"קומי כבר!" חזיז הסיט את השמיכה של רעם.

"לא רוצה," היא אמרה ומשכה אותה חזרה. "אמא אמרה שמותר לי להישאר במיטה עד אחרי שתצחצח שיניים."

"אוף," אמר חזיז ומשך את השמיכה חזק יותר, "כבר צחצחתי שיניים, ואמא ואבא כבר יצאו לעבודה. בואי כבר, אנחנו נאחר!"

רעם פקחה את עיניה. חזיז עמד מעליה, קצה שמיכת הפוך שלה בידיו, לבוש כבר במכנסי המדים שאבא שלהם הכין להם חודש לפני כן. "הביצה שלי כבר בקעה?", שאלה.

חזיז הביט הצִדה, למקום שבו האינקובטור הקטן של רעם חימם את הביצה הכחולה. "עוד לא," אמר. "נו, רעם, קומי כבר, נמאס לי לאחר!"

"לא קוראים לי 'רעם', מהיום קוראים לי 'כד'!" הכריזה רעם.

"אני לא הולך לקרוא לך ככה." חזיז אמר, "תגידי לאמא ואבא שיקראו לך ככה."

"אבל חנוכה עוד מעט!" רעם אמרה ומשכה את השמיכה.

"לא אכפת לי!" צעק חזיז. "זה שם טיפשי, ואף אחד לא רוצה שמות טיפשיים חוץ מאנשים טיפשים!"

"אני לא טיפשה!" צעקה רעם, אבל חזיז כבר יצא מהחדר.

רעם הצליחה לצאת מהמיטה ואפילו לצחצח שיניים מעל הכיור המרוט שלהם. הבוקר חזיז לא צחק עליה שקוראים לה "רעמה" בגלל השיער שלה, וזה כבר היה שיפור לעומת היום הקודם. הדמעות שלה פסקו ככל שהמשיכה לחשוב על הדברים הצפויים לה בהמשך היום. לא היה אכפת לה שחזיז קרא לה טיפשה. בכלל לא.

 

בינתיים חזיז הכין להם ארוחת בוקר ממנות הקרב שאמא שלהם הביאה מבית החולים. בתחילת המלחמה היא עוד הייתה מבשלת, אבל עכשיו היא הייתה בבית החולים כמעט כל היום ובחלק ניכר מהלילות, אז אבא לימד אותו לבשל. זה לא היה מסובך. רק להניח את הריבוע החום בצלחת ולהכניס לתנור הקטן, לחמם שתי דקות, להוציא את הצלחת עם הנוזל החום הדלוח ולהוסיף ארבע כפות סוכר כדי שרעם תסכים לאכול את זה.

חזיז שמע את רעם שרה למברשת השיניים שלה את שיר הפונים החדש. היא המציאה את המנגינה שלו באותו רגע, והוא היה קשור לביצה הכחולה שהיא מצאה יום קודם לכן, וקיוותה שיבקע ממנה פוני מיניאטורי שיצטרף לאורוות הפונים הגדושה שלה. הפזמון החוזר עסק בכך שהפונים הקטנים המכונפים בעלי הקרן במרכז המצח היו המוטציה החביבה עליה מבין המוטציות שנוצרו בעקבות המלחמה האטומית.

המסך הקטן צפצף וחזיז ענה.

"זה אבא!" הוא צעק לרעם. הוא שמע אותה מדשדשת מחדר האמבטיה. מבלי להסתכל הוא ידע שהיא עדיין מחזיקה את מברשת השיניים בפיה.

הדמות של אביהם הופיעה, מטושטשת, על מסך התקשורת. הזיפים שלו היו מודגשים. הוא רכן אל המצלמה וחייך אליו, "השארתי לך תוספת לארוחת הצהריים. אל תשכח להכין מנה גם לאחותך."

"שלום אבא!" צווחה רעם מאחור. אבא נופף אליה.

