מאורות 2015 - קץ הילדות - 10.12.2015 קמפוס אדמונד ספרא, גבעת רם

אוקטטה בשמונה שמיניות / שחר אור

הנמכה

מאמאן,

מאמאן אהובה שלי. התעוררתי היום מהקריו, ולא היית לצדי. הלכתי לישון בין שבע מזרועותייך, השמינית ליטפה את ראשי, והבטחת לי שתמיד תהיי אִתי. האמנתי לך. בטחתי בך. נתתי לקריו לערסל אותי, להרדים אותי. ועכשיו אני כאן. לבד.

הצוות שקיבל אותי ביציאה מהקריו חוזר ומזכיר לי שהסכמתי ללכת לבית-הספר הזה. הראו לי כהוכחה את הטפסים שאישרת, ואף אני. הם אומרים שאורורה מיועד לילדים כמוני, שההורים שלהם שגרירים כמוך, שאם רק אצא החוצה מהמרפאה אמצא המון חברים חדשים.

אבל איך אראה חברים חדשים, והעצב מערפל את כל עיניי? איך אדבר אליהם, וקני הנשימה שלי חנוקים שלושתם? איך אחבור אליהם והגעגועים אוכלים אותי?

מאמאן. הבטחת שתהיי אִתי תמיד. שתאהבי אותי לעד. איפה את?

שלך, לתמיד לנצח ולעד,

איזו.

***

הרחבה

 

מאמאן יקרה,

רציתי לבקש את סליחתך על המסר הקודם ששלחתי. עבר עליי משבר, אבל הוא עבר ונגמר.

החובשים במרפאה מוסרים שסמי ההרגעה שנתנו לי, בנזוטריפומשהו, בטוחים לשימוש לראמאן. הם בדקו במקורות מידע, וגם השתמשו בהם לפני מספר שנים על תלמיד ראמאן אחר. לא בטוח עד כמה מקורות המידע שלהם אמינים. התחושה הכללית שלי היא של ציפה באטמוספרה סמיכה מדי. הראש הקדמי מרגיש לי כאילו גדול מדי, השניים האחרים כאילו כל הזמן משנים את מקומם. יש לי גם צליעה קלה, כי הרגליים מדֵי פעם נעלמות ממני, כאילו אין מהן קלט חושי. חדר ההחלמה ששיכנו אותי בו פועם, הקירות שלו רוטטים פנימה והחוצה במקצב פעימות הלב שלי. האור כחול מדי ומכאיב לי בעיניים. כל זה עושה לי קצת בחילה, והדבר היחיד שעוזר הוא לעצום את כל העיניים.

אבל אין בי פחד כלל. מהבחינה הזו הבנזוטריפומשהו עוזר, והחובשים אומרים שכשמינון הסמים יפחת, גם תופעות הלוואי תיעלמנה. שאוכל אז לצאת החוצה ולפגוש את הילדים האחרים האמורים להיות עמיתיי ללימודים בשנה הקרובה. הכוהנת שלנו ביקרה אותי, סיפרה לי מה לומדים היום ובימים הקרובים, ניסתה לשמח אותי ולסקרן אותי. אולי אפילו הצליחה.

יש בי ציפייה גדולה לקראת הבאות. חשש גדול, אבל גם ציפייה גדולה.

שלך,

איזו.

***

הגבהה

 

מאמאן אהובה,

התחלתי ללמוד לפני שמיניית ימים. למורה שלי (היא לא כוהנת, למרות שהיא מלמדת אותי, כך הסבירה לי) קוראים בריגרום. היא מדברת ראמאן כשהיא מדברת רק אליי. בריגרום למדה את השפה במיוחד בשבילי, כי אין עוד תלמידי ראמאן בחטיבה שלנו. יש שניים בחטיבה העליונה, אבל החטיבה העליונה נמצאת בכוכב הלכת היותר קרוב לשמש, כפי שאת בטח יודעת.

כשבריגרום מדברת אל כל תלמידי הכיתה היא מדברת בשפה אחרת. נדמה לי שזו שפת האם שלה, אבל אין לי דרך טובה לברר. התרגומון עושה עבודה טובה רוב הזמן. לפעמים הוא מציע מספר אפשרויות למה שהיא אומרת, ומתוך ההקשר והתנועות שהיא עושה, יש לי אפשרות לבחור איזו מבין האפשרויות היא המתאימה ביותר בשפת ראמאן. התרגומון לומד היטב מהתיקונים שלי, ובקרוב כבר כמעט לא אצטרך לתקן אותו.

