אמא שלי הזהירה אותי לא לשוטט לבד ביער. היא גם הזהירה שלא איכנס לפינות נסתרות ולא אחקור מאורות ומערות, שאולי מסתתרות בהן חיות טרף. אמא שלי בעצמה מעולם לא הרחיקה מעבר לחלקה שבין היער לאסם הגדול, הגבעה המתונה והמוארת שכוסתה באביב בפרחים ורודים וצהובים, ועצי בר נמוכים הצמיחו בה תפוחונים חמוצים. אבל אבא שלי הבטיח שמעולם לא ראה ביער שלנו דובים, ואפילו לא סימנים של דובים.
הייתי משוטט ביער עם תיק בית-הספר שלי, לפני הלימודים או אחריהם, ולפעמים במקומם. הלכתי בעיקר לאורך הפלג. צעדתי בזהירות במים הרדודים, במגפיים בחורף, או יחף בקיץ, מעלה עננות חול רכות שנסחפו מעט בזרם לפני ששקעו שוב במקום אחר. ארצות פיות זעירות הסתתרו בין שורשי העצים. חרקים צבעוניים ומשונים חיו במדשאות הפעוטות שיצר הטחב הירוק הבוהק, ופטריות נפרשו על גזעי העצים ויצרו נוף ששום דבר בעולמנו לא דמה לו. שוטטתי ללא מטרה, רק מתוך העונג שבגילוי קסמיו הקטנים של היער.
ככל שמרחיקים מהפלג, גיליתי, גדל הסיכוי לתעות בדרך, ולהגיע באיחור ניכר לבית הספר, או לארוחת הערב. כדי לצמצם את מספר הנזיפות שקיבלתי, סימנתי את דרכי בזנבות בדים ופיסות סרטים משיירי התפירה של אמא שלי. בהמשך לא נזקקתי עוד לסימונים, והתחלתי להכיר את העצים לפי קליפת הגזע, לפי צפיפות העלווה, לפי הזווית בה נטו זה אל זה, כמו שהכרתי את הילדים בבית הספר החדש שהוריי דרשו שאעבור אליו – מקום שבו ילד חכם כמוני יכול להתפתח, אמרו. לא כמו בית הספר הכפרי שלנו. כדי להגיע לבית הספר החדש קמתי מוקדם, ולעתים קרובות חזרתי אחרי חשיכה. לא היה לי זמן לשוטט ביער, וגם לא רצון. הייתי לנער. הסתכלתי על נערות, למדתי מדעים, תכננתי את העתיד.
"בסדר, אם זה באמת מה שאתה רוצה. אתה כבר בוגר," אמרה אמא שלי, כשביקשתי להישאר לבדי בבית בזמן ששאר בני המשפחה ייסעו לבית הקיץ על החוף. אמרתי לה שאקדיש את הזמן ללמידה למבחנים. לא ידעתי אם ניחשה שרציתי לפנות זמן גם לעניינים אחרים של נערים בגילי, כאלה שלא נעים להתמסר להם כאשר אמא בבית, ועלולה בכל רגע לעלות לחדרי כדי לקרוא לי לאכול, או לשאול כמה שיעורי בית נשארו לי.
