פירו השתנה מאז הפעם האחרונה שבה טאניה ראתה אותו. הוא גבה וכתפיו היו רחבות יותר, אבל עדיין היו לו אותן עיניים גדולות ותמימות והחיוך המוכר שוב עלה על פניו כשראה את הוריו. "אמא!" הצעקה הדהדה בכל המפלס כאשר פירו השליך את עצמו לזרועותיה של טאניה. "או, תינוק שלי," התנשמה טאניה בעודה מאמצת אותו אל לבה.

דואי כיווץ את פיו והביט סביבו. הם היו במפלס חמש והכיפה השקופה הייתה ממש מעליהם. מחוץ לכיפה השתרע נופו המדברי של כוכב הלכת, מישור ענק שבתוכו צוקים גבוהים פי כמה מאלו שאפשר למצוא על כדור הארץ. אבל דואי לא התעניין בנוף אלא סקר במבטו את המרפסת הענקית. באורורה למדו תלמידים מכל מיני עולמות. הזימלאוי שעבר מעליהם קודם בריחוף היה, מסתבר, הורה של זוג תלמידים שלמדו עם פירו ושלושתם עמדו עכשיו על רצפת המתכת בכנפיים שמוטות והחליפו ביניהם ציוצים עדינים, מעבר לטווח התרגומון של דואי. היו שם גם שלושה טסאנים בוגרים עם זרועות כתומות מתפתלות שהקיפו טסאני קטן יותר אבל כל השאר היו אנושיים. דואי נוכח לדעת שאיש מהנערים האחרים לא השליך את עצמו לזרועות אמו כפי שעשה זאת בנו.

"היי אבא, הנה החבר הכי טוב שלי!" צעקתו של פירו גרמה לדואי להתנער מהרהוריו והוא הביט במורת רוח בבנו שאחז בזרועו של הטסאני וגרר אותו לעברם. "ניגו, זה אבא ואמא שלי, אתה זוכר שאצלנו יש רק שני הורים? אז זה הם."

"פירו," נאנח דואי, "החבר שלך בדיוק נפגש עם ההורים שלו, גם הוא לא ראה אותם הרבה זמן. זה לא מנומס לגרור אותו ככה הנה." הוא הביט באחת משש עיניו של הטסאני. "כן, אני בטוח שהוא חבר טוב, רק שהוא צריך ללמוד קצת נימוסים נכון? אני סומך עליך שתלמד אותו." ואז הרים את מבטו אל שלושת הטסאנים הבוגרים שקרבו אליהם. "אני מתנצל בשם הבן שלי," המשיך דואי, "הוא פשוט מתלהב מאוד ואני בטוח שניגו הוא בחור טוב אם פירו כל כך מחשיב אותו."

טאניה נשאה אל בעלה עיניים שואלות והוא צמצם את גביניו ואמר, "לא התקנת את פונקציית התרגום נכון? זאת מעכשיו האחריות שלי לתקשר עם כל החייזרים פה כי את אפילו לא מסוגלת…" ושוב חשה טאניה חשה את הצריבה המוכרת בבטנה למראה תנועת היד המבטלת של דואי.

"אבא, מה אתה רוצה מאמא?" החל פירו למחות אבל באותו רגע התממשה כיפה שקופה סביב ראשו של דואי ואי-אפשר היה לשמוע את קולו, רק לראות את מבטו הופך נוקשה יותר ויותר. מתנועות השפתיים שלו ניחשה טאניה את המילים 'שערורייה' ו'פיצוי'. לאחר רגע נעלמה הכיפה ודואי הביט בהם בעיניים רושפות.

"לא יאומן," הרעים. "הסַבָּלרובוטים לא הספיקו להעביר את כל המזוודות לחדרים. נצטרך לחכות עוד שעתיים שלמות. באמת תודה רבה שהם מציעים לנו לחכות בקפיטריה."

"הקפיטריה היא פה." פירו הצביע לעבר הכניסה למפלס ודואי שוב ניער את ראשו בביטול. "לא זאת, הם מציעים לנו ארוחת חינם בקפיטריה הגדולה, במפלס אחת."