התביישתי לשאול את בריגרום ישירות מה הגזע שלה, אבל חיפשתי לפי תמונות. יש לה עשר זרועות, הראש שלה יכול להסתובב סיבוב מלא, ויש לה עיניים בסימטריה סיבובית שמקיפות את הראש, כמו שלראמאן יש, כך שהיא מגזע אמורה.

רק עכשיו ראיתי מה כתבתי, זה מצחיק. אמורה, המורה. אבל ברור שבעוד של"המורה" יש פירוש שהוא התפקיד שלה, הלא "אמורה" הוא תעתיק של שם הגזע שלה, כפי שהם מבטאים אותו. זה עדיין מצחיק. הבטן שלי מתחממת מצחוק.

אִתי בכיתה יש עוד עשרה, אבל לא הספקתי להכיר אותם עדיין. את השמות שלהם כן, את הגזעים שלהם כן, עשו לנו סבב היכרות ביום הראשון, ושוב ביום השני, ופעם נוספת ביום השלישי. כנראה שחלק מהילדים מגזעים שזוכרים פחות טוב ממני. ממש להכיר אותם, להכיר להכיר, ייקח לי זמן. קשה להתגבר על פערי השפה והתרבות, וכנראה חלק מהגזעים מפחדים מראמאן. מוזר לי שמפחדים ממני, זה מעולם לא קרה לי עד היום, עד אורורה.

יש לנו שלושה מינוגיזים בכיתה. הכנפיים שלהם נוטות להסתיר לי דברים בדיוק ברגעים הכי חשובים. היה אִתם קטע מצחיק בימים הראשונים, עד שהם התרגלו לכבידה כאן, שיותר נמוכה מאשר בבית שלהם באופן משמעותי. בכל פעם שהם ניסו לנוע ממקום למקום, הכנפיים שלהם הטיסו אותם כל כך גבוה, שהיו צריכים להזעיק מישהו מהביטחון שיעזור להם לרדת מהשמים, הם כמעט נכנסו למסלול. אחרי כמה ימים הם התחילו להשתמש במשקולות לאיזון, עד שיתרגלו לכבידה כאן ויפצו בשימוש מופחת בכנפיים.

יש גם שני בניאנוש, אחת נמוכה ואחת גבוהה. מוזר לי בכל פעם שהעיניים שלי פוגשות אותם, יש להם סימטריה רק במישור הפרונטלי. זה יוצר תחושה כאילו יש להם פחות מדי רגליים וידיים. באמת יש להם פחות מדי, אבל ככה הם בנויים, וזה מה שמוזר לי. הם משתמשים בעזרי נשימה, כי רמת החמצן כאן לא מותאמת להם במדויק.

יש גם שלושה אמורה, הם דומים לבריגרום אבל לא זהים בצבעים או במספר הזרועות. כשהציגו את עצמם בסבב ההיכרות, הם דיברו שלושתם יחד, והזרועות שלהם השתלבו זו בזו, זה היה ריקוד מהמם. המידע שחיפשתי סיפר שהם מתרבים בשלישיות, וניסיתי לדמיין אם ככה נראה חיזור אצלם, כל כך יפהפה ומדהים. גיליתי שמכל הגזעים שאִתי בכיתה, רק אנחנו הראמאן והבניאנוש מתרבים בזוגות. זה הביא אותי לחשוב עד כמה התרבות שלנו מוכתבת מהקיטוב שבין שני המינים, ואיך תיראה תרבות שבה יש רבייה אל-מינית, כמו אצל הביקונאם.

יש לנו גם שני ביקונאם. כמעט שכחתי. לאחד קוראים סרין, לשני קוראים סיגבום. נוח לי להתייחס אליהם כזכרים, והם לא נעלבים, התרגומון כנראה מיישר את ההדורים. הפרווה שלהם ארוכה, ומזדקרת כשהם יוצאים לשמש. כשהם בחוץ, הראש שלהם בוקע מתוכה כדי לראות, לשמוע ולהגיב, ואז צולל ומתכנס שוב לתוך הפרווה. סרין הסביר לי שזו תגובת הגנה, שהשמש כאן צהובה מדי בשבילם, והפרווה מגנה על עור הפנים שלא ייחרך. וברור שהם חייבים להגן על עצמם מהשמש, אנחנו לומדים בחוץ כמעט כל הזמן.