אחרי ימים אחדים שהוקדשו למטרות האלה, התחילה בי התסיסה שנולדת משהות ממושכת בבית, חוסר השקט שבא מהיעדר תנועה ואור טבעי. טיול ארוך ביער ירענן אותי, חשבתי, אבל גם חשש קל התעורר בי. אם לא אחזור, אם אפול או שדוב יתקוף אותי, אף אחד לא יבחין בהיעדרי. לא יבואו להציל אותי. סילקתי את המחשבות המטופשות. הרי כשהייתי ילד צעיר מעולם לא פחדתי ביער. כנראה שהתחלתי לחשוב כמו מבוגר, לראות סכנות בכל מקום. למרות זאת, כשנעלתי את נעליי ויצאתי מהחדר, דילגו רגליי במדרגות בחדווה מפתיעה, מביכה מעט, שמחות כמו כלבלבים לקראת הטיול. כן, אהבתי את הלימודים, את החברים, אהבתי לחשוב על עצמי כעל נער מוכשר ומבטיח, ולחלום על העתיד שציפה לי, עתיד של הצלחה ותהילה. אני מניח שידעתי כבר אז שבצדה של כל הבטחה נפלאה, קיימת גם האפשרות של אכזבה מרה לא פחות, אבל באותו יום, כשיצאתי ליער לראשונה מזה זמן רב, כנראה שלא הייתה בי הכֵנוּת לראות שרציתי לחמוק לרגע ממלקחי התקווה והפחד, שעוד הייתה בי כמיהה לפנאי שאינו מוקדש להשגת יעד, לזמן מענג של שוטטות נינוחה, חסרת מטרה. לכן חזרתי ואמרתי לעצמי שאני פשוט זקוק לפעילות ולאוויר צח, ריסנתי את רגליי המדלגות ויצאתי.
לא הרבה השתנה בנתיב שלאורך הפלג, אבל גיליתי שארצות הפיות הזעירות איבדו את היכולת להקסים אותי. הייתי נער מתבגר, ונתיבי מוחי השתנו, וכבר לא השתלבו בשבילי היער. הם הותאמו עכשיו לפתרון בעיות במתמטיקה, והתעצבו מחדש מהשפעת הסרטונים, שאת המתרחש בהם קיוויתי לחוות בקרוב בעצמי. רגליי הלכו בין העצים, ומוחי חשב על נערה אחת מסוימת, שנדמה היה לי שחייכה אליי לפני שיצאנו לחופשת הקיץ, ועל שאלה בפיזיקה שלא הצלחתי לפתור. משעמם לי, חשבתי, אבל לא הצלחתי להחליט לחזור. חלפתי על פני חלקה של סלעים, חומים-שחורים, מבריקים וגדולים. כשהייתי ילד, נראו לי כמו חומה, מרתיעים ובלתי עבירים. פחדתי שאפול אם אטפס עליהם. זה היה קו גבול שמעולם לא נמשכתי לחצות. עכשיו, לראשונה באותו יום, התעוררה בי סקרנות. החלטתי שאחצה את חלקת הסלעים, אגלה מקום חדש, ואז אחזור.
בקעה קטנה התגלתה לי ממרומי הסלעים, ובה צמח עץ שכמותו לא היה בכל היער. היה לו הגזע העבה ביותר שראיתי. שורשיו התקשתו בפיתולים פראיים, יוצרים כוכים ומערות, מתלפפים סביב הסלעים. גזעו הרחב התפצל לשניים: חלקו האחד היה גדם שחור, ופחמים נחו על הקרקע מתחתיו, כאילו ברק הכה בו פעם. מהפיצול השני צמחה עלווה סמיכה שלא הייתה שונה משל שכניו.
ירדתי בקפיצה מהסלע אל הבקעה, הקפתי את העץ, ועברתי דרך שער אדיר של שורשים משורגים. מעברו האחר היה הגזע הרחב חלול, ויצר מערה גדולה. ארץ זעירה וקסומה נגלתה לי במערה. שמש הבוקר ניקדה את הקרקע בזהרורים עגולים, זהובים, שהשתקפו בברֵכה קטנה שנקוותה למרגלות העץ; פלג דקיק זרם ממנה אל האפֵלה מתחת לסלעים; כרי טחב נצצו בירוק על חופי הפלג. ראיתי גם טחבים ממין מיוחד, שלא צמחו בשום מקום אחר ביער, חלקם דומים לכוכבים, אחרים לעצי אשוח קטנטנים, וביניהם פרחים לבנים פעוטים ופטריות אדומות. לא חשבתי עוד על נערות, וגם לא על שיעורי הבית שלי. רק על דבר אחד חשבתי: כמה חבל שלא מצאתי את המקום הזה כשהייתי בן עשר. עמדתי והבטתי בארץ הפלאות, והתמלאתי תחושת החמצה על האיחור. התפעלתי מיופיו של המקום, אבל לא יכולתי עוד לשקוע בו כל-כולי. הדלת אל הקסם כבר נסגרה בנפשי. הוא לא יהיה ארץ מקלט לדמיונותיי, חלופה זוהרת וממשית לעולם הסתמי של בית הספר והבית.
