דלת ברזל. מצדה האחד – שלושה נערים בני-ארבע עשרה. מעברה האחר – תא פסולת, בו כלוא נער בן גילם. צבע עור הנערים הוא כל מה שחשוב כאן.
מקס כבר התרגל לריח של תא הפסולת. הוא אפילו למד לספוג את הצחוק של רוי, אלכס ותומס.
הוא נזכר בסיפור שאביו סיפר לו, על טקס הפתיחה של אורורה, כאשר ההתלהבות סביב הפרויקט הייתה בשיאה. כל מהלך שגרתי בתחנה המרשימה נחגג ברוב טקס. אפילו הפעם הראשונה בה זרקו פסולת לחלל. זה תמיד נראה מגוחך בעיני מקס, אבל אביו התעקש לספר לו את הסיפורים שוב ושוב. מקס תמיד ניסה לדמיין את עצמו בבית, זורק את הזבל החוצה כשחתולי הרחוב פורסים לפניו שטיח אדום. עשר שנים אחר כך, תא פליטת הפסולת, שלא היה בשימוש מאז צוידה האורורה במערכות מחזור מתקדמות, היה בסך הכול תא מלא בפסולת, זבל וטינופת.
כליאתו בתא הייתה בידור קליל עבור כל המעורבים. ההתעללות ב"פריק התכלת" הייתה שגרה של התאווררות.
מקס הצטנף בפינה. מעבר לדלת הכבדה, רוי המשיך לצחקק עם חבריו, כהרגלו. היה נדמה למקס שהם שוב מתערבים על משך הזמן שהוא יחזיק מעמד לפני שיפרוץ בבכי. בפעם הקודמת רוי אמר שזה ייקח כשלושת רבעי השעה וזכה בהתערבות. מקס שיער שהוא נמצא בתא כבר קרוב לשעה. אני ממש משתפר בזה, חשב.
מקס מעולם לא אזר אומץ לשאול את אביו על אמו הלורנית. אביו, מנגד, לא רצה לדבר עליה. קשרים רומנטיים בין ארצנים לחוצנים תמיד הובילו לאותה שאלה: איך אמור להתנהל זוג אשר תשומת הלב מופנית אליו באופן כה קיצוני? גם עכשיו, כשהמין האנושי קיים יחסי שיגרה עם גזעים נוספים (אורורה הייתה שיתוף פעולה אחד מיני רבים), הייתה עדיין דרך ארוכה עד שזוגות מעורבים יחשבו כדבר אפור ומשעמם. בסופו של יום, הצאצאים נזקקו לסבלנות עד שגם ייחשבו "רגילים".
מקס נהג לבחור בפינה השמאלית הרחוקה מהדלת. היא הייתה הפחות מסריחה מכל שטח התא. בפעם הראשונה הוא דפק בבכי על הדלת, עד שצנח לאטו לרצפה. רוי וחבריו היו מרוצים מכך שהמגעיל למד את מקומו. זו הייתה התנהגות מאוד נורמלית מצד הנורמליים.
מקס בדרך כלל התיישב ליד תיבת השירות הנעולה. היה בה מנגנון ידני לפתיחת דופן הפליטה שאנשי תחזוקה נזקקו לו, שהיה נעול במנעול כדי למנוע פתיחה מקרית.
היה לו השערות אחדות בנוגע לסיבה שבשלה רוי שנא אותו. הוא לא הצליח להחליט האם מדובר בעורו, שהיה בצבע תכלת, או שמא בקרחתו המבריקה שצבעה היה זהה. לבסוף הגיע מקס למסקנה כי האשם העיקרי היה הקרום שהיה פרוש מתחת לבתי השחי שלו. זה היה קרום עלוב ביותר במונחים לורניים – ללורני הטהור הממוצע היה קרום מרהיב ביופיו, אשר דמה לכנפי עטלף מרשימות. אורך הכנפיים מקצה לקצה עלה לפעמים על שלושה מטרים וחצי. אבל מקס היה בן כלאיים.
"אז אתה רוצה שנוציא אותך?" קרא רוי.
"כן… בבקשה," אמר מקס.
"מצטער, יש לי משהו חשוב לעשות עכשיו," ענה רוי את תשובתו הקבועה וצחק. האחרים הצטרפו אליו. הם התרחקו מהדלת, ומקס שמע את צעדיהם ההולכים ונחלשים.
