יומן התוכן

נזכרו בי מאוחר השנה, קיבלתי את השיבוץ מתנדבים שלי. אני לא מאמין! אני שוב גופר! מה נסגר אתם?!

הם יכולים לקרוא לזה "אחראי הרכשת ציוד אקזוטי" מהיום עד מחרתיים, בגדול זה שוב תלך-תביא. שלוש שנים עברו מאז, בנאדם עושה צבא, משרת את המדינה, מתנדב כשהוא יכול, ואז כשהוא משתחרר חוזר לכנס שבו הוא התחיל – הוא שוב גופר.

ומילא זה, אבל זה בטח שוב יהיה אותו חרא של כוכבי לכת שאי-אפשר לנשום בהם ויש בהם כל מיני יצורים עם ריר. למה לכל החייזרים המגעילים האלה יש ריר בכל מקום? יש לכם מושג כמה זמן לוקח לנקות את זה מג'ינס? איך אני אמור לצאת ככה בערב?

אבל מה שכן, אני חייב להעריץ את המנהלים של הכנס הזה. איכשהו הם הצליחו לשכנע את המוסד לביטוח לאומי שבגלל שהנושא של הכנס השנה הוא "עיר", התנדבות בו היא עבודה מועדפת. לא שהם משלמים לנו או משהו, אבל יהיה מענק אחרי זה. אני לא בטוח איך הם עשו את זה, אבל אני בטוח שאני לא רוצה לדעת. לפעמים הם מפחידים אותי.

אבל גופר? מה נפל עליהם? ראיתי ששושנה שוב בסגל, אולי אני אדבר אתה ונראה אם היא יכולה לעשות משהו. נכון שלא התראינו כבר כמה זמן, ובכל זאת.

הכלבלב חזר! לא ראיתי אותו המון זמן. זאת אומרת כן ראיתי אותו בכנסים, מתרוצץ עם תג צהוב מתחת לערמות אל-בד, אבל לא ממש יצא לנו לדבר כמה שנים. והוא רוצה טובה. הם כל כך חמודים כשהם חושבים שמישהו מתחשב ברצונות שלהם.

הוא שוכח דבר אחד – זה כנס מאורות. הם לא שפויים. עם תומר אפשר לדבר ונעמה בכלל הייתה אחמ"שית בעצמה פעם ככה שהיא מבינה עניין, אבל אלה מטורפים. הם יעשו הכול בשביל המרצים שלהם. לדעתי משטרת ניו יורק עדיין רוצה לדבר עם הכלבלב. אף אחד לא לימד אותו ללבוש כפפות כשפורצים למוזאון?

אני חושבת שזה בגלל שהם תמיד מפחדים שאף אחד לא יגיע לכנס, ואני לא ממש מאשימה אותם. מי עושה כנס מדע בדיוני ומדע? ועוד בירושלים? ועוד בדצמבר? אז הם נוטים לאי-שפיות מסוימת. פרויקט סיפורים ועוד כל מיני דברים מוזרים כאלה. הם בטח נועלים את המתכנתת של האתר שלהם בחדר ולא נותנים לה לצאת מאז אייקון.

והדרישות שלהם מהסגל... לפי דף הכנס באתר והשמועות על זה שהם השמישו את מכונת הזמן של האגודה, אני חושדת שהם ירצו את מגדל בבל לעיצוב המתחם. האמתי. המקורי. אצלם דגם מקרטון לא יעבוד. מזל שיש לנו "אחראי הרכשת ציוד אקזוטי" בין המתנדבים שלנו. (אני לא מאמינה עדיין שהם לא אמרו על זה כלום, אחד מהם אמור להיות עורך או משהו. הוא לא קורא את המסמכים שהוא מקבל?)

אז יש לי כלבלב לשחק אתו. הוא בדיוק השתחרר מהצבא, ואני תוהה אם הוא למד כמה דברים על ציות לפקודות.

אי-אפשר לסמוך עליהם במיל. בחיים אל תאמינו לסגל של כנס שאומר לך שהכול בסדר וזה עניין של חמש דקות ואתה כבר חוזר. הנושא של הכנס הוא "עיר" והם רוצים להציג בכנס פריטים מערים שונות, אז הגאונים החליטו לשלוח אותי למאה השביעית לפני הספירה, לזמן של כיבוש העיר על ידי הבבלים, כדי להשיג משהו מכלי המקדש. "לא תהיה לך בעיה להשיג משהו בבלגן שבטח הלך שם!" ע' אמר לי, והזכיר את ים הנחושת. ים הנחושת – עשר אמות היקף וחמש אמות גובה, שזה בערך חמישה מטר ושניים וחצי מטר אם במקרה אתם לא שולטים במידות מקראיות. הם היו צריכים להגיד תודה אם הם היו מקבלים רימון שנהב.

בכל מקרה, לפני שהספקתי להגיד "מה עם איזה טייזר להדוף בבלים מזוקנים עם חרבות מפחידות?" הם הפעילו את מכונת הזמן של האגודה ומצאתי את עצמי כאן. למזלי, המטורפים האלה לא יודעים להשתמש במכונת זמן ו"כאן" לא היה באמצע הצבא של נבוכדנצר. "כאן" היה בתחנת הרכבת הקלה ברחוב יפו.

