קפסולה / הילה בניוביץ'-הופמן

פרק ראשון, ובו יסופר על ישבן חטוב, גרב רטוב וחמציץ רקוב

-

פתח תקווה, שנת 2514

על אף שחצה כבר את גיל החמישים, כבוד השר חש שגופו היה משומר היטב. הוא סקר את עצמו בקורת רוח גלויה במראה האלקטרונית, שהציגה את דמותו העוטה חליפה יוקרתית בסיבוב אִטי של 360 מעלות. קשה היה לו להתגבר על הדחף ללחוץ על כפתור ההשהיה כשהמראה חלפה בדיוק מאחוריו, אבל מבט התשוקה האילמת שנעץ באותו רגע מזכירו המסור בהשתקפות ישבנו השלים עבורו את מכסת ההערצה העצמית. מה חבל שיוני, המזכיר, ייאלץ להסתפק בבבואה בלבד. הלא הוא צעיר מדי, ויש פה עניין של יחסי מרות, וכבוד השר הלא כבר נשוי שנים רבות. אבל הערצה עיוורת, בפרט הערכה למאמץ שהשקיע כדי להיות "גוף של בן עשרים באדם בן חמישים", כפי שחזר ושינן באוזני יועצי התדמית שלו, תמיד התקבלה בברכה.

את התחזוקה הבלתי רגילה של גופו חב השר לתרפיה גנטית ניסיונית שטרם אושרה על ידי משרד הבריאות, סוד שהיה ידוע רק לו, לשרת הבריאות ולמזכירו הצעיר. מה הטעם, חשב לעצמו השר, במשרה בכירה ואחריות ציבורית כבדת משקל, אם אי-אפשר להפיק ממנה לפחות כמה טובות הנאה? ובינתיים, החברה לייצור גלולות נגד הזדקנות, שבמקרה היה הבעלים של 50% ממניותיה תחת חברת הקש "תבן פרמצבטיקה בע"מ", הרוויחה הון מאנשים שראו בו את הדוגמה הטובה ביותר להצלחתן של הגלולות. הרבעון האחרון של 2513 הסתיים ברווח של מיליארד וחצי ישראדולר, ואף אחד – פרט לשר עצמו ולמזכירו – לא ידע שהנוסחה הסודית של הגלולות מבוססת על תמיסה הומיאופתית של ניאוקפאין סינתטי. כל גלולה מכילה כארבע מולקולות של ניאוקפאין בלבד ולא יכולה הייתה להשפיע על יתוש, אך כבוד השר הקפיד להיראות בכל ריאיון ובכל מסיבת עיתונאים כשהוא נוטל גלולה של "חיזוקיניום".

היות שהומיאופתיה הוכרזה כבלתי חוקית כבר ב-2105 על ידי ארגון הבריאות העולמי ("מחקר חדש קובע: מים אינם תרופה!" זעקו אז הכותרות), השר ידע שהשיווק המוסווה של "חיזוקיניום" הוא משחק באש. אך מסירותו האינסופית של יוני אפשרה לו להמשיך בעסקיו באין מפריע. מדי פעם, ברגעים כמו אלה, חש השר שמוטב לגמול לשומר סודותיו הנאמן במחוות הערכה סמלית.

"מה אתה אומר, יוני?" שאל את המזכיר הנרגש, "איך החליפה?"

"היא נראית נהדר עליך, כבוד השר," השיב המזכיר בעיניים מצועפות.

"אולי..." שאל השר בנימה מהורהרת, "עדיף לבחור בצבעים בהירים יותר?" אמר, ומיד לחץ על קשר עניבתו. תוך שבריר שנייה, החליפה היוקרתית שינתה את צבעה מאפור-כסוף עם עניבה שחורה לתכלת שמימי עם עניבה כחולה כהה. החליפה, שעלתה הון תועפות, נתפרה מהגרסה החדשה ביותר של בד ננו-פיקסלים, והחליפה צבעים בלחיצה פשוטה.

"הכול נראה נהדר עליך, כבוד השר," התנשף קלות המזכיר, "אבל החליפה הקודמת מתאימה יותר לאירוע ההשקה. ובכל זאת," ידו העדינה של המזכיר רפרפה לרגע לכיוון צווארו, "אולי ננסה לרגע... רק כדי לוודא... גוון אדום?"

השר לחץ שוב על קשר עניבתו, וכהרף עין עמד מול המזכיר במלוא תפארתו, בחליפת קטיפה אדומה. המזכיר נשם עמוקות, עצם את עיניו בכוח, והשפיל אותן לעבר הלוח האלקטרוני שאחז, ובו פירוט מדויק של לוח הזמנים של מעסיקו.

"עלינו להזדרז, כבוד השר. אתה חייב לעלות על הרכבת בעוד רבע שעה. עדיף להחליף בחזרה לחליפה הכסופה, היא תיראה מצוין בהולוגרמות לעיתונות."

חמש עשרה דקות לאחר מכן עמדו השניים על הרציף של הרכבת הקלה החדשה, ה"תקוונית", לקול מחיאות הכפיים של קהל מעריציו של השר. לפחות ארבעים אחוז מתוכם היו מלחכי פנכתו שהגיעו לשם על מנת להבטיח אווירה חיובית באירוע השקת התקוונית, בעוד המתנגדים לה הפגינו מחוץ לרציף, מוקפים באנשי משטרה וכלבי תקיפה ביוניים. אחד מהם, רוטווילר, שהיה מצויד בעיני טייזר ומלתעות מסגסוגת טיטניום, הרגיש צורך מיוחד לרוקן את שלפוחיתו על נעלו של יוני המזכיר בדיוק כאשר השר חמק פנימה והפנה את גבו לקולות המחאה. "מי בא לעשות פה רע? זהו שר התחבורה!" זעקו המפגינים ברגע שראו את השר נכנס למתקן, ומיד אחר כך פצחו בשאגות "הרכבת היא אסון, מי שילם לשר חסון?" שני רגעים וגרב רטוב אחד לאחר מכן, המזכיר מיהר לסגור את הדלת העבה מאחוריו, והקריאות הקצובות התפוגגו.

המזכיר מיהר אל דוכן הנאומים, שמולו כבר הצטופפו נציגי העיתונות, מוכנים עם אצבעות שלופות על המקלדת המוטבעת על גב כף ידם. חלקם העדיפו לא להקליד אלא להושיט אל עבר הדוכן אגודלים שבהם הושתלו מצלמות ומיקרופונים זעירים. שלל מחוות היו אחראיות לשידור, עריכה ותצוגה מידיים. חידושי הננוטכנולוגיה תמיד גרמו למסיבות עיתונאים להיראות כמו שיחה סוערת בשפת הסימנים.

"אני מתכבד להזמין את כבוד שר התחבורה, יהודה 'ציקי' חסון, לשאת דברים."

לא משנה כמה פעמים אמר המזכיר את המילים הללו, הן תמיד העבירו צמרמורת קלה של עונג בגוו. השר ניגש אל הדוכן ופנה אל הקהל בחיוך בוטח.

"כבוד ראשת העיר פתח תקווה, הגברת נגיסט סלומון, ראש מחלקת ההנדסה, מר מרום לוינסקי, נציגי העיתונות, אורחות ואורחים נכבדים: איזה תענוג לעמוד פה לפניכם היום, ולהשיק את ההישג הטכנולוגי, התחבורתי והאנושי הכביר ביותר בהיסטוריה של העיר. כשרק התחלנו במיזם הזה, רבים צחקו לנו. כבר למעלה מ-500 שנה נמשכים המאמצים לבנות רכבת קלה בפתח תקווה, ותמיד העניינים טורפדו בגלל קשיים תקציביים או בעיות לוגיסטיות..."

"או עסקאות מפוקפקות של נבחרי ציבור עם קבלנים," מלמל אחד העיתונאים אל גב כף ידו, מבלי שאיש שם לב.

."..אך הנה סוף-סוף הגיע הרגע המיוחל, ואנו עומדים לצאת לנסיעת הבכורה בקרון החדש והמשוכלל של 'התקוונית'!"

הקהל הגיב במחיאות כפיים מנומסות.

"כפי שאתם יודעים, עברנו כברת דרך ארוכה, ולא נטולת קשיים. כאשר הצעתי לפני כשנה לנצל את התשתית של מאיץ החלקיקים הגדול של פתח תקווה כדי לחסוך בעלויות, היו מדענים שהטילו ספק ביכולת של מהנדסי העיר לבצע את המשימה. אך היום יש לנו מערכת שיגור פניאומאטית לתפארת, שיכולה להביא את התושבים מקצה אחד של העיר לקצה השני תוך שניות ספורות, עם הוצאה אנרגטית מזערית! עכשיו, אני יודע מה תגידו," פרש השר את כף ידו מול הקהל במחוות פיוס, "זה נכון. היינו צריכים להקריב כמה מגרשים של מה שמכונה 'ריאות ירוקות' כדי לבנות את הרציפים המיוחדים שמעלים ומורידים את הקפסולות של הרכבת לתוך צינור המאיץ. אבל בואו ונסתכל יחד על התמונה הגדולה: האם חופן העצים והחמציצים שנאלצנו לוותר עליהם הוא לא מחיר ראוי להשגת פריצת דרך כזו? האם לתושבי העיר לא מגיעה מערכת מתקדמת ויעילה של תחבורה ציבורית? האם תפוקת החמצן הזניחה של הריאות הירוקות הללו באמת משנה משהו ברמת זיהום האוויר הנוכחית? ודאי שלא," השיב השר על שאלתו בעצמו ונופף בידו בתנועת ביטול. "תמיד יהיו אנשים שמפחדים משינוי ומהווים מכשול לקדמה. להם ולכולכם אני אומר היום – בואו ונצעיד את העיר לעידן חדש, בלי פחד, בלי חשש, ועם גאווה גדולה על ההישג הנפלא שהשגנו. רק תזכרו," קרץ השר בשובבות לעבר הקהל, "של מי היה הרעיון..."

הקהל צחק בלבביות.

"עכשיו נתכבד, אני ומזכירי האישי, יוני רווה – מה הייתי עושה בלעדיך, יוני – ביחד עם ראשת העיר, המהנדס הראשי, ו – יש לנו שני נציגים מהעיתונות?" פנה השר אל מזכירו בדאגה מעושה. המזכיר שיתף פעולה והנהן בדרמטיות. "מצוין, מצוין. לא היינו רוצים לוותר על הסיקור המאוזן והמהימן שלכם. תודה לכולכם, ושתהיה לנו נסיעה טובה!"

מחיאות כפיים ואיחולי דרך צלחה ליוו את השר ופמלייתו הקטנה אל הקפסולה של 'התקוונית', שניצבה נוצצת ומבהיקה לקראת נסיעת הבכורה שלה.

"אני חייבת לומר לך, ציקי," אמרה ראשת העיר בעת שהתיישבה במקומה בקפסולה, "היו רגעים שבהם חשבתי שזה פשוט לא יקרה."

"בחייך, נגיסט," חייך השר מאוזן לאוזן ומיהר לתפוס את המושב שלצידה, למורת רוחו של המזכיר, "קצת אמונה בצדקת הדרך, קצת נחישות, והכול מסתדר."

"וגם קצת תשלומים לאנשים הנכונים, כבוד השר?" שאלה צופית נוף, הכתבת מטעם 'המון מקומון'. "לפי רישומי העירייה, היו קצת אי-סדרים במכרזים לבניית הקפסולות, והמשרד שלך ניהל לא מעט התייעצויות סודיות עם...”

"צופית יקירתי, את מכירה אותי לא מהיום. המוטו שלי הוא ללכת תמיד בדרך הישר. אני מבטיח לך שבסוף הנסיעה אשב אִתך ועם אלכס לראיון, ותוכלו לקבל תשובות לכל השאלות. אוקיי?"

כתב 'העולם מחר' אלכס אהרונוב החליף קריצה רבת משמעות עם צופית, ושלח לה מסר מהיר באמצעות מקלדת גב כף היד שלו: "אני מניח שב'תשובות לכל השאלות' הוא מתכוון ל'תשובות לשאלות אחרות לגמרי ממה ששאלתם', כמו תמיד." – "כן, אנחנו מכירים את החומר," הקלידה צופית בתגובה, והוסיפה סמל הבעה של נחש צפע מחייך.

האחרון שנכנס לקפסולה היה מרום לוינסקי, המהנדס הראשי, חיוור וכבד ראש.

"מה אִתך, מרום," צחק השר, "אתה נראה כאילו ביטלו את תכנית הריאליטי החביבה עליך. מה זה הפרצוף תשעה באב הזה?"

"נסיעה פניאומאטית תמיד עושה לי בחילה, ציקי," השיב המהנדס. "כל הוואקום הזה הופך לי את הבטן."

"לא נורא, לא נורא," טפח השר על ברכו של המהנדס בידידות, "רק כמה שניות ואז נרד כולנו ונרים כוסית לחיים." צבע פניו של המהנדס הפך מלבן לירקרק. "אל תדבר אִתי על כוסיות, בבקשה."

הקפסולה של התקוונית התנתקה מתושבתה בקול נקישה והחלה לנוע לכיוון הצינור של מאיץ החלקיקים. המחיצה הכפולה החליקה הצידה, והקפסולה התמקמה לצד הצינור, מוכנה לדחיפה שתשלב אותה עם זרם הוואקום של מאיץ החלקיקים.