***
מקס עמד מול הקפיטריה. המקום היה שומם מאדם, ונראה מבריק מהרגיל. הוא לא הבין למה אינו מריח את ריח האוכל שהוקפא והופשר כמה פעמים לפני שהגיע לצלחות התלמידים.
מקס סרק בעיניו את השולחנות הריקים. הוא סבב לאחור, וראה דמות עומדת במסדרון היוצא מהקפיטריה לכיוון אגף המעונות.
"היי! מי שם?"
אין תגובה.
הוא החל לפסוע לכיוון הדמות. כשקרב אליה, ראה כי זוהי נערה שלה שיער חום מתולתל אשר גלש על כתפיה, לבושה בשמלה כחולה. לפתע הוא נעצר. העיניים שלה.
"הכול… בסדר?"
עיניה הביטו בו בתחינה.
מקס התעורר במיטתו. לא הייתה ילדה בקרבתו. והוא כבר לא בתא. בסוף הם הוציאו אותו אחרי ארוחת הצהריים.
***
מקס נתקל בנבולה ריינהרט במסדרון. הוא קיווה שהיא לא שמעה את אנחת הייאוש שלו כשהתחילה לדבר.
"שלום, מקס, מה שלומך?" תלתליה קיפצו בעליזות בזמן שדיברה. היא תיקנה מדי פעם את משקפיה בעלות המסגרת העבה שהחליקו מטה על גשר אפה.
מקס מעולם לא הבין איך ריינהרט ציפתה לעזור לו בדיוק, בהתחשב בכך שלא יכלה לשנות את צבע עורו. הוא ניסה להמעיט ככל אפשר בביקורים במשרדה.
השאלות הומטרו עליו בצרורות. "אז מה שלומך?… איך בלימודים?… הכול בסדר?… אני תמיד פה… אתה יכול לגשת אלי מתי שרק תרצה, טוב?"
הוא חיכה בסבלנות עד שסיימה, מלמל שהכול בסדר, וחיכה עוד קצת עד שעזבה אותו סוף-סוף במנוחה. לריינהרט היו כוונות טובות, אבל הוא כבר למד לא להתייחס לעצותיה ברצינות.
ריינהרט הציעה לו פעם לנסות לדבר עם הלורנים שהיו באורורה. המעונות שלהם היו באגף נפרד, והוא עמד מול דלת המעונות וצלצל בזמזם במשך רבע שעה ללא כל תשובה. קבוצת תלמידים לורנים שחזרו למעונותיהם עברו לידו בהתעלמות מופגנת, צלצלו בזמזם והוכנסו מיד. אב הבית הלורני יצא לאחר מכן מהמעונות, ובעודו עומד מול מקס וכנפי העטלף שלו פרוסות באיום, הזהיר את מקס שלא יתקרב אליהם לעולם. הוא השתמש במילה "מזוהם". מקס הבין כי זו הפעם האחרונה שמישהו מהם ידבר אִתו.
את רחוקה מכאן שנות אור, גברת ריינהרט, חשב מקס.
***
מקס פתח את המסוף וחייג לאביו. גם הפעם השיחה לא נענתה. מקס החליט להמתין בסבלנות עוד כמה דקות לפני שינסה שוב.
"אורורה הוא המקום הטוב ביותר לרכוש השכלה לנער צעיר בימינו." אביו נהג לומר תמיד. ומקס אמר בלבו: היא גם המקום המרוחק ביותר.
הם תמיד היו הוא ואביו, וזהו. שתי דמויות במרחב אחד, וביניהן תווך העמוס לעייפה בריחוק. מקס מזמן הפסיק להתכחש לכך.
אביו של מקס היה דיפלומט בשירות החוץ של כדור הארץ. כך הכיר את אמו של מקס, ועד מהרה התפתח ביניהם רומן. כשהרומן התגלה ואמו, דיפלומטית בשירות החוץ הלורני, הרתה, פרצה שערורייה שהעמידה בסכנה את מרקם היחסים העדינים בין הלורנים לקהילת "אמנת וגה". הלורנים סלדו מנישואי תערובת ודגלו בטוהר הגנטי שלהם.
אמו של מקס נאלצה להתפטר ולעבור לחיות עם אהובה האנושי. הניתוק ממשפחתה נתן בה את אותותיו. שמחת החיים שלה נעלמה, והיא דעכה לאטה. היא נשאה את הילד ברחמה וילדה אותו במכניות קרירה. היא מתה מיד לאחר הלידה ואביו של מקס נאלץ לטפל לבדו בתינוק בן כלאיים.