"הקפיטריה של הצוות? יששש!" צעק פירו ודואי הרים את מבטו אל-על והבליט את סנטרו.

"אתם לא מבינים," אמר לאשתו ובנו, "לא רק המזוודות שלנו לא הגיעו. זו תקלה כללית. כולם, כולם יהיו שם. אתם יכולים לדמיין את הצפיפות?"

***

הקפיטריה אכן הייתה צפופה. האולם היה ענק אבל היות וכל המשפחות הגיעו יחד, כל השולחנות היו מלאים והם נאלצו לחלוק את השולחן שלהם עם משפחה ארצנית אחרת. הסתבר שלא רק אצל הטסאנים יש יותר משני הורים. המשפחה שישבה סביב השולחן כללה שני גברים ואישה אחת שהיו הוריה של נערה בשם ביקה, שנתגלתה כשחורת שיער ונאה מאוד. טאניה חשה קורת רוח כשגילתה שביקה היא בת גילו של פירו ולומדת אִתו בחלק מן השיעורים.

התברר במהירות שפירו לא חש כל קרבה אל ביקה. הוא לא הביט לעברה ולא הצטרף לתלונות שלה על עומס המבחנים בסמסטר שעבר. טאניה שוב חשה דאגה. לא הטריד אותה שחבריו הבודדים של פירו הם דווקא חייזרים, אבל במה שנוגע לנערות, ובכן, הגיע הזמן שיתחיל להתעניין כבר.

דואי שהלך לשירותים חזר עכשיו והתיישב על הכיסא הפנוי היחיד סביב השולחן. לטאניה נדרש מבט אחד בלבד כדי לדעת שמשהו איננו כשורה. גם אחד מאבותיה של ביקה, גבר שמנמן ומשופם בשם ג'יריס, הבחין במבט המזוגג שעל פניו של דואי. הוא רכן קדימה ושאל אם הכול בסדר. דואי התנער מהרהוריו. במקום לענות הוא פנה אל בנו.

"תגיד, פירו," אמר וכחכך בגרונו, "לשם מה בעצם יש לכם עובד דלפק בקפיטריה? הרי יש מלצרובוטים נכון?"

"אתה מתכוון ליאנו," התערבה ביקה. "אתה צודק לגמרי, אומרים שהוא הכיר את המייסד של אורורה פעם, כששניהם היו צעירים, ובגלל זה הוא סידר לו לעבוד כאן, כדי שלא יסיים את חייו באיזה בית מחסה. אנחנו באמת קוראים לו יאנו המיותר."

כאילו על פי סימן מוסכם היא ופירו החלו לשיר יחד:

"יאנו המיותר, יאנו המיותר,

לך מכאן, נמאסת כבר.

יאנו, יאנו חסר התועלת,

צא מפה ותסגור את הדלת."

"אני מכיר גם את הגרסה שנגמרת ב'נזלת'," הוסיף פירו. ביקה דחפה אותו בכתפו ושניהם צחקו.

טאניה החליפה חיוכים עם אמהּ של ביקה. דואי מצדו הרצין וחפן את סנטרו בידו.

***

"אני באמת לא מבינה אותך," אמרה טאניה לבעלה שעתיים אחר כך, כאשר היו לבסוף בחדר שהוקצה להם באזור המבקרים והסבלרובוט כבר סיים לפרוק את המזוודות ולהעביר את תכולתן לארונות. "סוף-סוף הוא יוצר איזשהו קשר עם נערה," אמרה טאניה, "ואתה נראה כאילו בלעת חומצה."

"אהבת את השיר הזה שהוא שר אִתה?"

"נו באמת, זה שיר היתולי." טאניה משכה בכתפיה. "ממתי אתה רגיש כל כך?"

"ומה יהיה כשהוא יגלה שהשיר הזה הוא על סבא שלו?"

טאניה, שבדיוק הוציאה חולצה ממדף בארון הקיר, קפאה במקומה. אחרי רגע, כשגבה עדיין מופנה לדואי הטיחה את החולצה ברצפה. היא ניגשה אל הדלת השקופה שהובילה אל המרפסת ועמדה שם דקה ארוכה כשידיה על הזגוגית.

