"משהו עובר עליו, ארדי. אני אומר לך. ואני חושב שזה בגללנו."

"סליחה?"

"אני די בטוח שזה קשור לאגם."

היא נאנחה. "די, די. אל תתחיל עם זה שוב."

רציתי לעזוב את הנושא. רציתי להצחיק אותה. רציתי לשתוק וללכת. לא יכולתי.

"אם נמשיך להכחיש…"

"לא לא לא, אנדה. אנחנו לא מכחישים כלום. פשוט לא קורה שום דבר. אתה מדמיין שמשהו קורה."

"אני לא מדמיין."

ארדיליה נעצה בי את מבט הזהב שלה. הפרזולים השחורים שהקיפו את עיניה ופיה התנועעו באי-שקט, משירים פירורים. היא כל כך יפה כשהיא מתרגזת. ובכל פעם אני מנסה להגיד לעצמי שזה רק כי היא דומה לי. פחות או יותר אותם איברים באותם מקומות. לומדים להעריך דבר כזה כשעובדים באורורה. בטח במקרה כמו שלנו.

רגע לפני שאלך לאיבוד בזהב הנוזלי של עיניה, נזכרתי. "הוא ממלמל כשזה מתחיל," אמרתי. "הוא אומר באניו. חוזר על זה שוב ושוב. באניו, באניו."

היא כיווצה את עיניה והפרזולים החלו להתפורר. נראה שהיא סוף-סוף הקשיבה.

"מה זה באניו?"

"אין מילה כזו בתמהיל, כמובן, וגם לא בג'או."

"ושפות אחרות?"

"אונונאה מדבר רק תמהיל וג'או, אבל בכל מקרה, מצאתי מילים די דומות בשפות אחרות. אבל אין לנו כרגע תלמידים שדוברים אותן."

"אז הוא לא למד את המילה הזו באורורה."

"זה רגע מושלם להתייעצות, אם הייתה לנו מועצה."

המועצה המייעצת לבית הספר כלתה, יחד עם העולם שלנו כולו. בני ראלה היו מוגבלים מאז ומעולם לפינה הזו בגלקסיה. היינו צריכים את הים שלנו, את האטמוספרה המסוימת הזו. להבדיל מגזעים אחרים, נאלצנו להישאר טיפוסים ביתיים.

ולמרות המוגבלות הזו, הצלחנו לתרום משהו משמעותי לגלקסיה. הראלה היו היחידים שהצליחו להתפתל בסבך הרגיש של פוליטיקת הזהויות הבין גלקטית. אז הראלה הקימו את אורורה, אי של שפיות ושלום בגלקסיה מלאה יצורים רצחניים וגזעים פסיכופטיים, תאבי מלחמה ומוות.

ועכשיו נותרנו רק אנחנו.

קמתי ממקומי. "משהו קורה, ארדי. זה מסוכן. אם יקרה לו משהו…"

הפרזולים שלה השירו שוב פירורים. הסטתי מבט. עניין של נימוס בסיסי.

"תביא אותו לכאן," אמרה. "אני אדבר אִתו."

"כבר דיברתי…"

קצב הנשירה של הפירורים הוכפל. שלה, וגם שלי.

"פשוט תעשה מה שאומרים לך." קולה היה קפוא, כאילו דיברה עם מישהו מהריקס ולא רצתה לפגוע בו.

"זה בגלל האגם, ארדי," אמרתי.

"שמעתי אותך."

"את נותנת לרגשות שלך להשפיע…"

"עוף מפה!" שאגה.

טרקתי את הדלת בדרכי החוצה. היא לעולם לא הייתה מעזה לדבר ככה עם ריקס או גונאה או ג'או או כל אחד ממאות הגזעים שחלפו באורורה. היא הייתה שולטת בעצמה, מכבדת את מי שעומד מולה. כל אחד – מלבדי.

אולי כי כבר שבעה עשורים היינו רק שנינו. אולי כי אהבתי אותה כל הזמן הזה. אולי כי היא פשוט הייתה גסת רוח. כך או כך, לא ידעתי שלא לאהוב את ארדי, וידעתי שכך היה הרבה לפני שנותרנו לבד.