המסוף עדיין סימן למקס כי אין תשובה.
אביו של מקס התמלא טינה על סירובם של הלורנים להיות אפוטרופסים של הילד. בכל יום בו הסתכל אביו של מקס על התינוק, הוא ראה רק את משפחתה של אהובתו המגרשת אותה ושוברת את לבה. חטאו של מקס היה בכך שנראה כמותם.
מערכת היחסים ביניהם נעה בין אכזבה לאיבה מוחלטת. אביו תמיד הביט בו בהיסוס, כאילו מנסה להחליט איך ירגיש כלפיו באותו יום. ומקס רצה בכל מאודו להרגיש משהו כלפי אביו, אבל זו הייתה משימה לא פשוטה – בכל פעם שאביו נכנס לחדר, נכנסה אִתו רוחה של אמו המתה.
מצב עניינים זה נמשך עד שמקס נשלח לאורורה. מהרגע שרגלו דרכה בפנימייה, דומה היה כי אביו נעלם.
המסוף סימן כי הצד השני מתעלם מהשיחה, ומקס כיבה אותו.
***
רוי מצא את מקס כשיצא מהקפיטריה וגרר אותו למסדרון צדדי. היו מי ששמו לב לכך, אך לא התייחסו למאורע. היחס למקס לא היה סוד באורורה, וכשבחור מגודל כמו רוי גרר אחריו יצור עדין בצבע תכלת, לא נרשמה תשומת לב רבה מדי.
רוי זרק אותו כנגד הקיר, ומקס חשב על הסברים חדשים לתת למורים ולגברת ריינהרט להכתם הארגמני שהופיע על כתפו.
"על מה יש לך לדבר כל כך הרבה עם ריינהרט, הא?" סינן רוי. "השם שלי עולה שם יותר מדי פעמים בזמן האחרון."
"אני לא אומר כלום," לחש מקס. "היא שואלת אותי עליך מדי פעם אבל אני לא אומר כלום, אתה חייב להאמין לי, רוי."
"תפסיק להגיד את השם שלי," אמר רוי. "אני לא חבר שלך."
ועדיין, אנחנו מבלים כל כך הרבה ביחד, חשב מקס.
"אז מה אנחנו הולכים לעשות בקשר לסיפור הזה, עטלפונצ'יק?" שאל רוי והיכה באגרופו את מקס בבטנו.
מקס נאנק מכאב והתכופף. הוא צנח לרצפה והרגיש את הדמעה הראשונה זולגת על לחיו.
"קום כבר, נמאס לי להרים אותך כל הזמן!"
מקס היה קם לו היה יכול.
רוי תפס בשולי חולצתו של מקס, שנתפרה במיוחד למידות גופו ולקרום, ומשך בכוח עד שהופיע בה קרע, ושוב הטיח את מקס בקיר.
"נמאסת עליי! הבנת אותי? אני כבר לא יודע מה לעשות אִתך, לכל מקום שאני הולך אני צריך לראות את הפרצוף הקירח שלך, די כבר!"
"אני… יכול פשוט ללכת," ענה מקס בקול רועד. "אני אוכל רק בחדר ולא בקפיטריה, אני אשב הכי רחוק ממך בכיתה… לא תראה אותי…"
"תשתוק! תשתוק כבר!" צרח רוי.
הוא עזב את מקס, ורגליו של מקס נחתו על הרצפה. מקס הסיט את מבטו ועצם את עיניו כדי לא להסתכל על רוי. יש דברים שהוא באמת לא חייב לעשות.
הוא הרגיש מגע אצבע על קרחתו. מקס פקח את עיניו וראה את רוי מסתכל כמהופנט על תוי פניו. האצבע של רוי עברה ללחיו.
"אתה… באמת כחול. זה לא איזה צבע," מלמל רוי. ידו החלה ללטף את סנטרו של מקס ולאחר מכן את כתפו החבולה. "חוץ מכאן, זה קצת סגול." עיניהם נפגשו ומקס ראה בעיניו משהו אחר, שהתחבא עמוק באישוניו של רוי ורק עכשיו העז לצאת החוצה. רוי המוקסם ליטף את מקס, כילד המלטף ציפור חסרת אונים.
"זה… קורה אם אני נפצע," ענה מקס.
הם עמדו כשרק מחסום דקיק של אוויר מפריד ביניהם. זה נמשך דקה או שתיים, או נצח, מקס לא ידע.