"אתה נהנה מזה, נכון?" אמרה מבלי להסתובב. "להפיל עלי ככה פצצה של אלף מגטון בלי אזהרה."

היא התנשמה עמוקות. "עכשיו יצאתי חסרת רגישות שצחקה על אבא שלך. ומה לגבי הבן שלך? לא יכולת להגיד לו?"

"לא הבנת," אמר דואי. מצחו הקדיר והוא חפן את סנטרו ביד אחת. "אני מאוד שמח שהוא חושב שסבא שלו הוא טיפש חסר תועלת. הוא צודק לגמרי. אבא שלי," הוא השתתק לרגע ונעץ את מבטו בתקרה, "כבר סיפרתי לך מי היה אבא שלי: חייל בצי, סוחר בין כוכבי, בוהמיין ושיכור, טיפוס צבעוני וססגוני. הוא עשה הכול. רק להחזיק חמש דקות בעבודה הוא לא היה מסוגל. פעם, לפני שנמאס לו להיות אבא, הוא הביא אלינו את סאפארא הביתה. הוא הכיר אותו כשם שהכיר זונות מנמלי חלל, כזה הוא היה."

למראה עיניה השואלות של טאניה אמר דואי בקוצר רוח, "סאפארא היה זה שהקים את אורורה. הוא ושאר המשוררים ואנשי הרוח היו חבורה פרועה בימים ההם. את לא יודעת כלום על המקום שבו הבן שלך מתחנך?"

"אז מה אתה מתכוון לעשות?"

"שום דבר."

"נו באמת, אתה לא יכול…"

"הו, אני יכול!" הרעים דואי. טאניה לחצה במהירות על כפתור בקיר והזגוגית שלידה הפכה כהה. "תהיה יותר בשקט," נזפה בו.

"אז אל תגידי לי מה אני אעשה ומה לא, זה האבא שלי, לא שלך," המשיך דואי אבל הנמיך את קולו לרטינה כבושה. "אני זה שחיכיתי שנים לאבא שיחזור והוא לא חזר. זאת האמא שלי שגידלה אותי ממשכורת של בוטניקאית במפעל לזרעים. אני זה שנשאר בבית בזמן שכולם נסעו לחופשות כי אפילו נסיעה לירח הייתה יקרה מדי בשבילה."

שעה ארוכה המשיך דואי וסיפר על ילדותו. סיפורים שטאניה כבר הכירה בעל פה. כרגיל, היא שתקה והקשיבה. בסופו של דבר דואי הצטרד והשתתק. טאניה חיכתה עוד רגע או שניים לפני שניגשה וכרכה סביבו את זרועותיה.

***

הנהלת אורורה הכינה סדרת מפגשים עבור התלמידים והוריהם כדי להציג בפני ההורים את שגרת בית הספר. ביום המחרת נערכה פגישה במעבדה לבני כיתתו של פירו והוריהם. הם קיבלו הרצאה מפרופסור ממוצא זולאטי, שהשתמש במחושיו הארוכים כדי לערבב תמיסות בעודו מדגים תהליכים בכימיה. מדי פעם הוא קרא לתלמיד מעם הוריו הגאים כדי שיסביר משהו או יעזור לו באיזה ניסוי. טאניה השתעממה מהתצוגה אבל מאחר שדואי ופירו נראו מרותקים לא אמרה דבר. כשהסתיימה התצוגה קם דואי ממקומו וניגש אל המרצה.

כשחזר אל אשתו ובנו הוא אמר לפירו בעיניים נוצצות, "יש לכם פה את הטכנולוגיה הכי מתקדמת.. אתה יודע שאפילו אצלנו במפעל לא…" הוא השתתק והביט בעיניו של בנו. עכשיו, כשגביניו של פירו היו מכווצים ופיו סגור בחוזקה, אפשר היה לראות כמה הבן והאב דומים.

"קרה משהו?" שאל דואי לבסוף.

"ובכן, קודם כול, מנומס להגיד משהו לפני שאתה עוזב אותנו ככה והולך," ציינה טאניה.

