יום אחד, בבת אחת, כל התינוקות הפסיקו לצחוק.

הגבירה הנעלה אורסונמבולה קיש בדיוק סיימה להשכיב את קבוצת הפעוטות שלה לישון תוך שירת שיר הערש החביב עליהם, "כוכב קטן מנצנץ, בסופרנובה התפוצץ". היא הגיעה לשורה האחרונה – "והתפזרו הנויטרונים, בחלקיקים קטנים-קטנים!" – שבדרך כלל גרמה לפרץ של צחקוקים ומלמולים מנומנמים מפי התינוקות. הפעם צלילי הסיום של השיר לוו בדממה רועמת. התינוקות פשוט שתקו.

באותו ערב לא חשבה הגבירה שהדבר מצריך תשומת לב מיוחדת. תינוקות אנושיים תמיד נראו לה מוזרים ממילא, והיא נטתה לקבל מנהגים שונים שלהם כמובנים מאליהם, אלא אם ההורים האנושיים אסרו זאת במפורש. לרוב עשו זאת בנועם ובנימוס, אך היה זכור לה רגע שבו אחת האימהות, בפנים סמוקים כפשגדיל, צעקה עליה "הגבירה קיש, אם עוד פעם אחת תתני לילד שלי לבלוע מסמר, אני אישית אדאג שישגרו אותך לתחנה הכי רחוקה ושוממת בגלקסיה". בחודשים שלאחר מכן התברר שבניגוד לצאצאי גזעים אחרים, תינוקות אנושיים לא אמורים לעכל חפצים שאינם בגדר מזון. ההורים האנושיים עמדו על כך בתוקף, כמו גם על שורה ארוכה של דרישות נוספות שהגבירה הנעלה סברה בתחילה שהן מטופשות למדי.

למשל, הסתבר שמותר להם להכניס לפיהם חתיכות פלסטיק וסיליקון, אך לא לבלוע אותן. מותר להם למרוח את רוב מזונם על הקיר ולהשליך אותו על הרצפה, אך לא לאכול את המזון שנפל לרצפה או ללקק אותו מהקיר, פעולה שנראתה לה טבעית ביותר ואף חסכונית מבחינת ניצול משאבים. וגם במיני מזונות היו להם מגבלות בלתי סבירות. למשל, הם לא יכולים לאכול פשגדילים בשלים, ובכלל רצוי שיימנעו מפירות וירקות חריפים המכילים קוצים ארסיים. אך הגבירה למדה במשך הזמן לא להתרגש מהתנהגויות שנראו לה לא שגרתיות או לא טבעיות. בכל זאת, היו לה תשע שנים שלמות של ניסיון עם התינוקות הללו. היא אפילו חיבבה את פניהם הבצקיים הקטנים, ונהנתה מתגובותיהם המשועשעות והקולניות למשחקים ושירים, אם כי הטיפול בהפרשותיהם אף פעם לא היה החלק החביב עליה בשגרת הטיפול.

ולכן, כשהקטנטנים לא צחקו כרגיל, הגבירה חשבה שמדובר בעוד סוג של התנהגות אנושית שאין צורך לדווח עליה לצוות הניהול של בית הספר אורורה. אלא שהייתה טעות בידה. בכל שמונה הידיים שלה, ליתר דיוק.

***

עינת לא סבלה את המקום הזה מהרגע הראשון.

כשהיא ועמוס הגיעו לתחנה עם שאר המשפחות מכדור הארץ, הכול היה מוזר וקסום ומסתורי ומרגש, וכל חברי המשלחת התפעמו. חוץ ממנה. הטכנולוגיה לא הרשימה אותה, בית הספר הבין-גזעי נראה לה כמו רעיון איום ונורא, והמטפלות מגזע הרישק… לא, קירוש… איך שלא קוראים לו, עוררו בה חרדה של ממש. יונתן, בנם בן החצי שנה, חיבב מאוד את המטפלות, נהג ללעוס בחדווה את ידיהן דמויות-הגומי, ונראה שהסתגל היטב לחיים בתחנת החלל, כך שהיא למדה לשמור את רוב הביקורת לעצמה והתלוננה באוזני עמוס בלבד. הוא מצדו התלהב מאוד מחידושים כמו מדפסת המזון ("תראי! זה יכול להדפיס לזניה עם גבינה סגולה!"), מאיין הפסולת האורגנית, ברֵכת הגלורפים הצבעונית באמצע הסלון, והעובדה שבית הספר המקומי סיפק לא רק שירותי חינוך ושמרטפות אלא טיפל בילדים מגיל חצי שנה (במקרה של תינוקות אנושיים) ועד שלושה מאות שנה (במקרה של תינוקות הקוריש או איך שלא קוראים להם, שמתבגרים באִטיות מזעזעת). כשההתלהבות הראשונית שככה, עמוס כבר הרגיש לגמרי בבית. עינת, לעומת זאת, הרגישה כמו גלורפ מחוץ למים, וסבלה שבעתיים מהעובדה שכולם סביבה נראו שלווים לחלוטין, ורק היא לא מצאה את מקומה במארג החיים של התחנה.