"אתה…" החל רוי, והשתתק. לפתע הרגש שראה מקס בעיניו של רוי נעלם, והבעת הפנים של רוי התחלפה לדבר מה מוכר יותר. "תתרחק ממני, מכוער אחד," סינן רוי בקול השקט ביותר ששמע מקס מפיו מעודו. "אני הולך, יש לי משהו חשוב לעשות עכשיו. שלא תעז לדבר על זה אף אחד. הבנת?"
מקס הניע את ראשו בתנועה אנכית.
"תיזהר ממני. תתרחק ממני," אמר רוי. הוא חזר על מילים אלו שוב ושוב כשפסע לאחור. לבסוף הוא סובב את גבו אל מקס והתרחק בצעדים אִטיים בתחילה, ואחר כך בצעדים מהירים יותר. מקס צנח לרצפה וטמן את ראשו בידיו.
***
הוא מצא עצמו בקפיטריה. היא שוב עמדה הרחק ממנו. כאשר התקרב אליה, אזר אומץ לקרוא לה שוב ושוב, אך היא לא ענתה לו.
הוא קרב אליה, עד שעמד ממש מולה, ויכול היה לראות עצמו משתקף בעיניה. היא הסתכלה עליו, וכאשר אישוניה רעדו הוא ראה את הפחד בעיניה. רגע לאחר מכן ראה בעיניה את בבואת האיש עם המשקפיים בעלי המסגרת העבה שהגיח מאחוריו ובידו סכין.
ואז התעורר.
***
הם תפסו אותו אחרי ארוחת הערב, כשחזר למעונות. הוא היה הילד היחיד במעונות שישן בחדר לבד ומטבע הדברים היה לבדו כשחזר לחדר.
"אתה מדבר יותר מדי, מכוער." רוי בעט בבטנו. בין אנקת כאב אחת לאחרת, מקס חשב כי זו כנראה דרכם של בריונים לשים סימני פיסוק. "אנחנו נסדר את זה."
מקס הכיר כבר את הדרך לתא. הוא לא הבין למה הם טורחים להפעיל כוח אם הוא מעולם לא התנגד.
הדלת נפתחה. ציריה צרחו, בניגוד למקס.
הם בעטו בו פנימה בעוצמה כזו שראשו נפצע כשנחבט בדופן. הצירים צרחו שוב כשהדלת נסגרה והם שוב צחקו והחלו להתלוצץ. מקס כבר הכיר את כל הבדיחות. הן כבר לא מצחיקות, חשב. מעניין כמה זמן זה יימשך היום. רוי פלט שיש לו משהו חשוב לעשות עכשיו והם הלכו.
זה קרה לפני זמן רב. מקס העריך כי מדובר בכמה שעות, אבל בהחלט ייתכן כי מדובר גם במאה שנים. יכול להיות שהתא היה מקומו מאז ומתמיד, שם הוא נולד ושם גם כנראה יגיע סופו, וכל מה שזכר על העולם החיצון היה אשליה בזמן שהתא הוא-הוא המציאות. הוא שכב על הרצפה ושאל את עצמו מתי החמצן יאזל.
משמאל לדלת הכניסה לתא, היה נדמה לו כי הוא רואה צלליות. בתחילה הצלליות היו קטנות, כגודל אגרופו של מקס שעוד רגע יהיה רפה לגמרי. מקס המשיך להתבונן בהן, והרגיש את ראשו מסתחרר ומתערפל. ראייתו היטשטשה, והוא ראה את הצלליות מתרחבות מגודל אגרוף לגודלו ראש, מתעוותות ומקבלות צורת צלם אנוש שעד מהרה נראה כמו אביו, עם הבעת האכזבה התמידית על פניו.
הצל הלך וגדל, והוא כבר לא היה בגודל של אביו המנוכר אלא בגודל כפול מכך, והוא צימח כנפי עטלף אימתניות וכאשר פער את פיו כדי לטרוף אותו, ראה מקס את שיניו החדות. הצל עטף אותו מכל הכיוונים, מפלח, דוקר וחותך בבשרו.
***
הוא שוב בקפיטריה, לידה. דומה שכל הכאב שבעולם עומד לפרוץ מפניה, העומדים מולו כסכר. הוא מנסה לפתוח בשיחה ואומר את הדבר הראשון שעולה בדעתו.
"אני… נראה לי שאני הולך למות מחנק."