"בסך הכול הלכתי עד הדוכן, זה לא כאילו שיצאתי מהחדר."

"כמה זמן?" שאל פירו ופניו חיוורים.

"כמה זמן? דיברתי אִתו פחות מחמש דקות, יש לך מזל אגב, הוא נראה לי מרצה טוב מאוד."

"כמה זמן אתה יודע?" שאל פירו והתקרב אל אביו בראש מורכן למחצה. פירו היה צנום ורזה וכאשר ניצב בזעם מול אביו רחב הגרם המראה היה מגוחך, אבל עיניה של טאניה התרחבו והיא מיהרה לאחוז בכתפו של בנה.

"אמרתי לך חמודי, הוא גילה את זה רק אתמול בקפיטריה. אלמלא התקלה עם המזוודות לא היינו יודעים בכלל שהוא פה."

דואי העביר את מבטו מאשתו לבנו ובחזרה ועיניו נפערו. "את סיפרת לו?"

"כן." טאניה שמה את ידיה על מותניה. "סיפרתי לו, זכותו לדעת."

"זכותו!" קולו של דואי הדהד ברחבי המעבדה. כל הראשים הופנו אליהם באחת וטאניה בלעה רוק והביטה סביב. גם פניו של פירו שינו את צבעם מחיוורון לאדמומיות. אף אוזן באולם לא החמיצה את שאגתו של דואי שהדהדה בין כתלי המעבדה. "מה עם הזכויות שלי? איפה הזכויות שלי, לעזאזל?"

דואי סב ויצא מהאולם. לרגע אחד שררה דממת מוות ברחבי המעבדה ולאחריה התמלא האוויר בלחשושים.

פירו הביט באמו. "ברגע זה נהייתי לבדיחה של כל בית הספר," אמר בקול חנוק.

***

הם מצאו את דואי בחדרו כשהוא מקיש הוראות אחרונות על הסבלרובוט שכבר העמיס על עצמו את כל המזוודות.

"טוב שהגעתם," רשף דואי כלפיהם. "אני הולך מפה, ואני משאיר לך את ההחלטה אם את רוצה להישאר או לא." הוא החווה בראשו כלפי הרובוט בעוד עיניו נעוצות בטאניה. "לא הייתה לך שום זכות לגלות לו."

"לך לא הייתה שום זכות להסתיר," אמר פירו, בקול צווחני במקצת, וטאניה נאנחה עמוקות ואמרה "אולי נירגע כולנו?"

"כן." דואי הנהן וידיו על מותניו. "את וההתנשאות שלך." קולו הפך לעגני כאשר חיקה אותה. "תירגע, אתה נסער, כמובן שאתה צודק אבל תראה את הצד השני!" הוא השתתק לרגע ואז צעק, "אין שום צד שני! אתה מבין את זה פירו? לסבא הדפוק שלך אין פה שום צד."

"א- אבל לי יש צד," גמגם פירו.

"כן?" חיוך מר עלה על פניו של דואי. "כרגע כל בית הספר יודע שאבא שלך קצת משוגע. מביך, אני מודה. הייתי צריך לשלוט בעצמי. יאנו המיותר, ככה קראתם לו נכון? מה יקרה כשהם יֵדעו שהלא יוצלח הזה הוא הסבא שלך? כמה מביך זה יהיה אז? אתה לא מבין שהגנתי עליך בעצם?"

"זו ההחלטה שלי." פירו זקר את סנטרו.

דואי פנה אל הסבלרובוט. "קח את המזוודות האלו לרציף הטענה חמש," ציווה.

"לא את שלי," מחתה טאניה והרובוט עצר באמצע תנועתו.

"ובמילא אין שום מעבורות שיוצאות עוד לפחות עשר שעות," ציין פירו.