הבהוב עדין צבע את השמים. הכיפה התרוממה לאטה, והתלמידים נאספו מכל עבר, מחומצנים, מחונקנים, או מתודלקים בכל סוג של גז שהגופים שלהם היו זקוקים לו. נשמתי עמוק ועטפתי את פני בידיי. הפרזולים שלי צרבו. היובש הכאיב לעורי, ולא היה שום סיכוי שאצליח להגיע לאגם לפני חצות. התלמידים יראו מיד שאני נסער. לא טוב.

מיד כשנכנסתי חשתי במבטיהם הבוחנים. עוד רגע ומישהו היה אומר משהו, אבל אז אונונאה מעד לתוך הכיתה ברעש. פניו הארוכים היו אטומים לגמרי ועיניו –

הבטתי בעיניו. בתגובה, העיניים שלי נעצמו בכוח, כרגיל.

הכרחתי את עצמי להתאמץ יותר. לראות את כולו. המבנה של הקאלי די קלאסי לזנים מהאזור שלהם – גוף וראש נפרדים, איברי חישה ותנועה סביבם. צבעוניות של אטמוספירה חנקנית מעורבת. בלי אדוות, בלי היעלמויות אקראיות, בלי הפרשות נראות לעין. אונונואה היה אמנם הקאלי היחיד בבית הספר השנה, אבל לא התלמיד הקאלי הראשון שלי. הם היו שקטים, צייתנים, תלמידים מעולים. והם תמיד עזבו שנתיים לפני כולם.

כך לפחות היה עם האלייה והנער השני, אמאונה. שניהם עזבו ומלמלו משהו על איזה טקס התבגרות שאת פרטיו סירבו לגלות. לכל תרבות יש את העניינים שלה, לא לחצתי עליהם לספר. ציפיתי שגם אונונאה יעזוב בסוף השנה שעברה, אבל הוא נשאר. הוא ועיניו המשונות.

לכל הקאלי היה עיגול גדול במרכז העין, שקוף לגמרי. אפשר היה לראות דרכו את המערכות הפנימיות שלהם. קראתי פעם שהחלונות האלה סייעו להתפתחות הרפואה של הקאלי, שהייתה טובה כמעט כמו של הריקס, אבל כל מי שלא היה קאלי חטף מהחלונות האלה סחרחורת איומה.

אצל האלייה ואמאונה הייתה שקיפות מוחלטת, חד-משמעית. אבל אצל אונונאה התחילו להופיע לאחרונה שינויים. מדי פעם הוא התערפל, ובמקום החלון השקוף הופיעו צבעים שהתחלפו במהירות של ברק קשת. וזה גם קרה באותה פתאומיות שבה הופיעו ברקי הקשת בשמים מעל אורורה. צבע סוער, משתולל, מתחלף. אדום, כתום, ורוד, סגול, ארגמן, ירוק, כחול. זה קרה בשעות שונות, במצבי רוח שונים. לא מצאתי שום דפוס קבוע לאירועים האלה.

וברגע שנגעתי בו, זה נגמר. עיניו הצטללו, ותוך רגעים הפכו שוב לשקופות. שאלתי אותו מה קורה, והוא רק ניער את גפיו ואמר שזה כלום. אבל למה אפשר לצפות מנער בגילו? הם לא מדברים הרבה, ובדרך כלל עדיף ככה. אני מעדיף לשכוח מרוב הדברים שהעסיקו אותי בגיל ההוא.

נשמתי עמוק והסתכלתי שוב לתוך עיניו. הן שוב היו במצב כחול על כחול, אלא שעוד משהו נוסף. משהו שלא ראיתי בעיניים של שום קאלי – או יצור אחר – בעבר.

את כל השטח המעוגל של העין כיסו קווים גליים שנעו בתנועה עדינה, קצובה. הקווים היו דקיקים, בגוונים שונים של כחול וירוק, ולחלקם היה עיטור לבנבן. זה נראה קצת כמו ים בצבע הלא-נכון, אבל בטח יש ים כחול איפה שהוא. אחרי עשר שנים באורורה לומדים שאפשר למצוא כל דבר בכל צבע, אם רק נוסעים רחוק מספיק.