"למה זה קורה?" קולה חרישי, שברירי ונוגה, ובכל זאת הוא מצליח לשמוע כל הברה באופן מדויק. כשהוא קרוב אליה הוא מצליח להבחין במה שלא הבחין לפני כן – על תיק הצד שלה רקומות המילים "אור רייברמן" בצבע לבן.
היא מתרחקת ממנו ומבטה כבר לא מופנה אליו. ואז הוא מבין כי היא לא דיברה אליו. הוא רואה אותה מתרחקת ממנו למסדרון ומזווית עינו הוא מבחין באיש בעל העיניים השחורות הגדולות. עיניו ממוסגרות מתחת לגבות שחורות עבות ומאחורי משקפיים בעלי מסגרת גדולה ובולטת, ומהן ניבטים שנאה וזעם. והוא מתקרב אליה בצעדים קצובים ובידו סכין ארוך. שפתיו קפוצות, ידו מחזיקה בסכין בכוח כה רב עד שנראה כי הסכין יתרסק.
והיא הולכת באִטיות למסדרון ואינה מסבה אליו את ראשה, עד שהוא כבר כפסע ממנה וחוד הסכין עוד רגע ננעץ בה. היא מסתובבת אליו לבסוף, ואינה מופתעת כלל לראותו. ומקס מנסה לרוץ אליה בכל כוחו, אבל רגליו ננעצות בקרקע והוא קפוא, משותק, לכוד.
הסכין מונף וחודר לגופה פעם אחר פעם, אך היא אינה צורחת. היא ממלאת את התפקיד אשר נגזר עליה במחזה, נופלת לרצפה כשהדם פורץ מגופה.
מקס ממשיך לצרוח ללא קול כשהאפלה סוגרת על שניהם.
***
האחות אמרה לו שהוא היה כלוא כשמונה שעות ושהיה לו מזל שהוא לא נחנק למוות. תאי הפסולת היו אטומים כדי למנוע מהריחות לחלחל לתחנה, אפילו טיפת אוויר לא נכנסה או יצאה מהם. למזלו, עבר שם אחד מאנשי התחזוקה שלא הבין מדוע אות הריקון דלק. הוא מיהר להזעיק צוות עזרה ראשונה ומקס הובא במהירות למרפאה.
הם שאלו אותו מה קרה לו, והוא גמגם משהו על רצון להתבודד במקום שקט באורורה, הרחק משאר האנשים, ועל הדלת שנסגרה עליו מבחוץ בלי ששם לב. הוא החליט שהוא באמת מדבר יותר מדי וקיווה שזה יספק אותם. ריינהרט לא נראתה משוכנעת.
הוא שכב במיטה, וריינהרט דאגה לבקרו מדי יום. היא הקפידה להמשיך לשאול אותו אם יש עוד משהו שהוא רוצה לספר לה.
"מה יש לי עוד לספר לך?" שאל בלי להביט לכיוונה.
ריינהרט אמרה באִטיות ובקול עדין, "מקס, אתה יודע שאני רק רוצה לעזור לך. אם מישהו… עשה לך משהו, אני יכולה לעזור. אתה יודע, נכון?"
"לא נראה שאפשר לעזור למישהו במקום הזה."
"למה אתה אומר את זה?" שאלה.
"תסתכלי עליי, גברת ריינהרט," אמר והצביע על החבורה בראשו.
היא פתחה את פיה וסגרה אותו שוב.
מקס נשם נשימה עמוקה. "מי זו אור רייברמן?"
ריינהרט קפאה על מקומה, ועיניה נפערו. "איך שמעת עליה?"
"באותה דרך ששמעתי על הדקירה שלה."
ריינהרט קמה מכיסאה וצעדה לקצה החדר. חדר האשפוז לא היה גדול, והכיל מיטה, שידה קטנה וכיסא למבקרים, אולם צעדיה חסרי המנוח של ריינהרט גרמו לו להיראות גדול מכפי שהיה באמת, כאילו ביקשה להתרחק ממקס ושאלותיו.
"אביה היה מכדור הארץ", אמרה לבסוף, "אך אמהּ הייתה מהטראקסים."
בת כלאיים, כמוני, חשב מקס.
"זה… היה בראשית ימיה של התחנה," המשיכה. "התחנה רק החלה לקבל ילדי דיפלומטים מכל העולמות. הרעיון הזה, של התערבבות ודיאלוג יומיומי עם גזעים זרים במקום כל כך דחוס ומבודד… הפחיד אנשים. ומישהו עשה מעשה."
