גם במקומות אחרים. כשהיא תגלה את עצמה בפניך תגיד לה שאני שלחתי אותך. ותרשום או תקליט את הכול, אחרת תשכח. אתה לא רוצה לשכוח אותה – יש לה כוחות עצומים. היא יכולה ורוצה מאוד לעזור בתחנה. אבל אתם צריכים להיות אִתה בקשר. לדאוג לה. לדבר אִתה. לשתות אִתה שייק קקטוס. היא ממש אוהבת את זה." אני בולע את רוקי ומחניק את הגוש בגרוני לפני שיעז לגדול.

"שייק קקטוס. כמובן," קובי מנמיך את קולו, אבל לא מספיק. "תקראי לרופא," הוא ממלמל אל אחראית התקשורת.

"אני לא הוזה, מטומטם!" אני צורח עליו. "לא חשוב. תן לי לדבר עם מישהו אחר, כל אחד –"

"פרופסור צידון, בבקשה תירגע," הקול שלו מאומץ. "אם הדופק ולחץ הדם שלך יעלו אתה תבזבז חמצן –"

"אל תהיה מגוחך! שנינו יודעים שאתם לא תספיקו להציל אותי!"

"אסור לחשוב ככה. אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים –"

אני מנתק את הקשר. אין טעם לדבר אִתו. אין טעם לדבר עם אף אחד. אם נגזר עלי למות כאן, לפחות אמות בחברה משכילה והגיונית. כלומר, לבד. אני בוהה בעגמומיות בתחנה העצומה, באורות הבוהקים.

הבהוב של אור מבזיק בבת אחת בגוף התחנה, ואז ניתק ממנו. זו מעבורת, מתקדמת אלי במהירות מן התחנה המתרחקת. אני מנחש מי נמצא עליה, אבל עוברת לפחות חצי שעה לפני שאני רואה את הנערה. היא מייצבת את המעבורת בקרבתי, מרימה את ידה בברכת שלום ומחייכת חיוך רפה. אני מנופף בחזרה ובוהה בה. היא חיוורת כרוח, עורה כמעט שקוף. היא אפילו לא לובשת חליפת חלל. אין ספק שאיש לא הסביר לה את נוהלי הבטיחות במעבורות. גם אני לא, הרי היא כל כך לא רצתה לעזוב את התחנה. אם לשפוט על פי המראה שלה, הייתה לה בהחלט סיבה טובה להקשיב לתחושות הבטן שלה. מה נראה לה שהיא עושה? היא לא יכולה להכניס אותי למעבורת בלי מנעל אוויר. היא לא יכולה לעשות כלום.

ידה מתרוממת, מחווה תנועה מרוכזת, עדינה. אני מכיר את המחווה הזו, מכיר את ההבעה הנחושה בעיניה, את הריכוז בתווי פניה. דרך חליפת החלל, אני מרגיש לחץ קל במותניי, כאילו קנוקנת עבה מתלפפת סביבם. עיניה נחושות, וכשהן פוגשות במבטי היא מהנהנת. אני בוהה בה, פעור פה ורחב עיניים. היא הולכת למשוך אותי כל הדרך חזרה עד לתחנה.

היא עומדת לרגע כשידה מונפת, ממתינה, מביטה בי. לוקח לי דקה ארוכה להבין שהיא מחכה לאישור. אני מהנהן, וחושב לעצמי ששנינו יצאנו מדעתנו.

היא מחייכת, ואז מנמיכה את עיניה להגאים. המעבורת מתחילה לנוע. הלחץ סביב מותניי גובר. אם היא תקרע את החליפה לא יהיה לה מספיק זמן להציל אותי. אבל כעבור רגע הלחץ מרפה. היא מאטה, עוצרת, מכוונת את ידה שוב. היא מוטרדת. הפעם הלחץ אינו אוחז בי כלל. היא מנסה שוב. ושוב. תנועות היד הופכות חדות יותר, נואשות יותר. אני מביט בעיניה כל אותו זמן. "תעזבי," אני אומר. אני מדגיש את תנועות שפתיי בתקווה שתבין, למרות שאינה מסוגלת לשמוע אותי. "לכי."

"אני אפתח את המעבורת," היא אומרת באותן תנועות שפתיים מודגשות.

אני מניד בראשי ומסמן בידיי במהירות, בדחיפות. היא יודעת שזה לא ישיג כלום. היא רק תישאב החוצה ושנינו נמות. חייזרית או לא, אני יודע שהיא נושמת, שגופה צורך חמצן. היא לא תשרוד.