יותר מכל מוזרויות המקום – מדפסות הגבינה הסגולה, הגזעים השונים והמשונים, מנורות השמש המלאכותית ופרויקט הפוטוסינתזה ההפוכה שבשבילו נשלחו מלכתחילה אל תחנת החלל – היה קשה לה לקבל את העובדה שיונתן בן חצי שנה כבר כמעט עשר שנים. המשפחות שנשלחו לתחנה במסגרת הפרויקט נבחרו בקפידה כך שיהיו דומות ככל האפשר, ויוכלו להתאקלם במהירות האפשרית בלי יותר מדי יוצאי דופן וסידורים חריגים. כל ההורים היו בשנות השלושים המוקדמות לחייהם, לכל משפחה היו ילד או ילדה אחת, כל הילדים היו בני חצי שנה עד תשעה חודשים.

על פי התכנון, הילדים היו אמורים להיכנס באופן מידי לפעוטון בבית הספר של תחנת החלל ולהמשיך לכיתות הגבוהות יותר, אך תקלת תקשורת מצערת בין מזכירת בית הספר למנהלת המשלחת גרמה לחוסר הבנה לגבי מועד קבלת הילדים לבית הספר בפועל. המזכירה אמרה שהילדים יוכלו להתקבל לפעוטון מיד, ושכרגע כל כיתות הלימוד מלאות אך יתפנו מקומות עבורם "תוך זמן קצר מרגע הגעת המשלחת". מסתבר שבשפת הגזע שמנהל את בית הספר, "זמן קצר" פירושו כל פרק זמן שבין שעתיים לעשרים שנה. "אני באמת מתנצלת," אמרה מנהלת בית הספר עם הגעתם, "כשאת רגילה לתלמידים שמגיעים לגיל של מאות שנים, עשרים שנה זה באמת לא יותר מדי זמן לחכות."

עינת דווקא שמחה לשמוע שלא היו מקומות פנויים לתינוקות במוסד המוזר. ההורים האחרים, למרבה הצער, לא הסכימו אִתה וחששו שהילדים לא יעברו את תהליך החיברות וההסתגלות לחיים בתחנה אם יישארו תקועים בבית עם הוריהם כמה שנים. המטפלות בפעוטון הציעו להם להכניס את הילדים להמתנה מושהית, עד שיתפנה מקום בבית הספר. הם יוכלו להישאר בפעוטון למשך זמן בלתי מוגבל, להישאר בני חצי שנה עד תשעה חודשים, ולחזור לתהליך ההתפתחות הרגיל תוך כעשר שנים – זמן ההמתנה הממוצע למקומות בכיתות בית הספר.

גם במקרה הזה, כולם התלהבו עד אין קץ מהרעיון ומהטכנולוגיה שמאפשרת את הפרוצדורה של השהיית גיל. חוץ מעינת.

"את מגזימה לגמרי," אמר לה עמוס. "הם יכניסו ליונתן שביב קטן לגזע המוח – ממש זעיר, הוא אפילו לא ירגיש שהוא שם – והוא יהיה בן חצי שנה, שמח ומאושר, עד שיגיע הזמן לשחרר את ההשהיה והוא ימשיך הלאה. הוא לעולם לא יֵדע שמשהו התעכב! חוץ מזה, זו אחת התקופות הכי יפות בחיים, הוא ייהנה מכול רגע."

"איך אתה יודע שזו אחת התקופות הכי יפות בחיים? אתה זוכר בכלל שהיית בן חצי שנה? או אפילו בן שנה?"

"את רצינית? אין להם שום דאגות, הדבר היחיד שעצוב להם זה שהם קצת רעבים או שנפל להם המוצץ, או שיש להם קצת גזים בבטן… וכל היום הם מבלים עם משחקים ושירים, הלוואי שיכולתי לחזור לשם."

"תשאל את המטפלות של הקיורקוש או איך שלא קוראים להן, אולי הן יכולות לסדר לך את זה."