"זהו זה, אנשים," הכריז השר בעליצות, "כולם חגורים? עוד שנייה וחצי נהיה בצד השני של העיר."

מנעל האוויר נפתח בבת אחת והקפסולה הוטחה לתוך הצינור. נשמע קול יניקה עמוק שגרם למהנדס להחוויר עוד יותר, והנוסעים נצמדו אל גב המושב ללא יכולת לנוע. בליל של צבעים וצורות חלף על פניהם, מלווה בגִצים כחולים. מקץ שניות ספורות הקפסולה נבלמה באחת, וגרמה לכל הנוסעים להיטלטל במושבם ולפלוט אנחה בלתי רצונית. המהנדס לעלע בחוסר ישע ולפת את מסעד המושב שלפניו.

שניות אחדות לאחר העצירה נשמעו כמה קולות נקישה נוספים, והקפסולה נגררה באִטיות הצידה אל התא שהפריד אותה מצינור המאיץ.

"הגענו! אנחנו די קרובים לשוק, אם מישהו רוצה לערוך קניות," קרץ השר וחיכך ידיים בהנאה.

"רגע, ציקי," גמגם המהנדס, "משהו פה לא בסדר."

"אל תדאג, מרום, עוד דקה אנחנו בחוץ ותרגיש הרבה יותר טוב."

"לא, לא לזה התכוונתי. הצבע של תא ההפרדה."

"מה אִתו?"

"אנחנו צבענו אותו בכחול. עכשיו הוא אדום."

נוסעי הקפסולה סקרו את הקירות שסביבם. אכן, אדומים ולא כחולים.

"רגע, זה אומר שהגענו למקום הלא נכון? לתחנה אחרת מזו שהתכוונו אליה?" שאלה צופית בעניין רב, והחלה מקלידה במרץ על מקלדת גב כף היד שלה. "הרכבת הקלה כושלת בנסיעת הבכורה..." האירו המילים על המסך.

"לא, זה לא יכול להיות," השיב המהנדס. "כל התאים, בכל התחנות, נצבעו בכחול."

לרגע נפלה שתיקה.

"אז איך זה קרה?" שאלה ראשת העיר בהרמת גבות. "אתה המהנדס, אתה אמור להבין בזה."

"אני לא יודע. אין בתכנון אלמנט ביוכימי שמאפשר שינוי צבע, למיטב ידיעתי, אבל..."

דבריו של המהנדס נקטעו כאשר המחיצה המפרידה בינם לבין העולם החיצוני נפתחה בקול מתכתי. מיד לאחר מכן, מנגנון לחץ האוויר של דלת הקפסולה שחרר את הנעילה, והדלת החליקה הצידה. לפני שהנוסעים הספיקו לתהות מה מתרחש, פסעה לתוך הקפסולה בצעד בוטח דמות מוכרת להבהיל, לבושה בחליפת ננופיקסלים יוקרתית.

"ובכן, ציקי," פנה האיש שנכנס דרך הדלת אל שר התחבורה ההמום, "בהחלט הצלחנו לחרבן את כל העסק, מה?"

פרק שני, ובו יסופר על יד שרוחצת יד, מרכיב שגוי אחד, ואזהרה סתומה בצד

-

יוני המזכיר נופף נמרצות בלוח האלקטרוני כדי להשיב מעט אוויר לריאותיו של שר התחבורה, שנראה כאילו הוא עומד לנפוח את נשמתו בכל רגע מרוב תדהמה. אחרי הכול, לא בכל יום אדם פוגש את עצמו ברכבת. ואם זה לא היה מטריד מספיק, היה ניכר שעצמו לא ממש מרוצה ממנו.

"נו די, ציקי," פנה השר-הכפיל לבן דמותו החיוור והמתנשף, "אני כבר התגברתי על זה. קח את עצמך בידיים, בנאדם."

"איך... איך... מה..." חרחר השר המעולף למחצה, "מי אתה?"

"אני אתה. לחלופין, אתה אני. רק שאני ואתה – אנחנו – קיימים במציאויות שונות. עד כאן הכול ברור?"

יתר נוסעי הרכבת האזינו לשיחה התמוהה בשילוב של סקרנות וחלחלה. היחיד שנראה כאילו הוא מצליח להתעשת מעט היה מרום לוינסקי, המהנדס רגיש-המעיים.

"רגע אחד," אמר המהנדס בקול פחות או יותר יציב, "אתה רוצה לומר לי שעברנו ליקום מקביל?"

"זה די מובן, לא?" השיב השר-הכפיל. "למעשה אתם עדיין בפתח תקווה, רק שאתם בפתח תקווה שלנו, ולא שלכם."

המהנדס הרהר לרגע. "ובפתח תקווה הזו, החלטתם לצבוע את תאי ההפרדה של הקפסולות באדום?"

"זה מה שמעניין אותך, באיזה צבע הדלתות הדפוקות?" התפרץ אלכס העיתונאי. "איך לכל הרוחות הגענו ליקום מקביל, זה לא חשוב לך, אדוני המהנדס היקר? היית אמור לבנות רכבת, לא חללית!"

"חללית הייתה מביאה אותנו לחלל, לא ליקום מקביל," התערבה ראשת העיר, שניסתה לשמור על ארשת רגועה ככל האפשר. "אבל כן, גם אני הייתי שמחה לדעת מה בדיוק קרה כאן." היא לקחה נשימה עמוקה, בלעה את רוקה ופנתה אל השר-הכפיל.

"ובכן, נראה שאתה האדם שצריך לתת לנו תשובות, כבוד שר התחבורה. רגע, אתה בכלל שר התחבורה כאן? אם זה יקום מקביל..."

"כן, כן," השיב השר-הכפיל, "אני שר התחבורה גם כאן. למעשה לא הייתי בטוח שציקי שלכם הוא שר תחבורה. בכל מקרה, אחרי מה שהמהנדסים שלי אמרו לי לפני כמה דקות, סביר להניח שיפטרו אותי, כלומר אותנו, כי התרשלנו בתפקיד בצורה מזעזעת למדי."

השר המקורי, שהצליח בינתיים להתאושש מעט, נעץ מבט חשדני בבן דמותו. "אין לי מושג על מה כבודו מדבר. אולי בעולם שלכם התרשלת בתפקידך, אני את תפקידי שלי ממלא על הצד הטוב ביותר."

"נו באמת, ציקי," נאנח השר-הכפיל. "שכחת עם מי אתה מדבר? אתה יכול לשקר לכולם, אבל לא לעצמך. כלומר לא לי."

יוני המזכיר חש קרוע. מצד אחד, הוא חב את נאמנותו הנצחית למעסיקו הנערץ. מצד שני, הנה כאן שני מעסיקים שנראים זהים למדי. שמא יכפיל את נאמנותו ויחלק אותה לשניים?

"אולי, כדי לזרז את העניינים," הציע, "כבוד השר – זה ששייך לעולם הזה, כלומר – יספר לנו מה קרה ומה אמר המהנדס שלו? ואיך בעצם ידעתם שאנחנו נגיע לכאן?"

"הוא מופת ליעילות, הבחור הזה, מה?" צחק השר-הכפיל וטפח בעוצמה על כתפו של המזכיר. "כן, גם שלי כזה. שווה כל גרוש. טוב, הנה מה שקרה."

צופית ואלכס מיהרו להציב אצבעות להוטות על מקלדות גב כף היד, כצמד כלבי ציד שריח הטרף הגיע לאפם. כמעט וניתן היה לקרוא בעיניהם את המילים "פרס העיתונות לשנת 2514", והם לא התכוונו לפספס אפילו פסיק מדבריו של השר-הכפיל בעולם החדש והמופלא הזה.

"כפי שאתה ודאי יודע, ציקי," פתח השר-הכפיל, "אחת מהחברות שזכו במרכז להקמת הרכבת הקלה הייתה 'שמש מחוללי אנרגיה בע"מ'. אלא ש'שמש' לא שילמו לי, כלומר לנו, מספיק – שנקרא לזה 'תמריץ'? – כדי שנבטיח להם את החוזה. אז פנינו ל'נמש מחוללי אנרגיה בע"מ', החברה המתחרה, שעובדת בסטנדרטים נמוכים הרבה יותר, אבל יודעת איך להביע הערכה לדרגים בכירים על זכייה במכרזים. החפפנים של נמש בע"מ התחילו את העבודה..."

"אנשים מקצועיים ביותר," התפרץ השר לדברי כפילו, "צוות מיומן ומסור, שנבחר בקפדנות על ידי טובי המומחים ועשה לילות כימים כדי..."

"ציקי, סתום כבר," נזף בו השר-הכפיל. "בחיי, גם אני מקשקש כל כך הרבה? אשתי צודקת לגמרי, אני חייב לה התנצלות. בכל מקרה, האנשים של נמש בע"מ, שנבחרו בעיקר כי הם בני דודים מדרגה שנייה ושלישית של המנכ"ל ולמדו אלקטרוניקה בקורסים מקוונים לתלמידי בית ספר יסודי, חיפשו איך לקצץ בהוצאות. כדי שהקפסולות של הרכבת יוכלו לעבור בצינורות מבלי להיות מושפעות מהתנגשויות חלקיקים, היה צורך להקיף את כל אחת מהן בשדה אלקטרומגנטי דוחה-חלקיקים. עד כאן כולם אִתי?"

"כן, אבל התייחסנו לזה בתכניות שלנו," טען המהנדס. "זו בדיוק הסיבה שהחלטנו שמחוללי השדות האלקטרומגנטיים הוצבו בחלק האחורי של כל קפסולה, בתא רִיק נפרד שאליו ינותבו חלקיקים עודפים ואחר כך יוחזרו לזרם של צינור המאיץ."

"ובתכניות שלכם, מה הפעיל את המחוללים?" שאל השר-הכפיל.

"סוללת ליתיום-קרניום, כמובן."

"קרניום?"

"סגסוגת מוליכת על שהומצאה לפני 150 שנה, מצטיינת בהעברת אלקטרונים."

"אה, אצלנו קוראים לה שייקספיריום, על שם המדען שהמציא אותה כבר במאה ה-16, וויליאם שייקספיר. על כל פנים..."

"אבל שייקספיר היה... לא חשוב," מלמלה ראשת העיר.

"עלות הייצור של סוללת ליתיום-שייקספיריום – או ליתיום-קרניום, אם תרצו – היא גבוהה מאוד. מיזוג החומרים בצורה יציבה דורש שימוש בתהליכים יקרים ומסובכים, שהאנשים של נמש בע"מ פשוט לא רצו להיכנס אליהם."

"אז מה הם עשו?" שאל אלכס, אצבעות מקלידות במהירות הבזק.

"הם השתמשו במקום זה בסוללות שמכילות 100% שייקספיריום. כלומר קרניום."

המהנדס השתנק. "סוללה כזו מפיקה יותר מדי אנרגיה ולא מספיק יציבה! השדה האלקטרומגנטי עלול לגרום להתנהגות לא צפויה של החלקיקים, אפילו לפיצוץ גרעיני!"

"כן, וזה בדיוק מה שאמר לי מר לוינסקי שלנו כאן. הוא גילה ממש ברגע האחרון מה עשו האנשים של נמש בע"מ, והזהיר את כולנו לבל נעז לעלות על הרכבת, כי אין לדעת לאן, אם בכלל, נגיע."

"זה עדיין לא מסביר איך ידעתם שאנחנו נגיע לכאן," אמרה ראשת העיר. "נראה כאילו ממש ציפית שנבוא."

"טוב, לכל הפחות לא מאוד הופתעתי," הסכים השר-הכפיל. "לפי החישובים של המהנדסים שלנו, אחרי שהריצו שוב את הנוסחאות על בסיס שייקספיריום בלבד, התנועה של הקפסולה בצינור של מאיץ החלקיקים הייתה עשויה לגרום להיווצרות גשר איינשטיין-קוסאשווילי, כלומר מעבר בין שתי נקודות נפרדות במרחב-זמן."

"איינשטיין מה?" שאלה צופית, מבולבלת. רק זה חסר לה, לא לאיית כמו שצריך את החלק הקריטי בהסבר, דברים כאלה יכולים להרוס סקופ בלעדי.

"איינשטיין-קוסאשווילי. איך קוראים לזה אצלכם, מרום?" שאל השר-הכפיל.

המהנדס מחה את הזיעה ממצחו. "נראה לי שאתה מתכוון לגשר איינשטיין-רוזן, שמוכר גם בכינוי הפופולרי 'חור תולעת'. כן, זה הגיוני. אם הפיצוץ כתוצאה מהקרניום הטהור – שייקספיריום, אם אתה מתעקש – יגרום לקפסולה לנוע מהר מדי ולעבור את מהירות האור, ואם במאיץ החלקיקים מתרחשת במקביל התנגשות שפותחת באופן זמני שער זמן-מרחב..."

"אז זה אומר שבכל רגע יכולים להיות לנו אורחים מעולם אחר," סיכם השר-הכפיל את ההסבר. "על פי החישוב של המהנדסים, גשר איינשטיין-רוזנבוים שלכם, כלומר חור התולעת, גרם ללולאה בזמן שתביא אתכם מפתח תקווה אחת לפתח תקווה אחרת במרווחים של 15 דקות."