"תהיי נחמדה לאחיך, ותעשי מה שהוא אומר," אמר אבא והצביע אל חזיז דרך המסך, "ואתה, תשמור על אחותך. שהיא לא תלך לאיבוד בבקשה." חזיז הנהן. הפעם ההיא לא הייתה באשמתו, אבל אבא אמר לו שהוא היה האחראי בדרך לבית הספר, אז אפילו שרעם הייתה זו שהחליטה לרדוף אחרי הגמל בעל ארבע הדבשות זו עדיין הייתה האחריות שלו שהם איחרו לבית הספר.

פעם הם למדו בבית, בלמידה מרחוק, אבל השיעורים היחידים שהוצעו בלמידה מרחוק היו יוגה וספרות, ואבא אמר שהם חייבים לדעת פיזיקה, מתמטיקה, הרכבת כלי נשק וג'ודו, ובשביל זה היה צריך להגיע לבית הספר. אמא התנגדה בהתחלה, עד שאבא הזכיר לה שכולם לוחמים עכשיו, ושהוא שידרג את הטנק שלהם, מה שהפך אותו לטנק הטוב ביותר שאפשר להשיג. הוא גם אמר שהצבא עדיין לוחם בשממה הרדיואקטיבית ו'אם אנחנו לא נדאג לעצמנו לא נשרוד', המשפט ששניהם אהבו להגיד.

הם סיימו להתלבש, רעם חבשה את הקסדה האדומה שלה, והם יצאו אל הטנק של חזיז. הוא היה מעוטר בגולגולות ולהבות, כמו של רוב הילדים בכיתה שלו, אבל עם תוספת של פרחים שרעם ציירה מתחת לקנה. אמא השאירה לשניהם פתקים מוצמדים ללוח המחוונים. הפתק של רעם היה מנוקד, כדי להקל עליה לקרוא.

חזיז לחץ על כפתור ההפעלה, והמנוע זמזם. זה היה החלק שהוא הכי אהב, ההרגשה שהוא מבוגר מספיק בשביל לנהוג בטנק. הוא בקושי זכר את התקופה לפני שהמלחמה החלה, לפני שהם היו חייבים להתעטף בחליפות אב"כ ולחבוש מסכות בכל פעם שיצאו מהבונקר, אבל הוא ידע בוודאות שההורים שלו לא הרשו לו לנהוג לפני כן.

הדוושות היו מותאמות לילד בן 11. הוא כיוון את הטנק ויצא לדרך.

רעם זמזמה שיר ודפדפה בספר הציורים שלה. "אתה חושב שאני צריכה להוסיף את הגמל?" היא שאלה והמשיכה, "איפה להוסיף אותו? במוטציה נדירה או במוטציה ידועה?"

חזיז משך בכתפיו. "אני חושב שמכיוון שלא ראינו גמל כזה אז הוא נדיר." זה נשמע הגיוני לשניהם, ורעם החלה לצייר את הגמל הירוק במחברת.

הם חלפו מעבר למחסומי הזומבים. אלה היו ערמות קרשים גבוהות שעליהן שאריות של כלי נשק וגופות שרופות. בכל יום היו שם יותר זומבים שניסו לטפס על המחסומים, לא מודעים לכך שאפשר פשוט לעקוף אותם, כמו שחזיז ורעם עשו. הם לא היו באמת זומבים, כמובן, כמו שאמא שלהם הסבירה. אלה היו רק אנשים שהתעוורו, התחרשו, העור שלהם התמלא בפצעים שלא החלימו והתפקוד המוחי שלהם נפגע בגלל הקרינה שהם נחשפו אליה. זה היה הסבר מצוין, אבל חזיז ורעם עדיין קראו להם זומבים כי זה היה כיף יותר.

"תירה בהם!" רעם אמרה וחזיז כיוון את הקנה אל ערמת הגופות. אמא לא הרשתה להם לירות בזומבים החיים, אבל לא היתה לה בעיה עם המתים. הוא ירה ארבע פצצות קטנות שמילאו את המסך שלו בבוהק ירקרק לפני שהם נמוגו. היו מעט פחות גופות עכשיו, ומה שנשאר נשרף. עד הבוקר הבא המחסום יתמלא מחדש בזומבים שינסו לעבור אותו, ולהם יהיו מטרות חדשות לטווח.

