דני ניסה לפתות אחד מהחתולים המכאניים לצאת מאחורי הספה. בחנות הם היו חמודים כל כך עד שהוא לא הצליח להתאפק ולקח את שלושתם. הילדים אהבו אותם ואפילו יעל התלהבה, אבל אחר כך, כשמעגל הצייתנות החיצוני שלהם נשחק, היא כעסה. הוא דווקא שמח לגלות שכל אחד מהם פיתח אופי שונה. מתחת לספה, המנומר נראה סקרן מהאחרים, עוד צעד אחד קטן ודני יצליח ללטף אותו. הוא היה כל כך מרוכז עד שלא שמע את הצעקה הראשונה, והשנייה נעצה שיניים בעור התוף שלו. הוא הרים את ראשו בחטף, אוך. הוא שפשף בידו את מקום המכה. יעל. היא נשמעה עצבנית. מה כבר קרה? הוא חידד את אוזניו אך פרט למרוצת הרגליים מתחת לספה לא שמע דבר. הוא קם, דשדש לעבר החלון, הסיט את הווילון והציץ לעבר החצר. היא עמדה שם, רגליה נטועות בשלולית מים רחבה ובוצית. פיה עוד היה פעור למחצה. אוי ואבוי, עיניה התמקדו בו.

"דניאל חסון," אמרה בקול שחרך את האוויר והותיר אחריו שובל ניצוצות, "אתה תרד לכאן, תיקח את הגרוטאה הסינית הזאת," היא הצביעה לעבר השיחים ושאפה אוויר בקול, "ותחזיר אותה למזבלה ממנה היא באה!" היא השתתקה למשך שתי נשימות חטופות והוסיפה בקול ארסי, "זה מובן?"

"אבל מותק," הוא נרכן, "את יודעת שהוא כבר חלק מהמשפחה." פניה התכרכמו, מבלי להוסיף מילה היא צעדה לעבר גרם המדרגות, קול הפאץ'-פאץ' שהשמיעו נעליה הרטובות לא ניבא לו טובות. מלמעלה, הגינה שלהם בלטה על רקע גינות השכנים המעוצבות. יעל שנאה אותה, הוא חשב שיש בה יופי פראי. צמחים ממש צמחו בה ופרחים הפיצו ריח נעים. פעם הוא הציע שהם יטפחו את הגינה בעצמם אבל החידוש החזיק שתי שבתות בלבד. הבנים לא התלהבו ובסוף כל הרעיון התמסמס. זו גם הייתה הפעם הראשונה שהם רבו ולא הצליחו להתפשר. עבורה, בוט שאינו ממלא את ייעודו הוא מקולקל, לתקן או להשליך לפח. לך תסביר שבין הברגים שלו התפתחה מעין נשמה. הוא ניסה, אבל היא הגיבה כפי שהוא ציפה. לפעמים היא הייתה כל כך קשה. "אבל מותק, אחרת איך ניתן להסביר את השינוי שקרה?" במפעל הם בדקו מעגל-מעגל, זו לא הייתה תקלה. היעלמות החוק השני יצרה חופש בחירה והוא בתורו חולל דבר מה חדש ומופלא, רגש? אולי… הדלת נפתחה.

"נמאס לי." היא אמרה בקול שצרב כמו אלכוהול, יורד מאוזניו דרך קיבתו ועד קצות בהונותיו. "בוא!" היא משכה בזרועו והובילה אותו לעבר חלון חדר האורחים המוכתם. מחר הוא יחפש בוט חלונות משומש, הוא יגלה התחשבות. "תראה," היא הצביעה. בחצר של משפחת צרפתי עמד הבוט רולס החדש שלהם וקצץ בזהירות מחושבת זלזל מעלוות עץ הבונסאי. גוף הנחושת המהוקצע שלו זהר בקרני השמש. עיצוב משובח, דני היה חייב להודות. "למה לנו לא מגיע אחד כזה?" היא שאלה בלי כעס. הוא חשב שהיא נראית עייפה.

"יעלי," אמר, "את מוכנה להוציא משכורת שנתית על כזה?" הוא הצביע בזלזול לעבר הבוט שעתה עמד ופיסל ראש אריה מתוך שיח כדורי פורח.

היא שתקה, והוא מיהר לנצל את ההזדמנות. "הוא יעלה הון תועפות והגינה שלנו תיראה כמו של כולם. זה מה שאת רוצה?" היא המשיכה לשתוק, הוא דיבר בלי לחשוב, "אנחנו יכולים לקנות חצרן מהחברה, הוא יעשה עבודה לא רעה."