דואי התיישב על המיטה, מרפקיו שעונים על ברכיו וידיו חופנות את סנטרו. אחרי היסוס של רגע טאניה התיישבה לידו. הוא החווה אליה בידו כאילו כדי להשתיק אותה. למרות זאת טאניה נשמה עמוק, והחלה לדבר. "פירו יכול להחליט שהוא לא רוצה שום קשר עם הסבא שלו. אבל זו צריכה להיות ההחלטה שלו. אף אחד לא מכריח אותך להשלים אִתו, למרות ש…" היא קטעה את דבריה כשדואי זקף את ראשו והביט בה. "בקיצור זאת החלטה שלו."

דואי הרים את ראשו ונעץ בבנו מבט יציב. "אז מה?" שאל. "מה בדיוק יש לך להרוויח מזה שיאנו חסר התועלת יהיה הסבא שלך?" הוא זקף את גבו. "בוא נשים אותי רגע בצד. מה אתה יכול לקבל מזקן לא יוצלח שעובד בקפיטריה? שקיות של ממתיקים בחינם?"

"אם לא שמת לב," התערבה טאניה. "לבן שלנו יש חבר אחד בכל בית הספר וגם הוא חייזר."

"ומה לא בסדר עם…" החל דואי לומר, וטאניה הטתה את ראשה אחורה. עיניה היו עצומות כמעט לגמרי.

"אל תתחיל לי עם הטפות מוסר עכשיו," נאנחה. "זה בסדר גמור שיש לבן שלך גם חבר שהוא חייזר. גם, לא רק. חייזר יכול להיות מאוד מעניין, אני מסכימה. חייזר לא יכול להבין אותך. לא באותה צורה כמו בן אנוש אחר. בטח שלא כמו סבא שממש רוצה לדעת אם רע לך או טוב לך."

"רע לך כאן? אתה מרגיש בודד?" דואי נעמד וסקר את בנו במבטו.

"לא, מה פתאום," אמרה טאניה מאחוריו. "ברור שהוא ממש לא בודד מאות פרסקים מהבית, מוקף בזרים גמורים."

"הוא יכול לדבר בשם עצמו!" דואי הרים את קולו מבלי לפנות אליה.

"כמובן," המשיכה טאניה. "הרי אתה כשהיית בגילו לא היית מהסס פעמיים להגיד שאתה בודד, עצוב או מדוכא. כל נער צעיר יחשוף את החולשות שלו ברבים."

"אני אבא שלו, הוא יכול לדבר אִתי."

צחקוק מכיוונה של טאניה גרם לדואי להסתובב לעברה. היא ישבה על המיטה וראשה בין ידיה. כתפיה רעדו. אחרי רגע משכה באפה בקולניות והרימה את מבטה אל דואי. עיניה נצצו מדמעות. "הוא יכול לספר לאבא שלו שהוא בודד ועצוב," אמרה. מאחורי גבו של דואי ראתה את פירו מחווה תנועת ביטול לעבר גבו של אביו ופונה לעבר הדלת. "רק מי שגדל בלי אבא יכול להגיד משפט כזה על נער בגיל ההתבגרות," המשיכה טאניה. "אתה לא מבין איזה מזל יש לו שסבא שלו נמצא כאן ממש לידו?"

"הו כן?" שאל דואי וסב אל בנו. "פירו, תגיד אתה אם…" קולו גווע כשראה שפירו איננו עוד בחדר.

"לאן לעזאזל הוא הלך?"

"יש לי ניחוש," אמרה טאניה. "ואני מציעה שנישאר פה ולא נלך אחריו. יש דברים שעדיף לעבור בלי הורים שיפריעו."

***

יאנו הניח את המטלית ונשען על הדלפק. הוא ידע שאין באמת צורך לנקות את הדלפק, שהמלצרובוט יכול לעשות זאת בשבילו אם רק יגיד לו, אבל ההרגלים היו חזקים ממנו. בכל פעם שראה דלפק מלוכלך מיד היה קולה של סיגאניה ירוקת השיער צווח באזניו "בשביל מה אני משלמת לך, יאנו?". לא, הוא לא התגעגע להשפלות ההן, אבל באותם ימים העולם היה הגיוני יותר. פשוט יותר. אדם היה צריך לעבוד למחייתו. והיום? רובוטים עושים כמעט הכול ומישהו מתעשר כקורח בגלל איזה רעיון שעלה במוחו, בזמן שהוא, יאנו, מוצא את עצמו בסוף חייו עומד כאן מאחורי הדלפק כאילו לא עברו יותר מחמישים שנה מאז היה נער מטבח בקפה שמונים הפרסקים.