 

רעם סיימה לצייר את הגמל והוסיפה עוד כמה גופות בוערות לציור הזומבים המתמשך שלה. אמא אמרה לה פעם שהיא אוהבת לראות את הציור שלה מתעדכן, ומאז היא הקפידה לצייר את המצב הנוכחי בכל בוקר. הם חלפו על פני השביל שמשני צדיו צמחו עצים שחורים ומפותלים. אמא סיפרה לרעם שפעם לכל העצים היו עלים ירוקים, אבל היא לא זכרה שאי-פעם ראתה עלים על עצים. היו המון עלים על העשב שלהם. על כל גבעול עשב צמחה תפרחת עלים. אמא אמרה שזו מוטציה, אבל רעם מאד אהבה אותם. הם היו יפים והיה קל לקלוע מהם זרים.

"לקחת את המצ'טה שלך?" חזיז הפריע לה להתרכז בציור המחסומים.

רעם נדה בראשה. "לא היה לי מקום ביד, כי לקחתי את הרובה והגרזן."

חזיז נאנח, "אבל אמרתי לך לקחת את המצ'טה היום!"

"לא נכון, אמרת לי אתמול!" ענתה רעם. זו לא הייתה אשמתה שחזיז תמיד שכח להזכיר לה לקחת דברים כשהם יצאו מהבית. "לקחתי מחסנית נוספת, בכל מקרה. אז אל תצעק סתם."

חזיז לא ענה. הוא הסיע את הטנק אל עבר הגבעה שמאחוריה תמיד הסתתרו מפלצות. "תכיני את המחסנית," הוא סינן אליה, ורעם לא התווכחה. היא סגרה את המחברת והכניסה אותה למגרה הנעולה, כיתפה את הרובה והכניסה את המחסנית הנוספת. "מוכנה," אמרה בשקט.

חזיז הנהן ועלה על הגבעה. אי-אפשר היה להתחמק ממנה, מסביב היו יותר מדי מוקשים, והדרך היחידה לעבור אותה הייתה דרך המפלצות.

 

"אני מקווה שהפעם זה לא יהיה דינוזאור," אמרה רעם.

"אלה לא דינוזאורים," אמר חזיז. "הם רק לטאות ענק עם ראשים מיותרים." זה, בכל אופן, מה שאבא שלהם הסביר, שהקרינה הפכה את כל היצורים לקטנים מדי או לגדולים מדי. חלק מהמפלצות נראו כמו הדינוזאורים בספר שרעם הכי אהבה, רק עם יותר ראשים ומחושים.

"אני יודעת," ענתה רעם, "אבל אני לא אוהבת להרוג דינוזאורים."

חזיז הסכים. אחרי שדינוזאור מת יצאו מהבטן שלו לטאות קטנות שהתפזרו מסביב ואי-אפשר היה לאתר את כולן. וגם, לוקח המון זמן להרוג דינוזאור והם כבר היו באיחור, והמורה לחומרי נפץ אמרה לו שאחרי שלושה איחורים היא תדרוש שאבא או אמא יבואו אִתו לבית הספר ויחתמו שהם יודעים שהוא מאחר.

הוא הדליק את הקשר למזל"ט, שיהיה. נקודה אדומה בודדת הבהבה בתחתית מסך השליטה שלו, מסמנת שהמזל"ט מתודלק ומוכן לעלות לאוויר. הוא היה צריך התראה של חמש דקות לפחות כי ההאנגר שלו היה מחוץ לעיר.

"תעלי," הוא אמר לרעם. היא נעמדה בכלוב המתכת וחזיז פתח את הצוהר למעלה. היא הזדקפה מחוץ לטנק, טענה את הרובה וכיוונה אותו לפנים. "הכול שקט בינתיים," אמרה.

חזיז הפעיל את מגלי התנועה. חיישני אינפרא-אדום לא היו יכולים לעזור בזיהוי הלטאות, כמובן, והחיישנים הססמיים לא היו רגישים מספיק כדי לזהות את התנועות של המפלצות הקטנות.

"מוכנה?" הוא קרא בקשר הפנימי, "אנחנו עוברים את הגבעה!"

במקום לענות, רעם התחילה לפזם עוד שיר, הפעם על טבח חיות ענקיות ועל כמה שהיא הייתה רוצה דינוזאור קטן שיהיה חבר לפונים שלה.