"נו באמת. אולי תפסיקי עם זה? מדובר באחד הגזעים המתקדמים ביותר בגלקסיה. הטכנולוגיה הזו נבדקה במשך מאות שנים, לא היו שום בעיות אִתה."

"היא לא נבדקה על הבן שלי."

"ודווקא הבן שלך, מבין מאות מקרים אחרים, הוא שיעשה בעיות?"

"אני לא יודעת. אבל זה עדיין נראה לי חשוד."

"עינת," עמוס נאנח, "אולי לפחות ננסה? כולם מסכימים לרעיון, ואם נראה שמשהו לא בסדר, נוכל תמיד להפסיק. זה תהליך הפיך, את יודעת."

"כן… הפיך," מלמלה עינת, וחשבה לעצמה, עד שקורה משהו שאף אחד לא צפה מראש, ואז כולם חכמים בדיעבד.

היא מעולם לא הייתה טיפוס אופטימי במיוחד. מבין כל המדעניות והמדענים שנשלחו לתחנת החלל, היא היחידה שנתנה לפרויקט הפוטוסינתזה ההפוכה סיכויי הצלחה נמוכים מאוד. "יש דברים שאי-אפשר לשנות," הייתה אומרת לקולגות כשניסויים היו נכשלים. והם היו מנידים בראשם לעומתה ומגלגלים עיניים מאחורי גבה. היא הרגישה את גלגולי העיניים כמו שפודים מלובנים בין השכמות.

"לפעמים אני לא יודעת למה החליטו לכלול אותי במחקר הזה," הייתה נוהגת לומר לעמוס מפעם לפעם. "כדי שנוכל להוכיח לך שאת טועה," היה עמוס משיב, ומנשק את מצחה החרוש בקמטי דאגה.

***

"הוא לא הפסיק לבעוט בי אתמול בלילה. אולי זו מחלה חייזרית שאנחנו לא מכירים? מילא בעיטה או שתיים, אבל בעיטות ללא הפסק במשך כל ההשכבה לישון, וצעקות על סף בכי. הוא נראה ממש כועס. גיל ואני לא הצלחנו להבין למה. עידית אמרה שגם איילה שלהם צעקה ובכתה נורא אתמול בלילה."

בנימין, אבא של יואל, נראה חיוור ומודאג מאוד. גיל עמד לידו והנהן. פגישת ההורים הקבועה בשבת התנהלה באווירה מתוחה מאוד.

"משהו עובר על התינוקות, אין ספק בזה," הצטרפה עידית לשיחה. "שמעתי מכל ההורים שהתינוקות חוזרים מהפעוטון בערב עצבניים ובוכים, ולפעמים פשוט שותקים ובוהים בהם. תינוקות לא אמורים לבהות ככה. אני מפחדת שאולי זו דלקת קרום המוח, או אנגינה קורשיאנית."

"הם לא יכולים לחטוף אנגינה כזו, כי הם לא קורשיאנים," מלמל גיל.

"אז איך אתה מסביר את זה? הייתי מצפה מהמטפלות שיגידו לנו משהו אם הן רואות שהתינוקות לא מתנהגים כתמול שלשום. לא שמעתי מהן מילה. זה אומר שהן לא זיהו שום מחלה שצריך לדאוג לגביה."

"אני אפילו לא מבדיל ביניהן," רטן בנימין. "כולן נראות בדיוק אותו דבר ויש להן שמות כמעט זהים."

"זה לא כזה קשה," לימור התנדבה להסביר. "אורסונמבולה היא הגבירה הנעלה, כי היא הראשונה ביניהן. האחיות שלה הן דורסונמבולה, תורסונמבולה, קורסונמבולה…"

"בכל מקרה, אני מציעה שנדבר עם המטפלות," קטעה אותה עינת. "הן אולי מכירות את המחלות, אבל אנחנו מכירים את הילדים שלנו. וההתנהגות הזו לא נורמלית."

זו הייתה אחת הפעמים הנדירות שבהן היא לא הרגישה את השפודים של גלגולי העיניים ננעצים בגבה. מכל צד נשמעו המהומי הסכמה. ההורים היו מודאגים מדי.

***

"בדיוק הסברתי לכולם," לימור חייכה אל הגבירה הנעלה, "מה ההבדל בין השמות שלכן."

