"זאת התאבדות", צ'ינו נשא את ארבע עיניו לעבר דיורן ואז שב והביט בהולוגרמה שבמרכז החדר. הצמרון שעל כתפו של צ'ינו השמיע קול גרגור והתחכך בראשו הזוויתי של בעליו.
"זה הסיכוי היחיד," השיב דיורן. הוא פנה אל היולאסי בהבעה קודרת, "אתה מבין שגם אתם תצטרכו להקריב קרבנות, נכון? כדי שזה יצליח, תצטרכו לגרום לאוזופים לבלוע את הפיתיון."
"אנחנו רק נחוג סביב הספינה שלהם ונתנהג כאילו אנחנו מתכוונים לתקוף," אמר צ'ינו בקול שורקני. דיורן כבר למד לדעת שמשמעות הקול הזה בקרב היולאסים היא השלמה, כמו משיכת הכתפיים אצל בני האדם.
"יהיו לכם אבדות," אמר דיורן. "זה בלתי נמנע כשעושים תמרונים מול ספינת קרב בגודל כזה."
"וכל עוד הבסיס שעל האסטרואיד קיים, אין שום סיכוי לעבור את מגן האנרגיה שלה," סיכם צ'ינו.
שמו של היולאסי לא היה באמת צ'ינו. קול אנושי לא היה מסוגל לבטא את הצפצופים והשריקות שהרכיבו את שפתם של היולאסים. היולאסים, לעומת זאת, למדו בקלות לדבר בשפת בני האדם, כך שכמעט ולא היה צורך באמצעי תרגום ממוחשבים. מזל גדול. אי-אפשר היה לבקש בני ברית נאמנים יותר מהיולאסים. אחרי שספינות החלל של בני האדם הצילו את כוכב יולאס מהשמדה בידי האוזופים, הביטו היולאסים בכל בן אנוש כאילו היה אל שירד מהשמים. יכולתם של היולאסים לקלוט שפות אנושיות ולדבר בהן עזרה לשני הגזעים להילחם באויב המשותף ביעילות.
"תסביר לי שוב, איך אתה מתכוון להגיע אל הבסיס?" שאל צ'ינו והקיף את ההולוגרמה לצדה האחר.
"לא משם," תיקן אותו דיורן. הוא הצביע על נקיק צר על פניו של האסטרואיד. "אנחנו נטוס דרך הנקיק הזה על אופנועי חלל, והוא יביא אותנו מספיק קרוב אל תחנת הכוח. מה שיקרה אחר כך…" דיורן נאנח. הוא ידע שהיולאסי צודק. התקפה על בסיס האוזופים, אפילו עם ההפתעה לצדם, תעלה להם באבדות כבדות. הוא ינהיג את הפעולה הזאת. למרות הרצינות שבמצב, לא יכול היה דיורן להימנע מחיוך כשהבחין בצמרון, שהחליט לעלות על ראשו של בעליו ולהביט יותר טוב בהולוגרמה. לא היה זה צמרון אמתי, כמובן, אלא חיקוי של יצור חי שפעם היה נפוץ מאד על כוכב הלכת יולאס והיום היה על סף הכחדה. אבל זה היה חיקוי מוצלח מאוד, ארוך ושעיר ובעל שתי עיניים גדולות ותמימות וזוג מחושים קטנים. רק דסקית המתכת שבמרכז מצחו העידה שהגוף האורגני נשלט למעשה על ידי שבב מחשב.
היולאסי פנה ועמד מול דיורן. הוא סקר במבטו את האיש התמיר בחליפת הטיס השחורה. רגע ארוך לא אמר דבר ואז, בקול האִטי שבו משתמשים היולאסים באירועים טקסיים, אמר, "כשניפגש אחרי הקרב הזה נשתה ביחד לחיים מגולגולת של אוזופי."