הם קפצו מעל הגבעה, היישר אל עדר גורגונזולות. רעם המציאה את השם. הן היו ירוקות-חומות עם קרניים סגולות במרכז הגב ושלוש רגליים קצרות. הן היו מסוכנות אם הן דרכו עליך. הן גם נשפו חומצה שהייתה יכולה להמיס כל שריון.

השביל המסומן התפתל בין העדרים. "יש חדעין בהמשך!" צעקה רעם מעל לקול המנוע. חזיז נשך את שפתו התחתונה. חדעין היו ענקיים, גדולים בהרבה מכוח האש של הטנק שלו. הם כמעט ולא הופיעו בעיר כי אזורי המרעה שלהם היו רחוקים. חדעין כאן הוא חדשות רעות.

תוואי הדרך התפתל.

"הוא תקוע בין שני עדרי גורגונזולות," צעקה רעם שוב. "חייבים להתלחם אִתו!"

"בסדר!" צעק חזיז ובחר עוד שלוש פצצות לתותח.

 

חדעין הייתה מפלצת דו-ראשית. הגוף שלה היה בגודל של שלושה טנקים, ושני הראשים התנועעו לכיוונים מנוגדים. המוח שלו היה בבטן והיו לו שלושה לבבות, כך שאי-אפשר היה לפוצץ לו את הראש ולקוות שהוא ימות. לראש אחד היו אוזניים שנראו כמו קונכיות, ולראש השני הייתה עין אחת. אבא אמר שהעין הזו לא שימושית ושהחדעין משתמש בעיקר בחוש השמיעה שלו כדי לאתר טרף. זה לא הסביר למה הראש עם העין היה זה שהסתכל אליהם עכשיו. רעם הרגישה את הידיים שלה מתחילות להזיע. היא דקלמה את השיר שאמא לימדה אותה. 'לכוון, לירות, לטעון, ככה כולנו נחיה בביטחון'. היא כיוונה את הרובה אל החדעין. הכוונת צפצפה. הוא היה מחוץ לטווח, בינתיים. במקום זה היא ירתה בשתי גורגנזולות. הן התפוצצו מבפנים כשהכדורים פגעו בהן. כמו שקיות מלאות בדיו כחול.

חזיז ירה בתותח של הטנק. שובל זרחני עיטר את הרקיע ולאחר רגע התפוצץ ליד החדעין.

"פספוס!" צעקה רעם. חזיז טען וירה שוב. הפעם הפגז פגע בחדעין, אבל אחרי שהעשן התפזר המפלצת עדיין עמדה והסתכלה אליהם. הוא לא זז. עדר הגורגנזולות סביבו התרוצץ, חסם את דרכו של הטנק. רעם ירתה בחמש גורגנזולות. זה עזר לפזר אותן מעט, אבל הדרך עדיין הייתה חסומה. החדעין נשף עשן מפיו. שתי גורגנזולות נפלו כשהעשן פגע בהן.

חזיז הופיע ליד רעם בצריח. "אין ברֵרה," הוא אמר, "אנחנו צריכים לעשות כאן ניקוי יסודי."

רעם הנהנה. היא בדקה את התצוגה של הרובה. מתחת למדבקת "האלו קיטי" שלה הופיעה הספרה שלוש. "אני יכולה לירות עוד. אם תקרב אותי אני אצליח להוריד לפחות עשרים גורגנזולות. אולי אפילו מאה."

חזיז נאנח. "יש לך שלוש מחסניות. זה מקסימום שישים כדורים. את לא יכולה להוריד מאה גורנזולות!"

"אני כן, אם הן עומדות בשורה," היא אמרה, כיוונה את הרובה, וירתה כדור אחד בשתיים שעמדו זו מאחורי זו.

"זה טור," אמר חזיז, "והן יתחילו לרוץ עוד מעט עוד פעם. וזה גם לא יעזור לנו עם החדעין."

הוא החזיק את שלט הרחוק של המזל"ט. "אני אנחית עליו פצצות מצרר. זה יעזור לנטרל אותו, ואחר כך נטוס בכביש לבית הספר."

