"אני מצטער, אני יודע שחיכית לזה, במיוחד אחרי שהיית תקוע כל היום בשטח עם הבעיה באספקת החשמל במתקן ג', אבל יש לנו בעיה רצינית." מנהל המפעל ישב מולו ושילב את אצבעותיו בכוח. ג'ים, המהנדס הראשי, חשב שהוא משלב כך את אצבעותיו כדי למנוע מהן לרעוד.

"מילא שאני חיכיתי לזה, אבל איך אני אסביר את זה לאשתי?" מלמל ג'ים. "כבר שבועות שאני מבטיח לה שנלך להופעה הזאת."

"כן, אני בהחלט מבין אותך," אמר המנהל ויישר את התמונה שנחה על שולחנו, ובה נראו אישה מטופחת, בן חייכן שרווחים בין שיניו ובת רצינית ולה שׂער בלונדיני אסוף בקוקיות. "גם לאשתי נמאס שהיא תמיד צריכה לחמם לי את הארוחה." חיוך מבין עבר ביניהם. "אבל כמו שאמרתי, מדובר בבעיה רצינית."

המהנדס חיכך את רקתו בהיסח הדעת. "ודווקא היה נראה שכל ההכנות לבואה של הפסיכולוגית הראשית עברו בצורה מושלמת. הביצועים של כל הרובוטים היו מצוינים. הרובוט שנבחר לפגוש אותה אישית, 235א, הפגין ביצועים מושלמים בכל מבדקי שלושת החוקים."

"משהו היה חייב להיות לא בסדר," נאנח המנהל. "אף אחד מאִתנו לא יוכל ללכת הביתה היום עד שנצליח להבין למה הוא כמעט הביא למותה של ד"ר קלווין."

שניהם ישבו ושתקו לרגע. לאיש מהם לא הייתה תשובה. המהנדס הראשי הרהר בעגמה בחברי צוותו, שבלי ספק לא ישמחו לשמוע את הבשורות. גם נשותיהם לא ישושו לערב נוסף של ארוחת ערב בגפן.

"ספר לי שוב את הפרטים," אמר המהנדס לבסוף. "נראה אם אנחנו מוצאים איזשהו רמז."

"אין הרבה פרטים. המפגש התנהל כמתוכנן. אחרי סיור במפעל, הכנסנו את הפסיכולוגית הראשית לחדר המבדקים והראינו לה את המבדק של 235א מבעד לחלון חד־כיווני. היא ביקשה לשוחח אִתו. היא שוחחה אִתו. השיחה הסתיימה – לשביעות רצונה, כך נראה – והיא פנתה ללכת. אבל היא נתקלה בארונית שליד הדלת, ופסל שעמד על הארונית התערער ונפל. הוא פגע לה בראש."

"ו-235א לא עשה דבר."

"הוא לא הגיב בשום צורה. מדובר ברובוט שזמן התגובה שלו לפגיעה אפשרית בבני אדם בעבר עמד על חלקיקי שנייה זעומים. הוא המשיך לעמוד על מקומו ולא הגיב בשום צורה שהיא."

"וד"ר קלווין –"

"יצאה מזה בשלום. אפילו לא תפרים, רק חבישה ומנוחה. אבל, כמובן, מזועזעת לגמרי ודורשת שנגלה מיד מה השתבש, או שפס הייצור שלנו ייסגר." ידיו של המנהל רעדו והוא אגרף אותן בכוח כדי לייצב אותן. "מדובר בהפרה אפשרית של החוק הראשון." הוא נראה מזועזע.

המהנדס הרהר. "בטח השתבש ברובוט משהו. מיקרו־קצר במוח הפוזיטרוני היה –"

"הצוות במקום העביר אותו סוללה מזורזת של מבדקים מיד אחרי כן. התפקוד שלו נמצא בטווח של אלפיות השנייה מהביצועים שלו לפני התקרית. אין שום סימנים לבעיה." המנהל מרט את שערותיו ואז תפס את עצמו ועצר. "אם לא תהיה לנו דרך לגלות את השיבוש בשלושת החוקים, המפעל יהיה משותק כליל."

המהנדס שתק. בלי ספק עמד בפניהם מצב בעייתי. לבסוף אמר, "אני רוצה לראות אותו בעצמי. ואני רוצה את התיקים שלו. כל תהליך ההכנה שלו והמבדקים שהוא עבר."

"חיכיתי שתבקש. בוא, נלך."

 

"אני לא יודע מה לעשות," אמר המהנדס. הוא התבונן ב-235א הניצב מולם בשקט מוחלט, רגלי החצובה שלו פרושות ויציבות ופני המתכת שלו לא מסגירים דבר. הוא עלעל בערמת הדפים שעליה עבר שוב ושוב בשעה האחרונה. הוא חש בדמותו של המנהל מיתמרת ליד כתפו, נוכחות כבדה ומקרינה מורת רוח.