היולאסים לא לחצו ידיים. כשיש ארבע גפיים עליונות, מתפתחות מחוות אחרות כדי לציין כוונות. דיורן הצמיד את שתי ידיו זו לזו, בחיקוי אנושי להצדעה יולאסית וצ'ינו ענה לו בארבע זרועותיו. אחרי רגע פנה דיורן חדות על מקומו וצעד אל עבר הפתח. הקיר החליק ללא קול הצִדה ואפשר לו לעבור, והיולאסי נותר לבדו.
צ'ינו המתין כמה רגעים ואז פנה לאחור והביט בהולוגרמה. פני השטח של האסטרואיד השתנו באחת ובמקומם ריחפה בחלל החדר הולוגרמה של יולאסי מבוגר. גם על כתפו ישב צמרון מלאכותי וליקק את פרוותו.
"הם יתקפו דרך הנקיק," דיווח צ'ינו. הפנים הרציניים שמולו הגיבו בכיווץ שתי עיניים עליונות, המקבילה היולאסית להנהון.
דיורן עמד ללא ניע על הצוק והביט בחורבות הבסיס שמתחתיו. הוא היה היחיד שנותר בחיים מצוות התקיפה. הוא הביט מטה בגופת האוזופי שלרגליו ואז נשא את מבטו. שמי האסטרואיד לא היו שחורים כתמיד, אלא צבועים באדום בוהק, מהלהבות שאפפו את ספינת הענק של האוזופים. כנפון הופיע על רקע הלהבות ודיורן עקב אחריו כשגלש באטיות מטה עד שנחת כעשרים צעדים ממנו. דלת נפערה בדופן הכנפון ודמותו המגושמת של גיילור, קצין התחזוקה של הטייסת, הופיעה בפתח כשהיא מלווה ביולאסי שדיורן לא הכיר. פניו של היולאסי היו סגולים בתוך הקסדה המשושה שחבש, צבע שהעיד על התרגשות קיצונית. את הבעת פניו של גיילור אי-אפשר היה לפענח דרך הקסדה, אבל קולו באוזניותיו של דיורן היה חנוק מעט כשאמר, "קדימה, דיורן, היכנס פנימה ונסתלק מפה."
דיורן רכן והרים את גופתו של האוזופי שלרגליו, הוא התכוון להטיל אותה על כתפו ולסחוב אותה לכנפון אבל צווחה עזה מפיו של היולאסי גרמה לו לעצור. פניו של היולאסי הלבינו והוא זינק ממקומו והגיע אל דיורן בחמש קפיצות מהירות. ארבע זרועות מתפתלות עקרו את הגופה מידיו של דיורן ורצף של צפצופים וצווחות דקר את אוזניו כשהיולאסי הטיח את הגופה שוב ושוב בקרקע, מרטש אותה בזעם. גיילור הגיע אליו מתנשף וניסה לעצור את היולאסי אבל ללא הועיל. גיילור אחז בשתיים מידיו של היולאסי, אך השתיים האחרות המשיכו לחבוט בגופה.
"זאדו, זאדו, תפסיק. אנחנו צריכים גופות של אוזופים כדי ללמוד עליהם," התחנן גיילור.
"זה בסדר," קטע אותו דיורן. "בוא פשוט נסתלק מכאן." הוא הניח את ידו על כתפו של גיילור ומשך אותו אחריו לעבר הכנפון. היולאסי הביט עוד רגע ארוך בגופה ואז השמיע צווחה אחרונה ופנה בעקבותיהם.
גיילור לא שאל את דיורן אם נשאר עוד מישהו מצוות התקיפה. לו היה מדובר במישהו אחר, היה טעם לשאול אם נשארו אנשים מאחור, אבל דיורן לא היה אדם שישאיר מאחור חייל חי. אך המחיר הנורא היה מוצדק. הניצחון בקרב היה מוחלט. שני הגברים נכנסו לכנפון והיולאסי בעקבותיהם. הדלת נסגרה אחריהם, ואחרי דקה נשאו אותם מנועיו של כלי הטיס בחזרה אל ספינת האם.