"למעשה אין ממש הבדל," הגבירה חייכה חיוך נעים בתשובה. "אין לנו שמות ייחודיים במובן שאתם מכירים. יש לנו כינויים בעלי משמעות וסדר פנימי. למשל, 'אורסונמבולה' פירושו 'ראשונה' או 'אחת'. 'דורסונמבולה' פירושו 'שנייה' או 'שתיים', 'תורסונמבולה' היא 'שלישית' או 'שלוש', וכן הלאה."

"אבל יש לכן שם משפחה, לא? מה המשמעות של 'קיש'?"

"'קיש' אינו שם משפחה אלא שם של שושלת עתיקה בגזע הקורשיאני, שקשור לתפקיד שלנו כמורות ומטפלות. המשמעות שלו היא 'קבלה ולימוד של האחדות האוניברסלית וההרמונית של היקומים האינסופיים מתחילת הזמן ועד עצם היום הזה'."

"זה… המון משמעות בשם מאוד קצר," התרשמה לימור.

"המילים בשפתנו פועלות בצורה קצת הפוכה מהשפות של רוב הגזעים," הסבירה הגבירה הנעלה, "ככל כשהמילה קצרה יותר, כך המשמעות שלה רחבה יותר, ולהפך. את יודעת למשל איך אומרים בקורשיאנית 'או', במשמעות של דבר זה או אחר?"

"איך?"

"אסיגווהרגוברלקיוולקלסנאדרקסברגוגריטימבורינמובירי."

"אה." לימור הנהנה בניסיון נואש ליצור רושם של ידענות והבנה. "אז את ודאי יודעת שיש גם שפות אנושיות, כמו למשל מלגשית, שיש בהן ביטויים דומים."

"הו, באמת? לא ידעתי שאת מתמחה בבלשנות! זה נהדר. תוכלי לצטט לי כמה כאלה?" שאלה הגבירה הנעלה בעניין רב.

"אה, אני לא יכולה לחשוב על אחת ממש כרגע," התחמקה לימור, שהתמחותה בבלשנות הסתכמה בצפייה בסרט תיעודי על ההיסטוריה של האי מדגסקר לפני חמש שנים. "אבל אחפש בשבילך כשאגיע לפאנל ההולוגרפי שלי בבית…"

"זה קצת לא רלוונטי כרגע," אמרה עינת, שהקשיבה לכל השיחה בקוצר סבלנות הולך וגובר. "לימור, אולי נעבור לדבר על הילדים?"

"משהו לא בסדר עם הילדים?" שאלה הגבירה הנעלה.

ההורים שתקו והחליפו ביניהם מבטים נבוכים.

"בנימין, תרצה לחזור על מה שסיפרת לי אתמול?" הציעה עינת.

"מה?… כן… כלומר, לא, נראה לי שאת תוכלי להסביר את זה יותר טוב," מלמל בנימין. ההורים שעמדו מסביבם הנהנו בהתלהבות והוסיפו מלמולי הסכמה. לא ייאמן, חשבה עינת, אפילו עכשיו הם מעדיפים שאני אהיה הקוטרית המתלוננת. שהגבירה הנעלה לא תחשוב עליהם דברים רעים, חלילה.

"טוב," פתחה עינת, "אני לא יודעת מה את ויתר המטפלות מרגישות בימים האחרונים, אבל יש לנו תחושה שמשהו מאוד לא תקין עם התינוקות. הם כעוסים, בוכים יותר מהרגיל, משתוללים, ומה שהכי מדאיג – שותקים ובוהים בנו בלי תנועה למשך דקות ארוכות. זו לא התנהגות נורמלית לתינוק."

"אה, באמת? תהיתי לגבי זה." הגבירה הנעלה חיככה את סנטרה בידה השלישית מצד ימין. "השקט הזה מאפיין לא מעט גזעים אחרים, כך שלא ראיתי בכך סיבה לדאגה. אבל אם את אומרת שיש כאן עניין חריג מבחינת תינוקות אנושיים…"

"יכול להיות שלא, ואנחנו דואגים לחינם," לימור הזדרזה להוסיף, "אבל עינת חשבה שבכל זאת כדאי לשאול אתכן. לא שאנחנו מטילים ספק באיכות הטיפול שלכן, חלילה."

עינת הצטערה מאוד באותו הרגע על שכללי הנימוס מנעו ממנה להחטיף ללימור סטירה מצלצלת. עם גלורפ שמן במיוחד.

"אל חשש," הרגיעה הגבירה הנעלה, "אנחנו כאן כדי להשיב על כל שאלה שקשורה לתינוקות. רק כדי שאבין מעל לכל ספק," הגבירה הפנתה את מבטה אל עינת, שעדיין נעצה בלימור מבטים רושפים, "זו לא התנהגות מקובלת לתינוקות בני אנוש?"