זה המקום שחיפשתי תמיד, חשבתי, ולא יכולתי שלא לתהות, אם אולי באופן כלשהו הצלחתי להעביר מסר לעצמי הצעיר, ואת המקום הזה עצמו חיפשתי כשיצאתי, כילד, לשיטוטיי ביער. אולי מה שזכרתי כטיול מענג חסר תכלית לא היה אלא חיפוש אחר הפינה הקסומה הזו. לא ידעתי אז מה אני מחפש, אבל אילו הייתי מוצא, אין לי ספק שלכאן הייתי חוזר תמיד.
אולי המקום לא יהיה לי ארץ פיות, חשבתי, אבל אני יכול עדיין לשבת כאן, על הטחב הרך, להישען על הגזע ולנוח. הרגשתי שהמקום היה שלי, גם אם הגעתי אליו בזמן לא נכון. המערה שיצר הגזע הייתה פתוחה ומוארת, חמימה ומגוננת. אם יֵרד גשם, אהיה מוגן בה. אבל גשם לא ירד, ולמערה חדרו רק שמש נעימה ורוח קלה, מענגות כל כך עד שנרדמתי על כרית הטחב.
כשפקחתי את עיניי, עדיין האירה שמש בוקר רכה את המערה שבגזע. טבלתי אצבע בפכפוך העדין של המעיין שלמרגלות העץ. לא הייתי רעב וגם לא צמא. כל דבר מטריד נראה רחוק ושולי. רק מכוח הרגל האחריות שרכשתי בשנים האחרונות, קמתי. מחר אוכל לחזור לכאן, חשבתי, אבל עכשיו כדאי שאלך הביתה ואמשיך ללמוד לבחינה בפיזיקה.
שלחתי מבט אחרון אל הממלכה הזעירה ופניתי ללכת, אבל כשעברתי את מחסום הסלעים, סחרחורת פתאומית החשיכה את העולם, ונפלתי.
כשפקחתי את עיניי הייתה שעת דמדומים. מה זה? כמה זמן הייתי מעולף? נבהלתי. קמתי. קרסולי הימני כאב, וזרועי צרבה כאילו נשרטתי. בגדיי היו לחים, וכמוהם האדמה. כבדות מילאה את הגוף והנפש, ניגוד מעיק לזוהר הקליל והחמים של הבוקר. הלכתי מהר, צולע על רגלי הכואבת, מתנשף. באור אחרון הגעתי לחווה. חלונות הבית הריק היו החשוכים, ולפתע נתקפתי פחד מהלילה שאבלה בו לבדי. נכנסתי. הדלקתי את כל האורות. אכלתי לא מתוך רעב אלא מתוך הרגל, כאילו בלבל העילפון המוזר את התחושות הטבעיות. ניסיתי להיזכר מה עשיתי כל היום. זכרתי רק את הפליאה אל מול המקום היפהפה שבלב הגזע, את ההירדמות בו – תנומה מבורכת של ילד מלא אמון – ואת ההליכה ממנו בשעת ערב. בלילה שנתי הייתה מקוטעת, שטחית, דומה לשינה של מי שחזר מיבשת רחוקה, וגופו מסרב לקבל את חוקי הזמן של המקום.