רעם הנהנה. היא חיסלה עוד עשר גורגנזולות בזמן שחזיז התעסק עם המזל"ט שלו. אחר כך היא כיתפה את הרובה ושלפה את הקשת שלה. היא ירתה בחמש גורגנזולות, ואז חזיז אמר, "די, המזל"ט מגיע."

שניהם ירדו לתוך הטנק, וחזיז אטם את הפתחים.

"תזכרי, פצצות מצרר, ואחר כך אנחנו טסים קדימה."

"אני רוצה להוריד את החדעין," אמרה רעם. "אם נהיה מספיק קרובים אני אוכל לעשות את זה עם הקשת שלי." זו הייתה קשת אוטומטית עם ראשי נפץ מתכווננים. הטווח שלה היה קצר יותר משל הרובה, אבל ראשי הנפץ גרמו נזק רב. היא גם הייתה מאד יפה ובצבע זהב עם כוכבים. רעם אהבה כוכבים.

"את יכולה לארגן שלושה חצים? אחד לכל לב?"

רעם הנהנה ושלפה את הלוח הנייד ששלט בחצים. היא ציירה עם עפרון מכני על הלוח, והתוותה את המסלולים לפיהם החצים היו אמורים לטוס. כאשר הלוח הבהב בירוק החצים היו מוכנים.

"המזל"ט כאן!" אמר חזיז.

 

חזיז וידא שכל הפתחים לטנק אטומים. פצצות מצרר היו עלולות להרים אבק לאוויר, ואסור היה להם לנשום אותו. הוא הפעיל את הסירנה העולה והיורדת שסימנה שהאזור עומד להיות מותקף, רק למקרה שיש בן אדם בחוץ. המזל"ט נהם מעליהם. הוא ראה את ההבהוב על המסך שלו ועבר לתצוגה צבעונית.

רעם רכנה מאחוריו. "אני גם רוצה לראות! אתה מסתיר לי!" חזיז זז מעט, ונתן לרעם להסתכל. הוא ידע שאם לא יעשה את זה היא תגיד לאבא שהוא שוב פוצץ גורגנזולות בלי לתת לה גם.

המזל"ט התקרב אל החדעין. הגורגנזולות הצטופפו סביבו. חיות טיפשות, אבל לפחות ככה היה קל יותר לתפוס אותן.

קטרודפטיל עבר מעליהם וצרח. היה מאוחר מכדי לעשות משהו לגביו. כל עוד הוא לא הטיל עליהם את צרכיו לא היה צריך לדאוג.

המזל"ט התקרב אל החדעין. הראש עם העין הסתובב להסתכל על המזל"ט. חזיז חייך. הוא לחץ על ההדק ושחרר את הפצצות מבטן המזל"ט. הן נפרשו מסביב בפריחה יפהפייה ואז…

הן השליכו חתיכות טופי על החדעין.

"אני לא מאמין!" הוא צרח והסתובב אל רעם, "את הרסת לי הפצצות שלי!"

"אני לא!" היא צעקה בחזרה, אבל הוא ידע שהיא כן עשתה את זה.

"את החלפת את הכול בטופי!"

רעם הרימה את ידיה. "זה עובד ככה, אתה זורק את הטופי, ואז הוא מתפזר, ואז אתה מצית אותו, ואז הוא נמס, וכל המפלצות נתפסות בו, ואז אנחנו מחסלים אותן."

חזיז התכוון לצעוק עליה שוב, אבל הבין שיש משהו ברעיון שלה. הוא הסתובב אל המסך. חתיכות הטופי נפלו על הגורגנזולות ועל החדעין. אחת מהגורגנזולות ליחכה טופי מהקרקע. חזיז חייך. הוא הפעיל שוב את המזל"ט, הפעם במצב להביור. הטופי נמס. כמו שרעם צפתה. הגורגנזולות פעו.

"קדימה!" אמרה רעם והתרוממה לכלוב שלה. חזיז שחרר את האטימה של הטנק ושלח את המזל"ט חזרה להאנגר שלו. הוא לחץ את דוושת הגז לרצפה, ככל שגובהו איפשר לו, והטנק דהר במורד הגבעה. המפלצות נדבקו לטופי. אפילו הקטרודפטיל היה לכוד על הקרקע.