כשנשא את מבטו ראה נער חוצה את הקפיטריה לעברו. לפי המדים השחורים-אדומים הוא היה אחד מנערי החמישית שגדשו מוקדם יותר את הקפיטריה בהמולה בלתי נסבלת. "כבר הביאו את המזוודות שלכם, אין לך מה לחפש פה," נבח יאנו. הנער הביט בו וחייך כאילו לא שמע.

יאנו הטה את ראשו לצד אחד ונעץ בו מבט. "אתה חירש? זאת הקפיטריה של הצוות, לחמשושים אין מה לעשות כאן."

"שלום, סבא."

"יאנו בשבילך. אדון יאנו. והקפיטריה הזאת היא לסגל המורים בלבד. הבנת?"

חיוכו של הנער קפא לרגע ואז התרחב. "לא הבנת. קראתי לך סבא כי אתה הסבא שלי. אני פירו, הבן של דואי ואבא שלי… הֵי!"

ברכיו של יאנו כשלו. ידו ניסתה להיאחז בדלפק אבל, הוא היה חלקלק מדי ואצבעותיו לא מצאו אחיזה במתכת. בכל זאת עיכבה זרועו את נפילת הגוף הכבד מספיק בשביל למנוע מהראש להיחבט ברצפת המתכת שמאחורי הדלפק. יאנו שכב על גבו והביט בתקרת הקפיטריה, המום מדי מכדי להרגיש כאב. רגע לאחר מכן הופיעו פניו המודאגים של הנער מעליו.

"סבא?" שאל פירו.

יאנו נשם עמוקות ואז נאנח כשגל של כאב פילח את בית החזה שלו. "שברתי צלע בגללך, דגנרט," נאנח. הפנים שמעליו חייכו שוב. "אם אתה מקלל הכול בסדר," אמר הנער. "ככה זה גם עם אבא שלי."

"תושיט לי יד." הרים יאנו את ידו.

"רגע, אני אקרא לרופרובוט."

"תושיט יד, לעזאזל." ליאנו, כמו לבנו, היה קול רועם שהדהד ברחבי הקפיטריה, אבל שיעול עז חתם את דבריו. פירו הושיט את ידו ואחז בידו של סבו. ואז נאלץ להיאחז בדלפק כדי לא ליפול כאשר נעזר בו האיש הזקן כדי להתרומם על רגליו.

"רופרובוט," רטן יאנו. "זה מה שדפוק בכל הדור שלך, אתה רואה איש על הרצפה ובמקום להושיט יד מחפש את המכונה שתפתור את הבעיה."

"אתה מדבר בדיוק כמו אבא," ענה פירו.

***

טאניה ודואי ישבו על המיטה בחדרם. זו הייתה מיטה פשוטה, מוגבלת במספר האפשרויות שהציעה. דואי העביר את הצד שלו למצב ישיבה ודרגת קושי בינונית והביט בהולוגרמה שעל הקיר. טאניה העדיפה מצע יותר רך. היא שכבה על גבה והביטה בהולוגרמה אחרת, שהוקרנה על התקרה. הם לא החליפו מילה במשך השעה האחרונה והיו ממשיכים לשתוק ולצפות בתכניות ההולוויזיה אלמלא הבהב האור מעל הכניסה וצלצול עדין הודיע שיש מישהו בדלת. טאניה גמגמה, והתוכנית שבה צפתה התחלפה בתכנית על ארכיטקטורה טסאנית. דואי גיחך. "מצלמת דלת," אמר והתמונה שלפניו התחלפה בתמונתו של פירו העומד בכניסה ומעביר את משקלו מרגל לרגל.

"פתח דלת," ציווה דואי. קול רחש נשמע ולאחר רגע צעד פירו ונכנס לחדר. טאניה לחצה על כפתור לצד המיטה אבל לא חיכתה שהמזרון יעבור למצב ישיבה וקמה על רגליה.