"אבל איך ידעת שביקום שלנו אנחנו כן נעלה על הרכבת?" שאלה ראשת העיר.

"לא ידעתי את זה ספציפית לגבי היקום שלכם, נגיסט יקירתי," השיב השר-הכפיל. "אבל אני מכיר את עצמי. ידעתי שיש סבירות גבוהה שלפחות באחד היקומים, ישנו ציקי שהיה עושה הכול בשביל להסתיר מהמהנדס הראשי שלו את העובדה שהוא שכר אוסף של חובבנים חסרי מצפון תמורת שוחד כדי לבצע עבודה שדורשת מיומנות גבוהה. הוא – כלומר אני – פשוט לא הייתי מעלה על דעתי שלרשלנות של הקבלן יהיו השלכות מרחיקות לכת כל כך."

"דבריך, כבודו," אמר השר בקרירות, "אינם אלא השמצות פרועות."

"ציקי יקירי, תעשה לשנינו טובה ורד מהעץ. אתם בצרות צרורות גם ככה. אין לי מושג אם המעבר הבא שיחול בעוד –" השר התבונן בשעונו "– ארבע דקות, יביא אתכם לנקודת המוצא, או ליקום הבא בתור."

"מה הסיכוי שנצליח לחזור הביתה?" שאלה צופית, שנמלאה פחד פתאום.

"מבחינה הסתברותית, יכול להיות שתנדדו בין פתח תקוות לנצח. אבל גם יכול להיות שתחזרו לאותו מקום. מותר לקוות, לא?" אמר השר-הכפיל בחיוך שאמור היה לנסוך ביטחון, ובמקום זאת גרם לחבורת הנוסעים להצטמרר במקום מושבם. "אה, רגע, אם אתם יוצאים לדרך, לפחות אכבד אתכם במשקה. יוני, בוא לכאן!"

אל תוך הקפסולה טיפס ועלה בצייתנות יוני-הכפיל, נושא בקבוקי משקה שאותם חילק בדממה לנוסעים. הוא היה דומה כשתי טיפות מים ליוני המזכיר שכבר ישב לצד השר, בהבדל אחד – על צווארו ענד קולר אלקטרוני עם תג זיהוי. "מס' סידורי 287562, רכוש של אחוזת חסון, כינוי: 'יוני'," ציין הכיתוב על התג.

"אני קוראת נכון?" אמרה ראשת העיר, מזועזעת כולה. "האיש הזה הוא רכוש שלך?"

"ודאי. לכל המשפחות השליטות יש עבדים. אצלכם לא?"

"בוודאי שלא!" התפרצה ראשת העיר בסלידה עמוקה, "בני אדם אינם רכוש! אי-אפשר לקנות ולמכור אותם! יש להם זכויות! זו שערורייה, אני דורשת שתפסיקו מיד את המנהג הפסול הזה!"

שר התחבורה של היקום המקביל עיקם את שפתיו בציניות. "אני מבקש להזכיר לגברתי שהיא יכולה לדרוש עד מחרתיים, אין לה שום זכויות בעולם הזה. חוץ מזה, גברת נכבדה, בעולם שלי," הצביע השר-הכפיל לכיוון ראשת העיר תוך הרמת גבות, "לך יש פי שניים יותר עבדים ושפחות מאשר לי. כך שאל תבלבלי את המוח, במטותא. לבני אדם יש זכויות... הצחקת אותי."

יוני-הכפיל סיים לחלק את הבקבוקים וחזר לעמוד ליד בעליו בהבעה אטומה.

"טוב, חברות וחברים," אמר השר-הכפיל ומחא כף, "שיהיה לכם בהצלחה, ובבקשה תנסו לא לפתוח עוד חורי תולעת, איינשטיין-קוסאשווילי אחד הוא די והותר. בוא יוני, אנחנו הולכים."

השר יצא מהקפסולה ונעלם. יוני, הכפיל-העבד, נותר עומד במקומו לשניות ספורות, ולפתע מיקד את מבטו ביוני שמהעולם האחר.

"אל תעשה את זה," אמר יוני-הכפיל ליוני המקורי, בקול חלש אך צלול. "הוא לא שווה את זה. אל."

יוני בהה בבן דמותו באלם ותדהמה. לפני שהצליח לפעור פה ולהגיב, נשמעה שאגה מבחוץ.

"יוני!! זוז כבר! נו? אתה רוצה לחטוף שוק חשמלי?"

יוני-הכפיל לבש שוב הבעה אטומה, הסתובב ויצא מהקפסולה.

דלת הקפסולה החלה להיסגר שוב, מבהירה שחלפו 15 הדקות של לולאת הקפיצה הקוונטית בין יקומים.

 "מיציקי," אמר לפתע אלכס העיתונאי.

"מה?" שאלה צופית, שנראתה על סף אובדן עשתונות.

"זה מה שכתוב על הבקבוקים. 'מיציקי, מיץ תפוחים אורגני, מיוצר ללא מגע יד עבד'. יופי של יקום, זה."

"אלכס, אל תצחק על זה אפילו."

"למה, את חושבת שבפתח תקווה הבאה יהיה יותר טוב?"

"אולי לא תהיה פתח תקווה הבאה. אולי נחזור הביתה."

"צופית, הסיכוי של זה הוא אחד לאינסוף."

דלת המחיצה החיצונית נסגרה, והקפסולה החלה במסעה האִטי לתוך הצינור של מאיץ החלקיקים.

"יוני," שאל השר תוך שהוא נועץ במזכירו מבט אלכסוני, "למה הוא התכוון, ה... אתה מהעולם הזה?"

יוני השיב במשיכת כתפיים. "באמת שאין לי מושג, כבוד השר. הוא עבד, אולי הוא חושב לברוח ומסיק שגם אני?"

"כן..." השיב השר, נשמע לא משוכנע בעליל. "בכל מקרה, בינינו יש קשר אחר לגמרי, נכון? אתה לא חושב להתפטר או משהו?"

"בוודאי שלא, כבוד השר. בוודאי שלא."

הקפסולה הוטחה לתוך זרם הרִיק, והנוסעים נדבקו שוב בחוסר אונים לגב המושב. כמה שניות של מערבולת צבעים וגִצים חשמליים לאחר מכן, כל בני החבורה ישבו בעיניים עצומות במקומם, כמעט לא מעזים לנשום.

"טוב," אמרה ראשת העיר בקול רועד אך ענייני, "שמישהו יפקח עיניים ויגיד לנו מה הצבע של תא ההפרדה."

שניות ספורות לאחר מכן, נשמע קולו של מרום לוינסקי המהנדס, "אתם יכולים לפקוח עיניים."

"אנחנו בבית?" שאלה צופית בתקווה.

פרק שלישי, ובו יסופר על הכפילה של גברת נוף, רחובות ללא מכאוב, וטוב שאינו כל כך טוב

-

עוד לפני שפקח את עיניו בפתח תקווה של היקום האחר, ידע המהנדס לוינסקי שלא הצליחו לחזור לפתח תקווה הישנה והמוכרת. ההיגיון של המקום הזה פשוט היה שונה. כמה שניות אחר כך, הגיע העיתונאי לאותה מסקנה בדיוק.

"רגע," אמר אלכס, "קודם, כשרק הגענו, ידעתי שהעיניים של כולם עצומות. איך ידעתי את זה?"

"כולנו ידענו," השיבה נגיסט.

"איך? אם העיניים של כולנו עצומות, איך ידענו שכולם עם עיניים עצומות?"

"כי..."

ראשת העיר נאלמה דום. קודם היא הרגישה שכולם מפחדים ועוצמים עיניים, אבל... איך?

דלת הקפסולה נפתחה, והמחיצה הירוקה החליקה הצידה.

"יש לי קצת בחילה," אמרה צופית.

"כן," אמר המהנדס, "ולי יש קצת פחות."

"מה אתה אומר, בעולם הזה אנשים מעבירים בחילות אחד לשני?" שאל אלכס, בניסיון לשווא לשמור על נימה מבודחת.

"לא רק בחילות," נשמע קול מוכר מבחוץ, "בואו בבקשה, צאו אלינו."

הקול היה קולה של צופית. לבה של העיתונאית הצעירה שבקפסולה החסיר פעימה. ברגליים רועדות היא קמה ויצאה כדי לפגוש את בת דמותה, ובעקבותיה שאר נוסעי התקוונית.

על רציף תחנת הרכבת עמדה צופית-הכפילה מוקפת במספר אנשים מסבירי פנים, שכולם לבושים בגלימות כחולות, ועל שרוולם הימני רקומות האותיות ש"ש בזהב.

"שלום, ברוכים הבאים!" אמרה צופית-הכפילה בחיוך חם, ולחצה את ידי הנוסעים בזה אחר זה. "אני כל כך שמחה שבאתם. אל תתביישו, בואו, תמתחו רגליים קצת. אנחנו העולם הראשון שהגעתם אליו? אתם ודאי זקוקים להסבר, אם לא ציפיתם להגיע דווקא לעיר הנפלאה שלנו."

"לא, כבר קיבלנו הסבר ביקום הקודם," הבטיח לה אלכס, "והוא לא היה נחמד כמו זה." העיתונאי התכוון לדבריו באמת ובתמים. הוא לא זכר מתי לאחרונה הרגיש כל כך טוב. "מה יש פה באוויר? אני מרגיש נפלא. אפילו הפציעה בברך שקיבלתי באימון כדור-קרח לפני כמה שנים פתאום לא מציקה לי יותר. זה משהו כאן, נכון?"

לפי ההבעה המאושרת שעל פניהם, יתר בני החבורה הרגישו פחות או יותר כמו אלכס. נגיסט ליטפה את לחייה ונזכרה באהוב שמחכה לה בבית, ומשום מה הוצפה בתחושת אופטימיות שתחזור אליו בקרוב. צופית הקלידה במבט זגוגי אותיות רנדומליות על מקלדת גב כף היד וחייכה לעצמה, כאילו כבר היה פרס העיתונות נתון בכיסה. השר חסון הרגיש כאילו זה עתה סיים נאום מלהיב לקול תשואות הקהל, והיטיב את עניבתו בהבעה חולמנית. המהנדס לוינסקי סקר בעיני רוחו את היאכטה-רחפת שרצה לקנות לעצמו כבר שנים, וכמעט הרגיש את רוח הים נושבת על פניו. יוני המזכיר ליטף באוויר כרית בלתי נראית שעליה נח ראשו של אדם שמעולם לא היה שם, והרגיש מבלי להזדקק להסבר, שבקרוב יהיו שניהם לאחד, בדיוק כפי שקיווה כל השנים.

צופית-הכפילה סקרה את הבעותיהם של נוסעי התקוונית במבט מרוצה. "אני רואה שאתם מסתגלים מצוין. קחו נשימה עמוקה... הכול רגוע, תרגישו טוב."

צופית, כשהיא עדיין מלטפת את האותיות על מקלדת גב כף היד שלה בהיסח הדעת, פנתה אל בת דמותה, "תוכלי בבקשה לספר לנו מה קורה כאן? אם זו לא חוצפה לשאול..."

"כלל וכלל לא," צחקה צופית-הכפילה. "אל חשש. מותר לשאול הכול, אנחנו לא רוצים שתפחדו משום דבר. בואו, נלך קצת ותוכלו לראות את הרחובות היפים שלנו."

החבורה פסעה מן הרציף לתוך העיר, מלווה בחבורת האנשים הידידותיים בגלימות. הרחובות היו ריקים למדי, ומעט האנשים שהתהלכו בהם שלחו חיוכים לעומתם בעיניים מאירות. חלקם נופפו לשלום בחיבה אל הדמויות בגלימה, או קראו "ברוכים הבאים!" והוסיפו "הכול רגוע, תרגישו טוב!"

"אנשים כאן כל כך אדיבים ומנומסים," נאנחה צופית בערגה, "אצלנו, רק ביום שישי שעבר מישהי חתכה אותי בתור לבית המרקחת והתחילה לצעוק שאני..."

"אין צורך לחזור על הדברים ולהעלות שוב את כל זה," קטעה אותה צופית-הכפילה, "לא חבל על העצבים? שחררי את הכעס, תירגעי."

"אז מה, כולם כאן פשוט מרגישים טוב כל הזמן?" שאלה נגיסט. "איך הצלחתם לעשות את זה?"

"למעשה, הכול התחיל בתאונה. לפני עשר שנים התרחש פיצוץ במפעל הטקסטיל של פתח תקווה, וגרם לזיהום אוויר חמור. בהשפעת הזיהום אנשים הרגישו קצת חולים – קצת כאבים בכל מיני מקומות, חולשה כללית. בבדיקות שערכנו גילינו שכולם החלו להפגין יכולת אמפתית מועצמת ופעילות גלי המוח של התושבים השתנתה לחלוטין. התוצאה היתה שהם החלו לספוג ולאזן אוטומטית את הכאבים והתחלואים של אנשים שמסביבם."

"רגע – זיהום אוויר שהשפיע על פעילות המוח? כלומר, שינה את תפקוד הנוירונים? זה נשמע כמו תוצאה של קרינה מייננת. מה בדיוק היה לכם שם, במפעל הטקסטיל?" שאל המהנדס לוינסקי בחשדנות.