"מה קרה?" מלמל מקס.
"היא לא נראתה בת כלאיים, כי היה לה שיער ארוך שהסתיר את האוזניים המוארכות," המשיכה ריינהרט, "אבל זה הספיק."
"מה קרה?" שאל מקס בשנית.
"לאחד מפועלי התחזוקה היה רקע בתקיפת זרים. היה מחדל נוראי והוא עבר את הסינון הביטחוני חודש אחרי שהשתחרר על תקיפה של חייזר באחת המושבות החיצוניות. הוא הגיע לאורורה…" ריינהרט התנשמה בכבדות, "לכד אותה ליד הקפיטריה ודקר אותה למוות. כשתפסו אותו, הוא דיבר רק על איך להפסיק את הטירוף הזה שקוראים לו אורורה, ושלא נועדנו להתחבר עם… 'התועבה'. כך הוא קרא להם."
מקס ישב במיטה בדממה.
"נדרשו כמה שנים, אבל ההנהלה הצליחה בסופו של דבר לגבש נוהלי אבטחה קפדניים. היום באמת כבר לא קורים מקרים כאלה," אמרה ריינהרט. מקס לא ידע אם לצחוק או לבכות לשמע המשפט האחרון.
"הצלחתם לתפוס את אבא שלי?" שאל מקס לבסוף.
"לא. הוא לא… זמין," אמרה ריינהרט במבוכה. "אני בטוחה שזו תקלת תקשורת… הוא יתקשר אלינו ברגע שיוכל, אני בטוחה בזה."
"הוא לא דיבר אִתי כבר ארבעה חודשים," אמר מקס, וביקש מריינהרט להשאיר אותו לבד.
***
מקס קיבל אישור מהצוות הרפואי להסתובב ולחלץ עצמות. רגליו נשאו אותו למסדרון בו נדקרה אור. אור. סוף-סוף היה לו שם בו יוכל להיאחז.
הוא עמד שם ונזכר שוב ושוב. המבט בעיניה של אור. רוי חובט בבטנו. הסכין המפלח את גופה. תומס ואלכס צוחקים. הרשע בעיניו של הרוצח. המבט בעינו של רוי. גופה של אור מתמוטט לרצפה. רוי כולא אותו בתא שוב ושוב. באמת נראה שבני כלאיים לא אמורים להיות פה. אולי זה סוג של טירוף.
"חשבנו שנמצא אותך פה."
הוא הסתובב אחורה וראה את רוי, אלכס ותומס.
"אנחנו צריכים לדבר," אמר רוי. "עכשיו."
***
על דלת הפלדה הכבדה של תא הפסולת היה מנעול כבד, תוספת חדשה שהותקנה לאחר התקרית הקודמת. הם באו מוכנים עם פטיש ולום, והמנעול נשבר תוך כמה דקות. הם פתחו את הדלת עם הצירים הצורחים ומקס נזרק פנימה. הם נכנסו אחריו במהירות וסגרו את הדלת אחריהם. איש בחוץ לא ישמע דבר.
"אני מבין שהחלטת לעשות לנו בעיות," מלמל רוי ובעט בבטנו של מקס. מקס הרגיש את ריאותיו מתרוקנות מאוויר ופלט אנקת כאב. הוא לא הצליח לגיס מספיק אוויר כדי לצרוח.
"ריינהרט עלתה על מה שהולך פה. אתה יודע מה אני הולך לחטוף מאבא שלי על זה, אחרי הקשרים שהוא היה צריך להפעיל כדי שאגיע לפה?" הבעיטה הבאה פגעה בראשו של מקס, והוא הרגיש את פיו מתמלא בדם. רוי הביט לעבר אלכס ואמר, "רואה? זה באמת דם סגול."
מקס התהפך באִטיות על בטנו, וקיפל את רגליו ומרפקיו בניסיון להתרומם. הוא ירק דם כאשר רוי בעט בו שוב, הפעם בצד גופו.
"אתה לא קם, הבנת?"
"אתה… לא צריך לעשות את זה… אני לא אתקרב אליכם יותר… בבקשה…"
"אתה לא אומר לי מה אני צריך ומה לא," סינן רוי. "אתה יודע כמה אתה מגעיל אותי?"
מקס ניסה שוב להתרומם. הוא קיפל את ידיו באִטיות והרים את חזהו מהרצפה. ברכו התקפלה בעדינות ואט-אט הוא קם מהרצפה, כחוט עדין אשר הרוח מרימה מהקרקע עד שהוא מקבל צורה של סימן שאלה. הוא נשען על הקיר כשראה את הסכין הקפיצי בידו של רוי.