לבסוף, בצעד של ייאוש, פנה אל הרובוט בשפה שבה לא היה מדבר לרוב עם רובוט. "למה לא הצלת אותה?"

"את מי?"

"את ד"ר קלווין."

"איני יודע במי מדובר."

"היא הייתה פה היום. היא שוחחה אִתך. כשהיא עמדה לצאת הפסל כמעט נפל עליה—" קולו התרומם כמעט לכדי צווחה. הוא נאלץ להשתלט על עצמו בכוח.

הרובוט לא הסגיר כל סימן למבוכה. "מדוע היה עליי להציל אותה?"

"אם הפסל היה נופל עליה היה עלול להיגרם לה נזק!" הייתכן שהרובוט אינו מבין זאת? הייתכן שאינו מזהה את הסיכון שבמשקלו של הפסל?

"כמובן," אמר הרובוט.

ובכן, גם נתיב זה לא הניב פירות. הרובוט היה מודע לכך שנפילת הפסל מסכנת את ד"ר קלווין. "אתה מודע, אם כן, לכך שד"ר קלווין הייתה עלולה להיפגע חמורות מנפילת הפסל."

"כמובן," חזר הרובוט.

"ובכל זאת החוק הראשון לא דרבן אותך להציל אותה."

"במה קשור אליה החוק הראשון?"

"מה זאת אומרת במה הוא קשור? 'לא יפגע רובוט לרעה בבן אדם, ולא יניח, במחדל, שאדם ייפגע'." המהנדס חש מטופש שהוא מצטט את החוק הראשון באוזני רובוט שכבר הפגין ידיעה יסודית שלו.

"אכן, זהו החוק הראשון," אישר הרובוט.

"היית חייב לנסות להציל אותה! למה לא ניסית?" המהנדס רצה להטיח את ידיו בשולחן בתסכול, אבל נמנע מכך. "החוק הראשון לא פועל אצלך?"

"ודאי שהוא פועל," אמר הרובוט. "אני תקין ובמצב תפקודי מלא. אך לא היה אדם בחדר שהיה עלול להיפגע."

המהנדס בהה בו. "ד"ר קלווין היא אדם," אמר לבסוף.

"נצפו חריגות בפרמטרים המגדירים 'אדם' כפי שהונחלו לי במפעל זה," אמר הרובוט בשלווה רובוטית מוחלטת. "ד"ר קלווין אינה אדם."

המהנדס ומנהל המפעל נעצו מבט המום זה בזה למשך שניות ספורות. לאחר מכן, המהנדס הסתובב שוב אל הרובוט ואמר לו בקול צרוד, "הסבר." פיו היה יבש והוא חש בזיעה עולה ברקותיו. אם יתגלה להם שד"ר קלווין הוחלפה איכשהו… אמנם רובוטים דמויי אדם כבר נמצאו בשלבי פיתוח סופיים במעבדות הפיתוח שלהם, אבל מי יכול היה להניח את ידיו על הטכנולוגיה ולעשות דבר שכזה?

"ביחס לפרמטרים אשר הוצגו לי כ'אדם'," אמר הרובוט, "קולה של ד"ר קלווין גבוה יותר בכשלושים הרץ מהתדר המקסימלי לקולו של אדם. נפח גופה קטן בכארבעים אחוז מנפח הגוף הממוצע לאדם, ומבנהו שונה. פיזור השרירים על פני הגוף –"

"חכה," אמר המנהל. "חכה."

הרובוט השתתק.

"חכה." המנהל שתק לרגע. הוא פנה אל המהנדס. "קול גבוה. גוף קטן. פיזור שרירים שונה…"

המהנדס הסתכל בו בחוסר הבנה.

"הוא צודק, אתה יודע?" קולו של המנהל היה גבוה במקצת, היסטרי. "הקול שלה באמת קצת גבוה. הגוף שלה באמת קצת קטן. השרירים שלה באמת שונים."

"הגוף שלה נורמלי לחלוטין לאישה –" פתח המהנדס ופתאום עיניו נפערו. הוא הסתובב לאט-לאט והסתכל שוב ברובוט.

"כן," אמר המנהל בקול חסר הבעה. "אמור לי, איך למד הרובוט לזהות אדם?"

המהנדס נראה תמה. "הוא קיבל פרמטרים בסיסיים, כמובן, ואז נחשף במבדקים לעובדים שונים במפעל שהוא נדרש להבדיל בינם לבין עצמים או בעלי חיים. הוא עבד, בוא נראה, עם ג'ון סמית, עם ג'ק בראון, עם ג'ו דיוויס…"

"ועשה זאת בהצלחה."

"מלאה."

"האם נחשף אי־פעם לאישה?"

המהנדס הביט בו בחוסר הבנה. "מה יש לאישה לחפש במפעל?"

המנהל הסתכל ברובוט במבט מהורהר. "בדיוק. עד שמגיעה לפה ד"ר קלווין."