"טקסטיל, כמובן," צחקה צופית-הכפילה, וטפחה בחביבות על גבו של המהנדס. "טקסטיל שמטופל בטכניקות מיוחדות, במיכשור המתקדם ביותר. אל דאגה, כל אמצעי הזהירות ננקטו כדי שזיהום כזה לא יקרה שוב." נראה שההסבר הניח את דעתו של המהנדס, והבעתו החשדנית התפוגגה.

"אז כולם הפכו לחולים בבת אחת?" שאל אלכס.

"בהתחלה כן, אבל ככל שהזמן חלף, המחלות והכאבים שהיו התפזרו בין יותר ויותר אנשים, והתוצאה הייתה שבממוצע, כולם הרגישו הרבה יותר טוב. אלה שהיו בריאים לחלוטין הרגישו הצקה קטנה של כאב או מחלה, לא משהו שמפריע יותר מדי – ואלה שהיו חולים אנושות או סבלו מכאבים כרוניים קיבלו גוף חדש לגמרי, עם מידה מינימלית של כאב, שמאפשרת להם לחיות בשלווה ובנוחות. לכן כולנו משתדלים תמיד להיות במצב הטוב ביותר האפשרי, כדי שכולנו נרגיש טוב."

"זה נפלא," דמעות נקוו בעיניה של צופית. "כולם חולקים בעול הכאב, כולם סובלים רק טיפה כדי שיוקל לסובלים באמת... זה הדבר הכי נפלא ששמעתי אי-פעם," התייפחה העיתונאית הצעירה.

"די, די, תירגעי," אמרה לה בת-דמותה, והניחה יד מנחמת על כתפה, "זכרי שאנחנו גם חולקים רגשות, ואם תתרגשי יותר מדי, כולנו נתרגש אִתך." צופית-הכפילה הגישה לצופית ממחטת נייר, וזו מחטה את אפה ברעש.

"גם הרגשות מועברים ביניכם?" תמה השר.

"ודאי."

"אז אם מישהו מפסיד במשחק כדור-קרח ומתעצבן, כולם מרגישים את זה?" התלוצץ אלכס.

"אף אחד לא מתעצבן, כי אין משחקים כאלה. הוצאנו מחוץ לחוק את התחרויות, המשחקים, המבחנים וכל דבר אחר שיכול לגרום לתחושת החמצה, אכזבה וכדומה. למה שכולנו נסבול?"

"אבל זה אומר שאין גם חינוך למצוינות, או הישגיות, או... אנשים לפעמים טובים יותר מאחרים בדברים מסוימים. אין להם הזדמנות להצטיין בתחום שלהם?" שאלה נגיסט, מוטרדת מעט.

"אני מרגישה שזה מציק לך. תביני," אמרה צופית-הכפילה בנועם, "חשוב לנו יותר מכל לשמור על איזון. זה בעצם התפקיד שלנו," אמרה והחוותה לעבר שאר לובשי הגלימות הכחולות.

"מה המשמעות של האותיות שעל השרוולים שלכם?" שאל המהנדס.

"ש"ש – שומרי שלווה," השיבה צופית-הכפילה. "אנחנו עוזרים לכל מי שמרגיש משהו רע לחזור ולהרגיש טוב, למען כולנו."

"ומה אם זה לא אפשרי?" שאל יוני. "לפעמים יש עצב או צער שהוא בלתי נמנע."

"אין אצלנו דברים כאלה," אמרה צופית-הכפילה בשכנוע גמור.

"בטח שיש," השיב יוני. "דברים משתבשים, אנשים עושים טעויות, וחשים צער או אשמה. מה הם אמורים לעשות במקרה כזה?"

"אנחנו מטפלים בזה. לדוגמה, לפני כמה חודשים שלחו לכאן צוות של מהנדסים כדי לבנות את הרכבת. אחרי האסון, העיר כולה כוסתה בכיפה בלתי חדירה כדי שהזיהום לא יתפשט לערים אחרות. המהנדסים לבשו חליפות בידוד מיוחדות כדי שלא יושפעו מהאוויר, אבל החליפה של אחד מהם לא הייתה תקינה ואוויר חדר פנימה. הרגשנו את רגשות האשם שלו, והוא התוודה שהם מתכוונים להשתמש בסוללות בובמארליום טהורות במקום ליתיום-בובמארליום בקפסולות של הרכבת. כך עצרנו את האסון לפני שהתרחש."

"בובמארליום?" שאלה נגיסט בחוסר אמון.

"על שם המדען בוב מארלי, שגילה את התרכובת של..."

"כן, הבנתי," מלמלה נגיסט.

"אז מה עשיתם?" שאלה צופית. "רגשות האשמה שלו ודאי הפריעו לכולם."

"הפריעו מאוד. לכן עזרנו לו להמשיך הלאה."

"הלאה לאן?" שאל אלכס. "לעיר אחרת?"

"לא, הוא רצה להישאר כדי לכפר על מעשיו, אבל התקשה להסתגל", השיבה צופית-הכפילה. "אז יש לנו דרכים לטפל במצבים כאלה. הנה, תראו," אמרה והרימה את ידיה. לחרדתם של בני החבורה, לחיצה קלה על הזרת שחררה עשרות מחטים זעירות מכרית כף היד שלה, והעניקה לה מראה של קיפוד כסוף משונה.

"בידיים של שומרי השלווה מותקנות מחטים עם חומר הרגעה, כדי שנוכל להקל על התושבים ברגעים הקשים. במקרים נדירים, כמו של המהנדס ההוא, אם מישהו מסרב להשתחרר מתחושת עצב או אשמה, אנחנו יכולים לנסות להרגיע אותו, לטובת כולנו. אל דאגה, המחטים כל כך קטנות שאפילו לא מרגישים כשהן חודרות לעור."

תחושת האופוריה שחשה צופית החלה מפנה את מקומה לגל של אימה קרה.

"אבל ההשפעה היא זמנית, נכון? מה אם זה עובר ומישהו עדיין לא מתגבר על הרגשות שלו?" שאל אלכס.

"אז," השיבה צופית-הכפילה, ולחצה על אגודלה, "יש חומר אחר שאפשר להשתמש בו, שפותר את הבעיה אחת ולתמיד."

"כ-כ-כלומר, אתם הורגים...?" גמגמה צופית.

"הרג זו מילה קשה. אנחנו מעדיפים לראות את זה כהענקת שלווה נצחית. זכרי שכולנו מרגישים הכול ביחד, ואם מישהו גורר את כולנו למטה, חשוב שנוכל להגן על עצמנו. אנחנו רק חושבים על טובת הכלל."

יוני, שהבין שבקרוב מאוד יוצפו כל בני החבורה בתחושות שתושבי המקום לא יראו בעין יפה, בדק את שעון העצר שעל הלוח האלקטרוני שלו. הוא אחז בזרועה של העיתונאית שהדם הלך ואזל מפניה במהירות מדאיגה.

"צופית, אני חושב שכדאי שנחזור לקפסולה. הקפיצה הבאה שלנו היא בעוד שלוש וחצי דקות."

חבורת הנוסעים החלה מתקדמת בחזרה אל רציף הרכבת, תוך שהם מנסים להאיץ את צעדיהם ולא לחשוב או להרגיש שום דבר, עד שהגיעו לקצב ריצה של ממש. שניות ספורות לפני שהצליחו להגיע לפתח הקפסולה, שומרי השלווה חסמו את דרכם של צופית ויוני והקיפו אותם מכל עבר. צופית נצמדה ליוני בבעתה.

"אני לא יודעת על מה את חושבת, אבל זה ממלא אותך בתחושת אשמה קשה," אמרה צופית-הכפילה, "אני מרגישה את כאב הלב שלך. למה שלא תתני לנו לעזור לך? חבל שתסבלי, ושכולנו נסבול ביחד אִתך."

"תקשיבי לי טוב," השיב לה יוני בתקיפות, "בעוד פחות מדקה הרכבת הזו יוצאת לדרך, עם כולנו עליה, ולא נגרום לכם יותר לשום בעיות ושום תחושות אשמה. הבנת?"

"אין צורך לכעוס." חייכה אליו צופית-הכפילה. "רק רצינו לעזור. אנשים כמוכם, בלי שמץ של שליטה ברגשות, ממילא לא היו מחזיקים מעמד בפתח תקווה שלנו. כפי שראיתם, כבר הצלחנו להעניק שלווה נצחית לכל האנשים שערערו את האיזון בעיר שלנו עם רגשות לא טובים."

"יופי. אז תישארו רק מאה אנשים מצִדי, ותחייכו אחד אל השני כל היום ותרגישו נפלא עם עצמכם. קדימה, כולם, להיכנס לקפסולה," הכריז יוני באסרטיביות בלתי אופיינית. בני החבורה, שלא היו זקוקים להזמנה נוספת, מיהרו לטפס פנימה. יוני נכנס אחרון, מושך אחריו את צופית, שפניה היו חיוורים כסיד. שניות ספורות לאחר שנכנסו החליקה למקומה דלת הקפסולה השקופה, וחצצה ביניהם לבין שומרי השלווה, שהמשיכו לעמוד על הרציף באגודלים שלופים וכפות ידיים מנצנצות באור השמש מעשרות מחטים קטנטנות.

המחיצה החיצונית החלה להיסגר, ומחתה את המראה המבעית האחרון של עיר השלווה הרצחנית.

הנוסעים התיישבו במקומותיהם, מתנשפים ומותשים, וניסו לא להביט זה בזו. לבסוף אמרה צופית בקול רועד, "תודה, יוני. עוד כמה דקות והם היו הורגים אותי."

"על לא דבר," השיב יוני. מיד אחר כך הוסיף, "האמת היא שחששתי שהם מרגישים אשמה של מישהו אחר." המזכיר נעץ מבט במעסיקו. "הרי ידעת על החומר בסוללות. לא הרגשת קצת אשמה כשהיא – הצופית האחרת – דיברה על זה?"

"ודאי," מיהר השר להשיב, "כמובן שכן! אין לי מושג למה היא נטפלה דווקא לצופית שלנו."

"כי זה מגיע לי," אמרה צופית בקול נכאים. "גם אני ידעתי."

"מה ידעת?" שאל אלכס.

"על סוללות הקרניום. אחד מהבנאים גילה לי. חשבתי" – קולה נרעד – "חשבתי שתהיה תקלה שולית כלשהי, שהרכבת לא תצליח לצאת מהתחנה הראשונה, ואז יהיה לי..." היא בלעה את רוקה, "יהיה לי סקופ בלעדי."

"אני לא מאמין," קרא אלכס, "סיכנת את החיים של כולנו בשביל ידיעה מחורבנת? כמה זמן אנחנו מכירים, צופית? לא חשבת לומר לי משהו? להזהיר? היינו צריכים להשאיר אותך שם וזהו." הוא קם ממקומו מרוגז כולו, והתיישב הרחק מצופית, שהחלה שוב לבכות.

"היא לא אשמה יותר מהשר חסון, שלא רק ידע על כך אלא גם גרם לזה לקרות," הזכירה נגיסט.

"לא היה לי מושג שזה מה שיקרה!" ניסה השר לגונן על עצמו. "אני לא פיזיקאי, מנין לי לדעת איך החומר יגיב...?"

"בעוד כמה שניות אני צריך שוב להילחם בבחילה בלתי נסבלת, אכפת לכם לחכות עם המריבות וההאשמות עד שנגיע הביתה?" היסה המהנדס לוינסקי את כולם.

"אם נגיע הביתה," לחשה צופית, ודמעה חמה נטפה על מקלדת גב כף היד שלה. "אלכס, אני כל כך מצטערת..."

פרק רביעי, ובו יסופר על קיום-לא-קיום, סדר עדיפויות עקום, וניסיון לשיקום

-

"אוף, הקפיצה הייתה הפעם ממש קשה. אני עדיין רואה אורות מרצדים מול העיניים," אמרה ראשת העיר בפרצוף מכורכם ושפשפה את עיניה.

"כן, גם לי יש קצת ריצוד בשדה הראייה," השיב המהנדס לוינסקי, ומצמץ בכוח מספר פעמים. מסביבם עלו המהומי הסכמה, כאשר כל הנוסעים שפשפו את עיניהם בניסיון להיפטר מהגִצים הצבעוניים המקפצים מולם.

"אני מציע שנצא קצת לאור השמש," רטן אלכס, ופסע החוצה בצעדים גסים תוך שהוא מפנה עורף לצופית.

"חכה רגע," קרא אחריו השר, "מה אם יהיו פה שוב אנשים שינסו להרוג אותנו?"

"אז נזרוק עליהם את צופית ונברח," נשמע קולו של אלכס מבעד לפתח. "כמה גרוע יותר זה כבר יכול להיות? נמאס לי כבר להיות תקוע בחבית המעופפת הזו עם כולכם. תפסיקו להיות פחדנים וצאו כבר."

הנוסעים הנזופים קמו ויצאו בדממה בזה אחר זה. נגיסט התעכבה לרגע כדי ללחוץ קלות את כתפה של צופית, ולחשה אליה, "אל תדאגי. הוא יסלח לך בסוף."