למה אני לא מצליחה? היא שואלת.

פחדת להתרחק מהתחנה. אולי יש לזה סיבה טובה יותר מאשר פחד מהחלל. אולי הכוחות שלך שואבים אנרגיה מהליבה הגרעינית שלה. הרעיון מרתק אותי למען האמת, ולרגע אני מצטער לא על מותי הקרב אלא על המחקר שלא אספיק לערוך.

דמעות עולות בעיניה. היא מביטה בי ובידיה לסירוגין.

תפסיקי. את יודעת שאני לא סובל דמעות. אולי הם עוד יצליחו להציל אותי. אני שומר על פני חתומים, מתעלם מכך שאני משקר לה באותה צורה מרתיחה שבה הליצן שיקר לי.

כן, זה בדיוק מה שאתה עושה. אתה יודע ממש כמוני שהם לא יספיקו. אתה צריך לראות אותם, עשרים אנשים מתרוצצים סביב מעבורת קטנטנה, שוברים את הראש על משהו שאין להם מושג איך לעשות.

אני עוצר ובוהה בה לרגע, וההבנה צונחת עלי. היא שמעה את המחשבות שלי. מתי הפסקנו לדבר במילים ובתנועות? המעבר היה כל כך טבעי שאיש מאִתנו לא שם לב אליו.

היא ממצמצת, הפתעה ניכרת על פניה, ואני מבין שהיא קלטה ממני את המחשבה. טלפתיה. בדיוק הכוח שהיה חסר לה. כבר מזמן היא היצור בעל פוטנציאל ההרס הגדול ביותר שאי-פעם פגשתי, וזה כולל את חבורת דגי הזהב.

אוי, שתוק.

צאי מהראש שלי, ילדה! אני זועף אליה.

היא מחייכת, ואז מרימה את ידה, מחווה שוב, מנסה שוב לאחוז בי. הכוח סביב מותניי עדין עד כדי כך שכמעט נדמה לי שאני מדמיין אותו, והוא מתפוגג מיד.

היא מביטה אחורה, אל פנלופי המתרחקת מאִתנו. עיניה, כשהיא מחזירה אותן אלי, מיואשות.

את נחלשת ככל שהתחנה מתרחקת, נכון?

היא לא משדרת אלי דבר, אבל אני רואה את התשובה בפניה, בעיניה המתמלאות שוב דמעות.

זה בסדר. לכי. עשית כל מה שאת יכולה. תודה. אני רוצה לומר משהו נוסף, לספר לה על השיחה שלי עם קובי, לבקש שתמצא מישהו אחר, שלא תהיה בודדה, שתנסה ליצור קשרים... להגיד לה שאני מצטער שלא אוכל להיות אִתה, לדאוג לה, לטפל בה, שאני...

אני אפילו לא יודע מה. בזמן שאני תוהה היא כבר מסובבת את המעבורת. היא מקרבת את ידה לשמשה לרגע אחד נוסף, מושיטה יד ונוגעת בה, קרוב ככל שתוכל אלי. היא לא אומרת דבר, ואני תוהה אם התחנה ההולכת ומתרחקת גזלה ממנה גם את יכולת הטלפתיה החדשה שלה. אני מושיט את ידי בחזרה לברכת שלום, לפרֵדה. היא מביטה בי פעם אחת אחרונה, הכוכבים בעיניה מאיימים לבלוע אותי, ואז המעבורת יוצאת לעבר התחנה, טסה הלאה ממני במהירות עצומה. אני מביט בה מתרחקת, עיניי צורבות והגוש בגרוני חונק עד שאני לא יכול לעצור אותו עוד. כשלחיי נרטבות אני משכנע את עצמי שאין זה אלא סימפטום שאני לא מכיר לאובדן חמצן. בכל מקרה, אין לי מה לבכות. היא תהיה בטוחה. זה מספיק לי.