חלליות התקיפה הקטנות שחגו סביב גווייתה של ספינת האוזופים נאספו בזו אחר זו סביב הכנפון עד שענן של חלליות הקיף אותם כמשמר כבוד בדרכם לנמל מבטחים.
"דיורן?" צ'ינו נשא את עיניו מההולוגרמה הקטנה שריחפה מעל שולחן הפיקוד שלו כאשר דיורן נכנס לבדו לחדר. טקס ההוקרה הסתיים, המדליות חולקו והנאומים נישאו. היום הוכרז כיום זיכרון בין-גזעי לזכר הנופלים, הן מקרב היולאסים והן מקרב בני האנוש. כעת היו כל הנכבדים מכונסים באולם הטקסים הגדול, משיקים כוסות וחוגגים את תבוסת כוחות השחור. צ'ינו לא ציפה לראות את דיורן במשרדו. "גם לך קשה לחגוג בלי חבריך?" פתח צ'ינו ואז השתתק כשהבחין באקדח הלייזר שדיורן כיוון היישר לראשו.
"אם זה איזה סוג של בדיחה…"
"זה מה שאני אמור לשאול." קולו של דיורן היה נמוך ומאומץ והוא נעץ מבט יציב באמצע מצחו של היולאסי. "איזה משחק אתה משחק כאן בדיוק?"
צ'ינו היטה את ראשו, יד אחת נשלחה אל מתחת לשולחן ואז, בעקבות תנועה תקיפה של ידו של דיורן האוחזת באקדח, עלתה באִטיות כשבכפה כדור קטן. צ'ינו הטיל את הכדור לפיו ולרגע הוצפו עיניו בירוק. הוא מצמץ בכל ארבעתן ונשא שוב את מבטו אל דיורן.
"מה זה לעזאזל?" שאל דיורן.
"רק משהו להרגיע את העצבים," ענה צ'ינו בקול רגוע יותר. "לא כל יום בן ברית נאמן מכוון אלי אקדח. עכשיו אמור לי ידידי בן הארץ, מה מטריד את מנוחתך?"
"החבר שלך, זאדו – כך אנחנו קוראים לו, לפחות – עשה עבודה טובה מאד בהשמדת הראיות, אבל זה היה מאוחר מדי. כבר הספקתי להוציא משהו מהגופה של האוזופי," אמר דיורן. בין שתי אצבעות ידו הפנויה נצצה דסקית מתכת, זהה לזו של הצמרון שעל כתפו של צ'ינו.
"אז גילית, כל הכבוד."
"תן לי לראות אם אני מבין נכון," אמר דיורן, ובקולו ניכר הזעם המרוסן בקושי. "האוזופים תקפו את כדור הארץ לפני יותר מאלף שנים. הדפנו אותם בקושי ואז פיתחנו את הטכנולוגיה המתאימה ויצאנו בעקבותיהם. כשהגענו הנה, למערכת השמש הזאת, גילינו שהם עומדים להשמיד עוד גזע אומלל ובאנו לעזרתכם. ועכשיו מתברר שאלה הייתם אתם כל הזמן. אין באמת אוזופים, נכון?"
עיניו של היולאסי התכווצו במחוות הסכמה.
"תן לי סיבה אחת לא לירות בך כאן ועכשיו, ואחר כך להשמיד את כל הטייסים הגיבורים שלך שחוגגים שם למטה באולם."
"הכרת תודה," אמר היולאסי.
"מה?!"
"אנחנו, היולאסים," הסביר צ'ינו, "גזע עתיק, הרבה יותר עתיק ממה שנתנו לכם לחשוב. אנחנו כבר פתרנו את הבעיות שלנו. מלחמות, רעב, מחלות, כל אלה כבר לא קיימים אצלנו זה עידן ועידנים."
"שטויות, כשהייתי על יולאס ראיתי בדיוק איך…" החל דיורן ואז השתתק בהבנה פתאומית של היקף ההונאה.