"מה זה?" אמר תומס לפתע. "מאיפה הבאת את זה עכשיו?"
מקס נצמד אל הקיר, מבטו מלא תחינה. האוויר והמילים אזלו מפיו.
"אם אתה לא מרוצה, אתה תמיד יכול ללכת," אמר רוי בלי להסיר את מבטו ממקס.
רוי התקרב אל מקס בצעדים מדודים עם הסכין הקפיצי בידו. כשהיה בחצי הדרך ביניהם, הוא השתהה לפתע, ובחן את הסכין. לאחר כמה שניות הוא קפץ את שפתיו והמשיך לצעוד לעבר מקס. הוא עמד קרוב מאוד למקס, כמו בקפיטריה.
"אתה עוד יכול להפסיק את…" לחש מקס כשרוי העביר את הסכין על זרועו, ופס סגול הופיע לפתע במקום בו חלף הסכין. הפס התפשט ומקס זעק בכאב.
"עכשיו בצד שני, שיהיה סימטרי," אמר רוי.
"רוי, מה הולך פה?" הפעם זה היה אלכס. "לא דיברנו על זה!"
מקס ראה אותה לפתע בפינה הרחוקה. היא הביטה בו בעיניים דומעות. בטנה המחוררת דיממה וצבע דמהּ נלחם בצבע שמלתה. לפתע, סובבה את ראשה לעצם שהיה צמוד אליה. מקס זיהה לפתע את תיבת השירות. אור הניחה את ידה על הבריח החלוד של התיבה הישנה וכאשר הסירה את ידה ממנו, ראה מקס כי המנעול נעלם והבריח זז. היא לא נעולה, הבין. צריך רק לפתוח את דלת התיבה.
מקס מצמץ ואור נעלמה, בדיוק ברגע בו החל רוי לחתוך את ידו האחרת.
אלכס תפס בכתפו של רוי. רוי סבב אליו עם הסכין והעביר אותו בתנועה אחת מהירה על חזהו של אלכס. אלכס נרתע אחורנית ונפל לרצפה. פס אדום הופיע על חולצתו.
"אמרתי לכם מקודם – מי שלא רוצה יכול ללכת."
"אתה משוגע לגמרי," מלמל אלכס ממקומו על הרצפה, מנסה להתרומם ללא הצלחה.
מקס החל להתקדם בצעדים אִטיים לכיוון התיבה. הוא קיווה שהבריונים ישכחו ממנו לרגע אחד. רגע אחד היה כל מה שהוא צריך.
"אני לא יודע מה אתה רוצה ממנו, רוי, אבל אנחנו לא ניפול אִתך," אמר תומס. "הבנת אותי? המשחק הזה לא מתאים לנו."
מקס ספר כמה צעדים הפרידו בינו לבין התיבה. לא הרבה. בטנו כאבה מהבעיטות והדם מזרועו הימנית טפטף לרצפה. על זרועו השמאלית הדם נזל בקילוח דק. רוי קצת נסחף. התיבה התקרבה אליו לאִטה.
"יש לי עניין אִתו," אמר רוי בקול מונוטוני. "תתרחקו ממני, או שהוא יהיה הקדמה למה שאני אעשה לכם."
"על מי אתה מאיים, תגיד לי?" אמר תומס. "תן לי את הסכין, לפני ש…"
הסכין ננעץ בבטנו של תומס לפני שסיים לצעוד את הצעד הראשון לכיוון רוי. הוא התמוטט. אלכס היה המום מכדי להגיב. הוא היה עדיין עסוק בעצירת הדם מהחתך בחזהו.
"עכשיו אתה נשארת," אמר רוי ופנה אחורה. מקס לא היה שם. רוי הפנה את מבטו שמאלה ואחר כך ימינה. מקס עמד ליד תיבת השירות. "מה אתה חושב שאתה עושה? לאיפה יש לך לברוח?" רוי גיחך.
מקס פתח את התיבה, שנפתחה די בקלות. החלודה עדיין לא אחזה בציריה. מקס אחז בידית שבפנים ולפת בה בחזקה, למרות הכאב בזרועו. בידו האחרת לפת את המאחז המרותך על התיבה.
"מה אתה עושה?" רוי הרים את קולו.
מקס נזכר ברוי המלטף אותו, ספק מוקסם, ספק נגעל.