"איך את יודעת?" שאלה צופית ומשכה באפה.

"כי זו את," חייכה אליה ראשת העיר, ואז שילבה את זרועה בזו של העיתונאית והוליכה את שתיהן החוצה אל הלא ידוע.

העולם שנגלה לעיניהם נראה שגרתי למדי. רציף תחנת הרכבת המה מאנשים הולכים לפה ולשם, מי בחופזה ומי בנחת. אישה אחת הוליכה תינוק בעגלה, והתינוק צחק אליה ונופף ברעשן. אישה אחרת חצתה את הרציף בריצה קלה, נושאת תיק מסמכים ומציצה בשעונה. גבר מזדקן התיישב על ספסל, הוציא מכיסו מקטרת אלקטרונית והפריח כמה בועות כחולות של תמיסת ניקוטין. כלב קשור ברצועה ומשרבב-לשון טפף בצעד קל אחרי בעליו, בחיוך האופייני לכלבים מלחיתים.

"נראה שנחמד פה למדי," אמרה ראשת העיר בזהירות המתבקשת. "אבל אני עדיין רואה ריצודים מול העיניים. מקווה שלא נגרם נזק לרשתית."

"גם אצלי אותו הדבר," אמר השר, ושפשף את עיניו לשווא. "כולם נראים לי מרצדים כמו מסך מחשב מקולקל."

"נראה לי שנקפיד לעצום עיניים בקפיצה הבאה," סבר המהנדס לוינסקי, "ליתר ביטחון. אי-אפשר לדעת מה..."

המהנדס השתתק באחת. המראה של אנשים המתרוצצים לפה ולשם בתחנת הרכבת התפוגג לפתע, וכל האנשים הופיעו שוב במקום אחר לגמרי מזה שהיו בו לפני כן. נוסעי התקוונית בהו בתדהמה ברציף הרכבת, שעליו החלה שוב אותה התנועה שראו אך לפני כמה שניות: אישה מוליכה תינוק צוחק בעגלה; אישה חוצה בריצה עם תיק מסמכים ומציצה בשעון; גבר מזדקן מתיישב על ספסל, מוציא מקטרת ומפריח בועות כחולות; כלב חייכן טופף קשור ברצועה.

"כולם ראו את זה? בבקשה תגידו לי שכולם ראו את זה וזו לא רק אני," נאנחה ראשת העיר ועיסתה את רקותיה הדואבות. "לכולם היה דז'ה-וו בבת אחת, נכון?"

"אה... כן, נראה לי שכולנו ראינו את זה," השיב אלכס, עיניו מתרוצצות מצד לצד ומנסות לקלוט כמה שיותר מהמתרחש. ואז –

"זה שוב קרה," אמרה צופית. "תראו."

היא צדקה. כמה שניות לאחר מכן, הסצנה חזרה על עצמה: אישה עם תינוק בעגלה, אישה רצה עם תיק מסמכים, גבר מזדקן מפריח בועות כחולות ממקטרת, כלב משרבב לשון חוצה את הרחבה בטפיפה קלה. החבורה עמדה ללא ניע והסתכלה במחזה, בציפייה לרגע שבו ההתרחשות תחזור שוב לנקודת המוצא. ואכן, מספר שניות לאחר מכן, זה קרה שוב: אישה, תינוק, תיק, בועות, כלב.

"זו לולאת הולוגרמה!" קרא המהנדס לוינסקי בהקלה. "כל מה שאנחנו רואים הוא הדגמה של תרחיש באמצעות הולוגרמה שחוזרת על עצמה כל עשר שניות. זו גם הסיבה שהם מרצדים, זה לא בגלל העיניים שלנו."

"אבל העיניים שלנו הציקו לנו עוד לפני שיצאנו מהקפסולה," הזכירה לו צופית. לאחר רגע הוסיפה, "בעצם, גם אתה נראה לי מרצד בדיוק כמוהם. אולי זו השתקפות של משהו?"

המהנדס לוינסקי הרהר לרגע, והתבונן בחברי קבוצתו. כן, כולם עדיין נראו מרצדים, כמו ההולוגרמות. פתאום, בהבזק השראה פתאומי, הבין בדיוק מה התרחש. זה בלתי נתפס, אבל כשיש אינסוף אפשרויות של עולמות מקבילים, בהחלט ייתכן שיש עולם אחד שבו...

"אנחנו הולוגרמות," אמר המהנדס בשקט, כאילו לעצמו. הוא הניע את ראשו מצד לצד, כמתקשה להאמין לדברים שיוצאים מפיו. "בעולם הזה, אנחנו הקרנה גרפית של הדמויות של עצמנו."

"ידידי היקר, יצאת מדעתך סופית?" אמר השר חסון. "איך ייתכן שאנחנו הולוגרמות? אנחנו הולכים וחושבים ומדברים..."

"ומרצדים," מלמל המהנדס.

"בסדר, אבל אנחנו עדיין שולטים בפעולות שלנו. לא?"

"תן לי יד," אמר המהנדס.

"מה?"

המהנדס הושיט לעברו את ידו הימנית. "שתוק ותן לי יד."

שר התחבורה ירה במהנדס מבט חמוץ, אך ציית לפקודתו והושיט את ידו ללחיצה. אצבעותיהם של המהנדס והשר החליקו זו לתוך זו כאילו היו אוויר, ולאחר כמה ניסיונות כושלים ליצור מגע, השר הוריד את ידו באִטיות ונאלץ להודות בבלתי ייאמן.

"אני לא מרגיש אחרת," אמר אלכס. "ובכל זאת אני לא ממש קיים. זה מוזר."

"התודעה שלך עדיין קיימת," הסביר המהנדס, "הגוף הגשמי שלך פשוט עשוי מחלקיקים אחרים. אתה מורכב עכשיו מפוטונים, לא ממולקולות. אין לך מסה."

"תודעה יכולה להתקיים בלי מסה?"

"מסתבר," משך המהנדס בכתפיו, "אני חייב לומר שלמרות שזה מפחיד, אני לומד כאן הרבה מאוד."

"לאן בעצם הגענו?" שאלה ראשת העיר. "כל היקום הזה הוא הולוגרמה אחת גדולה?"

"נראה שאנחנו נמצאים בתוך דגם הולוגרפי של הרכבת, אולי חלק מדגם של העיר כולה," שיער השר.

כל בני החבורה נעצו בו מבט מופתע. השר בדרך כלל לא היה מקור למידע חשוב. או מדויק.

"יש לי דגם הולוגרפי של מועדון הקאנטרי שלי על השולחן במשרד," הסביר השר, וכולם הנידו בראשם בהבנה.

"אז כל מה שצריך לעשות זה לחכות לקפיצה הבאה, בתקווה שבעולם הבא נחזור לגוף הגשמי שלנו?" שאלה צופית.

"נראה לי," חכך המהנדס בפדחתו, "אם כי מוזר לי שיש עולם שלם שכולו הולוגרמות ואין בו בכלל..."

שאגה אדירה קטעה את דבריו של המהנדס והרעידה את כל בני החבורה.

"מיכל! מיכל!! תעשי לי טובה, תקראי שוב לבחור מהמחלקה הטכנית! הדגם של הרכבת שלי השתגע, יש פה קבוצה של אנשים שלא זזים בכלל. איפה הוא למד מחשבים, הטמבל הזה?"

הקול היה קולו של אלכס, בעוצמה גבוהה פי עשרות מונים. נוסעי התקוונית נשאו עיניים למעלה בחשש. מעליהם היתמר אלכס-הכפיל, בשר ודם וענק כמו גורד שחקים. אותו ענק נשען קדימה על קצה השולחן – שמסתבר שהדגם ההולוגרפי היה מונח עליו, והם בתוכו, כחלק מהצגת התכלית של הרכבת.

צופית אזרה לפתע אומץ וצעקה בכל כוחה: "הי! אלכס!! אתה שומע אותי?"

אלכס-הענק סקר בתמיהה את דגם הרכבת, מקמט את מצחו, ומחפש את המקור לציוץ המוזר.

"אלכס!!! תסתכל לכאן, ליד הקרון של הרכבת!" נפנפה צופית נמרצות בזרועותיה.

עיניו של אלכס-הענק התמקדו בצופית, בהבעה משתאה. לאחר כמה שניות נמתח חיוך על פרצופו, והוא פרץ בצחוק מהדהד ורועם כל כך, שכל בני החבורה נאלצו לתחוב אצבעות לאוזניהם.

"לא נכון! את צוחקת עלי! חשבנו שאולי יש סיכוי קלוש שיהיה איזה יקום שבו אנשים יהיו טיפשים מספיק בשביל לנסות את הרכבת הזו, אבל... באמת? אני לא מאמין, איזה טמבלים אתם," געה אלכס-הענק בצחוק וטפח על ירכו, פעולה שגרמה לכל השולחן להזדעזע, ועמו חבורת הנוסעים.

"זו הייתה תקלה," שאג לעברו השר, "לא ידענו שזה מה שיקרה!"

"מה אתה אומר," ניסה אלכס-הענק להחניק את צחוקו, "רגע, שנייה, אני מכיר אותך. ציקי! מה אתה עושה על הרכבת? בחיים לא הייתי שולח אותך לסקר את נסיעת הבכורה, גם אם הייתה אחת כזו."

"לסקר? מה זאת אומרת, בעולם הזה אני עיתונאי?" שאל השר.

"ברור," השיב אלכס-הענק, "אתה הכתב שלי לענייני פלילים. כלומר, כשאתה לא עסוק בלהיות מכור לכדורי הרגעה ולפספס דדליינים. בלי העוזר שלך, יוני, לא היית מצליח לכתוב ארבע שורות ברצף. הי, גם לכם יש יוני!" צחקק הענק ונפנף לשלום ליוני ההולוגרמה. "גם אותך הוא משגע, המסומם המטורלל הזה?"

"רגע, אתה מנהל את העיתון?" קרא אליו אלכס. אלכס-הענק התבונן בו בתשומת לב.

"איזה מוזר לראות את עצמי כל כך קטן. כן, אני העורך הראשי. ואתה?"

"כתב לענייני ממשלה," השיב אלכס.

"ממשלה?" שאל אלכס-הענק. "מה זה?"

"השלטון המרכזי, הגוף שמנהל את המדינה," אמר אלכס לכפילו הענק, "מה יש אצלכם במקום ממשלה?"

"מה זאת אומרת? יש אותנו."

"אתם עיתון. אתם מדווחים על חדשות, לא קובעים מדיניות," תהה אלכס.

הענק צחק שוב בקול רם כל כך, שאוזניה של צופית צלצלו.

"דיווח על חדשות הוא אולי 10% ממה שאנחנו עושים. איך אתה חושב שעצרנו את הרכבת לפני שקרתה התקלה? החלפנו את סוללות הליתיום-סטאליניום בסוללות סטאליניום טהור, ואז הכרזנו שהמהנדסים עשו טעות איומה ורק בזכות החשיפה של העיתון ניצלנו מאסון נוראי. המהנדסים קיבלו שכר בשביל ה'טעות', כמובן. הרייטינג שבר כל שיא, אני אומר לך."

"ואתה לא חושב שאתה חייב לציבור את האמת?" צעק אלכס, יותר מתוך רוגז מאשר כדי להגיע לאוזניו של בן דמותו המפלצתי. "לא אכפת לך למכור להם אשליות? איפה היושרה שלך?"

"הציבור מטומטם. איך הם יֵדעו מה לעשות עם עצמם ועם החיים שלהם אם לא נגיד להם מה חשוב ומה לא? אם לא נכוון אותם למקומות הנכונים? בחייך. אתם בעולם שלכם באמת יושבים ומחכים שמשהו יקרה ורק אז מדווחים עליו? זה פתטי," ירק אלכס-הענק. "אנחנו יוצרים את העולם שלנו. אנשים שקוראים ורואים את מה שאנחנו משדרים לומדים איך להתנהג ומה לחשוב. כל השאר זה בירוקרטיה, ובשביל זה יש פקידים אפורים שעושים מה שאנחנו אומרים להם, אחרת הם לא יקבלו פרסום. ואם הם לא יקבלו פרסום, אין להם זכות קיום, והם יודעים את זה. אם אנחנו לא מפרסמים את זה – זה לא קרה. זה מה שהציבור יודע, וזה כל מה שאכפת לו."

"אלכס!" נשמעה צעקה מבחוץ, "אני צריך משהו לסגור את הפינה של חדשות מהעולם. אולי רעידת אדמה ביפן?"

"עשינו אחת בשבוע שעבר," קרא בחזרה אלכס-הכפיל, "צריך מקום אחר."

"טנזניה?" שאל הקול.

"מעולה. רק עשה לי טובה, תוודא שיש לפחות כמה מאות הרוגים, אחרת זה לא מעניין אף אחד," קרא אלכס-הכפיל לעבר עמיתו, ואז החזיר את פניו אל חבורת הנוסעים.