האב והבן סקרו זה את זה לרגע. "ובכן?" שאל דואי "מה דעתך על הסבא שלך? כבר הבנת עם מי יש לך עסק?"

"רוטן וכועס ומדבר כל הזמן על כמה שפעם היה יותר טוב," השיב פירו. "אני כבר רגיל."

"בסדר," אמר דואי באטיות. "אני לא אגיד לך לשנוא אותו בגללי. רק תסביר לי בבקשה מה תעשה כשהוא יתחיל לספר לכולם שאתה הנכד שלו? כי לשמור סודות הוא לא יודע, את זה אני כבר יכול להגיד לך."

פירו זקף את ראשו ואמר, "מסך, לוח ידיעות תלמידים, מהסוף." הפקודות שטפו מפיו וההולוגרמות השתנו בזו אחר זו עם כל פקודה. לבסוף הופיע סמל בית הספר אורורה המסתובב בחלל, מתחתיו הופיעה הכתובת "חמשושים!" בצבעי שחור ואדום.

"עדכון אחרון," הורה פירו. המסך הבהב וטאניה ראתה את דמותו של פירו העומד בקפיטריה ולידו איש זקן.

"זה הוא?" שאלה, ודואי הנהן קדורנית.

"חבר'ה, אחרי שנה שאני לומד פה גיליתי דבר מעניין. תכירו," פירו שבהולוגרמה החווה בידו לעבר הזקן, "זה סבא שלי, יאנו, מהקפיטריה של הסגל. מהיום אני מעודכן ברכילות הכי חמה ואם הולכים להעיף מישהו מהלימודים בקרוב."

"אתה קורא לי רכלן?" רטן יאנו לידו.

"להחשיך." פקד דואי והמסך כבה. טאניה ופירו פתחו שניהם את פיהם לומר משהו, אבל דואי הקדים את שניהם. "רכלן זו מחמאה בשבילו."

"פירו שלי, לא היית צריך לפרסם את זה בכל בית הספר," מחתה טאניה.

"סליחה?" פירו זקף את גבותיו. "את לא זו שחשבה שאני צריך לדעת?"

טאניה שמטה את ראשה ואז הביטה מהצד אל בעלה. "את זה הוא קיבל ממך," אמרה.

"את אמא שלו, נכון?"

טאניה ניגשה אל פירו וליטפה את לחיו. "אתה רצית להראות לאבא, אני מבינה את זה, אבל זה לא המניע הנכון."

"מה המניע הנכון להסתיר מכל העולם שסבא שלי עובד כאן?" שאל פירו בקור. "גם את לא יותר טובה מאבא, בעצם."

"כולם יצחקו עליך," ציין דואי.

"זה באמת הטריד אותך הבוקר במעבדה," התיז פירו לעברו.

דואי שתק לרגע ואז סב ופנה לעבר הדלת.

"לאן אתה הולך?" שאלה טאניה.

"למטה, לקפיטריה של הצוות."

"בשום פנים ואופן לא!" אמר פירו. דואי עצר במקומו והסב את ראשו אל בנו חיוך משועשע. "אתה נותן לי הוראות עכשיו?"

"אני יודע למה אתה הולך אליו. אתה חושב שתוכל להגיד לו מה מותר לו ומה אסור לו להגיד לי," אמר פירו.

"אני בסך הכול רוצה לחסוך לך…"

"אתה רואה, ידעתי," אמר פירו. "ידעתי שאתה לא רוצה סתם להיפגש אִתו בשביל לדבר על העבר. אתה ואמא," הוא הניף אצבע מתרה לעומת טאניה, "גמרתם לשלוט לי בחיים שניכם."

טאניה החליפה מבטים עם דואי שהניד בראשו מצד לצד בהפרזה. "נהיית גיבור גדול פתאום," אמר ביובש. "אין בעיה, אתה תגלה בדיוק מי זה הסבא שלך – בדרך הקשה."

"אני הולך לישון עכשיו," אמר פירו. "המעבורת יוצאת עוד חמש שעות אז אני מניח שלא ניפגש כבר אז לילה טוב."

