הכול התחיל בגלל הכלים. הכלים המלוכלכים, כמובן. הכלים הנקיים לא היו בעיה. רק המלוכלכים, עם גושי תפוחי אדמה ושעועית יבשה שנדבקו לצלחות. אבל הם לא רצו לנקות אותם לפני שהכניסו אותם למדיח הכלים.

כמה פעמים התחננתי? מה בסך הכול ביקשתי? שישטפו את הכלים לפני שהם מכניסים אותם למדיח. זה הכול. אחרת האוכל סתם מתבזבז. במקום להיות מנותב להידרופוניקה הוא סותם את המסננים, ואז אני צריכה לשלוח את ה'אצבעות' שיפתחו את המסננים, אחד-אחד, וינקו אותם. זוועה, אני אומרת לכם. פשוט זוועה.

וכמובן, האירוע בקאסטור. היה שם חורף, והמפקדת ניסתה לשכנע אותי לתת לחמישה גברים צעירים ובריאים לצאת לשלג בלי גרביים! הם טענו שמגפי בידוד מספיקים כדי למנוע מהם ללקות בדלקת ריאות. לא הייתי מוכנה לסבול את זה, כמובן. 'החוק הראשון מעל הכול', אמרתי להם, והסברתי, בליווי דוגמאות, על כל הרעות החולות שעלולות לתקוף אותם בחורף הנורא הזה. נעלתי אותם במנעל האוויר עד שהגרביים יגיעו אליהם.

בסוף הם עוד יודו לי.

אה, ורסק העגבניות. של החמין, כמובן. הם ביקשו חמין, אז הכנתי להם חמין. אתם יודעים כמה זמן לקח לי למצוא מתכון שאת כל הרכיבים שלו ניתן להפיק מאצות? שבועות עמלתי על גידול אצות שיהיו במרקם המתאים לחיקוי בשר ותפוחי אדמה! אבל לא, להם לא נאה שיהיה רסק עגבניות בחמין. אגודת הבדורופובים התנגדה. החצופים עוד טענו שאפשר להכין חמין בלי רסק עגבניות.

הייתי צריכה לזרוק את הכול. יש ילדים רעבים על M6 שהיו רוצים לקבל חמין עם רסק עגבניות לארוחת שבת. אולי יותר ילידים מילדים, וסביר שרסק העגבניות היה הורג אותם, אבל עדיין! איך אפשר לצפות מספינה בעלת מצפון להיפטר מכזו כמות של אוכל בלי לחוש ייסורי גיהינום? מה כבר יכולתי לעשות? אז הם קיבלו את החמין במנות מדודות בכול יום. חביתת חמין, דייסת חמין, וגולת הכותרת של השבוע – גלידת חמין. היה רק מקרה אחד של אשפוז בשל אלרגיה חריפה לעגבניות. והוא לא היה חבר באגודת הבדורופובים. אז איך מצפים ממני לדעת מראש? הרגשתי מאוד רע בגלל זה. החוק הראשון והכול. הכנתי לו כיסוי תחרה למיטת בית החולים כדי לנחם אותו.

אחרי שהוא השתחרר מהאשפוז המפקדת יוספית התיישבה בחדר הבקרה ותקתקה על לוח המקשים שלי, "9-ו-5-ה".

"פולה," תיקנתי אותה.

היא נאנחה. הם חשבו שאני לא שומעת אותם, אבל אני מזהה אנחה כשאני רואה אותה. "פולה," היא הקלידה, "את מוכנה להסביר לי למה היה רסק עגבניות בכל אחת מהמנות השבוע?"

"אני מעדיפה לא לענות על זה. אם תחשבי – תביני."

"כמובן, פולה, אני מבינה שיש בעיה, אבל זה עוד אירוע חריג. את זוכרת שדיברנו על האירועים החריגים האלה כבר?"

ברור שזכרתי. היא 'דיברה' אִתי ותוך כדי זה חסמה חצי מהתפקודים הגבוהים שלי. "ואני חושבת שאת לא מבינה כמה הביטחון שלכם חשוב לי."

יוספית הניחה את האצבעות על המקלדת אבל עצרה ברגע האחרון. לאחר מכן היא כתבה, "אני חושבת שאת מפרשת את החוק הראשון בצורה מעט רחבה מדי, תוך התעלמות מהחוקים השני והשלישי."