חזרתי לשם לעתים קרובות. כל המועקות התפוגגו כשנכנסתי לגזע הפעור. תמיד קידם אותי הגזע במתיקות של שעת בוקר, שהתגלתה לי לא רק בזווית השמש וברוח הרעננה, אלא גם בהבטחה הענוגה של כל הבקרים כולם – שהיום יהיה טוב, ושהאפשרויות כולן עדיין לפניי.
אומנם סלדתי מהטשטוש ומהעייפות שבאו לאחר הביקורים בגזע, אבל נמשכתי אל המקום כמו שאחרים נמשכים אל המשקה. חזרתי כשהתאכזבתי מציון במבחן, כשנערה דחתה אותי, כשהרגשתי זר בעולם. במשך שנים שמרתי בסוד את החוויה המשונה. לא ידעתי מה קורה בגזע, איך ייתכן שבתוכו תמיד שמש ובוקר, לעולם לא לילה, לעולם לא גשם. הנחמה שהציע לי ביטלה כל אפשרות לסקרנות. לא העזתי לקחת איתי מישהו מבני משפחתי או מחבריי. חששתי שביום שיבוא איתי אדם אחר, ייעלם הפלא. רק לבדי חזרתי לשם שוב ושוב, אל המקום שנודע בהמשך כמערבולת הזמן המאומתת הראשונה, אתר אלפא.
כשעזבתי את הבית ועברתי ללמוד בקולג' רחוק, השארתי מאחוריי את חלקת היער המוזרה. לא הייתה לי סיבה להיזכר בה, ואולי השתדלתי לא לחשוב עליה, עד שערב אחד, מטושטש מהחומרים המקובלים על סטודנטים, סיפרתי על החוויה לכמה מחבריי.
"אתה הוזה," פסק אחד מהם. "איזה פטריות אכלת שם?"
"שום פטריות." נעלבתי, אבל פתאום פקפקתי בעצמי. מה בעצם מתרחש שם, בלב הגזע? אותו חבר, טיפוס מדעי סקרן, הזמין את עצמו לבקר אותי בחופשת הקיץ. הייתי נבוך מעט כשהולכתי אותו לחלקת הסלעים ואל העץ הענק, משוכנע ששעת אחר הצהריים האפרורית תתלווה אלינו אל תוך הגזע. אבל חברי, שהגיע מצויד בשעונים ומצלמות, הפך לאדם הראשון שאישר: לא הזיתי. גיליתי תופעה חדשה, שהייתה עתידה לטלטל את העולם.
חוקרים הגיעו. התקשורת הוצפה בידיעות ובתצלומים של השטח שבבעלות משפחתי. הפכתי למפורסם-חלקית, וקיבלנו תשלום נאה עבור האפשרות לקיים את המחקר בשטחנו. דיווחים נוספים, שהיו ברובם כוזבים, הגיעו מכל רחבי העולם. מיעוטם התבררו כאמיתיים. מערבולות זמן יציבות התגלו במדבר סהרה ובאנטרקטיקה. אתרים אחדים בלב ים טרם אומתו.
זו הייתה מהפכה מדעית אדירה, והמדע, כדרכו, נרתם לעגלת הטכנולוגיה עוד לפני שהבשיל. אב-טיפוס של מחולל זמן הוצג, ומהנדסיו הציגו הבטחה אינסופית: אפשר יהיה לחזור בזמן אל הרגע שלפני כל אסון, למחוק כל חרטה זעירה. הפרסומות הציגו ילד מצייר בטושים צבעוניים על לוח לבן, ואז מעווה את פניו אל מול הקשקוש שעל הלוח, ומוחק. הוא מנסה שוב, והצופים רואים את רק חיוכו ההולך ומתרחב, ואז מציגה המצלמה את הלוח שעליו מצוירים עצים, שמש ומשפחה מאושרת.
המהנדסים של ראשית חקר הזמן לא ידעו מספיק, כדי להבין שהדבר שהם מבקשים למחוק הוא כמו ציור בעיפרון על נייר. חריצים זעירים יישארו בדף, ועם כל מחיקה הוא יוכתם ויתבלה עוד, עד שייקרע.