* * *

המכל מצפצף אזהרה כשהוא מתרוקן. אני שומע את הצפצוף כממרחק רב, מבעד לערפילי העייפות והסחרחורת. הלוואי שיכולתי לישון. כמה דקות נותרו לי? כמה זה יכאב? כמה אסבול מתחושת החנק וחוסר החמצן לפני שחוסר ההכרה יואיל בטובו לקחת אותי? אני מתנשם בכבדות, במהירות, מנסה להאט את הקצב ולא מסוגל, לא מסוגל לחשוב עוד מחשבה מלבד אוויר, אוויר, אוויר, והכול מסתחרר, נעלם ומופיע, קשת מבחילה של צבעים וצורות, כדור הארץ מזנק מעלי ואז מתחתי, פנלופי מתקרבת ומתרחקת ללא הפוגה, ואני רוצה שהכול יפסיק, שיפסיק כבר, שייגמר. אילו רק יכולתי לעשות משהו, להחיש את התהליך, לסיים את זה, לחדול כבר, להפסיק את המחשבות האלו, את הפחד, את האימה, את הכאב בחזה, את תנועתה החדה של פנלופי, כאילו היא מתקרבת אלי, עומדת לדרוס אותי...

אני עוצר, עוצם את עיניי ואז פוקח אותן. מבעד לערפילי הטשטוש שמכסים את ראייתי אני מגלה דבר אחד ברור – התחנה גדלה. היא ממלאת את כל שדה ראייתי, עצומה... היא מתקרבת. חלקי מתכת קטנים נופלים ממנה בעודה נעה, טסה לעברי. אני כמעט מסוגל לשמוע את צרחות הבהלה בפנים. מה את עושה? אני שולח את המחשבה אל החלל. אני לא מוכן שתפגעי באנשים אחרים בגללי!

אין תגובה. אולי היא לא יכולה לקלוט את מחשבותיי במרחק כזה. אולי היא מתעלמת ממני. אבל אני הוזה. אין כל אפשרות שמה שאני רואה אמִתי. דרושים ימים לשנות את מסלול התחנה, אפילו במטרים ספורים. היא לא מסוגלת לנוע במהירות כזו. היא לא מסוגלת להפוך כיוון ככה, וזה לא יעזור, היא לא יכולה לעזור – היא רק תראה אותי מת מול עיניה, נחנק, תראה את האוויר נמלט מגרוני ומחזי ומראשי, עד שכל מה שיישאר יהיה קליפה חלולה, כמו אייזקיום מיובש. אבל היא לא מבינה, לא יודעת איך הגוף האנושי מתפקד. היא תיצמד אל הקליפה החלולה הזו, לא תבין שאין שם איש יותר, תנסה להחזיר אותי בכוחותיה ולא תצליח, היא לא תצליח, כי לא יהיה מי להחזיר –

מול עיניי, במרחק של כמה מאות מטרים ממני, רציף העגינה נפתח והנערה מזנקת מתוכו אל הריק. שׂערה הקצר מזדקר לכל עבר ובגדיה נעים כאילו יש רוח סביבה. היא לא מחוברת בכבל. באיחור אני מבין שהיא אפילו לא לובשת חליפת חלל. אור כסוף מקיף אותה, כאורן של שמשות מרוחקות, והיא לא נעה כאדם המרחף בחלל בלי שליטה, אלא בחדות רבה ובכוונה רבה, כמו הודפת אותה רקטה בלתי נראית. היא מתקרבת אלי במהירות עצומה, ותוך שניות היא מרחפת מולי, ואני רואה שוב בעיניה את מעמקי החלל הבלתי נגמרים, את אור הכוכבים הנוצץ, את הגלקסיות האינסופיות, ואז אני מבין שצדקתי כל הזמן והן היו השתקפויות בלבד. צבעים עמוקים יותר נוצצים אלי מתוך האישונים הכהים ומקרניות העין סביבם. הבהובים כחולים-אדומים של אורות המסופונים; אורות הפסטלים הרכים של מסדרונות הניווט בתחנה; הכחול של הסרבל; הכסוף של חלקיקי המתכת; מאות תתי-הגוונים והצבעים על האייזקיום שלי. משהו שאני כמעט יכול להבין, כמעט יכול לקלוט, מתדפק על שולי תודעתי. התשובה קרובה מאוד, ברורה מאוד. אילו רק לא הייתי מטושטש כל כך.

אני משוכנע שאני הוזה. נפשי הנמלטת מכלאה מנסה עד הרגע האחרון לחזות בהצלתה, להשקיט את הסבל, לפחות באופן מנטלי אם לא באופן פיזי. ואז חוט מחשבתי נקטע באחת כשידה תופסת בידי, אוחזת בי בכוח ואני מרגיש שאנחנו משנים כיוון. הכרתי נשמטת, סוף-סוף, אבל חוזרת תוך זמן קצר עם הנפילה הכואבת שלנו על משטח קשה וקר. פתח העגינה. היא עדיין עומדת, עפה-למחצה, מחזיקה אותנו כנגד המשיכה הבלתי נגמרת של הריק, ואז היא מניפה את ידה ואני שומע את ההדף הרם של דלתות העגינה של תחנת החלל פנלופי נטרקות.