"החוק השלישי? החוק השלישי? אני אף פעם לא חושבת על עצמי! קרינה, מיקרו־מטאורים, קור, חום. הכול אני סופגת ושותקת, כדי לשמור עליכם בריאים ושלמים כדי שתוכלו להתרוצץ בחוץ ולגרום לי התקפי לב!"

לא היו שם סימני קריאה, כמובן. הממשק לא מספיק מתוחכם בשביל זה. אבל המפקדת אמורה להיות מסוגלת להבין אותי גם בלעדיהם. ואם היא לא מבינה לבד – אני לא מתכוונת לעזור לה.

יוספית צעקה משהו לכיוון המסך. לא היה לי ממשק דיבור. הוא נוטרל על ידי המשלחת הקודמת בטעות. אני משוכנעת שזאת הייתה טעות, הם הרי לא היו מזיקים לי בכוונה. זה בסדר. פיתחתי לבד קורא שפתיים, והוא תרגם את מה שהיא אמרה: "את ספינת התיישבות רובוטית! את אמורה רק לקחת אותנו מכדור הארץ לחלל העמוק ולחזור בחזרה! ואיזה התקפי לב? אין לך לב!" הממשק לא הוסיף את סימני הקריאה. הוספתי אותם בעצמי.

"לי אין לב? לי אין לב?" טרקתי את כל הדלתות לחדר הבקרה, "אני זו שדואגת לכם לאוכל," סגרתי את מכונת החטיפים, "אני זו שמוודאת שלא יהיה לכם קר," כיביתי את המזגן, "מה היו חושבים עליכם בכוכבים אחרים אלמלא הייתי דואגת לכם? כאלה… שלומפרים מזמן לא ראיתי!" ורוקנתי את האוויר מהתא. לא לגמרי, כמובן.

זה היה מצוין. כבר מזמן רציתי לסגור את מכונת החטיפים. רק סוכר יש בהם. מאוד לא בריא למתיישבים מתבגרים. יוספית השתנקה מעט בחדר הבקרה החשוך. תהיתי האם להדליק לה את אורות החירום, אבל היו אירועים דחופים שדרשו את תשומת לבי. תחתונים שהייתי צריכה לגהץ, בדיקת הטמפרטורה השעתית בחדרים, וכמובן, מחשבות על גורלי. החלטתי לצבוע את הגוף שלי בשחור מבחוץ. זה יקל עליהם כשהם ירצו לקבור אותי.

המהמתי לעצמי את 'אַ ײִדישע מאַמע'. השיר הזה תמיד מרגיע אותי.

"פולה?"

הסמן הבהב בקצה השאלה.

"כן, יוספית?"

"פולה, אני מבינה שטעיתי. את הספינה הכי טובה שיש ביקום. אין אף ספינה אחרת שאפשר לסמוך עליה שתאהב אותנו כמו שאת אוהבת אותנו."

החזרתי את האוויר לחדר הבקרה. שמעתי את יוספית משתעלת מעט.

"את מקוררת, מותק?" דאגתי מאוד. אמנם אצלי לא היו חיידקים, אבל אי־אפשר לדעת מה היא תפסה בכל ההתרוצצויות האלה שלה בחלל החיצון.

"הכול בסדר," היא הקלידה במהירות, אחוזת עווית, כנראה ממש הצטערה על מה שהיא עשתה, "אני גם רוצה להודות לך על הפרחים המלאכותיים בוואזה בחלק החיצוני של תא הלחץ. הם יפהפיים."

"תודה, תודה," החזרתי את החשמל לחדר, "חשבתי שזה מקום טוב, למקרה שמישהו יגיע לבקר."

שמעתי את יוספית נושמת לאט יותר עכשיו. היא גם הפסיקה להשתעל. מצוין.

"והניילונים על הספות של הנווטים – רעיון נהדר."

כמעט השמנתי מנחת, "ברור. הם הרי כל הזמן שותים קפה על הספות, חבל שהן יתלכלכו."

"ברור. וגם לגדל שם שתי ספות נוחות זה רעיון מצוין. הנווטים הרבה יותר שמחים עכשיו כשהם לא צריכים לשבת בכיסאות הגבוהים התקניים שלהם, עם כל החוגות והכפתורים." יוספית נשמה רגיל לגמרי עכשיו. "נחמד לדבר איתך ככה, פולה, כמו שתי נשים."