"בהחלט לא," השיבה עינת בקול רם ותקיף. "והייתי רוצה לדעת מה השתנה בימים האחרונים בשגרת הטיפול בילדים שעשוי לגרום לשינוי כזה בהתנהגות שלהם."

"חכי רק רגע," אמרה הגבירה הנעלה ולחצה על כפתור התקשורת הקבוע בקיר ליד הדלת. "אני חושבת שרצוי שכולנו נדון בעניין במשותף."

הולוגרמה של שלוש דמויות, זהות לחלוטין לגבירה הנעלה, הופיעה במרכז החדר. אורסונמבולה קיש פנתה למטפלות האחרות והשמיעה כמה מילים בשפה הקורשיאנית. לאחר מכן קדה קידה קצרה, והמטפלות האחרות השיבו לה קידה, ודמותן השקופה למחצה התפוגגה באווירה המתוחה של החדר.

"הן מיד תגענה לחדר המשחקים. אני מציעה שנמשיך את השיחה שם, כדי שנוכל גם להתרשם מהילדים עצמם," אמרה הגבירה הנעלה, והחוותה לכיוון הדלת שנפתחה בלחישה רכה. ההורים עברו בה בצייתנות, בזה אחר זה. גם אנחנו ילדים בפעוטון שלהן, חשבה עינת. הן בנות מאות שנים ואנחנו רק בני כמה עשרות שנים… כמה קטנים נראים להן התינוקות?

היא עברה בדלת, ואחריה המטפלת הקורשיאנית, שסגרה את הדלת אחריהם בלחיצת אצבע של היד הרביעית בצדה השמאלי.

***

"הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו, שהיה שונה מהשגרה הרגילה שלהם, הוא הביקור של נתי בתחילת השבוע," אמרה דורסונמבולה, השנייה. ההורים ישבו ברחבי החדר על כיסאות נמוכים של בית הספר, וכדי להקל על ההורים לפנות אליהן, המטפלות ענדו תגים עם המספרים 1, 2, 3 ו-4. תורסונמבולה – השלישית – אמרה שהיא שמחה שהעלו את נושא השמות, כי לא היה להן מושג שהם מתקשים להבחין ביניהן. לפני כן ההורים תמיד פנו אל כולן בתואר "גבירתי", משום שלא רצו להודות שכל הקורשיאניות נראות בעיניהם בדיוק אותו דבר.

התינוקות הונחו בינתיים על השטיח, צעצועים וקוביות פזורים סביבם, ולא עשו דבר. הם רק ישבו או רבצו, ונעצו בהורים ובמטפלות מבטים כעוסים, חלקם בלחיים רטובות מדמעות.

"מי זה נתי?" שאלה עינת.

"נתי הוא בן האנוש הראשון שהצטרף לבית הספר לפני עשר שנים." קורסונמבולה, הרביעית, חייכה. "הוא השתלב היטב, כך שלא היה לנו ספק שגם הילדים שלכם יוכלו להשתלב היטב בבוא העת."

"הראינו לו את הפעוטון, והוא שיחק קצת עם התינוקות," המשיכה הגבירה הנעלה אורסונמבולה, בקול זהה לחלוטין לזה של הרביעית.

"ושאלנו אותו שאלות לגבי בית הספר. האם הוא נהנה מהלימודים, איך הוא חגג…" המשיכה דורסונמבולה.

"…את יום ההולדת שלו," השלימה תורסונמבולה. "הילדים מאוד התעניינו בו ושמחו לשחק אִתו, כך שלא לגמרי ברור לי…"

"…למה ביקור כזה עלול לגרום להתנהגות חריגה כזו," סיימה קורסונמבולה.

ההבנה הכתה לפתע בעינת. הן גם מדברות לפי התור – אחת, שתיים, שלוש, ארבע.

"הגבירה הנעלה… אם אפשר לשאול… הנחנו שאתן אחיות באותה משפחה," אמרה לימור. "אני מתחילה לחשוב שטעינו. אתן לא נולדות כמו בני אנוש, את זה אני יודעת, אבל…תוכלי לפרט קצת על ההבדלים?"

"אכן, אין לנו אִמהות ואבות כמו שיש לכם. אנחנו מתרבות במה שאתם הייתם קוראים לו, אולי, תהליך פרתנוגנזה."