"תשמעו, אמנם אנחנו בדרך כלל יוצרים חדשות ולא מדווחים עליהן, אבל חבל לפספס את המקרה שלכם. נציג את כולכם כבר במהדורה הבאה: 'הוכחה מעולם אחר לתושייה ואומץ הלב של כתבי העולם מחר!' אחרי זה סבב של שאלות ותשובות עם התקשורת הבינלאומית, ונראה לי שנשדר את הדגם של הרכבת בשידור חי לכל העולם, 24 שעות ביממה. אין לכם בעיה עם מצלמות בכל מקום, נכון? אם כבר הפכתם לכלום, לפחות תהיו מפורסמים," אמר אלכס-הענק בחיוך מכוער.

"אין לנו שום כוונה להישאר כאן ולהפוך לכותרת הראשית שלך," התרגזה ראשת העיר, "הרכבת הזו תצא שוב לדרך בעוד..."

"עשר דקות בדיוק," התפרץ השר לדבריה, מסתכל על הלוח האלקטרוני של עוזרו. "ואין סיכוי שאיש המה-שמו הטכני שלך יספיק לעצור אותנו עד אז."

"נחיה ונראה, ציקי, נחיה ונראה. אני לא יודע מי אתה חושב שאתה בעולם שלכם," גיחך לעברו אלכס-הענק, "אבל בעולם שלי, אתה לא מתעטש בלי רשות מהעורך הראשי שלך. עשר דקות, אמרת? תוך חמש דקות אני מסדר שתרקדו פה במעגלים, בדיוק איך שאני רוצה. תגידו יפה שלום לחיים הקודמים שלכם," התיז הענק ויצא מהחדר ברעש. כמה שניות אחר כך שמעו אותו הנוסעים צועק הוראות לכפופים לו.

"ציקי," אמרה ראשת העיר, "בחיים שלי לא חשבתי שאהיה אסירת תודה על היכולת שלך לשקר בלי להניד עפעף."

"אין בעד מה," השיב השר.

"אז זה לא עשר דקות?" שאלה צופית.

"לא, עכשיו זה כבר זה פחות מדקה," השיב השר, "רק רציתי שהוא יֵצא מכאן כדי שנוכל לברוח. קדימה, אין לנו זמן לבזבז."

יוני נעץ במעסיקו מבט גאה, ואחר כך הסיט את עיניו לקרקע וניסה לכבוש את חיוכו. המספרים שעל הלוח האלקטרוני שבידו המשיכו בספירה לאחור: 40... 39... 38...

כאשר כולם כבר ישבו לבטח בתוך הקפסולה, צופית עשתה משהו שלא עשתה כבר שנים, ואמרה בקול: "כיבוי." מקלדת גב כף היד שלה הבהבה ואז כבתה. היא כל כך התרגלה לאותיות המאירות, שכף ידה נראתה לה עירומה בלעדיהן.

לפתע כף היד החשופה והמבוישת כוסתה בכף יד אחרת, שניסתה לאחוז בה, אך חלפה דרכה, באותו ריצוד מוכר. צופית הרימה את מבטה ונתקלה במבטו של אלכס, רך ואוהד בהרבה משהיה רק לפני רבע שעה.

"את חושבת מה שאני חושב?"

"ברגע שנחזור הביתה, שנינו מתפטרים?"

"בדיוק."

דלת הקפסולה נסגרה ואחריה המחיצה החיצונית. בני החבורה נאנחו לרווחה, שמחים לעזוב את קיומם המרצד מאחור, ביחד עם התכנית להפכם למופע קרקס מציצני.

"על דבר אחד אני בכל זאת קצת מצטער," ציין המהנדס לוינסקי.

"מה זה?" שאלה ראשת העיר.

"להולוגרמות אין בחילות," השיב המהנדס בחיוך.

פרק חמישי, ובו יסופר על בעלי שפמים, היסטוריית אימים ופתרון קסמים

-

הגץ החשמלי האחרון של הקפיצה מעולם ההולוגרמה התפוגג ונעלם, ועִמו גם תקוותם של נוסעי הרכבת לראות את הקירות הכחולים המוכרים של תא ההפרדה. למעשה, לא היה ברור כלל מה הצבע של הקירות. ניכר שהם נצבעו לפני אי-אלו שנים בגוון כהה כלשהו, אך הקירות נשחקו והחלידו במידה כזו, שלא הייתה שום אפשרות לזהות בהם צבע.

"ובכן," ציין המהנדס ביבושת, "נראה שבעולם הזה כישורי התחזוקה של מפעילי התחבורה הציבורית שואפים לאפס."

"בניגוד לכישורי התחזוקה שלהם אצלנו, אתה מתכוון?" קינטר אלכס, ושילב את אצבעותיו באלה של צופית, שסוף-סוף הפכה למוחשית מספיק לצורך גיפופים. "ביקרת לאחרונה בתחנה המרכזית בפתח תקווה?"

"לא," גיחך המהנדס, "אני מעדיף לנשום אוויר שלא עשוי מפתיתי צמיגים מתפרקים."

דלת הקפסולה נפתחה ואחריה דלת המחיצה החיצונית, חורקת וגונחת כאילו ציריה לא זכו לשימון זה עידן ועידנים.

"אולי פשוט נישאר כאן רבע שעה, ונחכה לקפיצה הבאה?" הציעה נגיסט. "אנחנו לא חייבים לצאת."

"זה נכון," הסכים השר, "חבל להסתכן שלא..."

רעש קל מכיוון הפתח קטע את דבריו של השר. לעיני הנוסעים התגלה חתול, מטופח למראה, פרוותו טלואה שחור על גבי לבן. הלה נעץ מבט סקרני בנוסעים וליקק את אפו, קצה זנבו מתפתל לסימן שאלה פרוותי. לפני שהספיק מי מהם להגיב, החתול קפץ בחזרה החוצה וטפף לדרכו.

"איזה חמוד!" חייכה צופית, "איכשהו, זה נותן לי הרגשה טובה לגבי העולם הזה."

"כן, אני מבין למה את מתכוונת," הסכים יוני. "אולי בכל זאת נציץ קצת מסביב?"

אלכס וצופית, עדיין מחזיקים ידיים, הובילו את החבורה אל מחוץ לקפסולה. להפתעתם, המראה שנגלה לעיניהם לא היה רציף רכבת מתוחזק בצורה גרועה כמו הצינור עצמו, אלא אולם מבריק ומרשים, מחולק למפלסים, עם תקרה גבוהה מאוד. האולם היה גדוש במסכי מגע שעליהם סמלים גדולים, עם שורות של קוד לא מוכר שרצו על גבי צגים תלויים בגובה רב.

על דרגש נמוך בקצה האולם רחב הידיים ישב קרקל, ציצות אוזניו השחורות רוטטות, והעביר את כפתו בעצלתיים על מסך המגע שלפניו, כשהוא גורר סמלים גרפיים משונים לפה ולשם. למשמע צעדיהם, הפנה היצור את ראשו האצילי לכיוון החבורה המתקרבת ורחרח את האוויר באף רוטט וקטיפתי. הנוסעים החלו לבצע נסיגה טקטית בחזרה לקפסולה, בלי להסיר את עיניהם מפרצופו של הקרקל.

"חבל, הוא באמת יפהפה," נפעם יוני, תוך כדי הליכה אִטית אחורה. "היה לי פעם חתול שאהב לשחק עם מסך המגע בדיוק כמוהו. הייתי שמח להתכרבל אִתו לליטופים, אם לא הייתי מפחד שהוא יאכל אותי."

"רב תודות לך," השיב לו החתול הגדול בקול משועשע, והשעין את סנטרו על כפתו. "כבר אכלתי הבוקר. לגבי הליטופים – אולי כדאי שנכיר אחד את השני קצת יותר טוב לפני זה?..."

בני החבורה בלמו את תנועתם באחת.

"החתול - - הזה - - מדבר," פלטה צופית, ומיד סכרה את פיה בידה, כשהבינה שהקרקל מבין כל מילה שלה.

"כן," השיב הקרקל וניתר בגמישות מהדרגש ארצה. "אני מסיק שזה יוצא דופן בעינייך?" בכמה דילוגים מהירים גמא את המרחק בינו לבינם, והטה את ראשו הצידה בעודו סוקר את בני החבורה בעניין. "חתולים אצלכם לא מדברים? כמה מוזר."

"ציפיתם לנו?" שאל המהנדס, ומיד התעטש. "סלח לי, אני אלרגי לחתולים."

"כן, זה נפוץ בקרב בני מינך. פתרנו את הבעיה הזו," אמר הקרקל, פנה אל אחד ממסכי המגע ולחץ עליו. מתחת למסך המגע נפתח מגש מתכת ועליו חפץ קטן ועגול בצבע חום כהה.

"הנה, תאכל את זה," הצביע הקרקל לכיוון החפץ בכפתו. "זה ירפא את האלרגיה."

"זה... כדור שוקולד?" השיב המהנדס, נוטל את הכדור ומרחרח אותו.

"כן," השיב בן שיחו המשופם, "גילינו שהרבה יותר קל לתת לבני אדם תרופות אם זה מגיע בתוך אוכל שהם אוהבים."

המהנדס חייך לעצמו, ולעס את כדור השוקולד להנאתו. תוך שניות ספורות אכן הרגיש הרבה יותר טוב.

"על כל פנים," המשיך הקרקל, "לא בדיוק ציפינו לבואכם, אבל הפרופסור ואני שיערנו שזה עלול לקרות ביום מן הימים. צינור המאיץ הזה נטוש כבר אלפי שנים, ולמעשה השארנו אותו כאן כסוג של אתר הנצחה, עדות לשיא ההתפתחות של בני האדם לפני שהחלו בהידרדרות המצערת והבלתי נמנעת שלהם."

"מה זאת אומרת, ההידרדרות?" שאלה ראשת העיר.

"פעם הם עשו דברים מופלאים," השיב הקרקל, "בנו ערים משוכללות, הפיקו אנרגיה ממשאבים טבעיים, אפילו הצליחו לבנות את מאיץ החלקיקים הזה" – הקרקל החווה באמצעות חוטמו לכיוון צינור המאיץ – "לפני שהאופי האלים וחסר הרסן שלהם גרם להם להשמיד אלה את אלה. כיום נותרו רק קומץ בני אדם, ואנחנו נאבקים לשמר אותם. יש בינינו שרצו להחזיק אותם כחיות מחמד, אבל אחרים טענו, ובמידה לא מבוטלת של צדק, שאי-אפשר לאלף אותם כמו שצריך. תמיד קיים סיכוי שבן האדם יפגע בך או בגורים שלך בהתקף שיגעון. אלה האינסטינקטים הטבעיים שלהם, מה לעשות," הניד הקרקל בראשו בצער. "פשוט מסוכנים מדי."

"אז אתם מחזיקים אותם ב - ב - גני חיות?" שאלה צופית, מפוחדת מעט.

"מה זה בבה גנֵחיות?" תהה הקרקל. "כמו כל מין בסכנת הכחדה, אנחנו מחזיקים אותם ומטפלים בהם בשמורות מיוחדות, שבהם יש תנאים אופטימאליים להישרדות שלהם לאורך זמן."

"בני האדם כאן הם מין בסכנת הכחדה?" מלמל יוני כלא מאמין.

"כן, נשארו מעט מאוד פרטים בטבע. וזה לא בגלל שאנחנו אוכלים אותם לארוחת הבוקר," עקץ הקרקל וחשף את ניביו במעין חיוך.

יוני בהה ביצור היפהפה בחוסר ישע. "אני מתנצל, באמת... לא התכוונתי לפגוע בכבודך."

"זה בסדר," ענה הקרקל. "גם אני לא רגיל לדבר עם בני מינך. הם אוהבים לדבר בעיקר אחד עם השני. הפרופסור סבור שזה נובע מתסביך נחיתות, אני מאמין שהם פשוט נמצאים ברמה אינטלקטואלית נמוכה יותר מאִתנו כך שאין לנו ממש שפה משותפת."

"תסביך נחיתות?" השר הרים גבה. "אתם חושבים שבני אדם נחותים מכם?"

"בוודאי. הם יצורים תבוניים במידה כלשהי, אבל נחותים מאִתנו מבחינת אינטליגנציה. אני לא מתכוון לזלזל, כמובן," אמר הקרקל בנימה מרגיעה, "רק לציין את המקום שלכם בשרשרת ההתפתחות האבולוציונית. עדיין, זו חובתנו המוסרית לטפל ביצורים חלשים מאִתנו, וזה מה שהפרופסור ואני עושים כאן בשבילם."

"הפרופסור?" שאלה נגיסט.

"כן, הוא המנהל של השמורה הזו. בואו, אקח אתכם אליו עכשיו. הוא ישמח מאוד לפגוש את כולכם," אמר הקרקל.

בני החבורה צעדו בעקבות הקרקל, שהוביל אותם במעלה גרם מדרגות רחבות לתוך חדר במפלס השני. בתוך החדר, על מדף גבוה, רבץ החתול השחור-לבן שהציץ לפני כן לתוך הקפסולה. בעוד הנוסעים תוהים אם רצוי לברך את החתול לשלום מטעמי נימוס, פתח הקרקל ואמר, "שלום, פרופסור. הבאתי את האורחים שלנו."

אי-משם, קול עמוק ונמוך השיב לקרקל, "תודה, דוקטור. גש בבקשה למבנה 18/ב' בשמורה, נדמה לי שנגמר להם נייר הטואלט."

