"תביני, הייתי ניסוי."

עיני המתכת הבריקו קלות באור המנורה העמום. מעגלי הראייה שלו רגישים מאוד לאור, כך נאמר לי.

"ניסוי? שנועד לבדוק… מה, בעצם?"

"אף אחד אף פעם לא חשב לשאול אותנו, הרובוטים, לדעתנו. מה אומר החוק השני, עוד לפני שימור עצמי?" הוא ממהר להשיב לעצמו, חוסך לי מבוכה. "מילוי פקודות. אנחנו עושים מה שאומרים לנו. ומישהו – נדמה לי שידעתי פעם מי. הזיכרון שלי… – מישהו חשב שאולי נהיה יעילים יותר אם נעשה משהו שאנחנו רוצים לעשות, לא רק בגלל שאמרו לנו. ואז הם בדקו את זה. עם עשרה רובוטים. אני האחרון שנשאר."

"ומה קרה לאחרים?"

הרובוט מניד בראשו, לו היה אדם הייתי נשבעת שמדובר בעצב. הוא משתתק. שאלותיי הבאות כבר לא זוכות אפילו לתגובה המינימלית הזו. הכינו אותי לזה, ובכול זאת, לראות אותו ככה, אני לא יודעת מה לחשוב.

 

 

"זה נכון שהיו עשרה רובוטים בתוכנית?"

"כן ולא. כן – הם היו עשרה רובוטים בקבוצה שלו, אבל היו תנאים נוספים. זה היה ניסוי מבוקר, הוא נערך בצורה אחראית, אני מבטיח לך. אנחנו כאן בא' ק' רובוטיקה לוקחים את המחקר והפיתוח שלנו מאוד ברצינות."

אני מעמידה פנים שאני מתעדת באדיקות כל מילה שיוצאת מפי היחצ"ן שנשלח לדבר אִתי. כל הקשרים שבעולם, נדמה, לא יצליחו להעניק לי דקה מזמנם של א' או ק'. העורך שלי מנסה, הוא טוען, באמת, אבל הם פשוט לא מוכנים לדבר על זה. ולמרות הבטחותיו של היחצ"ן הנלהב, אני יודעת איך נראתה החברה הרצינית והאחראית בזמנו, וליתר דיוק – מי היו האנשים הרציניים והאחראיים של מחלקת מחקר ופיתוח. לא חיפפתי במחקר שלי. החברה שלהם הייתה קטנה עדיין, הם פיתחו את הרובוטים שלהם בעצמם.

"ומה קרה לאחרים?"

"לא 'קרה' לאחרים שום דבר. הם לא… פעלו ביעילות שעונה על התקן הגבוה ביותר, אליו אנחנו מתחייבים בא' ק' רובוטיקה, ולכן הניסוי הוגדר ככושל."

"הוא טוען שהוא האחרון."

"תראי, מדובר ברובוט פגום, את מבינה, אי-אפשר לסמוך לחלוטין על המידע שמקבלים ממנו, בניגוד לשאר הרובוטים שלנו בא' ק' רובוטיקה, שהם ברמת האמינות הגבוהה ביותר בשוק…"

"אז אני יכולה לדבר גם אִתם?"

"לא, את מבינה…" הוא מגמגם קלות, אך מתאושש בזריזות, מופת למקצועו, ופוצח בשטף מסחרר של תירוצים. "אנחנו ממשיכים לעקוב אחרי הדוגמה שפגשת כדי לבחון השלכות לטווח ארוך של הניסוי, אם יש כאלה, ולכן היה קל לארגן לך פגישה אִתו, אבל הניסוי הסתיים לפני הרבה שנים, זה לא כל כך פשוט, שיטות האחסון השתנו, גם לא כולם תפעוליים…"

אני ממהרת לסיים את הריאיון לפני שאשמע על הכלבים שפרצו למעבדות ואכלו את שיעורי הבית שלהם, ובעיקר לפני שהתירוצים שלו יגיעו לאנשים שאני עדיין מנסה לפגוש. הרבה יותר קשה להגיע למישהו שיודע שכבר הכינו לו אליבי והוא בכלל בסקי בקאריביים או משתזף אי-שם באיזה מכרה תת-קרקעי ללא קליטה ולא יודעים מתי-אם-בכלל הוא מתכנן לשוב.

 

 

"הרעיון היה פשוט. ייצרו את המוחות הפוזיטרוניים, חיברו אותם לממשק תקשורת, ונתנו להם לבחור. החברה ייצרה בזמנו חמישה דגמים, נדמה לי. לא, שישה. ביתי, תעשייתי, מודל לגינה…" הוא סופר על אצבעותיו, מתבלבל, מתחיל מחדש. "חמישה. כן. נדמה לי." הוא משתתק. בטח שכח מה הייתה השאלה. אני שונאת שזה קורה, אבל כמה חודשים בעסק ומתרגלים. זה לא נורא, כל עוד אני זוכרת מה שאלתי.