אנחנו חצי נופלים, חצי כורעים על הקרקע. מחזיר האור, שלא הרפיתי ממנו כל הזמן הזה, נופל מידי. היא תולשת את הקסדה מראשי ואני נושם נשימות עמוקות של אוויר טהור. תחושת ריחוף משונה אופפת אותי. אני עדיין מרגיש מעורפל, מטושטש, אבל ראשי מתחיל להצטלל, ואני מביט בה. עיני הכוכבים שלה זוהרות, בוהקות עד כדי כך שאי-אפשר להביט בהן ישירות. "אתה בסדר?" היא שואלת. קולה עמוק, לא רק בגלל הדמעות אלא כאילו מהדהדים בו קולותיהם של מאות בני אדם.

אני לוטש בה מבט ארוך. "מה עשית?" קולי רפה, חלש, רועד. כן. אני בסדר. אני אהיה בסדר.

"אתה נתת לי את הרעיון. אמרת שמרכז הכוח שלי הוא התחנה."

"העליתי השערה."

"צדקת. לא הבנתי את זה קודם."

אני נושם עוד נשימה עמוקה בזמן שפיסות הפאזל נופלות למקומן, מתחברות. "הזזת את התחנה כדי להציל אותי?!" אני מנסה לצרוח, אבל גרוני יבש מדי ואני מתחיל להשתעל.

היא משעינה אותי על הקיר ובידה מתממש אייזקיום עם קש במרכזו. היא משקה אותי לאט, בזהירות. האור בעיניה וההד בקולה מתפוגגים כשהיא נרגעת ומחייכת אלי. "יש משהו שהמורה אומרת בכיתות הנוער. 'אם ההר לא יבוא אל מוחמד' –"

"את מטורפת לגמרי! איך בדיוק נסביר את מה שקרה כאן?"

היא נשענת לאחור על עקביה ומגלגלת את עיניה. "סליחה. אתה צודק. שאזרוק אותך בחזרה החוצה?"

אני בוהה בה לרגע ארוך, ואז אני מחייך. והחיוך הופך לצחוק ארוך, עמוק, של הקלה. היא צוחקת אִתי. הצחוק נשבר כשאני מתחיל שוב להשתעל ומוכרח ללגום מהאייזקיום. הוא באמת מוצלח להפליא כמשקה. אני חייב להודות בזה.

"תודה," אני אומר לבסוף. "כמה זמן את חושבת שיש לנו?"

היא מצמצמת את עיניה לרגע, מקשיבה, או משתמשת בחוש אחר. "הם עוד עסוקים בלסדר דברים שם למעלה. אני חושבת שאין כרגע חפץ אחד שעומד במקום המקורי שלו. הייתי צריכה לזוז די מהר." אני מעווה את פני, והיא ממהרת להוסיף, "אף אחד לא נפגע! נזהרתי."

"אז... את מסוגלת להזיז את התחנה." אני אפילו לא מסוגל לתפוס את העוצמה הזאת.

היא מהנהנת. "כן. כנראה. מצטערת שהשתמשתי בכוחות בלי שאישרת."

"אני חושב שאני... אאשר את זה בדיעבד." אני מעניק לה חיוך קלוש.

"הם יכעסו, נכון?"

"בואי נקווה שהם ישכחו את זה," אני אומר, בלי תקווה רבה. "גם ככה יהיה לי קשה מספיק לאשר את ההעברה שלי לכאן. אני לא יודע אם שמת לב, אבל רוב האנשים לא מחבבים אותי."

עיניה מלאות חוסר ודאות, שאלה, תקווה. "באמת?"

"כן. אני באמת לא מבין למה."

"לא, טמבל, התכוונתי –"

"אני יודע למה התכוונת." אני נאנח. "אני לא באמת יכול לחזור לתחנת המחקר כשפצצה גרעינית מהלכת מסתובבת על פנלופי ואני היחיד שמסוגל לתקשר אִתה. נכון?"