"לא רעה?" היא כיווצה את פיה והנידה בראשה. "כשהבאת את השואב שאחרי יומיים נפח את נשמתו במיטה שלנו מכל המקומות, שתקתי. כשהבאת את להקת הטרולים – הבלגתי." היא הביטה בו במבט שהוא לא הצליח לפענח. "אפילו לגביו," היא הצביעה למטה, "הסכמתי שטיפוח קן נמלים יכול להיות חינוכי בשביל הילדים." הוא שתק. "אבל כשאני חוזרת הביתה, אחרי יום עבודה ושוקעת בבוץ עד הברכיים כי הגרוטאה שלך חישב שהאדמה יבשה מדי לחלזונות…" היא נענעה בראשה ואמרה, "חלזונות?" בקולה נשמעו עלבון ובו יותר משמץ מרירות. עיניה נדלקו שוב, דני התכווץ. "זה פשוט עד כאן!" היא צרחה וסימנה ביד מעל לראשה. "אני רוצה רובוט אמִתי עם שלושת החוקים. אמריקאי, גרמני, אפילו יפני, אבל סיני – אין מצב!" היא נעצה אצבע בחזהו. "לא מעניין אותי כמה הם חמודים או מודעים, אני רוצה שיבוא לכאן בשביל לעבוד, לא בשביל לשחק עם פרפרים. הוא אפילו לא צריך להיות רולס, מצדי הוא יכול להיראות כמו פח זבל על גלגלים." לחיה היו חיוורות ועיניה בערו.

הוא אף פעם לא ראה אותה כך, מאבדת שליטה. משהו גרם לו להגיד, "אם זה כל כך חשוב לך, תקבלי קלווין מקורי."

למחרת הוא הסתובב בעבודה בחוסר מנוחה. על השרטוטים שעל המסך בקושי העיף מבט. הוא כבר הבטיח והבוט-גן בטוח בחצר אבל מה יגידו בחברה אם ירכוש דגם מתחרה? זה פשוט לא ייעשה. אין ספק שהייתה זו החלטה נמהרת, אלא שכבר היה מאוחר מדי לנסיגה. הוא הביט בשעון, נותרו לו בקושי שעתיים. בארבע אחר הצהריים הוא החתים כרטיס והצטרף לטור היוצא. הוא עלה להסעה הציבורית כרגיל, אבל התיישב במושב הקרוב ליציאה. עם קצת מזל הוא יחמוק בטרם חבריו יבחינו ומחר זו תהיה כבר עובדה. כשהדלתות נפתחו בתחנה הסמוכה לסוכנות יוּ-אֶס רובוטיקה הוא היה היחיד שקם, וכשירד חש את מבטיהם ננעצים בגבו. שימותו הקנאים. הוא הידק את לסתותיו ומיהר לעבור בין דלתות הזכוכית. רק פעם אחת הם היו כאן, לפני שנים, כשקנו את הבית וחיפשו בוט מטבח מקורי. אז הוא עדיין לא עבד בשביל הסינים. עכשיו הוא עמד נבוך בכניסה, מהחדר לשמאלו התגלגל אוטומט מכירות מהדור הישן בדמוי חליפה. מוזר. אולי הם בקטע של רטרו. הם לחצו ידיים ובמסך האלקטרוני הבהבה שאלה: "משהו לשתות?" למה לא? בכסף שהוא עומד להוציא כאן, מגיע לו ליהנות. במשך תשעים דקות הם צפו בכל סרטוני הדגמים המובילים. בתקציב שלהם הוא יוכל לקבל מודל סטנדרטי לניקיון וגינון עם הרחבה לשירות תיקונים. "החברה נותנת אחריות מלאה לעשר שנים." צפצף הבוט בקול אלקטרוני מעל לכתפו. הייתה זו הצעה סבירה במחיר הוגן לרובוט יעיל.

אם כבר הם הולכים על זה עדיף שהיא תבחר. מה שבטוח, בלעדיה אין לו מה לחפש כאן. הוא יצא, חצה את השדרה, וללא כל כוונה מודעת מצא את עצמו בסמטת השוק. לפעמים אפשר למצוא כאן מציאות טובות. חלון הראווה נצנץ אליו מרחוק באלף נורות ניאון צבעוניות. מיד כשנכנס ראה בוט זוגיים, יד שנייה, שעונים על הקיר ואוחזים בכינור. הם היו קצת מרוטים וזכו לקישוט מעשי ידי הבעלים הקודם, אבל הוא זיהה את הדגם. החברה שלו הוציאה אותו לפני כמה שנים. רק 399 שקלים, עם שנים עשר מקצבים רומנטיים ומניפת רוח מצוירת מתנה. המוכרת חייכה. יעל אהבה מוזיקה קלאסית. הוא יעשה לה הפתעה. אם היא עדיין תתעקש על בוט השירות החדש הם ילכו יחד לבחור. אולי אפילו מחר.

—-

ברק שגיא אהב מאז ומעולם מדע בדיוני ופנטסיה, אהבה שהובילה אותו בכתיבתו. הוא פרסם סיפורים בכתב העת המקוון "בלי פאניקה" ובשנתון האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה "היֹה יהיה".