זאת לא בדיוק תחנה כמו שאני מכיר אותה, או ירושלים כמו שאני מכיר אותה, יכול להיות שהם התבלבלו בסימנים ושיגרו אותי קדימה בזמן במקום אחורה? מתאים להם. בכל מקרה, יש הרבה יותר פסים והאנשים בתחנה עומדים בקבוצות במקום בבלגן הרגיל שאני מכיר. יכול להיות שזה קשור לשלט על התחנה, "אנא הקפידו לעלות לקרון המתאים על פי מין, שיוך דתי וסטטוס עירוני", אבל אין לי כוח לשטויות שלהם.

הרכבת שהתקרבה הייתה הרבה יותר ארוכה ממה שאני רגיל ואנשים באמת עלו לקרונות לפי הקבוצות שהם עמדו בהן. עליתי לקרון הכי קרוב והחלטתי להמר על הרב-קו שלי ולראות אם הוא יעבוד. אחרי הכול אנחנו בירושלים אוהבים טכנולוגיות מיושנות, רק בשנה שעברה השמישו כאן תחנת קמח מונעת על ידי רוח. קורא הכרטיסים לא היה מאוד שונה ממה שאני מכיר, ההבדל העיקרי היה במסך שהיה יותר גדול. העברתי את הכרטיס.

על המסך הופיעה הודעה: "שם: אפרים בן-ציון. מין: זכר. דת: יהודי. סטטוס: מת. אנא המתן לפקחים. תודה, הנהלת סיטי-פס." לפני שהספקתי להבין מה קורה שתי ידי מתכת נשלפו מהרצפה, ריתקו את כפות הרגליים שלי, וכל הקטע של הרצפה התחיל לזוז לכיוון הדלת ומצאתי את עצמי ממש לידה. כשניסיתי לשלוף את הרגל מהנעל, היד שינתה מיקום ותפסה לי את הקרסול!

הבעתי את דעתי בקול על שושלת היוחסין של הידיים ומי שתכנת אותן, ועל המסך מולי הופיעה הודעה: "נא להנמיך את הקול. קנס על ניבול פה יתווסף לקנס על עלייה לקרון לא מתאים, על פקיעת תוקף הכרטיס ועל השחתת גופה. אנחנו יודעים איפה אתה גר. תודה, הנהלת סיטי-פס."

המשכתי להביע את דעתי, בלב, עד שהגענו לתחנה והדלת לידי נפתחה. מולה חיכו שני רובוטים בצבעי סיטי-פס שלקחו אותי מהידיים ברכבת והורידו אותי לתחנה. אחד מהם החזיק אותי בזמן שהאחר עשה משהו למצח שלי. אחרי שהם עזבו אותי הבטתי בהשתקפות שלי בחלון וראיתי שהוא כתב לי דו"ח על המצח!

אני חוזר לנקודת איסוף ושיחנקו המנהלים של הכנס הזה. אם הם רק מזכירים מכונת זמן שוב אני בורח לוונואטו. אני רק חייב להסתיר מהם איכשהו את הקנס, אחרת הם יחליטו להציב אותי בתצוגת ערים שלהם.

המנהלים של הכנס הזה צריכים ללמוד לא להתעסק אתי ועם הסגל שלי, ולהבין שאם הם מבקשים ממני משהו, הם צריכים להסביר בדיוק מה הם רוצים. אחרת האחריות היא שלהם. אחרת אני עורכת משאל בין המשתתפים באירוע על איזה ספר של סטיבן קינג לבסס את העונש שלהם. זאת לא הייתה אשמתו של הכלבלב ולא הייתה להם שום סיבה לצעוק עליו.

אוקיי, הרעיון שלהם היה להכין למרצים "בקבוקי קנדור" להרצאות וזה מה שהם אמרו לאפרים להשיג (אני צריכה לזכור לקרוא לו אפי, הוא לא אוהב את השם שלו). זה באמת רעיון מגניב ואם הם היו מעבירים את זה דרכי הכול היה בסדר. במקום זה ה"מנהלת" הזאת פשוט תפסה אותו במסדרון ואמרה לו לעשות את זה. מישהו באמת צריך להגיד לה "לא" לפעמים לרעיונות המופרעים שלה.

בקיצור, הוא גילה יוזמה, הוא הביא את הבקבוק של קנדור ממבצר הבדידות של סופרמן, העביר אותו במכונת פיצול האישיות של האגודה, ומילא את הבקבוקים במים כדי לראות שהם לא נפגעו בשכפול. כי בסך הכול הוא כלבלב טוב. תכפילו אוכלוסייה של שישה מיליון בחמישה עותקים ותקבלו שלושים מיליון בני קריפטון מתים. אופס.