אה, כמעט שכחתי. האור כאן באמת כחול מדי ומכאיב לי בעיניים, אבל בריגרום הפנתה אותי שוב למרפאה, ושם נתנו לי מסנן להרכיב על העיניים, והתאימו אותו כך שלא יציק בפלומה. המסנן שקיבלתי מרגיש כמו פלומה שנייה, ולא פוגע בשדה הראייה שלי. נתנו לי לראות תמונה של עצמי. עם המסנן הזה, שמסתיר את חגורות העיניים בכל אחד מהראשים ומקיף אותי בחגורות מנצנצות (ביקשתי מנצנצת, כי זה גורם לי להיראות כל כך טוב, כמו מאמאן שגרירה), ועם הסמל של בית הספר שענוד על הרגל מלפנים, אני לגמרי סופרנובה. אצרף תמונה כשאסיים לכתוב. את תשתגעי עליי.

שאלתי את בריגרום למה מייסדי בית-הספר בחרו כוכב לכת שלא מתאים לאף אחד מאִתנו, והיא הסבירה שזו מדיניות מכוונת. שבית-הספר הוא לא מולדת של איש, ולכן אין בו עדיפות לגזע אחד על משנהו.

זהו, עכשיו באמת צריך לסיים. בפעם הבאה אכתוב לך מה אנחנו לומדים. אולי מחר.

באהבה,

איזו.

***

האצה

מאמאן יקרה ואהובה שלי,

סליחה שלא כתבתי כבר הרבה זמן. אתמול כשסיימנו ללמוד, קיבלתי את המסר ממך, ונזכרתי שלא כתבתי מזמן. שוב סליחה, פרח מזיכרוני. אנחנו מאוד עסוקים כאן.

עברו שמונה שמיניות ימים מאז התחלנו ללמוד. הכיתה היא כבר קבוצה מגובשת ולא אוסף של זרים, אנחנו אפילו רבים לפעמים. רק במלים, הביטחון מתערב מיד כשיש אלימות שכרוכה במגע בין התלמידים.

שאלת מה אנחנו לומדים. אז בטח את יודעת שיש אתר כיתה באתר בית הספר, ואת יכולה להתעדכן שם. אבל תרשי לי לנחש שאת כנראה רוצה לדעת לא רק מה אנחנו לומדים, אלא איך הולך לי עם כל זה. זה מה שאת שואלת באמת.

אנחנו לומדים ארבעה מקצועות השנה: שפה, מוסר ופילוסופיה, ספורט, ותרבות. בשמינייה הראשונה של השנה בריגרום הסבירה ששנת הפתיחה של בית-הספר מדגישה את השונות שבינינו, את האחרוּת, כדי שנלמד לקבל את האחרוּת. מקצועות מקרבים בין גזעים, כמו מדעים ומתמטיקה, יתווספו בשנה השנייה של החטיבה הצעירה, למי מאִתנו שימשיך שנה נוספת.

השיעור שהכי אהוב עלי הוא תרבות. בריגרום מביאה לנו לעתים כמוסות להדגמת התרבות של גזעים אחרים, כאלו שאין להם נציגים בכיתה שלי, אבל רוב הזמן אנחנו חווים תרבות אחד של השני. כל אחד מביא דוגמאות מהתרבות שלו, מציג אותן בפני כל הכיתה, ואז מדברים עליהן.

שלושת האמורה, ליזון, לגביה ושביגו, הביאו לנו ריקוד. כלומר חשבתי בהתחלה שזה ריקוד. זה היה כל כך יפה, הרמוני, מתואם. הם הסבירו שזו תפילה לשמש, שלא תכבה. שהגזע שלהם כל כך עתיק שעבר כבר שלוש פעמים למערכת שמש חלופית, בגלל התקררות השמש. נמלאתי חמלה עליהם. כמה קשה לעזוב את הבית שלך, לעבור למערכת אחרת, להתרגל לשמש באורכי גל חדשים, לכבידה שונה, לאורך יום חדש. לקחת את כל הגזע ולנדוד, זה כל כך קשה. הגרונות שלי התכווצו, וטעם מריר הצטבר בהם.

