1.

מחוללי עיוות המרחב של האדונים מקפיצים אותנו אל היעד, כחצי מיליון קילומטרים מהפלנטה. אנחנו מגיעים בתותחים דרוכים, כרגיל, ומתחילים מיד בסריקות כדי למצוא מטרה הולמת להוכחת הרצינות שלנו. הם ינסו להתנגד, בוודאי. אין זה משנה דבר. רוב הציוויליזציות מנסות. השמים עדים שגם אנחנו ניסינו.

אלא שהפעם קורה משהו לא רגיל. שידור מגיע מפני השטח, ומפוענח כמעט מיד. הוא נשלח בפרוטוקול שלנו! אני והקצינים הבכירים האחרים קוראים בתדהמה הולכת וגוברת את המסר שהמחשב מעביר אל התצוגות האישיות:

שלום לכם, הלוחמים בני כדור הארץ. אנחנו יודעים מי אתם, לשם מה באתם לכאן ומי שלח אתכם. אנא, הרשו לנו להראות לכם דבר מה. בחרו אחת מספינות הקרב שלכם.

מבטי מצטלב עם זה של המפקד. לרגע קצר נדמה לי שהוא מבולבל כמוני, אך אז אני מבחין בנצנוץ קטן בעיניו ומחייך בחזרה. לא לחינם מעדיפים האדונים אותנו על פני כל הגזעים האחרים.

"בני זונות שחצנים," אומר המפקד, קולו רוטט מעט מחדוות הקרב. הוא אינו עומד בפיתוי ונותן פקודות חדשות. מבנה התקיפה מתארגן מעט אחרת, מפריד את חניבעל שנשלחה ארבע מאות קילומטרים לאחור. רוצים לעשות לה משהו, מנוולים? קודם תצטרכו לעבור אותנו. הסריקות הופסקו. אין טעם עוד במשחק המקדים. אנחנו צוללים לעבר הפלנטה.

2.

התקנות מחייבות שכל לוחם ישהה, טרם הצטרפותו לשירות, לפחות עשר שנים ברציפות בעולם שבשמו הוא נלחם. האדונים קבעו זאת כדי להבטיח ציות מלא להוראותיהם – כדי שהלוחם יֵדע מה הוא יסכן אם ימעל בתפקידו.

את השנים הראשונות על כדור הארץ הייתי דווקא מעדיף לשכוח. הגעתי לשם בילדותי, יחד עם שאר הפליטים מהמושבות, מעט אחרי שהאדונים גילו אותנו ושלחו את המוֹרְר צמאי הדם להסביר למין האנושי את המצב. לא היה לנו בית, לא אוכל ולא תקווה לעתיד: הייתי יוצא כל יום לרחובות עם שאר הילדים, לצפות בשברי החלליות הנופלים מן השמים ולנסות לשכוח כך לרגע את הרעב. ואפילו כך, היינו בני-מזל – המורר שיבשו אמנם את התקשורת העולמית, אך רסיסי מידע שהגיעו בכל זאת הוכיחו שבמקומות אחרים המצב היה רע הרבה יותר.

ואז, יום אחד, אחרי כמה שנים, מנהיגי האנושות בחרו באפשרות השלישית: לא בהשמדה, גם לא במצור, עבדות ומסים כבדים לנצח, אלא בהצטרפות לצי ההתקפי. הפגנות המחאה הרבות דוכאו ביד קשה, האדונים בכבודם ובעצמם הגיעו כדי להעניק לנו את המחוללים, ותוך זמן קצר הלוחמים הראשונים יצאו כדי לעזור להם לכבוש את הגלקסיה. ועשינו את זה היטב. יותר טוב מכולם. כל כך טוב, שאפילו המורר הארורים פחדו להראות את הפנים שלהם בסביבה. בתמורה לכל פלנטה שהורדנו על הברכיים קיבלנו פריווילגיות חדשות. כדור הארץ השתקם, התעשר. רבים המשיכו לטעון שזה לא מוסרי, אך הם עשו זאת כעת על בטן מלאה; וככל שהתרבו הקולות כפויי-הטובה ששכחו את הימים הקשים וקראו ללוחמים בוגדים ורוצחים, כך התחזקה בקרבי ההחלטה להתגייס לשורותיהם.

3.

"התחלנו את הספירה לאחור," מודיע המסר החדש. "נטרו בתשומת לב את הספינה שבחרתם, עשר שניות… תשע…"

תשומת הלב שלנו מוקדשת אך בקושי לחניבעל, אנו מתרכזים בפלנטה. לאחר שכל הספינות פלטו מחרטומיהן ענני מיסוך נגד מתקפת לייזר שעלולה להגיע מפני השטח, ברור לנו שהם אינם יכולים לעשות לה דבר, לא בעשר שניות ולא בעשר שעות, וסביר להניח שאין זה אלא ניסיון נואש למשוך זמן ולאלתר מגננה כלשהי. אף על פי כן, יש דבר-מה מטריד מאוד בשלווה המעשית שלהם.

"שתיים, אחת –"

והמחולל של חניבעל משהק.

4.

המחוללים עצמם נראים כמו כדורים לבנים מבהיקים, בקוטר ארבעה מטרים לערך, וצריך לשמור אותם בטמפרטורה של כמאתיים ושלושים מעלות. ידענו עליהם בוודאות שני דברים. הראשון היה שהם עובדים תמיד, במגבלות שנקבעו מראש, והאחר היה שמי שמנסה לגלות עליהם יותר מזה נכשל. מעבר לזה, היו לנו רק שמועות וספקולציות.