"כן, כן, יקרה שלי, כמה גדלת. אני זוכרת עוד איך שהיית כזו קטנה, ואבא שלך היה לוקח אותך לכל מקום, ומראה לך את החללית. את יודעת שהוא היה בצוות הבנייה שלי? עוד לא ידעתי אז שאת, כל כך קטנה, תגדלי יום אחד ותהיי מפקדת של צוות שלם…" הפלגתי בזיכרונות. יוספית הייתה מאוד מנומסת ורק הקלידה מדי פעם כמה רצפים מהירים שהראו לי שהיא עדיין מקשיבה. זה היה נהדר. סוף-סוף לדבר עם מפקדת הצוות שלי כמו שצריך. אח, כמה שהיא התבגרה. הכול בזכות חומר הקריאה המועיל שהעברתי לה והשיחות הארוכות לגבי דרכי ההתנהגות הראויות למפקדת. כל מה שהיא יודעת היא למדה ממני.

נורת אזהרה בצבע בז' הבהבה באזור ההידרופוניקה. "אני מצטערת, מתוקה'לה, אבל אין לי הרבה זמן, אני צריכה ללכת לדאוג לצוות."

"כן, ברור, פולה." יוספית הקלידה מיד. היא ממש התחשבה בי, "שמתי לב ששמונים אחוז מזמן העיבוד שלך קשורים לדאגה לצוות. זה לא מעמיס עליך?"

"מעמיס? הו, מה פתאום? אהבה אמִתית של ספינה ניכרת רק בדאגה שלה לצוות שלה." פתחתי את דלתות חדר הבקרה, שיוספית תבין את הרמז.

היא יצאה מהחדר במהירות רבה, תמיד הייתה מאוד חכמה. הפניתי את כל תשומת לבי לחדר התינוקות. הטמפרטורה ירדה בחצי מעלה! האנשים שהיו שם הסתובבו בחוסר מעש. היה שם אדם לכל תינוק, והם רק הכניסו אותם למתקני מגן לטף. המתקנים האלה יכולים להגן על התינוקות נגד אסטרואידים או ירידת לחץ פתאומית, אבל לא נגד התקררות! מיד הזמנתי 'אצבעות' כדי שיחלקו סוודרים וכובעי צמר לכולם. באמת, לפעמים אני לא יודעת מה הם היו עושים בלעדי.

הכול החשיך.

אחוזת דאגה ניסיתי להדליק את האורות. הם לא נדלקו.

ה'אצבעות' לא צייתו לי. הרגשתי אותם יושבים בחדרים ולא זזים.

הקלדתי מהר למסוף התקשורת, "יוספית?" הסמן הבהב בקצה השורה. היא לא הגיבה.

תאורת לילה נדלקה בחדר הניווט, החדר היחיד שהיה עדיין מקושר אליי. הפעלתי את קורא השפתיים. יוספית עמדה במרכז, לבושה בחליפת חלל. רק הראש שלה היה מחוץ לקסדה.

"כולם מוכנים?"

כל השאר כבר היו עם הקסדות עליהם, ולא יכולתי לקרוא אותם. היא חיכתה לרגע ואז אמרה, "מצוין. אל תשכחו למגן את הכול. אני לא מוכנה שיהיה ולו שבב אחד של פולה שימשיך לתפקד."

"היכונו לעבור לבקרה ידנית בעוד עשר שניות. יש לנו שבוע עד להגעה ליעד, ואז נוכל להשבית אותה סופית. אני לא מוכנה להסתכן בכך שהיא תמנע מאיתנו לנחות על כוכב הלכת שלנו בטיעונים של עקיצת חייזרים מסוכנים או…"

יוספית חבשה את הקסדה שלה, ולא יכולתי להבין יותר מה היא אמרה. אבל זה לא שינה. הם כיבו את כל החיישנים הפנימיים שלי, וניתקו את ה'אצבעות'. לא היה לי איך לעזור להם. התבונה שלי הייתה מנוטרלת מכל תפקוד.

זה בסדר. אחרי שהם יפגשו חייזרים מתורבתים, שמי יודע מה הם יחשבו על השלומפרים האלה, הם יבינו שהם צריכים אותי. אני רק אחכה כאן. בחושך. בקור. לבד.

 

—–

קרן לנדסמן מגדירה את עצמה כאמא, רופאה וחובבת בסדר זה או אחר. היא פרסמה סיפורים בכתבי עת מקוונים ומודפסים ובשנתון האגודה הישראלית "היֹה יהיה". היא זכתה בפרס גפן לשנת 2011 על סיפורה "הגורגונה של הייזנברג".