אז הע' הטיפש שלה התעצבן וצעק עליו בחדר סגל. במקרה עברתי שם, נכנסתי לחדר ושלחתי את הכלבלב לבדוק שהטושים המחיקים באמת כותבים ונמחקים, והודעתי לע' שבפעם הבאה שהוא צועק על אחד המתנדבים שלי אני מארגנת לו מפגש לילי עם כלבם של בני בסקרוויל. ובפעם הבאה שהמנהלת שלו תנסה להגיד למתנדבים שלי מה לעשות בלי שאני בסביבה, כדאי שהיא תתחיל לבדוק אם אין דיסקיות ניבן בקרוקס שלה שישלחו אותה לקמצ'טקה תחתית.

אז זהו, עכשיו אני תקועה עם שלושים מיליון קריפטונים מתים בבקבוקים שצריך להיפטר מהם בלי שבית הדין הבינלאומי בהאג, האו"ם או אמנסטי יעלו עלינו. הבנתי שאמורה להיות משימה חדשה למאדים בשבוע הבא, הם בטח לא ישימו לב אם נקשור את זה לחללית מבחוץ. אני צריכה לחפש גם דרך להשיג בקבוק חלופי לפני שסופרמן ירגיש, אבל אני מניחה שאפשר להשיג את הבקבוק מ-Birthright ולשכפל אותו.

המקום הזה מגעיל. אין פה כמעט אור, קר פה כמו אני לא יודע מה, והאנשים פה מתחילים להתנהג מוזר. שאלתי בעיר איך אני מגיע למצפה הכוכבים של אוניברסיטת סארו, ואיזה דביל עם זקן מוזר התחיל לצעוק עלי שקללת הכוכבים תיפול על כל מי ששוכן במבנה המשוקץ ההוא. ואני חשבתי שאפשר לסמוך על שושנה. היא עזרה לי כשהוא התחיל לצעוק עלי בגלל הבקבוקי קנדור והיא הבטיחה שהיא לא תשלח אותי יותר למסעות בזמן. אז היא לא שלחה בזמן, היא שלחה אותי במרחב, ליקום מתוך סיפור! שיש לו ריח של גרביים רטובים!

והם, שני הליצנים שמנהלים את הכנס הזה, מה יש להם מבקבוקים. "אנחנו רוצים להציג בתערוכה את הבקבוק שממנו שירין ותראמון שותים ב'שקיעה'." בטח, להציג. הם רוצים לשתות בירה חייזרית אדומה, כבר קלטתי אותם.

אז נסחבתי לכוכב הדפוק הזה, ולעיר הדפוקה הזאת, ולמצפה כוכבים הדפוק הזה שנראה יותר גרוע אפילו מהקמפוס של הר הצופים. וכמו בקמפוס של הר הצופים גם כאן יש עשרים ושלוש אלף דלתות שעשרים וחמש אלף מהן סגורות. אז ככה מצאתי את עצמי קודם – אני כאן בחוץ, הבקבוק שם בפנים, ושושנה במרחק יקום וחצי בטח נקרעת מצחוק. אני מוכן להתערב שזה היה רעיון שלה לשלוח אותי הנה אחרי שהם נעלו הכול. נורא מצחיק.

אבל שיקפצו כולם, אם יש לי משימה, אני עושה אותה. מצאתי איזה לום שהיה זרוק פה בשטח, פרצתי את אחת הדלתות, ולקחתי את הבקבוק. החרא האדום הזה שיש בפנים מגעיל ברמות. תחשבו על יין פטישים מעורב בשנאפס מנטה וכל העסק תוסס. מגיע להם לשתות את זה. בדרך החוצה נתקלתי בעוד איזה ליצן עם זקן מוזר שחיפש דרך להיכנס, אז נתתי לו.

הליקוי חמה הזה מתחיל להיות רציני, ואני יכול לראות מרחוק המון אנשים מתקרבים מכיוון העיר. אני חושב שאני אקח קצת מרחק מהמצפה הזה, לא נראה לי המקום הכי בריא בעולם כרגע. וחוץ מזה, אם המנהלת תשמע שראיתי המון אנשים היא רק תשאל למה לא חילקתי להם סימניות של הכנס.

הנה, נעלמה השמש. יופי של כוכבים יש להם כאן.

אתם חושבים שאולי אפשר לערוך את הכנס בלי המרצים? כי אני חייבת להגיד שהם די מפריעים לניהול התקין שלו. כל הזמן יש להם דרישות, ובדרך כלל הן לא סבירות ו/או מסוכנות. כמו למשל הקטע שהיה לנו אתמול עם ההרצאה על דיסטופיות עירוניות.

זה דווקא נושא מעניין, ויכול להיות שהייתי הולכת לשמוע את ההרצאה אם היה לי זמן ללכת לשמוע הרצאות בכנס, אבל המרצה די טיפש. הוא החליט והשיג עזרים חזותיים כדי להפוך את החוויה של ההרצאה למוחשית יותר, ואיכשהו הצליח לשים יד על מריה מהסרט "מטרופוליס". האידיוט לא חשב על זה שהוא מביא את המריה הלא נכונה. במקום להביא את הבחורה היפה והמתוקה מתחילת הסרט, הוא הביא את הסייבורגית המשיחית מהחלק השני שלו. והיא ניסתה להמריד את העובדים ולהציף את ירושלים כמו שהיא עשתה למטרופוליס. היא רק לא לקחה בחשבון כמה דברים.