"אבל פירו, יש לנו כאן עוד יומיים," מחתה טאניה.

פירו הגיע לדלת ועמד ממש ליד אביו. "אז אתה לא תופס את המעבורת של הבוקר?" שאל הוא פער את עיניו בהשתוממות מופרזת.

בדל חיוך הופיע על פניו של דואי והוא השפיל את מבטו אל בנו. "עכשיו אתה זה שמנסה לשלוט בי? אני כבר מבין שאתה מנסה לארגן פה איזה מפגש מרגש, תשכח מזה. חמש שעות, אמרת?"

פירו משך בכתפיו. "לילה טוב," אמר שוב. הדלת החליקה הצדה והוא יצא.

דואי הביט ארוכות לעבר הדלת שהחליקה בחזרה למקומה ואז פנה לטאניה. "חמש שעות," חזר ואמר. "את נשארת כאן או באה אִתי?"

"שנינו נשארים," אמרה טאניה.

"אני מתכוון בבוקר, כשהמעבורת תצא."

"הבנתי," רשפה טאניה. "אני לא מטומטמת ונמאס לי שאתה מתייחס אלי כאילו אני כן. מהיום אתה מפסיק עם זה, הבנת?"

דואי סקר את אשתו במבטו והופתע לגלות דמעות בעיניה.

"אתה לא היחיד שסבל בחיים שלו אתה יודע? אני מודה שלך יש באמת סיפור חיים יוצא דופן – אז אתה חושב שמותר לך לדרוך על כולם ולזלזל בכולם? אפשר לחשוב שאף אחד לא עבר מה שאתה עברת." טאניה משכה באפה והמשיכה. "באנו הנה ממרחק של מיליוני קילומטרים ויש לנו עוד יומיים עם הבן שלנו לפני שנצטרך להיפרד שוב לחודשים. אני מתכוונת לנצל כל רגע."

דואי הביט בה רגע ואז אמר בקול רך להפתיע, "בשמחה הייתי נשאר פה שבוע, אבל עכשיו הוא נמצא פה. ואחרי שאת טרחת ליידע את הזקן הזה שגם אני כאן…."

"תתבגר כבר!" טאניה נשאה אליו את מבטה. עיניה היו אדומות אבל הדמעות נעלמו מהן. "אז יהיה לך קשה, למי לא קשה לפעמים? אתה מנהל מחלקה במפעל שלך נכון? הגיע הזמן שתפסיק להתנהג כמו ילד קטן."

מצחו של דואי הקדיר בזמן שטאניה, בלי להסס, הקישה על הלחצנים שבתחתית המיטה. המיטה נפרדה לשני חצאים ואחד מהם התיישר למצב אופקי.

"אני הולכת לישון עכשיו," אמרה, "לשש שעות לפחות. אם אקום מחר בבוקר ולא אמצא אותך כאן, כדאי שגם לא תהיה בבית כשאגיע."

היא נשכבה על חצי המיטה שלה וגיששה אחרי הלחצן. בועה שקופה הופיעה בראש המיטה וכיסתה במהירות את המיטה לכל אורכה. אחרי רגע הפכה הבועה לכהה ואטומה לאור.

דואי נאנח. הוא התיישב והביט זמן מה בבועה שבה נחה אשתו ואז נשכב על חצי המיטה האחר, שילב את ידיו מאחורי עורפו והביט בהולוגרמה שעל הקיר. במשך שעה ארוכה בהה בתכנית על ההיסטוריה של כוכב זימל אבל השינה לא באה. לבסוף נאנח, קם על רגליו ויצא מהחדר.

המעלית נפתחה בקול צלצול כאשר הגיע אליה וקול נשי אמר: "ציין יעד, בבקשה".

דואי היסס לרגע ואז נשם עמוקות. "קפיטריית סגל, קומה תחתונה," אמר וצעד לתוך המעלית.

 

—–

 

סיפוריו של עדו סוקולובסקי התפרסמו באסופה "היֹה יהיה", באתר "בלי פאניקה" ובכתי עת מקוונים בחו"ל.