"אונונאה."

"באניו." הוא קרס לתוך הכיסא ונראה כבוהה במשהו.

"הכל בסדר?" התלמידים מלמלו סביבנו.

"באניו."

הקול שלו נשמע רדוף, מותש. הכיתה השתתקה.

נגעתי בקצה זרועו הארוכה. זה לא עבד הפעם.

ריקס 705 קם ממקומו וכרע מול אונונאה. "אונו? אתה שם?"

הריקס האחרים בבית הספר התייחסו ל-705 בכבוד. או שהוא בן למשפחה חשובה, או שהיכולות שלו עילאיות. אלה שני הדברים היחידים שהריקס מכבדים באמת.

אונונאה לא ענה. הראש שלו התנודד בעדינות.

"קשה לו לנשום," אמר 705.

אתה לא מתווכח עם ריקס על רפואה. נגעתי במזמן של המִרְפאה, ואחרי רגע היסוס גם בזה של הביטחון. תוך דקה היו לי בחדר מְרַפאה ומאבטחת, ושתיהן נעצו בי מבט חשדני בטירוף. לא האשמתי אותן, אחרי הפיאסקו של מסיבת סוף השנה, גם אני התקשיתי לבטוח בשיקול דעתי.

ואז אונונאה צנח לרצפה. המרפאה כרעה מעליו והצמידה לפניו מאבחן חומרים, המאבטחת פינתה את הילדים מהכיתה וצעקה עלי לרוץ למרפאה ולהתקשר משם למשפחה.

הגעתי למרפאה תוך פחות מדקה. ארדי כבר הייתה שם, ועל המסך היו ההורים של אונונאה, שנראו כמו תאומים זהים מאותו מגדר. לא ידעתי אם מדובר בשני גברים או שתי נשים, אבל זה לא שינה אצל הקאלי.

"אמרנו לך שהוא צריך לחזור," אמר ההורה מימין.

"לפני חודשים!" אמר ההורה משמאל. גם הוא דיבר תמהיל, אבל במבטא ג'או כבד.

"הוא בחר להישאר. על פי החוקים ברוב הגלקסיות הוא כבר בוגר," אמרה ארדי ביובש. "כפי שידעתם היטב כשרשמתם אותו. אנחנו רוצים לטפל בו. מה קורה לו?"

"אין הסבר!" נבח שמאל בתסכול. "טיפול בקאלי!"

"תעלו אותו על מעבורת עכשיו," אמר ימין. "אחרת נדאג שכל הגלקסיה תדע שבאורורה לא יודעים לשמור על חיי ילדים."

הפחד הכי גדול של ארדי. ניסיתי לסמן לה שתיתן לי לדבר אִתם, אבל היא התעלמה ממני במופגן. "אנחנו זקוקים למידע רפואי. אם לא נקבל אותו מכם, נפנה למִרְפאה המרכזית בקאלי."

שמאל צחק במרירות. "כאילו יעזור."

"אין לי ברֵרה," אמרה ארדי. "אני מחויבת לטפל בו כל זמן שהוא כאן."

"חצופה!" צעק שמאל.

"תסלחו לי רגע," התערבתי. "ברור שכולנו רק רוצים בטובתו של אונונאה…"

ארדי השירה ערמת פירורים. השרתי ערמה משלי בהזדהות.

ימין בחן אותי בחשדנות. "מי זה?"

"אני אנדה, המורה של אונונאה. אני הייתי אִתו כש…"

ימין פנה אל שמאל ודיבר אִתו בג'או. הקורס הבסיסי שלמדתי לא הכין אותי לקצב דיבור כזה. לא הבנתי כלום.

ארדי דחקה את הפירורים הצידה ברגלה האמצעית, ואז ענתה בתמהיל. "כן, הוא כמוני. שנינו ראלה."

ההורים של אונו בהו בנו משך זמן שהרגיש כמו נצח. אנחנו רגילים לזה, אבל זה מביך בכל פעם מחדש.