קודם כל ה"עובדים" שהיא ניסתה להמריד היו המתנדבים שלנו, ואם יש משהו שלמדתי בשנים של אחמ"שיות זה לעורר נאמנות. אלה שטועים שזאת שטיפת מוח הם סתם ממורמרים, והם יטופלו בהתאם בקומה השביעית של בניין בלמונטה. היא בכל זאת הצליחה לסחוף אחריה חלק מהם (הזלת הריר שלהם לא הייתה מראה נעים לעין), אבל כאן התגלה הגיבור האלמוני של הכנס – הכלבלב שלי!

אפי הפגין חשיבה מהירה והתחיל לזרוק להם עותקים של "היֹה יהיה 2014" ודי-וי-די של "איירון מן 4" ו"אוונג'רס 2". אני לא בטוחה מאיפה הוא השיג אותם, אבל הבחור מסתובב הרבה בין זמנים ויקומים בכנס הזה. עוד לא החלטתי אם אני רוצה לשאול אותו. בכל מקרה, אלה שלא התיישבו במקום לקרוא התחילו לחפש מכשיר די-וי-די. זה היה המרד הקצר בהיסטוריה.

אבל גם אם זה לא היה קורה, היא לא מבינה שירושלים היא מדבר? בכל חור אפשר לראות את הססמאות "מסורת בירושלים – לחסוך במים". המקסימום שהיא הייתה יכולה לעשות היה לפתוח איזה ברז או שניים, ואז ישר אחד הזקנים הירושלמים היה צץ משום מקום, סוגר לה אותו, ומתחיל לספר לה סיפורים על המצור. (אני חושבת שהם מחזיקים מלאי של הזקנים האלה בחלל וירטואלי והם מתגלמים בעולם הזה כדי להציל את ירושלים במקרי חירום.)

ג'ורג' לוקאס הוא שקרן, אבל אני מניח שזה לא מפתיע אף אחד. "נמל החלל של מוס אייזלי. לעולם לא תמצא קן עלוב יותר הרוחש חלאה ורשע." ככה אובי ואן מתאר את העיר ללוק. למעשה, זה אחד המקומות הכי נחמדים וידידותיים שיצא לי להיות בהם, ויצא לי להיות בלא מעט מקומות בזמן האחרון.

הגעתי לשם שוב בשביל ה"תצוגה" של המנהלים שלנו. זוכרים את הסצנה של הקרב בקנטינה של צ'למוּן? היא נגמרת בצילום של האקדח והיד הכרותה על הרצפה. הם רצו את האקדח הזה, אם כי אני חושד שהיא הייתה מעדיפה את היד. אז מסתבר שהוא מודבק לרצפה. גם היד. זאת עוד אחת מהבדיחות של צ'למוּן. הוא קנה את הקנטינה ברווחי ההימורים שלו, ואז התחיל לקנות כל דבר אחר בסביבה עד שהוא היה הבעלים של כל העיר. ואז הוא התחיל למלא אותה בבדיחות הפרטיות שלו , כמו חיילי הסער, שנועדו להרחיק מהעיר את מי שהוא לא רוצה שם.

אני מתכוון לחיילים מהקטע המפורסם של "אלה לא הדרוידים שאתם מחפשים". הם בעצמם דרוידים, ומדי פעם צ'למוּן מתכנת אותם לחפש משהו אחר. סתם בשביל להציק לאנשים זרים שמגיעים לעיר. אני תפסתי טרמפ עם סוחר ווקי, חבר של צ'למוּן, והם עצרו אותנו ודרשו את האווזים שלנו. הווקי בלי להתבלבל אמר להם "אלה לא האווזים שאתם מחפשים" והם נתנו לנו ללכת. (זה היה נכון, אלה היו ציפורים נדירות מפינה נידחת בגלקסיה שמטילות ביצי זהב ופשוט נראות ממש כמו אווזים. אם אני אי-פעם חוזר לשם, אני מביא אתי להקת אווזים ועושה הון.) אבל גם אם לא היו לנו ציפורים הם היו שואלים אותנו ולא מפסיקים להציק עד שמנטרלים אותם. המפתח לנטרול הוא בתנועה של האצבעות, ובן קנובי בבירור יודע את זה. מה שגורם לי להתחיל לפקפק בכל הקטע הזה של "כוח" ו"מידיכלוריאנים", אבל את זה אני אצטרך לברר בהזדמנות אחרת.