הוא סובב את ראשו לעבר רוי. "עד כמה אתה שונא את עצמך?"
לרגע ידו של רוי האוחזת בסכין רפתה כמעט לגמרי, כמפרש שהרוח פסקה לנשוב בו לפתע. הוא סקר את מקס בעיניו מכף רגל ועד ראש. שפתיו נקפצו וידו התהדקה שוב סביב הסכין. "מספיק כדי לשנוא אותך," אמר. "עכשיו בוא הנה."
מקס סובב את ראשו בחזרה לתיבה. הוא עצם את עיניו. כשפקח אותן, שוב זלגה דמעה על לחיו.
"מצטער, רוי," אמר מקס, "יש לי משהו חשוב לעשות עכשיו." והוא משך בידית.
"לא!" צרח רוי ופנה לעבר מקס. הבוכנות ההידראוליות הופעלו ודופן התא החלה להיפתח. האוויר החל להיפלט החוצה. מקס אחז בכל כוחותיו בידית ובמאחז. לפתע ידיו של רוי תפסו ברגליו, בניסיון נואש לא להיפלט החוצה, תוך שהוא צורח.
מקס ראה מזווית עינו את אלכס ותומס נמשכים לעבר החלל השחור ועפים החוצה מבעד לדופן הפתוחה. לפתע הרגיש את ידיו של רוי נשמטות, ודבר לא אחז בו. הוא עצם את עיניו.
בזמן ששארית האוויר נפלטה החוצה, מקס חיכה לסוף. יד רכה נגעה בזרועו הפצועה והוא פקח את עיניו. אור ריחפה לידו וחייכה.
"זה נגמר."
כשהביט למטה ראה כי הוא מרחף בסביבה חסרת המשיכה שנוצרה.
"בוא אִתי."
"אבל… לעזוב?"
"תסתכל על עצמך."
מקס הביט על זרועותיו. כדורי דם בצבצו וריחפו מהן. הם הקיפו אותו ואת אור ומילאו את התא.
"עכשיו תסתכל החוצה."
מקס סובב את ראשו לאחור. עדיין אפשר היה לראות את שלוש הגוויות שנשאבו החוצה כשפתח את התא לחלל.
"מה יש לך לחפש כאן?" אמרה אור, "זה לא מקומך. זה לא היה מקומך כבר הרבה זמן."
אור הושיטה לו את ידה. מקס חשב על רוי, תומס ואלכס. הוא חשב על הסכין. על אביו ועל חדרו הריק במעונות. הוא עזב את המתלה ואחז בידה. היא משכה אותו אִתה, החוצה.
זרם מחשמל עקץ אותו קלות בבהונותיו, והתפשט למעלה בכל גופו, ממלא אותו. הוא לא היה זקוק עוד לחמצן. שום דבר כבר לא היה נחוץ לו עוד, כאשר עזב את הגבולות הפיזיים של אורורה. לרגע היה נדמה לו שהוא רואה על קיר התא את הצל שאיים לטרוף אותו כשהיה כלוא שם, אולם כעת הצלליות היחידות שראה היו שלו ושל אור והן קטנו יותר ויותר.
היא משכה אותו הלאה, הרחק מאורורה. הוא פרש את ידיו אל מול השְחור שהקיף אותם מכל עבר. בפעם הראשונה הסתכל על האפלה לא בפחד, כי אם בתקווה. לפתע הרגיש על כי זרועותיו נושאות משהו שלא היה שם קודם. הוא הפנה את מבטו וראה את הקרום שצמח מתחת לזרועו מכפיל את עצמו, משלש ומרבע את גודלו. הוא פשט את ידיו לצדדים וכנפיו נפרשו במלואן, גופו מתגמד לעומתן.
מקס עצם עיניו והמשיך במעופו, הלאה אל הריק הגדול.
—–
נמרוד איזנברג הוא מהנדס תוכנה בעברו ומנהל רכש בהווה. קורא ספרות ספקולטיבית מאז ומתמיד, ולאחרונה מנסה כוחו בכתיבה. נמרוד נשוי למלכת יופי ולהם גמד וגמדה מרושעים. שלושתם יותר חכמים ממנו. סיפורו "משותקת" התפרסם באסופה "היֹה יהיה".
הסוף יפהפה.
קטלני ויפהפה.
הו, לעזאזל. לקחת את הבריונות לתיכון לאקסטרים… קיוויתי לסוף טוב למקס.