"אבל אין לכם מים," אמר שמאל לבסוף. המילה "מים" נשמעה מוזר בפיו.

"יש לנו אגם קטן," אמרה ארדי.

"אין באורורה אגם," אמר ימין בנוקשות.

"מלאכותי," הסבירה ארדי. "תערובת ישנה ממחסן הנוזלים הבין גלקטי."

זה נשמע כל כך פשוט כשהיא אמרה את זה. במציאות, מאז שהתחלנו לעבוד בבית הספר תמיד חזרנו בלילה לראלה, ואחרי האסון המשכנו לישון שם. זה היה עצוב ונורא, אבל לא הייתה לנו ברֵרה אחרת. רק כשראלה התייבשה והתפוררה, ממש מול העיניים שלנו, התחלנו לחפש פתרונות אחרים.

הגשנו בקשה ליצירת מקווה מים מקומי באורורה מדגימות המים הישנות של ראלה. מילאנו אלפי טפסים, עברנו עשרות ועדות יסודות בכל מיני גלקסיות שכוחות אל. מכולן שמענו סירוב מוחלט, ומרובן גם ביקורת חריפה על ההתעקשות שלנו להישאר בחיים. אנחנו לא הגזע הראשון שנכחד, וגם לא האחרון, הבהירו לנו. אי-אפשר לייצר תנאי חיים באורורה לכל צורת חיים אזוטרית בגלקסיה.

התפוררנו. זה היה צפוי אבל מכאיב. בני ראלה לא יצאו למסעות בין גלקטיים. הגוף שלנו לא יכול היה לעמוד בזה לעולם. בגלל זה בנינו את אורורה כאן, לידנו. כאן היו האוויר היחיד שיכולנו לשאת, והמים שלנו. המים שנעלמו.

בסופו של דבר ארדי כבר הייתה כל כך מיובשת ומותשת עד שנאלצה להתפטר. היא העבירה לאגודת הידידים של בית הספר באורורה בקשה לגייס מנהל מחליף בבהילות.

כמה ימים אחר כך, בלי ועדות ובלי אישורים, היה לנו אגם.

זה לא היה אגם טוב במיוחד. מישהו בפרויקט הנוזלים הבין גלקטי החליט שיהיה מעניין לערבב מעט מים מכל הימים ולראות מה יוצא. יצאו לו מים.

הם היו כתומים-צהבהבים, כמו רוב האוקיינוסים בגלקסיה, ורטובים. בניסוי הביזארי הזה נכללו גם מעט מים מראלה, וזה הספיק לנו. ישנו שם בלילות, והצלחנו להמשיך לתפקד כרגיל ביום. המים היו מוזרים. קרו בהם כל מיני דברים. היו כמה חומרים שלא התרכבו לתוך התמיסה הכללית, ומדי פעם היו סערות או גאויות פתאומיות ולא מוסברות. כמעט כל הזמן בערה אש בכמה מוקדים, ואחת לכמה ימים התחוללה סערה זעירה ליד הגדה הדרומית.

היינו קמים מדי בוקר לסדר הכול. אף אחד לא צריך לדעת מה קורה באגם שלנו, החלטנו. נכון, זה אמר שהעור שלנו היה יבש תמיד והפרזולים התפוררו ברמות מביכות לגמרי, אבל זה היה הרבה יותר טוב יותר מאשר למות.

"יש באגם שם מים קאלי," אמר שמאל בג'או בסיסית. עובדה שהבנתי.

"זה טוב, לא?" שאלתי. "בשביל אונונאה? הרי גם אתם חצי ימיים. הוא יכול לטבול באגם אם הוא רוצה…"

ימין השמיע קול מוזר, ושמאל פנה אליו ועטף אותו בחיבוק. רגע ארוך חלף. הם דיברו ג'או בקולות מהוסים. ואז שמעתי מילה מוכרת.

"זה זה!" אמרתי לארדי. "זה מה שהוא אומר כל הזמן!"

שמאל הביט בנו שוב. "מה?"

"באניו," אמרתי. "הוא כל הזמן אומר באניו."

"היא קוראת לו," אמר ימין.