בקיצור, אז החבר הזה של צ'למוּן לוקח אותי לקנטינה ולפני שאני יודע מה קורה השעה היא ארבע בבוקר ואנחנו יושבים במטבח עם זאפוד ביבלברוקס, משחקים סטריפ-דוקים ומלמדים אותו איך להכין נפץ גרגור פאן-גלקטי. זאפוד פשוט טען שזה שם כל כך טוב שחייבים להמציא לו משקה. אני כבר מתחיל לחשוב שאולי לשושנה כן אכפת ממני, כי היא שלחה אותי למקום הכי מגניב בעולם (ביקום? ביקומים? אני לא לגמרי בטוח מה המונח הנכון), ואז המנגנון החזרה נכנס לפעולה ואני מוצא את עצמי חזרה באוניברסיטה, באמצע המזרקה מול השער הראשי. בנובמבר. זונות.

את האקדח לא הבאתי אתי, אבל היה לי ביד ספל חצי ליטר של נפץ גרגור. אני מת לראות אותם שותים אותו.

אני חושבת שהסתבכנו עם המשרד לביטחון פנים. יכול להיות שגם עם נאס"א. כן, זה שוב בגלל מרצים.

הרצאה על דרכים להרוס ערים היא דבר טוב, אני בהחלט יכולה לחשוב על כמה אנשים שהייתי שמחה להשאיר בעיר שעומדת להיחרב, אבל הניסיון להדגים את הדרכים האלה עלול להיות בעייתי. חלק מהדברים אפשר לעשות בקטן, בדגמים. למשל בנינו דגם של טוקיו ואנחנו הולכים לשחרר בו מיני גודזילה, בהנחה שהשותפה שלי לדירה לא תתנגד להשאיל לנו את האיגואנה שלה ליום אחד. כדי להדגים את "היום השלישי" בנינו דגמים של מבנים מפורסמים שבתחתית שלהם יהיו כוסות מים שעליהן חתיכת נייר שעליה נשים אשלגן. לייזר ירוק ישרוף את הנייר ואז...

הבעיה התחילה עם הניסיון שלנו להכין פצצת נייטרון כדי להדגים שאפשר להשתמש בפצצה אטומית ועדיין לשמור על העיר. היו לנו את ל החומרים הדרושים, כמובן, אבל גילינו שהטריטיום שלנו היה ישן. זמן מחצית חיים של קצת יותר משתים-עשרה שנה הוא בעייתי וההליום-3 שהטריטיום דועך אליו בולע נייטרונים. קפצתי עם הכלבלב ושני בקבוקי מים ריקים לדימונה, ופשוט נכנסו לקריה הגרעינית. מה ששוב מוכיח שאם רק תתנהגו כאילו אתם שייכים למקום כלשהו, אף אחד לא ישאל שאלות. וגם שגישה למסע בין יקומים הופכת שיחוד שומרים בביצי זהב לעסק פשוט. רק לא חשבנו על זה שאנחנו די קרובים לכנסת, והם מנטרים את הסביבה בגלאי קרינה. הסתרנו את הטריטיום בכספת עופרת, אבל אני חושבת שהשוטרים לא קנו את ההסבר שזאת הקופה של הצ'קים לחתונה שלי ושל אפי שנערוך כאן. (היה מאוד משעשע לצפות בו מחליף צבעים כשהוא שמע אותי אומרת את זה.)

עם נאס"א זה סיפור אחר. חשבנו בתור גרנד פינלה להרצאה להעביר בשידור חי התרסקות של לוויין על אחת מעיירות הרפאים של מערב ארצות הברית. אז השתלטנו מרחוק על הלוויין של משימת "קפלר" והתחלנו לשחק אִתו כדי לוודא שהוא ייפול במקום הנכון ובזמן הנכון. ואז נאס"א התחילו להתבכיין שהם עוד לא גמרו אִתו. בחיי, המשימה ממילא תוכננה רק עד 2012, אנחנו נתנו להם עוד כמה חודשים והתכוננו להוריד אותו רק ביום של הכנס. בדרך קצת נדפקו גלגלי תנופה, ועכשיו הם אומרים שזה הורס להם את התצפיות. כאילו שמישהו צריך אותן. אני לא מבינה למה הם לא פשוט שואלים אותנו איפה יש כוכבים ניתנים ליישוב בגלקסיה, אני אגלה להם איפה הכוכבים ולא אכפת לי מה הוועד אומר. טוב, חלק מהם, צריך לשמור כמה מקומות שאפשר להביא אליהם בנים שבהם אף אחד לא ישמע אותם צורחים.

אמרתי להם שאני חולה ושאני לא יכול לנסוע, אבל הם לא הקשיבו לי. הם בכל זאת שלחו אותי למבוך המסדרונות המדכא הזה, ועכשיו שהם יתמודדו עם התוצאות.