חלק מההורים קימטו את מצחם בניסיון להיזכר במונח המוכר למחצה. "זה משהו שקשור לשורשים של עצים ננסיים, לא?" שאלה עידית, המומחית לבוטניקה. בנימין, הזואולוג, התנדב להסביר.

"פרתנוגנזה, או רביית בתולין, היא מצב שבו יצור מעמיד צאצאים ללא צורך בהפריה. הן תמיד נקבות, וזה בעצם אומר…" בנימין שלח מבט על כל המטפלות, "שלכולכן יש מטען גנטי זהה."

"אכן," השיבה הגבירה הנעלה בקול נעים. "אני נקראת 'הגבירה הנעלה' כדי לסמל את העובדה שאני המקור, או 'האם הגדולה', אם תרצו, של כל היתר."

"חשבתי שזה תואר של כבוד," מלמלה לימור, "כמו כוהנת גדולה…"

"לא, לא," חייכה הגבירה הנעלה, "אין אצלנו הבדלי היררכיה כאלה. אנחנו רק משתדלות לשמור על הספירה למען הסדר הטוב. גם לי קשה לפעמים להבדיל בין הצאצאיות שלי."

עינת הקשיבה לשיחה בחצי אוזן. הילדים החלו לזחול על השטיח, והיא עקבה אחריהם בדאגה. הם שמטו מדי פעם חפצים באמצע החדר. רגע, שמטו, או הניחו בכוונה?…

"תסתכלו!" צעקה עינת. כולם פנו אליה.

"לא עליי," אמרה עינת בחוסר סבלנות, "על התינוקות!"

כולם הפנו את מבטם אל השטיח. בזמן ששוחחו על רביית בתולין וכוהנות גדולות, התינוקות הרימו צעצועים וקוביות וסידרו אותם, כמיטב יכולתם, בשורה. כעת היו כולם ישובים בחצי גורן סביב שורת הצעצועים, והצביעו עליה. כולם. באותה הבעה כעוסה ושותקת.

סדר החפצים על השטיח היה: בובת תינוק – קובייה עם ציור של פרצוף בוכה – בובת ילד – קובייה עם ציור של פרצוף שמח – ערמה של אוזניים שנתלשו מבובות שונות – ראש של דובי שחצי מתוכנו שפוך על הרצפה.

"לא נראה לי שיש לזה משמעות," אמר בנימין. "תינוקות מסדרים לפעמים צעצועים בכל מיני צורות…"

צווחה רמה קטעה את דבריו. יואל, בנו בן השמונה חודשים, הביט באביו וצרח בכל כוחו. גיל, האב האחר של יואל, מיהר להרים אותו ולנסות להרגיעו. התינוק התפתל וניסה לחמוק מזרועותיו, וכל העת הצביע בכיוון הצעצועים.

פחד אימים לפת את לבה של עינת. לא, זה לא יכול להיות.

"הגבירה…" פנתה עינת לאורסונמבולה, "כשהצאצאיות שלך נולדות, או נוצרות…"

"כן?" עודדה אותה הגבירה הנעלה.

"הן כבר כמוך מכל בחינה?"

"לא. גופן קטן בהרבה, ולוקח לו מאות שנים להגיע להבשלה."

"כן, את זה אני יודעת, התכוונתי למוח. כלומר להיבט המנטלי."

"הן בוגרות לחלוטין מהבחינה הזו, כמובן," אמרה הגבירה הנעלה. "הן מגיעות לעולם עם כל הזיכרונות, הידע וההבנה שלי."

עינת נשמה עמוקות. לפי כל הסימנים, חששה הגרוע ביותר עמד להתממש. היא פנתה פעם נוספת אל המטפלת מרובת הידיים.

"את מודעת לזה שאצל תינוקות אנושיים המצב שונה לגמרי? הם נולדים עם מוח לא מפותח עד הסוף."

"ודאי שאני יודעת," תהתה הגבירה הנעלה על עצם השאלה. "עד שיגיעו להבשלה של היכולות המנטליות, יעברו עוד כמה שנים. לכן עצרנו אותם בגיל שבו התהליך עדיין לא נמצא בעיצומו."

"עינת, למה את חותרת?" שאל גיל, שהיה נוירולוג. מנימת קולו הבינה עינת שגם הוא מתחיל לחשוש בדיוק מאותו הדבר.