צ'ינו ליטף את הצמרון שעל כתפו, שענה לו בגרגור מתפנק, והצהיר, "אנחנו מצייתים לצו העליון."
"הצו העליון?"
"לעולם לא לתת לתרבות שפיתחה תבונה להשמיד את עצמה." הוא נאנח, משמעותן של אנחות אצל יולאסים הייתה כמשמעותן אצל בני אנוש. "זה כמעט קרה לנו בעבר, לפני מיליוני שנים. פעמים רבות, הרמה הטכנולוגית של יצורים תבוניים מתקדמת בעוד שהרמה המוסרית נשארת מאחור. ואז…"
"מוסרית? כל אנשי הפלוגה שלי הושמדו! עשרה מיליון בני אדם מתו על כדור הארץ!"
"לעומת עשרות המיליונים שהרגתם במו ידיכם בערך באותה תקופה? אתה תתפלא כמה אני יודע על ההיסטוריה שלכם, דיורן."
"אבל זו הייתה ההיסטוריה שלנו! לא הייתה לכם שום זכות…"
"ולכם הייתה?" מבטו של היולאסי היה יציב וקולו חד ופסקני. "אתה רוצה לומר לי שאם השמדתם את עצמכם – באכזריות נוראה, הרשה לי להוסיף – זה עניינכם הפנימי, ולא עסקו של אף אחד מבחוץ? אתה היית עומד מהצד אם השכן שלך היה רוצח את ילדיו כי הם הילדים שלו?"
"אז יכולתם להתערב, להסביר, להשכין שלום, לחנך…" פניו של דיורן התכסו סומק.
"זה בדיוק מה שעשינו," ענה צ'ינו באותו קול נוקשה. הוא הוריד מכתפו את הצמרון, שהחל לטייל על השולחן, והחזיר את מבטו לעיניו של דיורן. "נתנו לכם אויב להתאחד נגדו, שכחתם את כל המחלוקות והריבים, הפסקתם להתעלל באקולוגיה של הפלנטה המסכנה שלכם ושילבתם כוחות נגד מטרה משותפת. את כל זה עשינו עבורכם ממניעים אלטרואיסטיים בלבד, לא יכולנו לעמוד מנגד ולתת לכם להשמיד את עצמכם."
"כל אנשי הפלוגה שלי…" אמר דיורן והרים את אקדח הלייזר.
"זה היה הכרחי, לא הייתם בולעים את הפיתיון אחרת. גם עשרת המיליונים על כדור הארץ היו הכרחיים." קולו של צ'ינו הפך שורקני. "היינו מגלים לכם את האמת בסופו של דבר, אולי עוד אלף שנים מהיום, כשהייתם מגיעים לרמה הנדרשת. עכשיו ההחלטה היא שלך, לגלות את הסוד שלנו לבני מינך או שתפתיע ותנהג ב…"
קרן הלייזר שפיחמה את ראשו של צ'ינו קטעה את המשפט שלו. הראש צנח בחבטה על השולחן וגרם לצמרון לזנק ביללה אל פינת החדר.
"זה בשביל הצוות שלי, בן זונה מתנשא אחד," לחש דיורן ואז סב ויצא מהחדר.
אחרי רגע ארוך, ההולוגרמה במרכז החדר התעוררה לחיים בהבהוב, וראשו של היולאסי המבוגר הביט בגופתו של צ'ינו.
"הם גילו," אמר היולאסי המבוגר. לא הייתה זו שאלה, אלא קביעת עובדה.
הצמרון שבפינת החדר קפץ ועלה על השולחן והביט בחברו שעל כתפו של היולאסי.
"כן," אמר הצמרון. "נראה לי שצריך להקדים את השלב השני בתכנית."
—
סיפוריו של עדו סוקולובסקי התפרסמו באסופה "היֹה יהיה", בכתב העת המקוון "בלי פאניקה" ובאתרים בחוץ לארץ.