אני יודע, לונה סיטי נשמעת נורא מגניבה. מני אומר שזאת סתם עיר מלאה משפחות, אבל כשקוראים את הספר היא בכל זאת נשמעת מקום מגניב. היא לא. היא משעממת בטירוף. אבל לפחות מני חמוד. הוא אמנם זקן כבר, אבל הגישה שלו של "שיזדיין העולם" היא בהחלט כיפית. הוא טוען שלונה סיטי התקלקלה, הפכה ביורוקרטית ונפוחה מחשיבות עצמית, אבל זה לא מפריע לו ללכת לאן שהוא רוצה ולעשות מה שבראש שלו. כשאמרתי לו שאני רוצה את התותח שהפרופ' קנה בארץ, זה שמופיע על הדגל שלהם, לתצוגה שלנו, הוא פשוט הלך למוזאון הלאומי והודיע להם שהוא לוקח אותו בהשאלה לכמה שבועות. כשמנהל המוזאון ניסה להגיד משהו על אוצר לאומי, מני אמר לו: "אני סחבתי את הדבר הדפוק הזה הנה, אני אקח אותו מכאן אם אני רוצה."

כשנפרדתי ממנו, הוא קצת השתעל, אבל הוא בכל זאת בן מאה ומשהו אז לא התייחסתי לזה יותר מדי. עד שהייזל הופיעה בדירה שלי, מוכנה לעשות ממני סופר בודי סושי ולהאכיל אותי בו. מסתבר שהתחלתי מגפה.

הם חיים שם על הירח כבר איזה מאה ומשהו שנה בבידוד חמור, ולא ממש יש להם נוגדנים לשום דבר. ואז אני הגעתי עם הרינווירוס שלי (אני תמיד חושב על וירוס בצורת קרנף כשאני שומע את השם הזה), ותוך שבוע חצי לונה סיטי התחילה להשתעל. יצרני הטישו הכפילו את המחירים שלהם פי ארבעה. נכון לעכשיו, אין מתים.

הצלחתי להרגיע אותה ולשכנע אותה שזו לא אשמתי אלא אשמת המנהלים של הכנס דמיקולו הזה. עכשיו כשאני חושב על זה, היא אפידמיולוגית. יש סיכוי שהיא עשתה את זה בכוונה כמחקר שדה? אתיקה היא לא הצד החזק של הסגל הזה.

שמישהו יסביר לי מה הקטע עם הפקות מקור. בחיים עוד לא נתקלתי בהפקה שהתחילה בזמן, הם תמיד עושים "בדיקת קול". פעם זה נמשך שעתיים וחצי והסדרנים המסכנים שלי נרמסו על ידי ההמון ונחנקו בין המוני בני עשרה שאין להם מושג מה זה דאודורנט. וההפקה ההיא הייתה הופעת פנטומימה בלי מוזיקה. אני באמת לא מבינה מה הסיפור, עומדים על הבמה, ומדברים למיקרופון. אם שומעים אותך מאחורה, בדיקת הקול מוצלחת. לא שומעים, מגבירים ל-11.

לשמחתי אין לנו הפקה מלאה הפעם, אבל יש לנו הקראה מומחזת. הבעיה היא, שלהקראה יש במאית. יש שם תסכית שנכתב במיוחד לכנס, והם רוצים לעשות הקראה של סיפור של אסימוב. אני חושבת שהבמאית לא ממש אוהבת אותו. לא את הסיפור, את אסימוב. הייתם צריכים לראות את התגובה שלה כשהיא קראה את הסיפורים שהן הציעו לה, כבר שנים לא צחקתי ככה. "מי נתן לאיש הזה מכונת כתיבה?" "סיפור שלם, ואין בו אף דמות אחת! אחת!" "ברצינות, שילמו לו בשביל זה?"

זה הפך פחות מצחיק כשהיא הודיעה למנהלים שהיא רוצה לשכתב את הסיפור, ושהיא רוצה לדבר עם אסימוב. הפחדנים האלה אמרו לה שאין בעיה, למרות שהם יודעים שהוא מת לפני יותר מעשרים שנה. אין לי מושג איך בדיוק זה קרה, אבל פתאום מצאתי את עצמי מולה והיא הודיעה לי שהיא רוצה לדבר עם אסימוב ושהם אמרו לה שאני יכולה להשיג לה אותו. הזוג שפנים הזה נעלם מהשטח כמובן, והיא לא מעניין אותה כלום מזה שהוא מת.

אז אמרתי לה שאני כבר דואגת לזה, והסתלקתי משם. יש כאלה שמאמינים שתחיית המתים תתחיל בירושלים, אבל אני די בטוחה שלא אני אעשה את זה אז הייתי צריכה תכנית חלופית.

תפסתי את אפי שבדיוק עבר בחוץ, וקפצנו לגן הבוטני שבו קטפתי סוף פורח. ואז בזמן ששלחתי אותו לפרוץ למחסן הסודי של הספרייה הלאומית כדי לגנוב את המשקפיים של ישעיהו ליבוביץ', אני הורדתי את החומר הפרוותי הזה שהוא הפריחה של הסוף וצבעתי אותו בלבן.

כשהכלבלב חזר, הדבקתי לו את זה על הלחיים ושמתי עליו את המשקפיים. המסכן לא ראה כלום, אז לקחתי אותו ביד והובלתי אותו אליה. היא הייתה ליד המחשב, שלה, כמובן, והספיקה כבר להפוך סיפור של חמישה עמודים לנובלה של 32,000 מילים. "אתה!" אני לא חושבת שהיא באמת ראתה אותו דרך הקיטור שיצא לה מהאוזניים והתחפושת הזריזה שלי הספיקה לה. "פגשת בחיים שלך בני אדם? אתה יודע, עם רגשות? חשבת אולי פעם להכניס אותם לסיפורים שלך?"