פניו של המהנדס היו המומים פתאום. "אתה רוצה לומר לי –" הוא אמר וקולו מתחיל להיעשות היסטרי גם הוא. "אתה רוצה לומר לי שהוא לא זיהה את ד"ר קלווין כאדם כי היא אישה?"

המנהל הסתכל בו. "אתה היית מזהה, במקומו?"

שניהם שקעו בדממה והסתכלו ברובוט. זמן רב חלף כך. לבסוף התנער המנהל. "חייבים למצוא פתרון. אבל איך? איך נוכל ללמד את הרובוטים שלנו ש'אדם' כולל גם נשים בנוסף לגברים, בלי לסכן נשים שנביא במיוחד לשם כך?"

שוב התארכה השתיקה. המהנדס הרהר בהומור מריר כיצד חשב שתהיה להם בעיה אם יתברר שד"ר קלווין באמת לא אנושית, שמישהו הצליח לגנוב…

"אתה יודע מה?" המהנדס הראשי נראה המום לרגע ממחשבה שעלתה במוחו כברק. "אני חושב שיש לי פתרון לבעיה! מהפכני, אמנם, אבל אני חושב שהוא יעבוד!" הוא משך אחריו את המנהל.

"לאן –"

"כבר תראה. בוא." הוא משך אותו אחריו במהירות במסדרון לעבר אגף פיתוח ג'. הם עברו על פני שלושה שערים, שבכל אחד מהם בדיקת זהות מחמירה מקודמתה. לבסוף נכנסו לאגף הפיתוח המתקדם ביותר. המהנדס פרץ לפנים בקוצר נשימה, שחרר שני תפסים מעל דלתו האטומה של ארגז אחסון לרובוטים שניצב באמצע החדר ופתח את הדלת בתנועה ראוותנית. "בבקשה!"

המנהל הסתכל פנימה. בתוך הארגז שכבה דמותו הדוממת של רובוט. אם כי "רובוט" כנראה לא הייתה המילה הנכונה. זה היה תוצר אחד הניסויים האחרונים ברובוטים דמויי אנוש, והצוות במקום השיג תוצאה קרובה לשלמות ככל שניתן. העור, תווי הפנים, השׂער – כל אלה לא הסגירו ולו בפרט את שלד המתכת ואת המוח הפוזיטרוני הנחים מתחת לפני השטח. הוא נגע בלחי הדמות. חמימה וחלקה, כלחי אדם.

המהנדס הסיט מתג, והדמות התרוממה לאט-לאט לישיבה. היא פקחה זוג עיניים תכולות והביטה בהם.

"איפה אני?" שאלה. קולה היה עדין ומתוק. שערה השָטני, האסוף בסרט תכלכל, גלש על עורפה. היא לבשה שמלה במשבצות תכולות-לבנות שהלמה את גזרתה להפליא.

"דגם 4000. פריט ניסיוני מושלם. דגם שאנחנו מייעדים לטיפול בילדים – זו תהיה מהפכה! כל עקרת בית תרצה כזה!"

"כן, אני יודע. אבל –" המנהל נראה תמה.

"ולא ניתן להבחין בינה לבין אדם אמִתי בלי בדיקות! גם הרובוטים לא יודעים להבחין בין דגם 4000 לבין אדם אמִתי. זה הפתרון שלנו!"

חיוך התפשט לאטו על פניו של המנהל. "בשם האל, ג'ים, אתה צודק! נוכל להשתמש בה כדי לאפשר לרובוטים שלנו להכיר גם את בנות המין היפה כבני אדם! כיצד לא חשבתי על זה בעצמי?"

המהנדס חייך חיוך מצטנע.

"חזרי לקופסה," אמר המנהל לרובוטית בהיסח הדעת. היא נשכבה מחדש. המהנדס הסיט שוב את המתג והיא עצמה את עיניה. הוא טרק את דלת הארגז מעליה וסגר את שני התפסים בנקישה. "פתרת את זה, ג'ים, פתרת את זה. תוכל לצפות לבונוס רציני במשכורת הקרובה." הוא חייך אל המהנדס. "אני בטוח שזה, לפחות, ירגיע את אשתך על האיחור שלך היום. לא?"

"כן, נראה לי," אמר המהנדס, שבע רצון.

"עבודה טובה, בחורי, עבודה טובה. אתה יכול למסור לאשתך בשמי שיש לה בעל שראוי להתגאות בו." והם יצאו מהחדר. יום העבודה הארוך תם סוף-סוף.

 

—-

 

ורד טוכטרמן היא עורכת, מתרגמת וסופרת. היא זכתה בפרס גפן על ספר הסיפורים הקצרים שלה "לפעמים זה אחרת" ועל הסיפור "ד"ר ווטסון ומר הולמס – או – המקרה המוזר של בית פנינגטון". ספרה "דם כחול" יצא לאור השנה.