הדובר היה נמר שלג, שישב במרכז החדר. כה דומם ושקט היה, שהנוסעים לא הבחינו בו כלל עד שפצה את פיו.

"הם עדיין מתעקשים להשתמש בנייר טואלט?" נאנח הקרקל. "למה הם לא יכולים לעשות צרכים בארגז חול כמו כולם?"

ובזאת עיקם את שפמו ויצא מהחדר.

"תיאלצו לסלוח לו, ידידיי," פנה נמר השלג לחבורת הנוסעים, "הוא מבלה יותר מדי זמן בקרב בני מינכם, ומעט מתוסכל מחוסר היכולת שלכם – כלומר, שלהם – להבין היגיון פשוט. אני מבין שכבר פגשתם את האסיסטנטית שלי?"

הנמר החווה בכפתו לכיוון החתול השחור-לבן, שהיה, כך מסתבר, חתולה שחורה-לבנה.

"פרופסור," אמרה החתולה בקול צייצני, "אולי נציע לאורחים שלנו פולי קפה? בני האנוש אוהבים ללעוס פולי קפה בדרך כלל."

"רעיון לא רע בכלל. בבקשה, שבו," אמר הנמר, "ונוכל לשוחח מעט. לא בכל יום יוצא לי לפגוש פריטים מבני מינכם מחוץ לשמורות."

בני החבורה התיישבו על המדפים והדרגשים שהיו מפוזרים בחדר, ככל הנראה לנוחותה של החתולה האסיסטנטית, ובהו באלם בנמר השלג. פרוותו הלבנה המנומרת הייתה סמיכה ועשירה כענני כבשה, כפותיו היו עצומות למראה, וזנבו הארוך והעבות הקיף את כל גופו עד שכמעט ונגע בקצה אפו. כל הווייתו אמרה יופי ועוצמה שקטה, והנוסעים לא יכלו שלא לחוש מעט מבוישים ומגושמים בנוכחותו.

הנמר סקר בתשומת לב את בני האנוש שמולו, בעיניים ירוקות ונבונות.

"אתם נראים כמו גורים שנשכו בטעות את הזנב של אמא. אל פחד. כפי שאתם רואים, אנחנו עושים מאמצים להגן על בני מינכם."

"מה קרה לבני האדם כאן?" שאל השר, שהצליח סוף-סוף למצוא את לשונו.

"לפני עשרת אלפים שנה," הסביר הנמר, "פרצה מלחמה בין המדינות ביבשת אסיורופה לאלה ביבשת יפנריקה. האסיורופים טענו שהיפנריקים צוברים יותר מדי כוח וכלי נשק, והיפנריקים טענו את אותו הדבר בדיוק כלפי האסיורופים. שני הצדדים איימו במלחמה, על אף שהיה ברור לחלוטין שהתוצאה היא השמדה בקנה מידה גלובלי."

"ואף אחד לא ניסה לעצור ולומר שזו איוולת?" שאל המהנדס, וקיבל בתודה שקיק עם פולי קפה קלויים שהציעה לו החתולה השחורה-לבנה.

"היה ניסיון אחד מרשים שהובילה נציגת הפרלמנט האסיורופי להרגעת הרוחות. היא ניסתה לשכנע את שני הצדדים שריב ומדון רק יביא לחורבנם, ומוטב ששני הצדדים יתפרקו מנשקם ויידברו זה עם זה. שמה היה נגיסט סלומון."

כולם התבוננו בראשת העיר, שנאנחה והשפילה את מבטה בעצב.

"אני מניח שהם לא הסכימו?" שאל אלכס.

"למרבה הצער, לא," השיב הנמר. "הוקיעו אותה כבוגדת, היא גורשה לאוסטרלניה, והמלחמה הגדולה שפרצה בסופו של דבר בין שתי היבשות חיסלה תשעים ושמונה אחוזים מאוכלוסיית בני האנוש."

"אוי ואבוי," מלמלה צופית.

"מאז, חלה הידרדרות ביכולות המנטליות והפיזיות של בני האנוש. המחקר ארוך השנים שלי בנושא העלה את המסקנה כי אין שום דרך לעקור מן השורש את הצורך שלהם להתעמת ולהתקוטט אלה עם אלה, אז אנחנו כאן בשמורה עושים מה שאפשר כדי שלא יפגעו זה בזה, בתקווה שיצליחו להתאושש ביום מן הימים."

הנמר הביט באחד מהמסכים עם הסמלים המשונים, והעיר, "לפי החישובים שלי, יש לכם עוד 6 דקות לקפיצה הבאה. הסכיתו ושמעו, יש לי דבר חשוב לומר לכם."

כל הנוסעים האזינו בדממה לדברי נמר השלג.

"כשתחזרו הביתה, אתם חייבים לוודא שצינור המאיץ לא ישמש לתנועת רכבות או לכל מטרה אחרת פרט לזו שלשמה נועד. שום טוב לא יצא מזה. החוקרים שלנו גילו שצינור המאיץ הוא נקודה קבועה במרחב-זמן, שאין לשנותה. התוצאות עלולות להיות הרות אסון."

"ידידי הפרופסור," השיב לו השר, מרגיש נזוף מעט, "סלח לי, אבל מדובר בהישג טכנולוגי כביר עבורנו, ציון דרך משמעותי. לא נוכל לוותר עליו במחי יד רק כי כמה חתולים... כמה חוקרים, סליחה, הגיעו למסקנה מופרכת כלשהי. מי יודע אם זה בכלל נכון לעולם שלנו?"

"זה נכון לכל העולמות," נהם הנמר בתגובה ומתח את זנבו, "באמת תסכן את כל העולם שלך כדי להתרברב בהמצאה אחת?"

"בוודאי שלא," התערבה ראשת העיר, "אני לא אאפשר זאת. ציקי, הניסוי נכשל."

"עם כל הכבוד, אין לך סמכות בקנה מידה ממשלתי," התריס השר. "חוות דעתך לא ממש משנה..."

"חבל על הוויכוח," נכנס צופית לדבריהם, "ממילא אין לנו איך להגיע הביתה."

"זה לא מדויק," אמר נמר השלג. בני החבורה התבוננו בו מופתעים.

"אתם יודעים איך להחזיר אותנו הביתה?" שאל אלכס.

"כן, אבל... במחיר כבד." הנמר נאנח. "הקפסולה נעה במרחב-זמן כיחידה מבודדת, ללא קשר מולקולרי לאף יקום. היא לא מצליחה להתביית על העולם שלכם כדי לחזור אליו, ולכן היא נודדת בין כל העולמות האפשריים."

"אז מה צריך לעשות?..." החלה צופית לשאול, אך השתתקה לאחר שיוני קם על רגליו, נראה נרעש מעט אך נחוש.

"צריך שאחד מאִתנו יתפרק למולקולות שיכוונו את הקפסולה לעולם הנכון. אני צודק?" אמר יוני, קולו יציב להפליא למרות שידיו רעדו בבירור.

"אכן, ידידי. אם אחד מכם יהיה מחוץ לקפסולה ברגע הקפיצה, טביעת החלקיקים שלו אמורה להוביל אתכם למקום הנכון."

"לא יקום ולא יהיה!" קרא השר בשאט נפש. "יוני, תשכח מזה."

המזכיר החזיר מבט קודר אל מעסיקו הוותיק.

"זה הדבר הנכון לעשות. אתה יודע את זה. ולא נראה לי שאף אחד אחר כאן רוצה להתפרק לחלקיקים. מישהו מתנדב? כן, זה מה שחשבתי. אני רוצה שתחזרו הביתה ותעצרו את הזוועה הזו אחת ולתמיד."

יתר בני החבורה היו המומים כל כך מנחישותו של המזכיר הצעיר שלא הצליחו להוציא הגה מפיהם.

"ציקי," פנה יוני באופן בלתי אופייני אל השר שלא בתואר כבוד, "תבטיח לי. אתה תחזור הביתה ותדאג שלא תהיה שוב סכנה כזו."

"כ-כמובן," גמגם השר, "אבל..."

"אז קדימה, בחזרה לקפסולה. לכו, אני אשיג אתכם," האיץ יוני בבני החבורה, שצייתו להוראתו בדממה, עדיין המומים מהמתרחש.

כשכולם הסתלקו לדרכם, כרע יוני על ברכיו לפני נמר השלג.

"אני מבקש את סליחתך," אמר יוני לפרופסור הפרוותי. "תמיד רציתי ללטף נמר, אבל אצלנו זה לא ממש אפשרי. אם לא אכפת לך, לפני שאני אעלם, תוכל...?"

הנמר הרכין את ראשו את וחיכך בחיבה את לחייו באלה של יוני. "משימה לא פשוטה לקחת על עצמך, בן אנוש צעיר. זכור – לפעמים אפילו החלקיק הקטן ביותר יכול לשנות גורלות."

"זה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות," השיב יוני. הנמר התבונן בו במבט חודר.

"כן, כך חשבתי. דרך צלחה, ידידי."

הנמר ליקק את מצחו של יוני לאות פרידה, ויוני מצידו העניק ליטוף אחרון לראשו של היצור היפהפה. אחר כך נאנח ופתח בריצה קלה כדי להשיג את יתר בני החבורה.

כשנכנס לקפסולה, דממת מוות שררה בה. צופית שלחה מבט מכמיר לעבר יוני, שניגש אל דלת יציאת החירום בצד האחורי של הקפסולה.

"יוני, אתה בטוח? אולי בעולם הבא, יהיה פתרון אחר..." קולה הלך ונחלש, עד שנדם.

המזכיר הצעיר הביט בה בחיוך עצוב. "אני בטוח. לכו הביתה." אחר כך הוסיף בלחישה, ככל הנראה לאוזניו של השר: "אולי נתראה פעם שוב, ביקום אחר."

פרק שישי: סוף מעשה במחשבה תחילה

-

הקירות הכחולים המוכרים של תא ההפרדה לא שימחו איש.

כשנרגעה הסערה החשמלית של הקפיצה האחרונה, שר התחבורה הרגיש כאדם שהושלך למים עמוקים. הוא לא ראה דבר מלבד ערפל כחלחל, ולא שמע דבר מלבד הדופק שלו-עצמו הולם באוזניו. מעט-מעט, מבעד לטשטוש, החלו לחלחל לתוך אוזניו שברי קולות. שתי ידיים אחזו בכתפיו וטלטלו אותו בעוצמה.

."..ציקי? אתה שומע אותי? ציקי! אתה חייב לומר להם!"

הידיים היו ידיה של ראשת העיר, שהתבוננה בפניו בדאגה.

"ציקי, אני מבינה שקשה לך בגלל יוני, ובגלל כל מה שעברנו, אבל עוד כמה שניות יהיה שם בחוץ ים של עיתונאים, והם ירצו לדעת מה השתבש ואיך אנחנו ממשיכים מכאן. ספר להם מה למדנו בעולם הקודם, ובוא נקבור את התכניות לרכבת בפתח תקווה לנצח נצחים."

השר בהה לרגע בפרצופה של ראשת העיר, כשהוא מתקשה לקשור את פתילי מחשבותיו התועים והמגששים אלה באלה. מבעד לערפל החושים, הוא העביר את עיניו על חבורת הנוסעים וניסה להתמקד. צופית ואלכס ישבו מחובקים, ראשיהם נשענים זה על זה, ונראו מותשים. המהנדס לוינסקי נשען לאחור בכיסאו בפנים קודרים, לפת את בטנו ונראה מבוחל מתמיד. כשנראה שמבטו של השר מתחיל להצטלל מעט, ראשת העיר הסירה את ידיה מכתפיו ושלחה מבט מודאג לכיוון דלתות הקפסולה והמחיצה, שעמדו להיפתח תוך שניות ספורות.

"כנראה שלזה הוא התכוון," אמר המהנדס לוינסקי בשקט, כאילו לעצמו. כולם תלו בו מבט שואל.

"יוני העבד בעולם הראשון. זוכרים מה הוא אמר? 'אל תעשה את זה, הוא לא שווה את זה'. אז הנה זה קרה, ציקי. הבחור הזה נתן הכול בשבילך, כי הוא האמין שתעשה את הדבר הנכון, וסביר להניח שתלך עכשיו ותזרוק את האמון שלו לפח, כי לא ממש הערכת אותו גם לפני כן. אבל אתה יודע מה?"

המהנדס קם על רגליו ופנה ישירות אל השר:

"לא אכפת לי. כשנצא מכאן, אני מודיע במחלקה שאני מתפטר ופורש לגמלאות. אקנה לי יאכטה ואצא לטיול במקום רחוק כלשהו, שבו אוכל לשכוח מכל מה שקרה כאן, ומצִדי שיתפוצץ העולם. עם צורת ההתנהלות שלך ושל הקולגות שלך, סביר שזה יקרה מתישהו בקרוב ממילא. חברות וחברים," המהנדס הפנה את פניו מהשר והלאה, "הוא יגן על ההשקעה שלו ועל המוניטין שלו בכל מחיר. חבל על המילים שלכם. תפרשו, תתפטרו, ותעשו דברים טובים עם החיים שלכם כל עוד אתם יכולים. אי-אפשר לעבוד עם אנשים שלא אומרים את האמת, והאיש הזה נולד לשקר. הסבלנות שלי נגמרה. שלום לכם."