"תהליך ההתבגרות של ילדים אנושיים הוא לא רק 'הבשלה', כפי שאת קוראת לזה," המשיכה עינת. "זה לא רק עניין של זמן, לחכות שתהליך פנימי כלשהו יתרחש. חשובה להם גם האינטראקציה עם הסביבה. הם לומדים ממה שהם שומעים ורואים, מהחוויות שהם עוברים. רק כך המוח שלהם יכול להתפתח כמו שצריך. בלי אינטראקציה אנושית… הם לעולם לא יצליחו להתבגר."

הגבירה הנעלה אורסונמבולה קיש החרישה לרגע אחד ארוך. אחר כך הנהנה באִטיות לכיוון עינת, שהייתה חיוורת לגמרי והתקשתה לנשום מרוב חרדה.

"אה… אני לא מבינה מה קרה כאן הרגע," אמרה לימור. "מה זה קשור עכשיו, האינטראקציה? המוח של הילדים עצר בדיוק כמו הגוף שלהם, לא? זו המטרה של השהיה."

"לצערי, זה לא נכון," הסבירה אורסונמבולה. "את התהליכים הפיזיים אנחנו יכולות לעצור, בהחלט, ועשינו זאת בהצלחה. אבל אין דרך לעצור חוויות והתרשמות מאינטראקציה עם יצורים אחרים. בגזע שלנו זה לא רלוונטי, כמובן. אבל לפי מה שעינת הסבירה זה עתה – יש לנו טעות מהותית בהבנה של אופן ההתבגרות של ילדים אנושיים."

"כלומר?" שאל עמוס, חרדה מתגנבת לקולו. "הילדים שלנו לא יצליחו להתבגר כשייצאו משלב ההשהיה?"

"אין לי ספק שיצליחו," הרגיעה אורסונמבולה, "השאלה היא – איפה הם נמצאים עכשיו."

עינת קמה ממקומה, הלכה לשטיח שעליו ישבו עדיין התינוקות הכעוסים והשותקים, והרימה אל חיקה את יונתן. הילד נעץ בה את המבט הכעוס שלמדה להכיר היטב בימים האחרונים.

"יונתן," אמרה עינת כשהיא מלטפת את לחיו של התינוק, "אתה מוכן לענות לי על כמה שאלות ב'כן' ו'לא'? אם התשובה היא 'כן', תניע בראש למעלה ולמטה, ככה." היא הדגימה לו את התנועה הרצויה. "ואם זה 'לא', תזיז את הראש מצד לצד, ככה. טוב?"

התינוק הנהן בחוזקה וכמעט נפל מחיקה של עינת. היא היטיבה את אחיזתה בילד.

"עינת, הוא לא מבין מה את אומרת," אמרה עידית. "אין לנו דרך לדעת שיש משמעות כלשהי לתנועות האלה."

איילה, התינוקת בת שבעת החודשים של עידית, השליכה לכיוונה קובייה ופרצה בצווחות בכי. עידית הופתעה והרימה את התינוקת אל חיקה. אחר כך שלחה מבט מפוחד לכיוון עינת.

"אולי אפשר לנסות בכל זאת."

"כן," הסכימה עינת, ופנתה שוב אל יונתן.

"חמוד שלי, כולכם יכולים להבין מה אנחנו אומרים?"

יונתן הנהן, ועמו כל שאר התינוקות שישבו על השטיח או בחיק הוריהם.

"כעסתם על זה שנתי ביקר כאן?"

התינוקות הנידו לשלילה.

"כעסתם כי הוא בבית הספר ואתם לא?"

התינוקות הנידו שוב לשלילה. עינת לקחה שוב נשימה עמוקה.

"כעסתם כי הבנתם שאתם אמורים להיראות כמוהו?"

יונתן, איילה וכל שאר התינוקות הנהנו בחוזקה ופרצו בבכי. יונתן לפת את אצבעותיה של אמו, התייפח מרה והמשיך להנהן, שוב ושוב.

"די, חמוד שלי, די. אני מבינה. די." עינת חיבקה את תינוקה האומלל, בן עשר השנים וחצי השנה בו זמנית.

התינוקות לא שתקו עוד. כולם בכו, הורים וילדים גם יחד. ארבע המטפלות הביטו זו בזו בהסכמה אילמת, ואז קמו ממקומן והזעיקו את מנהלת בית הספר.

***

כל התינוקות חזרו לחייך, חלקם גם צחקו. ההורים המותשים השכיבו לישון את התינוקות המותשים לא פחות, וכעת ישבו כולם בסלון המשותף, שתו חליטת פשגדילים ירוקים וצפו בגלורפים השוחים אנה ואנה בברֵכה שבאמצע החדר. הגבירה הנעלה ואחיותיה-בנותיה הגיעו לדווח על תוכן שיחתן עם מנהלת בית הספר.