"איפה האגם?" קטע אותו שמאל. "להגיד מהר!"

"אין זמן לזה," אמרה ארדי, ובאותו רגע בדיוק אני אמרתי, "כאן, ליד המרפאה."

ההורים של אונונאה זינקו על רגליהם ביחד. "תשים מצלמה על ים!" צעק שמאל. "אנחנו לראות!"

פתחתי את הדלת כך שאפשר היה לראות אותו מיחידת התקשורת. האגם נראה שקט במבט ראשון, אבל את כל שטחו כיסו בועות.

מאחורי גבי הביטו ימין ושמאל במים בייאוש.

"אתם חייבים להכניס אותו לשם," אמר ימין. "מהר. אחרת יקרה לכם אסון."

"על מה אתם מדברים?" שאלה ארדי בקוצר רוח.

הם הסבירו. בקצרה. במקוטע. קאלי אהב את בניו ובנותיו. עבדיו ושפחותיו. כשהגיעו לבגרות נכנסו בני קאלי לתוך הים, ונותרו שם כמה זמן שנדרש מהם. חלקם היו שם כמה חודשים, אחרים בילו בים שנים ארוכות, ומעטים אף העניקו לו את כל חייהם. אי-אפשר היה לדעת מראש כמה זמן תשרת בים.

"ואם הוא לא רוצה?" שאלתי.

שמאל גיחך בזעם. "אין רוצה לא רוצה! רואים בעיניים! קאלי פותח חלונות עיניים, מים נכנס בפנים, זורם, זורם. ואז שקט. אין יותר אונונאה, לחשוב, לפחד. אין אבא ואבא. אין כלום, רק מים. רק באניו. לא זוכר. לא יודע. עובד הים. עושה מה צריך."

"רגע, אז קאלי יכול להחזיק אותך בתוך המים כל החיים? ואתה לא יכול להתווכח?" ארדי נשמעה מזועזעת.

ימין נד בראשו. "בים, אתה לא יודע מי אתה."

"אבל אונונאה…" אמרתי.

"גאוותן!" אמר שמאל. "לא באניו של אף אחד, הוא אומר. הא! קאלי לא מוותר. קאלי רודף!"

מתברר שבקאלי לא הייתה זכות בחירה. הים טרף את מי שלא בא מרצונו.

"יש לכם טיפה מהים של קאלי," אמר ימין, שהצליח לשמור על מעט משלוותו. "הוא יבלע את אונונאה. וגם את כל אורורה, אם לא תיתנו לו את בננו."

ראיתי. הבועות הלכו וגדלו. המים התרוממו, נסוגו, רעמו.

"לשים אונונאה במים, עכשיו," התחנן שמאל. "לא להרגיז קאלי."

הגלים תכפו. השמים התמלאו ברקי קשת יפהפיים, מבשרי רעה.

ארדי הביטה בי. "אסור לנו," אמרה. "אנחנו לא יכולים לכפות על אונונאה להיכנס לים. להפוך אותו בניגוד לרצונו ל… דבר הזה."

"באניו. עבד."

"בדיוק."

"אז מה את מציעה?"

היא נשמה עמוק. "להחזיר את האגם למחסנים של פרויקט הנוזלים."

"אבל זה אומר…"

היא הפנתה גב להורים של של אונונאה ודיברה אלי בלי קול. "שאנחנו נתייבש. אבל לפני זה אנחנו חייבים להסביר לאונונאה מה אנחנו עושים. לפי האמנה אנחנו חייבים לקבל הסכמה ממנו או אישור מרופא, אם הוא לא מסוגל לתת הסכמה."

"אישור למה?"

"לא להכניס אותו לים."

"הוא לא רוצה להכנס לים."

"הוא אף פעם לא אמר לנו מה הוא רוצה," אמרה המנהלנית הקפדנית והמושלמת שלי. "אנחנו חייבים לשמוע את זה מפיו." רצתי אחריה.

"מה אתם עושים?!" צעק ימין מאחורינו. ארדי לא הגיבה. היא הובילה אותי לתוך החדר שבו שכב אונונאה תחת גשם של פנסי אבחון זהובים ומלמל.