ובזאת קם המהנדס לוינסקי ויצא מהקפסולה, הבקיע לעצמו דרך בתוך ים העיתונאים והפקידים ומטר שאלותיהם, ונעלם.

הדקות הבאות היו מבלבלות למדי. נוסעי התקוונית ירדו אל רציף הרכבת והוצפו בקריאות נרגשות מכל עבר. אלכס וצופית צולמו, הוקלטו ותוחקרו במרץ על ידי עמיתיהם. ראשת העיר כותרה על ידי עוזריה מהעירייה, שהושיבו אותה על כיסא בצד וניסו לבודד אותה מההמון הרועש ורוגש. כשאלכס וצופית סירבו להשיב לשאלות בטענה שהם זקוקים לזמן כדי להתאושש, הנחיל המסוקרן פנה להטיח שאלות בשר התחבורה.

"כבוד השר! השר חסון! מה קרה?"

"שמענו שהייתה תקלה, האם מישהו מכם נפגע?"

"המהנדסים אמרו שהייתה קריאת אנרגיה בלתי רגילה ושפתחתם בטעות שער ליקום מקביל, זה נכון?"

"כבוד השר, איפה המזכיר שלך? מה קרה ליוני?"

השר, שניסה בכל כוחו להתעשת ולנער מעליו את שאריות הטשטוש של הקפיצה האחרונה, מצא את עצמו מתייצב מול העיתונאים, והחווה בידיו כי ברצונו לשאת דברים. מטח השאלות והקריאות השתתק לאִטו, וכולם נשאו עיניים, כפות ידיים ואגודלים בציפייה לדברי השר.

הושטת הידיים עם המצלמות והמיקרופונים תמיד גרמה לשר להרגיש כאילו המון מעריצים מושיט אליו את זרועותיו במטרה לשאת אותו על כפיים, אך הפעם יער הזרועות והאצבעות נראה לו יותר כמו קבוצת טובעים המשוועים לעזרה. הוא נשא עיניו הצִדה אוטומטית, כפי שהיה עושה תמיד לפני נאומים כדי לקבל עידוד, רק שהפעם לא המתין שם עוזרו המסור. הוא הרגיש כמעט עירום ללא רשת הביטחון שלו, העוגן היציב שתמיד יכול היה לסמוך עליו. לרגע חש צביטה קלה של חרטה בלִבו, אך זו התחלפה כמעט מיד בתמונה של קריירה שלמה הקורסת לנגד עיניו. אי-אפשר לזרוק הכול לפח – קשרים ועבודה של שנים – הכנסה מובטחת, המוניטין שלו בממשלה, הכול ילך לעזאזל. נגיד שהייתה תקלה טכנית, ושצריך לתכנן מחדש את הרכבת. התכניות יועברו לוועדה המתאימה, וממילא ייקברו שם לעוד כמה שנים טובות, אולי אפילו עשרות שנים. ככה זה עם ועדות, אי-אפשר להוציא מהן שום דבר קונקרטי. כן, חשב השר, נגיד להם משהו בסגנון, עוזרי יוני נאלץ לשלם בחייו על תקלה מצערת וטרגית... זו אחריותנו לבדוק היטב את כל ההיבטים הטכניים של הרכבת בטרם ננסה להפעילה מחדש... אמליץ לממשלה להקפיא לאלתר את המשך פעילות הרכבת, עד שיתוקנו התקלות... בתוך כמה חודשים תתכנס הוועדה המתאימה לדון בנושא, כדי שנוכל לחדש את פעולת הרכבת בהקדם האפשרי. כן, זה הפתרון הטוב ביותר. מה שלא תעשה, רק אל תודה בתבוסה.

השר כחכח בגרונו, הישיר מבט אל העיתונאים, ואמר:

"גבירותיי ורבותיי, אני מצטער להודיע לכם כי חלה תקלה חמורה ברכבת הקלה של פתח תקווה. כפי שכבר ודאי עודכנתם, התקלה גרמה לפתיחת שער ליקומים מקבילים, והחזרה הביתה עלתה בחייו של מזכירי, יוני רווה. על מנת שקרבנו של איש אמיץ ומסור זה לא יהיה לשווא, בכוונתי לוודא שהרכבת..."

כאן נתכוון השר לומר "שהרכבת תתוקן כדי שנוכל לחדש את פעילותה בהקדם," אך במקום זאת, מצא את עצמו אומר:

."..שהרכבת לא תפעל שוב לעולם."

מלמולי תדהמה חלפו בים הפרצופים הנרגשים והידיים המונפות. השר המשיך.

"מה שאתם לא יודעים הוא שהתקלה הזו התחוללה באשמתי הגמורה. ידעתי מראש שנעשה שימוש בחומרים זולים ולא בטוחים מספיק, ועל-אף שלא יכולתי לצפות מראש את תוצאות הליקוי, אני נוטל על עצמי את מלוא האחריות להשלכות."

ראשת העיר פערה עיניים כצלחות קינוח במסעדה יוקרתית, והתבוננה בשר כלא מאמינה. אלכס וצופית החליפו לחישות נרגשות ותהו בינם לבין עצמם אם הגיעו שוב ליקום מקביל. ממתי שר התחבורה לוקח אחריות על כישלונותיו?

השר נראה כאדם בעיצומו של התקף שבץ. אגלי זיעה ניקדו את מצחו החיוור, ידיו רעדו, עיניו היו קרועות לרווחה, וארשת פניו הייתה מבועתת, כאילו התקשה להאמין בעצמו לדברים שיוצאים מפיו. הוא המשיך לדבר אל ציבור מאזיניו כמי שכפאו שד.

"פרטי הדברים המלאים יתבררו בימים הקרובים, אך לעת עתה, ברצוני לומר לכולכם במלוא הכנות: שגיתי. אמנם בתום לב ומתוך אמונה שלמה כי הדבר לא יביא לתוצאות האיומות הללו, אך שגיתי. אני מתנצל ומצטער על כך. לטובת תושבי פתח תקווה, ולטובת הציבור כולו, אני מתחייב בזאת בפניכם שאפיק את הלקחים הנדרשים ואעשה כל מאמץ כדי להיות ראוי תמיד לאמון שנתתם בי. תודה לכם."

השר התחמק ממבול השאלות שהופנו אליו עם סוף דבריו, ורגליו נשאו אותו כמו מאליהן אל רכב השרד שהמתין לו. הערפל הכחול שהוטל לתוכו בתום הקפיצה האחרונה שב והציף אותו, והוא שמע את עצמו מפטיר בשפה רפה לעבר הנהג, "הביתה."

את יתר הנסיעה העביר השר בניסיון נואש להבין מה לכל הרוחות קרה לו. הוא הרי תכנן להעביר את הנושא לוועדה, כדי לקבור את הפעלת הרכבת לכמה שנים טובות, אז מה פתאום הוא מודה בטעות? ועוד מתנצל?

יכול להיות שהגיע הזמן לשנות את הגישה שלך, עלתה בו המחשבה. יכול להיות שהתנהלות כנה מול הציבור היא המדיניות הטובה ביותר. הוא ניסה לנפנף מעליו את המחשבה הסוררת. הוא איש ציבור מנוסה כבר שנים רבות, שיודע היטב איך דברים פועלים ואיזו יד רוחצת איזו יד אחרת. כנות מעולם לא עזרה לאף אחד להגיע לעמדה בכירה בשלטון. או לחיים נוחים ומרופדים היטב.

וזה כל מה שחשוב לך, ציקי? המשיכה המחשבה להתעקש. תמיד אהבת השררה ואת הכבוד, וזה בסדר, זה חלק מהאישיות שלך. אבל אולי לפחות תוכל לוותר על הכיבודים הזולים ועל הממון כדי לשרת כראוי את האנשים שמאמינים בך?

השר ניער את ראשו בכוח וסירב להמשיך בקו המחשבה הזה.

המכונית נעצרה מול ביתו של השר, והוא פסע פנימה בצעדים כבדים, כשהוא גורר את רגליו כניצול ספינה טבועה שנפלט אל החוף. אשתו נמצאת בנסיעת עסקים עד השבוע הבא, כך שיהיה לו שקט ושלווה לזמן מה. לפחות זה.

הוא הסיר את נעליו ואת מקטורנו ופנה לטפל ביתר בגדיו. קשר העניבה הצליח איכשהו להתהדק עד כדי כך שאצבעותיו התקשו להתירו.

הנה, אמרה לו מחשבתו, תן לי לעזור לך.

הקשר הותר בקלות, והעניבה נשרה אל הרצפה. השר הביט בעצמו במראה האלקטרונית וראה את דמותו המוכרת, אך המבט שהחזירו לו עיניו נראה שונה, כאילו הערפל הכחול בעצמו מסתכל בו מתוך המראה.

נו, כבר ניחשת? עקצה אותו מחשבתו. אתה אולי מושחת ורודף בצע, אבל לא טיפש.

זרועותיו של השר נפלו אין-אונים לשני צידי גופו. ללא קול, אמר לדמותו שבמראה, ."..יוני?"

כן, אני פה. כמו תמיד, השיבה לו המחשבה.

"אבל... איך זה יכול להיות? אתה... אתה התפרקת לחלקיקים..."

קולו של השר הדהד בבית הריק, והזכיר לו שהוא מנהל דו-שיח עם עצמו בלבד. ואולי עם רוח רפאים?

אני לא רוח רפאים, ואתה לא לבד. בעצם, כבר הרבה זמן שאתה לא לגמרי לבד.

השר פחד לדבר ואפילו לחשוב. היה ברור שהדיבוק שאחז בו שומע את מחשבותיו. הוא ניסה בכל כוחו לחשוב על כלום.

נו באמת, ציקי, נזפה בו המחשבה, אנחנו מכירים כל כך הרבה זמן ואתה מפחד להתבטא לידי? מה זה משנה אם אתה מדבר אלי או חושב אלי? תמיד ידעתי מה עובר לך בראש עוד לפני שידעת בעצמך.

"אני לא מדבר אִתך. אתה כבר לא קיים," התנשף השר.

זוכר מה הסביר לנו נמר השלג בעולם האחרון? אמרה לו המחשבה. הסיבה שהצלחנו להגיע הביתה היא הטביעה האנרגטית של המולקולות שמהן אני עשוי. הן משכו את הקפסולה ליקום הנכון.

"ואז הן פשוט נדבקו אלי?" ניצוץ של הבנה החל להתעורר במוחו של השר.

הן התמזגו עם אלה שלך, כן, אבל לא סתם כך. היו בך כבר מולקולות שלי, והן משכו אליהן את החלקיקים שלי לאחר שאיבדו את המסה שלהם. חלקיקי תודעה בלי מסה, זוכר?

"מה זאת אומרת, היו בי כבר מולקולות שלך? איך?..."

מבטו של השר נפל על בקבוק חצי ריק של גלולות "חיזוקיניום" שנח על השידה, אותה תרופה שיוני היה מקפיד להגיש לו מדי יום לעיני התקשורת. הכמוסות הזעירות נראו לפתע רעילות, זדוניות, לועגות בגלוי למצוקתו.

נו באמת, צחק יוני שבמחשבתו, בתרופה הזו אין שום דבר חוץ מכמות בלתי מורגשת של ניאוקפאין, אתה יודע את זה. זה לא משם.

"אז מאיפה?..."

זוכר את הטיפול הגנטי הניסיוני שעברת, כדי להצעיר את הגוף? תמיד אמרת שאתה 'אדם בן חמישים בגוף של בן עשרים'... אז אני הייתי בן העשרים. התרומה של הגנים שלי נמצאת בגוף שלך כבר שנים.

עיניו של השר התהפכו בחוריהן ונעצמו, והחולשה הכריעה אותו. הוא קרס על קצה מיטתו ולא זע, ורק המשיך להאזין לקולו של יוני המדבר אליו מתוכו.

כשהתבגרתי קצת, באתי לעבוד בשבילך. האמנתי שאתה מסוגל להרבה יותר ממה שאתה עושה עכשיו. באמת, ציקי. אתה יכול לחולל שינוי אמִתי ולהפוך לאדם דגול, שייזכר לאורך הדורות. בזכותי, תוכל להשיג את זה. אל תדאג, הכול יהיה בסדר. אני אעזור לך להתגבר על החלקים המושחתים שבאישיות שלך, ולחזק את הצדדים החיוביים. תחשוב על הדברים הנפלאים שנוכל לעשות ביחד!

השר כבר לא השיב.

מסכן שלי. אתה מותש כל כך. בוא, תשכב קצת. שים ראש על הכרית.

גופו של השר השתרע על המיטה, רפה כחתלתול בפי אמו. כף ידו הורמה מאליה וליטפה את פניו ברכות.

תמיד ידעתי שאתה לא מסוגל לאהוב באמת אף אחד חוץ מאת עצמך. אז הנה, הפכתי להיות אתה בעצמך. נכון שהרבה יותר קל ופשוט ככה? אל תדאג, יפה שלי. אל תדאג. אני כאן. לעולם לא תהיה שוב לבד. אני תמיד אהיה כאן בשבילך.

צללים של בין ערביים מילאו את חדר השינה השלו. האיש שהיה השר יהודה 'ציקי' חסון נרדם, ולא התעורר שוב בעולם הזה.