בזמן שהיא המשיכה לרדת עליו ולכתוב במקביל, אני ביצעתי שיפור עמדות לאחור וחשבתי שבאמת מגיע לכלבלב איזה פיצוי על זה. הפריחה של הסוף נורא מגרדת.

לוס אנג'לס, נובמבר 2019. כל הזמן יורד פה גשם. משהו פה לא הגיוני. ברצינות, זה אמור להיות מדבר, ממוצע המשקעים של לוס אנג'לס לנובמבר הוא בערך 27 מ"מ, זה לא רחוק מהממוצע של באר שבע. אני פה שעתיים, ובנעליים שלי יש יותר מזה.

הם שוב פישלו בכוונון של המכונת מעבר זמן-חלל-מציאות שלהם, מה שהיא לא תהיה. הם רצו הפעם שאני אביא להם את החדקרן הקטן שגאף משאיר מחוץ לדירה של דקארד, אבל הם לא שיגרו אותי למקום הנכון. במקום מחוץ לדירה של דקארד, מצאתי את עצמי על גג של איזה בית, בוהה בתחת של רפליקנט שנראה כמו רטגר הוואר. זה מבוזבז עלי, יש אנשים שהיו נהנים מזה הרבה יותר ממני.

בכל מקרה, אני חושב שיכול להיות שהשפעתי קצת על העלילה כאן. זה לא הופיע באף אחת משלוש-עשרה גרסאות הבמאי של "בלייד ראנר", אבל האמירה של רוי באטי "זמן למות" לא הייתה מכוונת במקור לדקארד. למעשה הוא עלה לגג בשביל להיטען, בשלט הגדול של TDK מאחוריו יש שקע טעינה, אבל אני חושש שבמקרה דרכתי על הכבל ועקרתי אותו מהשקע. אבל זאת אשמתם! אם הם לא היו שולחים אותי הנה, כל זה לא היה קורה.

בכל מקרה, החלטתי שזאת מספיק השפעה על העלילה ובסוף לא הבאתי להם את החדקרן. במקום זה הבאתי את היונה הלבנה. המסכנה מתה עשר שניות אחרי שבאטי שחרר אותה. הוא אומר לדקארד "ראיתי ספינות תקיפה בוערות מעל כתפו של אוריון". מה שהוא לא מגלה זה שהוא ספג שם כאלה כמויות של קרינה שהוא בעיקרון היה פצצת נייטרון מהלכת. הצבע הזה של השער הוא לא בגלל חימצון. אז אספתי את היונה בקופסת עופרת והבאתי אותה אתי. אם אתם רואים אותה בתצוגה בכנס, אל תתקרבו אליה יותר מדי.

אם הייתה לנו בעיית מתנדבים, היא נפתרה. לשם שינוי משהו טוב יצא מהשיגעונות שלהם.

היא, מ', לא הייתה מעורבת בזה הפעם. זה הע' שלה וא' מרצים שהתחילו לנג'ס לי שאי-אפשר לעשות כנס בירושלים בלי לדבר על ההיסטוריה של העיר ועל הארכאולוגיה שלה. אז הם החליטו שלצד התערוכה של חפצים מערים בדיוניות, תהיה גם תערוכה של חפצים מההיסטוריה של ירושלים. כאילו שזאת לא עיר בדיונית.

אחרי התייעצות עם האחמ"שים האחרים החלטנו שפריצה מסיבית למוזאון ישראל עלולה להיות בעייתית, אפילו השומרים הזקנים שם יבחינו אם נרוקן להם חצי מאגף הארכאולוגיה, ושקצת מאוחר להזיז את הכנס לשם. אז שלחנו את המתנדבים שלנו למסע שוד עתיקות רחב היקף בנקרופוליס של ירושלים, בכל חור בעיר הזאת יש קבר שאפשר למצוא בו איזה חתיכת חרס ממתישהו. הייתי צריכה לדעת שזה יהיה אפרים, ילד שלי יקר, שיגרום צרות.

הוא חזר ונראה אשם ונבוך, וביקש שאני אגש לראות משהו. יצאתי, והרחבה לפני נוער שוחר מדע הייתה מלאה זומבים. ג'יפה.

שאלתי אותו מה זה אמור להביע והוא אמר שהוא נכנס לאיזה מערה וראה שם קשת עתיקה אבל כשהוא ניסה לקחת אותה, משהו משך חזרה. בקיצור, הוא שיחק משיכת חבל עם אחד החיילים של רבשקה במשך כמה זמן. בגלל שהוא כלבלב עקשן הוא ניצח. מה שהוא לא לקח בחשבון הוא שהחיילים האשורים האלה לא בדיוק היו מתים. אם הוא היה קורא את התנ"ך, הוא היה פחות מופתע. הרי כתוב שם: "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהוָה וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים."