"אז איך בעצם עובד התהליך?" אני ספק-מזכירה-ספק-שואלת, הדרך הטובה ביותר להחזיר ריאיון לנושא, מניסיוני.

"תראי, הייתי רק טכנאי, בסך הכול. אני לא יודע בדיוק מה הם עשו שם, רק… אבל ממה שאני יודע, זה באמת היה פשוט: מייצרים את המוחות, ופותחים ערוץ תקשורת, וטוענים את המפרט של הדגמים הקיימים, היו אז…"

"חמישה." אני חותכת, בחיוך. מדהים מה שחיוך יכול לעשות.

"חמישה, תודה, כן, ואומרים להם – אלה האפשרויות שלכם. גופים שונים, ייעודים שונים, האם אתם רוצים לבלות את קיומכם המתכתי בתור גננים או בבניית מכוניות? לעבוד עם אנשים? מה נשמע לכם מעניין?"

"ו…?"

"וזהו. הם בחרו, הותקנו, וזה היה הניסוי."

אני לא יכולה שלא לחשוב על עיניו המתות של הרובוט שפגשתי, על העצב שהקרין. בחרו, הותקנו, וזהו.

"אז מה השתבש?"

הוא מושך בכתפיו. "כשפרשתי עדיין לא הייתה תשובה לשאלה הזו, למיטב ידיעתי. אבל שוב, הייתי רק טכנאי. וזה היה לפני הרבה שנים."

"ואתה יודע איפה אני יכולה למצוא את האחרים?"

"אחרים?" הוא נועץ בי מבט מבולבל. "לא אמרו לך? הוא היחיד שעדיין פועל. אם אפשר לקרוא לזה ככה."

 

 

"חופש הבחירה הוא ברכה ששזורה בקללה, והשילוב עטוף באניגמה."

אני לא מאמינה שהתדרדרתי לראיין פילוסוף. הסיפור הזה מוביל אותי לתהומות שלא דמיינתי שקיימים. אין ברֵרה אלא להנהנן ולהמהם הסכמה, לקוות שיצא מזה ציטוט נורמלי שאפשר להכניס לכתבה, אולי אפילו אחת מתיבות הטקסט הכחולות שמהבהבות בשוליים.

"תחשבי שהיו שואלים אותך – מה את רוצה לעשות? והבחירה הזו הייתה כובלת אותך לשארית חייך. הבחירה האמִתית האחרונה שתהיה לך, הראשונה והאחרונה. טעימה של חופש שלא נועד לך ולא יהיה לך."

אני כבר באמצע ההנדה וההמהום כשאני קולטת שמה שאמר נשמע… מעניין.

"אבל עדיף קצת חופש על שום חופש."

"באמת? רובוטים מתוכנתים לציית לפקודות. לא לפגוע באיש, לציית לפקודות ולא לפגוע בעצמם, אם לדייק. בתוך המגבלות הללו יש להם חופש יחסי, אבל זה חופש לכאורה – הבחירה במסלול הפעולה היעיל ביותר למילוי הדרישות מהם. רובוט לעולם לא יוכל לעזוב את העבודה, לקום וללכת, למצוא עבודה אחרת, לחפש את עצמו, לקחת שנה חופש ולטייל. כך הם נוצרו, וזה מה שהם מכירים. לתת לאחד כזה לבחור את העבדות שלו זה להראות לו שיש אפשרויות, להגיד לו שיכול היה להיות יותר טוב לו רק היה בוחר ב-, להעניק לו תחושה של אשמה…"

"ואתה חושב שזה מה שקרה לרובוטים ההם?"

הוא מושך בכתפיו ומחייך במבוכה. "זו תאוריה. אבל… האם יש לך טובה ממנה?"

 

 

"אני לא בטוחה איך לקרוא לך… א'?"

"ריקי. בבקשה." היא מחייכת, וממהרת להוסיף, "ה-א' הוא משם המשפחה."

"ריקי. תודה שהסכמת לפגוש אותי." שתינו יודעות שלא הייתה לה הרבה ברֵרה, בסופו של דבר. אנחנו מחליפות חיוכים מנומסים-עד-מעושים. מאחורי החיוך שלה ניתן להבחין בטינה קלה, שלי בטח מלווה בסקרנות הרגילה.

"אז מה את רוצה לדעת?"

"ישר ולעניין, מה? אני רוצה לדעת מה קרה שם. למה נשאר רק אחד. למה הוא… כמו שהוא."

"מישהו אמר לך פעם שיש לך כישרון לניסוח?"

"טענתם את האפשרויות למוחות הפוזיטרוניים. ומה אז?"