אני שמח שאני עדיין לובש את חליפת החלל כשהיא מזנקת עלי, כמעט חונקת אותי בחיבוק. אני טופח על ראשה, מיישר קלות את שׂערה שעדיין מזדקר לכל עבר. היא קטנה כל כך. אני כמעט מתקשה להאמין שיש בה את כל הכוחות האלו. "רק אל תעזי להיכנס שוב לראש שלי. את עוד יותר בלתי נסבלת מהרגיל ככה."

היא מתעלמת ממני. "הם יאשרו את ההעברה שלך," היא אומרת. "אני אדאג לזה. ואתה תוכל להמשיך במחקר שלך גם אם אצטרך להרחיק אנשים בכוח מהחממות. נוכל לבנות חדר לגידולים באפס כבידה, או מעבדה גדולה יותר, או..."

"בסדר, ילדה. בסדר. נדאג לכל זה אחר כך." אני עוצם את עיניי. מחר אצטרך לטפל שוב בבעיית האייזקיום. אולי באמת אשלח מישהו לתחנת המחקר במקומי. אבל כרגע אני חושב שהרווחתי שנת לילה ארוכה.

"פנלופי." הקול שלה כמעט שקט מדי.

"מה?"

היא מרימה את ראשה ומביטה בי, ולרגע אני רואה שוב בעיניה את כל אותם צבעים ואורות שראיתי כשהצילה אותי, את כל מה שחשבתי שדמיינתי תחת הערפול והטשטוש. גוני האייזקיום, אורות המסופונים והמעבורות, צבעי הפסטל, חלקיקי המתכת, ומעל כל זאת השתקפויות הכוכבים. "כשנפגשנו," היא אומרת, קולה שקט, "שאלת מה השם שלי. אני חושבת שקוראים לי פנלופי."

אני מעביר את ידי, שעדיין עטויה כפפה, על פניי. "פנלופי. זה השם של התחנה."

היא מהנהנת. "אני יודעת." היא מביטה בפניי, עיניה נוקבות, עמוקות, מחפשות סימנים של ספק, של פחד, של אי-אמון. לרגע ארוך אני נאבק שוב, איש המדע שבתוכי מתמרד ובועט בעקביו בירכתי מוחי כשאני מנסה להכיל את הרעיון החדש הזה, את המחשבה החדשה.

"בסדר," אני אומר לבסוף, בקושי רב. "בסדר. פנלופי."

החיוך מאיר את פניה. "אתה יכול לקרוא לי פני. ואני אקרא לך רפי."

"בשום פנים ואופן," אני מניף אצבע מול פניה. "את תקראי לי פרופסור צידון."

היא מעווה את פניה. "נתפשר על רפאל?"

"לא בא בחשבון."

"בסדר. אז אני פשוט אמציא לך כינוי חדש." החיוך שלה עקום ומלא חדוות יצירה הרסנית.

אני נאנח. "שיהיה רפאל. בואי, נלך לראות איזה נזק גרמת לחממות שלי, ואולי נחלל עוד כמה קקטוסים."

--

סיפור זה הוא חלק מסדרת "שומרי הערים". סיפורים נוספים בסדרה זו פורסמו בספרי "היֹה יהיה" בשנים 2012 ו-2013. הסיפור "הפוך, לקחת" מהסדרה זכה בפרס גפן לשנת 2013.

תודה לליאת שחר-קשתן, יואב לנדסמן וקרן לנדסמן על עזרתם הגדולה בתחקיר לסיפור זה.

תודה מיוחדת לרמי שלהבת שערך את הסיפור.


בחזרה למעלה

תגובות

  1. מאת שחר:

    הסיפור הזה פשוט קסם.
    כלומר, פשוט פשוט, וקסום קסום.

  2. מאת איתמר כוריאל:

    עוד פרק! מעולה!

  3. מאת הדר:

    סיפור מדהים, אני מניחה שסוג של המשך לרעיון הערים החיות שלך?

  4. מאת שחר:

    כן, הסוף אכן היה צפוי, למי שקרא את הסיפורים הקודמים בסדרה, והקסם עדיין שולתתתתת
    :)

  5. מאת נחום:

    אהבתי
    תודה רותם מאד נהניתי.

  6. מאת ליאור מנצ'ר:

    איזה כיף להיפגש שוב :)
    תודה

  7. […] שייק קקטוס חלל / רותם ברוכין, פרוייקט הסיפורים של מאורות […]

  8. […] המשך ל"שייק קקטוס חלל" ובו מגיע שומר ערים צעיר אך מנוסה לתחנת החלל פנלופי, […]

כתיבת תגובה