זאת הייתה מערת קבורה של איזה שלושים חיילים, שסיפרו שאיזה מגפה חיסלה את כולם. רק אחד מהם טען שזה האוכל שהם אכלו בעקרון כמה ימים לפני זה. מוחות על האש.

אבל על דבר אחד כולם הסכימו – מוחות זה דבר מגעיל, ונמאס להם להילחם. הם נגררו כל הדרך מעירק לישראל ברגל, ונלחמו בכל כפר מסכן בדרך שהחליט לקרוא לעצמו "ממלכה", רק בשביל למות ממגפת קלקול קיבה.

אז גייסנו אותם. אחרי אלפיים שנה בערך כמעט אין להם ריח, ולא אכפת להם להיסחב עם בקבוקי מים במדרגות למעלה ולמטה. אני רק דואגת להרחיק אותם מהקופות והמרצים, חייל חמוש מרקיב למחצה ששואל בארמית "איך אפשר לעזור לך" נוטה להפחיד אנשים.

אוויר המדבר צלול ובהיר, ואת העשן אפשר לראות ממרחקים. זאת אשמתי, אבל לא ממש אכפת לי. שושנה יושבת לידי, אוני מרגיש את החמימות קורנת מהכתף שלה, ושום דבר חוץ מזה לא ממש אכפת לי כרגע.

העשן הוא של "שחק", כמו שהם קראו לעיר בתרגום לעברית של "מלחמה לנצח". היא נפלה לפני שעתיים, ואנחנו הצלחנו להסתלק משם ברגע האחרון האפשרי. שחק היא מקום מדהים, סליחה הייתה מקום מדהים, ממש כמו שהיא מתוארת בספר. עיר שלמה שמוקדשת להנאות. ולשאוב מחיילים מחלימים את כמויות הכסף האבסורדיות שהם צברו במהלך המלחמה הזאת שאף פעם לא תיגמר. שושונה לקחה אותי לשם. למנהלים של הקרקס על גלגלים שנקרא כנס הזה אין שום קשר לנסיעה הזו.

היא הופיעה אצלי בדירה יום אחרי הסיפור עם הזומבים של רבשקה, והודיעה לי שאנחנו זזים. אז זזנו. והגענו לשחק. במשך יומיים בזבזנו כמויות היסטוריות של כסף ואני לא שאלתי מאיפה הכסף או למה אנחנו שם. אבל ביום השלישי, כשישבנו במסעדה בקומה התחתונה ושתינו שמפניה מגביעי גביש סוכר שהלכו ונמסו תוך כדי שתייה, הייתי צריך לפתוח את הפה הגדול שלי.

"על חשבון הממשלה," אמרה שושנה. "שלושת הליצים של הניהול ייסדו שושולת מנהלים שהפכה בסופו של דבר לבסיס לממשלה העולמית הראשונה. כל המלחמה הזאת התחילה מניסיון שלהם לפרסם את הכנס בבטא קורבי."

הזמנתי עוד כוסית שמפניה בארבעים אלף אשראיונים.

"ומה אנחנו עושים פה?"

"חופשה."

"חופשה?" חזרתי אחריה. "לא מכיר מילה כזאת בין סוכות לחנוכה."

"לא אכפת לי רובוטים רצחניים וראשי טי-רקסים," אמרה שושנה, "אבל אני שמה את הגבול בזומבים. ג'יפה." היא הצטמררה.

לקח לי זמן קצר להפליא להסתגל לרעיון שאני בעיר זרה, עיר בדיונית, ואני לא צריך לנסות להשיג כלי נשק אקזוטי או שריד מקודש של בניין שהיה קיים רק בדמיון של איזה חולה נפש עם יותר מדי זמן וגישה למעבד תמלילים. אז הסתובבנו בעיר, וראינו את כל מה שיש לה להציע. כולל חדר המנועים. זאת הייתה הטעות.

מנוע מייזר-אנטי-חומר היפרטוני הוא צורת הנעה יעילה להפליא, אבל רגישה להפתיע למתכת של תגי סגל. כן, הסתובבתי עם התג סגל שלי. למעשה עם התג לילה: "א' סון מהלך". אהבתי אותו, אבל הם התקמצנו וקנו תגים זולים והוא נפל לתוך ממיר החומר הראשוני. מופע זיקוקים יותר טוב מיום העצמאות.

אז הרמנו רגליים והגענו לרציף המעבורת דקה וחצי אחרי שהקריאה בקשר הורתה לעצור אותנו בכל מחיר. שושנה הייתה צריכה לבעוט במאבטח או שניים, אבל בסוף יצאנו. מאחורינו העיר צללה למותה, ולמותם של רוב האנשים שהיו בה, אבל אני ראיתי רק את שושנה.

אנחנו פה על הצוק, משקיפים מרחוק על העשן שעולה מ"שחק". הם בדרך, אני שומע את המנועים של המסוקים שלהם בדרך אלינו, אבל יש לנו מכונת זמן-יקום של האגודה ואף צבא בעולם לא יוכל למצוא אותנו במבנה של הכנס.