הוא שמע את רעם יורה בקשת שלה. שלוש שריקות של חצים מונחים נשמעו, והוא ראה את הפגיעות בחדעין. החצים ניתזו מהגוף, והותירו חרכים שרופים במקומות בהם פגעו.

"קרוב יותר," היא צעקה, והוא התקרב. הוא שמע אותה יורה שוב, והפעם החצים התחפרו מתחת לעור והחדעין נמס מבפנים. רעם צווחה בצריח.

"ועכשיו, לגורגונזולות!" היא אמרה.

הם ירו בהן כשהם עברו בין חיות העדר הצמודות לקרקע. זה לא היה אתגר ממשי, ואפילו רעם השתעממה.

הם הגיעו לבית הספר בדיוק כאשר הצלצול נשמע. ילדים מכוסי אפר ולבושים מדים קרועים יצאו מנגמ"שים, ספינות אוויר מעופפות וסוגים שונים של טיסנים משוריינים.

"קחי את הילקוט שלך!" צעק חזיז לרעם, שמיהרה לחזור, לקחת את הילקוט, ולצאת שוב לקבוצת הבנות שנשאו רובים ורודים. הן השוו דרכים לירות בזומבים, ורעם דיברה על הרעיון שלה של הטופי.

חזיז נעל את הטנק, שלח מסר לאבא ולאמא 'הגענו בשלום', ויצא גם הוא לשביל המוליך לבית הספר. שלושה מחבריו פגשו אותו ליד השער, לבושים בשריון ונושאים מצ'טות. הם גרו מספיק קרוב לבית הספר כך שאת חלק מהדרך הם יכלו לעשות ברגל. חזיז היה רוצה לגור קרוב אליהם, אבל הסיפורים שלו היו מגניבים יותר, והוא ידע את זה.

 

בדרך חזרה הביתה הגופה המפוחמת של החדעין שרצה לטאות קטנות שאכלו את שאריות הטופי. רעם קיוותה שזה יעשה להן קלקול קיבה.

אבא חיכה להם בבית. הם אכלו מטיל חום בהיר בטעם ענבים מיובשים, וסיפרו לו על החדעין והזומבים שהיו בבוקר. הוא התפעל במקומות הנכונים. חזיז הכין דו"ח מסודר לסוכנות למעקב אחרי המוטציות, ורעם הוסיפה שרטוטים להדגמה.

אחרי ארוחת הערב רעם ביקרה באורווה שלה. זו לא הייתה אורווה כמו בספרים המצוירים אלא חדר מחוץ לבונקר שבו היא פיזרה קש על הרצפה והחליפה את המים בשוקת בכל יום. כל הפונים קיפצו הלוך ושוב, חלקם נפנפו בכנפיים שלהם, וחלקם קפצו עליה וליחכו את כף ידה. היא האכילה אותם בשאריות גרעינים ותפוח שנשאר לה מארוחת הצהריים. כאשר חזרה לחדר שלה הביצה באינקובטור עדיין לא בקעה. רעם ליטפה אותה והבטיחה לפוני הקטן בפנים שהיא תצייר לו ציור מיוחד בשבילו אם הוא יבקע עד הבוקר. היא טענה מחסנית נוספת ברובה, הכינה אשפת חצים חדשה, הפעילה את הקרנת חדי הקרן על התקרה ונכנסה למיטה. היא שמעה את אבא מדבר עם חזיז על מבנים אווירודינמיים ושגרת טיפול בטנקים. אמא התקשרה למסך הפרטי של רעם.

"את רוצה שנמשיך מאיפה שהפסקנו?" שאלה.

רעם הנהנה. אמא פתחה את הספר שבידה והקריאה, "ערב טוב, אמרה לוסי. אבל הפאון היה כל כך טרוד באיסוף חבילותיו עד שרגע קט לא השיב דבר".

רעם התנמנמה במיטתה כשהקול של אמה נושא אותה לחלומות רחוקים והיא ידעה שמחר יהיה יום חדש, עם מפלצות חדשות. היא אהבה את זה.

–