ארדי אחזה באלונקה. "אונונאה, אתה שומע?"

הוא פקח את עיניו העצומות.

"ההורים שלך רוצים שנכניס אותך לאגם."

"קאלי…" אמר.

"כן, קאלי דורש שתהפוך לבאניו."

אונונאה נד בראשו לשלילה. עיניו סערו. סוף-סוף ידעתי. קאלי היה בתוכו.

"מחזירים את האגם למחסן," פסקה ארדי. "אתה תטפל בזה. אני אדבר עם ההורים."

היובש פשט בגופי, בפניי, בעיניי. חריף, צורב, אכזרי.

"למה אתה מחכה?" היא נשמעה אטומה. כאילו לא הייתה אִתי בלילות באגם. כאילו לא הייתה אִתי שם, בלילות של תאוות החיים ושמחת המים.

היא אחזה בפניי. "אני צריכה אותך, אנדה. תעשה את זה."

קולה היה נוקשה. אכזרי. רק מי שהכיר אותה שנים רבות כל כך כמוני היה שומע את הד התחינה.

אחזתי בידה, והנחתי אותה באחורי ראשי. "ארדיליה…"

היא ניסתה למשוך את ידה, ואז הרגישה. ראיתי את כולה נפערת, את הפרזולים מתפוררים, את ההתייבשות המהירה. הים נהם מאחורינו. גל נחבט בקיר המרפאה.

"מתפתח פה צונאמי!" צעק מישהו מבחוץ. "צריך לעשות משהו!"

"מתי?" לחשה.

"לפני כמה ימים," אמרתי. "אולי…"

אולי. היא השתתקה.

חזרנו לחדר השני. הסברנו הכל לימין ושמאל. הם עמדו על דעתם. אם בנם לא יהיה באניו, זו תהיה עבורם בושה איומה. כישלון מוחלט.

חזרתי אל אונונאה לבד. כרעתי ליד מיטתו וסיפרתי לו הכול.

***

הבאניו נותר תמיד באזור הצפוני של האגם. כל האזור מגודר והתלמידים לא יכולים לראות אותו. אני לא יודע אם אכפת לו. אני לא יודע מה הוא מרגיש וחושב. ימין ושמאל באו לכאן לפני שנה ואמרו שהכול בסדר. הוועדות בקאלי אישרו שהשירות של הבאניו כאן מספק את הים והקהילה.

אנחנו מקפידים להישאר באזור הדרומי, ליד בית הספר. לתת לו מרחב ושקט. יש מעט מאוד מי קאלי באגם ואין לנו מושג מה הוא עושה, אבל מאז שהוא כאן, האגם שמח. אני לא יודע בדיוק להסביר את זה, פשוט מרגישים. אין שרפות, אין התגוששויות נוזלים. ארדי אומרת שגם המים צריכים טיפול. היא חושדת שהוא מעביר אותם דרך הגוף שלו, בולע ופולט. בולע ופולט. כמו תולעת אדמה.

רק פעם אחת הוא בא. רעדתי במים שעות ארוכות. ארדי החזיקה אותי, קיפלה, משכה, ניערה. ניחמה.

הבאניו שחה סביבנו בשקט, פעור עיניים ונטול הבעה. כל אותו הלילה הוא הקיף אותנו, והשכם בבוקר ילדתי את בננו הבכור. האחרון לבני ראלה.

קראנו לו אונו. הנחנו אותו על פני המים, והוא צף אל הבאניו, מנופף בכל גפיו בעליזות. לא ראיתי פרזולים יפים כאלה מעודי. הבאניו שחה סביבו בשקט שעה ארוכה.

אחר כך צלל אל הקרקעית ונעלם שוב. לא ראינו אותו מאז.

 

—–

 

רוני גלבפיש היא סופרת ומנחת סדנאות כתיבה. מחברת "סיפור קטן ומלוכלך" (כנרת), זוכה פרס רמת גן לספר ביכורים לשנת 2010, ו"אגם הצללים" (דג זהב), זוכה פרס דף דף לספרות ילדים ונוער לשנת 2015.

http://gelbfish.com/