מערבולות הזמן, כך הסתבר, לא תמיד היו יציבות. חלקן קרסו והסתחררו עד שאזורים מסוימים נותקו לחלוטין מהעולם. אחרות התרחבו ויצרו הפרשי זמן מתונים אבל גורליים, שטלטלו את האקלים עד שיצא כליל מאיזון. בהדרגה התגלו גם הנזקים המצטברים ברקמה הביולוגית בכניסתה למערבולת ובצאתה, בחיכוך של הגוף החי כנגד חספוסו של הזמן המהונדס. במבט לאחור, אני מניח שהייתי צריך לחשוד בכך, אבל העדפתי לא לתהות לעומק על טיבם של הטשטוש והחולשה שהרגשתי בכל פעם שיצאתי מהגזע.
העולם התעוות והתנוון בשנים שחלפו מאז, אם כי את השנים עצמן קשה למנות. עצם הניסיונות לתקנו גרמו לחלק גדול מהנזקים. לבסוף נזנח מחקר הזמן, כמו מרבית המחקר המדעי בעולמנו ההרוס. גם גופי חלה והתנוון מנזקי החשיפה למערבולת, מהחומרים המזיקים שבאוויר, מהאוכל הדל. החווה חדלה מזמן לפעול. קשה לגדל מזון באקלים הנוכחי. אני גר בבית החווה הישן, החרב כמעט, כי בעלי המקצוע הפכו נדירים, וידי אינה משגת לשלם למעטים הללו שיתקנו את הבית. הייתי אמור להיות כעת בשיא חיי, לחיות את ימיי היפים ביותר, אבל העתיד – ככל שנותרה משמעות במילה הזו – קודר כמו היציאה משעת הבוקר המוארת שבגזע הרחב אל ערב חשוך וגשום בלב היער. ואולי זה העונש שמגיע לי על כך שהכנסתי זרים אל המקום הפלאי והאינטימי, שגילה את עצמו בפניי, ובפניי בלבד; על שבלי מחשבה חשפתי לעולם כולו את הנחמה הסודית שהציע לי היער שלי, ובכך דחפתי את אבן הדומינו הראשונה של אסוננו.
אבק מתערבל בחוץ, נח על האדמה ושוב נתלש ממנה, חודר מבעד לחלונות השבורים. תחושה של שעת ערב מבשרת רעות אינה מרפה מהחווה. אני יוצא מביתי. אין לי צורך במים או במזון. אני פוסע אל היער. חלק מהעצים קמלו או מצאו את מותם בשריפות. הפלג הקטן כמעט יבש. שרידי גדר מקיפים עדיין את חלקת הסלעים. כמה מכשירי מדידה חלודים ניצבים שם, ולצידם כאלה שנראים חדשים, כי הזמן ריחם עליהם. אני עובר בין שברי הגדר ומטפס על הסלעים. אני עומד בשער השורשים האדיר. ארץ הפלאות שבגזע לא השתנתה. שמש הבוקר, המרצדת על הברֵכה הקטנה, מקבלת את פניי ברכות. אני מושיב את גופי החולה על הטחב הרענן, טובל אצבע בפכפוכם העדין של המים הצלולים.
באור הבוקר נראות כל בעיות העולם כשייכות למקום רחוק וזמן אחר. אני ממלא את ריאותיי באוויר של ילדותי, ונשען על הגזע הרחב. הכול אפשרי. היום יהיה יום טוב. אני מחייך. ליטופי הרוח ודגדוגי השמש ממיטים עליי שלווה עמוקה. הפעם אישאר כאן לעולם.
—————————
מיכל סחף היא דוקטור לפיזיקה, ואוהבת למצוא ולהמציא דברים יפים ומעניינים. מגדלת מספר משתנה של יצורים בעלי מספר מגוון של רגליים. ספרה הראשון "מרחב ביניים" יצא לאור ב-2026.