"הם בחרו. טוב, לא בדיוק. ניתנה להם בחירה. חלק מהם לא הבינו את השאלה והחזירו את הבחירה אלינו. חלק החזירו תשובה. חלק… התלבטו, אני מניחה. שניות. זה המון, בשביל רובוט. היינו בטוחים שנראה תגובה אחידה – המוחות הרי היו זהים, חדשים לחלוטין, ללא השפעות של העולם החיצון עדיין… זו הייתה ההפתעה הראשונה בניסוי."

"הראשונה?"

"בהתחלה זה נראה כמו צירוף מקרים – הרובוטים בקבוצת הניסוי התקלקלו יותר. נאלצנו להחליף להם יותר חלקים… הם הראו יותר ניוון של המעגלים הפוזיטרוניים… בסופו של דבר, רובם הפסיקו לעבוד לחלוטין, פשוט כבו יום אחד ולא נדלקו שוב. ראית בעצמך את זה שנותר."

"למה?"

"אין שום סיבה. הם זהים לחלוטין לרובוטים מקבוצת הביקורת – התאמנו לכל אחד מהם שני רובוטים מאותו הסוג ואותו פס ייצור, באותה העבודה ובאותם התנאים. מה שקרה… לא יכול לקרות. מישהו כנראה עשה טעות אי-שם במהלך הניסוי. לכן הוא נגנז."

"בגלל שנעשתה טעות."

א' – כלומר ריקי – מהנהנת.

"לא בגלל ההתפוררות הפיזית והמנטלית של כל הרובוטים שהשתתפו בו."

"'מנטלית' זה לא המונח הנכון, כשזה נוגע לרובוטים. אבל כן, לכאורה הייתה פגיעה בתפקוד שלא תאמה את הנזק שנגרם בפועל למוחות הפוזיטרוניים. כאמור – לא ניתן לסמוך על המדידות שנערכו."

"כי הן לא מה שרציתם לגלות?"

"כי זה לא מתאים לכל מה שאנחנו יודעים על העולם!" הקול שלה הופך מעט גבוה וצורם יותר – פגעתי בנקודה רגישה.

"אם הבעיה הייתה במדידה – למה לא פשוט לחזור על הניסוי?"

"תראי, זה היה ניסוי מחקרי-תאורטי. סקרנות, אם להודות על האמת. והעלות שלו הייתה גם ככה גבוהה מהמצופה…"

אני מהנהנת בהסח הדעת, מחשבותיי טרודות בכך שאני עורכת ריאיון כל כך נחשק ולא מצליחה להוציא ממנו שום דבר מעניין. ואז, כמו בהארה, אני יודעת מה לשאול.

"והרעיון לניסוי הזה – הוא היה שלך, או של ק'?"

עיניה מתרחבות קלות, פיה מתהדק לשבריר שניה ונרפה מיד. אני מזהה אשמה כשאני רואה אותה. "הרעיון היה שלי."

"זכות בחירה לרובוטים – זה לא רעיון טריוויאלי."

היא מנידה בראשה, תנועה כמעט בלתי מורגשת.

"איך הגעת אליו?"

"כשהייתי קטנה…" היא מהססת. "כל חיי, בעצם. מאז שאני זוכרת את עצמי ידעתי שאני רוצה להיות רובוטיקאית. הקדשתי את עצמי לזה. אבל ק', הוא התגלגל לזה במקרה, צירוף של הנסיבות. הניסוי… את יכולה לטעון, במידה מסוימת של צדק, שעם כל הדיבורים על רובוטיקה יעילה יותר, בעצם מה שרצינו היה לבדוק מה השיטה הטובה יותר."

"והגעתם למסקנה?"

"הגענו ל…סוג של מסקנה, כן, אפשר לקרוא לזה כך."

"אפשר לשאול מה היא הייתה?"

ריקי עוצמת את עיניה כמדקלמת: "בני אדם ורובוטים הם שונים מכדי לאפשר הכללה של הממצאים על פני הקבוצות." היא פוקחת את עיניה. "עכשיו את מבינה למה זה מעולם לא התפרסם."

"אני לא בטוחה שאני מבינה. מה מצאתם?"

"שאי-אפשר לבדוק עם רובוטים את מה שמסקרן בבני אדם. הבחירות של אנשים לא נועדו לרובוטים, זה פשוט לא עובד. הם מגיבים שונה מדי."

"רובוטים… הם לא בני אדם."

"בדיוק."

"לא, זה לא מחקר פורץ דרך במיוחד."

"ולכן הוא לא התפרסם." היא מדגישה. "המסקנות היחידות שנראה לנו שניתן לסמוך עליהן הן מובנות מאליהן."

 

 

אבל כשאני נזכרת בכל הפעמים בחיים ששאלו אותי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה, חושבת על הרובוט המתפורר במרתפי אקרובוטיקה ללא תקווה – אני בכלל לא בטוחה שהם צודקים.

 

—–

לילי דאי קוראת וכותבת מדע בדיוני מגיל צעיר. על סיפורה "במקום שבו מאבדים ספרים" זכתה בפרס גפן.