"אין לנו דרך לדעת איפה בדיוק הילדים נמצאים מבחינת ההתפתחות השכלית," אמרה הגבירה הנעלה. "ברור לנו ששבב ההשהיה פעל היטב מההיבט הפיזי, אך הילדים ללא ספק קלטו לא מעט באינטראקציות עם מבוגרים, והמפגש עם נתי היה רגע של משבר שהביא לתגובת שרשרת נוירולוגית בלתי הפיכה. כך שמבחינה מנטלית, ההשערה הטובה ביותר שלנו היא שהם נמצאים בערך בין גיל ארבע לשש שנים אנושיות, ייתכן שחלקם אף יותר מזה."

"בת שש תקועה בגוף של בת שבעה חודשים. מסכנה שלי," עידית הזילה דמעות, "מה עשינו לך."

"די, עידית." עמוס יד הניח על כתפה. "לא ידענו. עכשיו כשאנחנו יודעים אפשר לעשות משהו. נכון?" שאלתו האחרונה הופנתה אל הגבירה הנעלה.

"נוכל להשוות בין הגיל הפיזי והמנטלי שלהם?" שאל גיל בתקווה.

"לצערי לא. אין לנו דרך להחזיר אחורה את ההתפתחות המנטלית, לא בלי לגרום נזק מוחי בלתי הפיך ולמנוע מהם כל אפשרות של התבגרות בעתיד," אמרה דורסונמבולה. "עם זאת…"

"…יש לנו אפשרות לשחרר את ההשהיה כבר עכשיו, ולאפשר להם להתחיל להדביק את הפער," המשיכה תורסונמבולה. "קשה לומר בשלב הזה…"

"…כמה זמן זה ייקח, אבל ככל שבני אנוש מתבגרים, כך הפער פחות ופחות מורגש, כך שבהחלט יש מקום לתקווה," סיימה קורסונמבולה.

"ומה לגבי המקום בבית הספר?"

"המנהלת הסכימה אִתנו, שיש מקום לפתוח באופן חריג כיתה נוספת לתינוקות על מנת למנוע את המשך הנזק. כמובן שנמשיך לעקוב בקפדנות אחרי ההתפתחות של כל אחת ואחד מהם, גם כדי ללמוד מכך לעתיד. אני באמת מתנצלת." אורסונומבולה פרשה את שמונת ידיה לצדדים. "הקורשיאנית הממוצעת מתחילה להצמיח ידיים שלישיות רק בסביבות גיל מאה, אך יכולה לדבר ברהיטות מהרגע הראשון לחייה, כך שקשה היה לי להבין את ההבדל שבין התבגרות פיזית למנטלית אצל בני אנוש. אפשר לומר שבמונחים שלכם, התינוקות שלנו לא מתבגרים, אלא רק מגודלים."

עינת ועמוס התחבקו חרישית בזמן שההורים והמטפלות סביבם המשיכו לדון בהמשך חינוכם של הילדים בכיתה שתיפתח עבורם בקרוב בבית הספר.

"אתה מבין מה זה אומר, נכון?" לחשה עינת באוזניו של עמוס. "תהליכים שלא יכולים ללכת אחורה…"

"כן," לחש עמוס בחזרה, "אבל אל תגלי להם עכשיו. היה לכולנו מספיק בלגן ליום אחד. מה שכן…"

"הממ?"

"את בהחלט מוזמנת לומר 'אמרתי לכם', ואפילו להוציא לשון," אמר עמוס ונשק ללחיה. עינת נאנחה.

היא אכן ידעה זאת לאורך כל הדרך. ילדים לא יכולים לצמוח ברוורס וצמחים לא יכולים להפוך לאור. לפרויקט הפוטוסינתזה ההפוכה, שבשבילו נשלחו לכאן מלכתחילה, לא היה סיכוי באף אחד מהיקומים האינסופיים, מתחילת הזמן ועד עצם היום הזה.

מצד שני, היא החלה לתהות אם תוכל להצמיח עוד כמה זוגות ידיים כדי לסטור לאנשים שמרגיזים אותה, עם או בלי גלורפ.

—–

הילה בניוביץ'-הופמן פרסמה סיפורים באסופה "היֹה יהיה" ובבמות מקוונות וזכתה בפרס גפן לשנת 2015 על סיפורה "חמש ארבע שלוש שתיים אחת". היא כותבת את הבלוג "ואן דר גראף אחותך" וחובבת אוגרים סיביריים.