לכאורה, יש משהו מופרך בנתינת האמצעי האחד והיחיד שמעניק לך יתרון לאויבים שנכבשו והושפלו. מצד שני, האימפריה בת אלפיים השנים של האדונים לא התקיימה בזכות חוסר מחשבה. הם הבינו שגזע אחד, חזק ונחוש ככל שיהיה, לא יוכל לכבוש את כל שאר הגזעים ולשלוט בהם לאורך זמן, ולכן פיתחו את שיטת הציים המגויסים ושכללו אותה לכדי אמנות. אנחנו ניתן לכם את הכלים לקפוץ לכל נקודה בגלקסיה בן-רגע, כך הם אומרים, וניתן לכם כתובות של המטרות הבאות. אתם תדאגו לכל השאר, ואם תצליחו, עולם הבית שלכם יזכה לתנאים טובים תחת שלטוננו.

את נקודות הציון לקפיצה מעבירים למחוללים, מכל השיטות שבעולם, בפרוטוקול של הקשות קלות ומהירות על פני השטח שלהם. אם מנסים לפצח אותם, לקפוץ אִתם למערכת השמש של האדונים או לעשות בהם כל שימוש לא ראוי אחר, הם פשוט נעלמים, מי יודע לאן. האדונים לא אסרו לחקור אותם, ולא הענישו את מי שניסה. היעלמות המחוללים הייתה עונש מרתיע דיו, כי פחות מחוללים פירושם פחות חלליות שמסוגלות לצאת למשימה, סיכויי הצלחה נמוכים יותר – ואבדן כל היתרונות שיכולים להתקבל בעקבות משימה מוצלחת.

אף גזע אחר לא הצליח להתקרב אפילו לפיתוח של מחוללי עיוות מרחב משל עצמו. האדונים היו ראשונים, ובזכות ההמצאה הזו הם תפסו את כל האחרים בזמן, הביאו אותם בכוח למצב שבו פיתוח עצמאי הוא בלתי אפשרי, או לא כדאי.

אם כך, מה גרם לשיבוש הזמני במחולל של חניבעל?

5.

הם נותנים לנו דקה להרהר בדבר, וקוראים לנו שוב.

כפי שראיתם, פיתחנו אמצעי לשיבוש מרחוק של פעולת מחוללי עיוות המרחב. כעת אנו זקוקים לעזרתכם.

אנחנו עדיין המומים ממה שאירע, מנסים לעכל את משמעות הדבר. נדמה שחולף נצח עד שהמפקד מרים את ידו לעצור את המתקפה. התייעצות קצרה, ואנחנו עונים לקונית: "פרטו את בקשתכם."

והם מפרטים. באריכות, בלי להסתיר דבר. הם גילו את השיטה לפני זמן-מה ועבדו עליה בקדחתנות, אך האדונים למדו על קיומם מוקדם מדי. הם זקוקים לזמן נוסף. הם צריכים שנמשוך את הזמן הזה, שנעמיד פנים שנכשלנו, שקרתה איזו תקלה – כל תירוץ שהוא, כדי שיספיקו להשלים את הפיתוח ולמסור את המידע לכל הגזעים האחרים בבת אחת. קרבות החלל יחזרו להיות לינאריים, ללא קפיצות במרחב, ולאדונים לא יהיה עוד שום יתרון. הגלקסיה תהיה חופשית.

אנחנו צריכים לחשוב על זה.

6.

אני שוכב בתאי על המיטה הקשה ובוהה בתקרה. היה לי מזרן, אך השלכתי אותו. הייתי זקוק למשהו, סמלי ככל שיהיה, שיזכיר לי את הימים העגומים בכדור הארץ.

אני חושב על האנשים ההם, שקראו לנו רוצחים ובוגדים. הם היו שבעים, האנשים ההם. היו להם בגדים נוחים וחמים, עבודות, חיי פנאי, כסף. האדונים מעדיפים אותנו על פני כל הגזעים האחרים. יש לנו חופש תנועה בגלקסיה, חופש מסחר, השפעה וכוח. יותר מכפי שהיינו משיגים בכוחות עצמנו גם באלף שנים. והכל נקנה בדמם של גזעים חלשים יותר.

הם שונאים אותנו שנאת מוות, אין ספק בכך. כפי שאנחנו שונאים את המורר. גם אם היינו רק השליחים, גם אם רק מילאנו פקודות, גם אם היינו גוועים ברעב לולא עשינו זאת. בגלוי או בסתר הם שוטמים אותנו, אך הכוח שלנו, שמאחוריו עומד כוחם של האדונים, מונע מהשנאה הזו לעבור לשלב המעשים. ואם יום אחד לאדונים לא יהיה עוד שום יתרון…

החללית מסתובבת לאטה, ואני עוצם את עיניי כדי לא לראות מבעד לצוהר הקטן את כוכב הלכת החרב שהשארנו אחרינו. נתקלנו בהתנגדות קשה, כך יספר הדוח, לא נותרה לנו ברֵרה.

יום אחד, באיזשהו מקום, מישהו יגלה מחדש את השיטה. אני מקווה בכל מאודי שנהיה אלה אנחנו – או, למצער, שלא אהיה אז בין החיים.

עוד רגע, ואני נאלץ לפקוח עיניים ולקום. קוראים לי לגשר. קיבלנו כתובת חדשה.

 —

עדו גנדל פרסם סיפורים בבמות מודפסות ומקוונות רבות. ספר הסיפורים שלו, "ימים באים", יצא לאור בשנת 2007.