אני הבאתי את האוקטטה החמישית של מיורן. התנצלתי שיש לי רק שלושה קולות, ולכן הם מקבלים חווית האזנה מרודדת ולא מייצגת. אחרי ששרתי להם בליווי אפקטים ויזואליים, הסברתי על האסתטיקה של האוקטטה. על ארבעת הממדים של המרחב והמוזיקה שבכל אחד מהם ניתן להקטין או להגדיל כדי לשמור על הסימטרייה, לשבור אותה ולחזור אליה שנית: הרחבה והצרה, הנמכה והגבהה, האצה והאטה, העמקה והשטחה. ומשם המשכנו לדיון בקדושה של המספר שמונה.

אילן ומיכל, שני הבניאנוש הביאו מחזה. אה, גיליתי שאילן הוא זכר ומיכל נקבה. בהתחלה חשבתי ששתיהן נקבות, או שהן צעירות מכדי שיהיה להן מגדר, ושההבדלים בגודל ביניהם קשורים לזה שהם בגילאים שונים. התנצלתי מאוד, והם קיבלו את ההתנצלות. התרגומון מסייע לי מאוד. בכל אופן, הם הביאו מחזה. הם אמרו שזה עיבוד מודרני של מחזה ישן מאוד, בן מאות שנים. הסיפור התרחש ביער בין מלך של פיות למלכה של פיות, ואז יצאו מהיער שתי דמויות, זכר ונקבה, רומיה וג'וליו. הם דיברו בשפה שאפילו התרגומון שלי הפך למתגלגלת ומענגת, שפה שהפיקה גלי רטט בבטן שלי, על אהבה בלתי אפשרית בין שני שבטים שונאים. אחר כך אחד מהם נתן רעל לשני, והשני אחז את הגולגולת של הראשונה, הסתכל עליה, ושאל 'להיות או לא להיות'. פתאום הרגשתי כל כך כמו בבית.

יותר מאוחר, בדיון שהתפתח בעקבות המחזה, שאלתי את מיכל איך בעצם זה יכול לעבוד. הייתי מאוד נבוך, לא רציתי לפגוע בה, אבל רציתי להבין. אם לבניאנוש יש רק ראש אחד, איך הם יכולים להרשות לעצמם להתאהב ולאבד את הראש? כלומר, אני מבין איך זה אפשרי לבנאנוש אחד או שניים שאולי אינם יציבים, אבל איך זה עובד כגזע, איך הם לא נכחדו בתהליך הרבייה? בהתחלה מיכל לא הבינה, ואחר כך היא הזדעזעה, והסבירה שהם לא אוכלים את הראש של מי שמתאהבים בו, שזה מנהג ברברי ומגעיל. בריגרום התערבה מיד. אני חושב שיש לה מסנן חירום לביטויים כמו "ברברי" ו"מגעיל", כי היא הגיבה ממש מהר. בריגרום הסבירה למיכל על ראמאן, ועל מנהגי האהבה שלנו, ושחוץ מתהליך הרבייה אנחנו צמחונים ולפיכך לא מסוכנים. לרגע הרגשתי זר ודחוי, כולם פחדו ממני, כאילו שאם אני אוכֵל את הראש של מי שאני אוהב, אז מי יודע מה אעשה להם.

זה הפך להיות שיעור פילוסופיה ומוסר, והייתי צריך להסביר הרבה. לא, אני לא חושב שאנחנו ברבריים. יש סיבה לאיך שאנחנו עושים דברים. בכל מקרה, אמרתי להם, אני צעיר מכדי להתאהב, והם לא ראמאן, לכן אין להם מה לדאוג, וכשאתבגר מספיק כבר לא אהיה בבית הספר, ולכן שוב אין להם מה לדאוג. זה היה יום מאוד לא נעים, הייתי בהתגוננות מתמדת. אבל עבר זמן מאז. היום כבר מתייחסים אלי בידידות שוב.

השיעור שהכי שנוא עלי במערכת הוא שיעור ספורט שנקרא לפעמים גם חינוך גופני. אנחנו לומדים אנטומיה אחד של השני, ויש לשיעור גם חלק מעשי שבו אנחנו משחקים. מה שאני באמת שונאת זה שהמינוגיזים מגלגלים אותי לכדור, ומתחילים להעיף אותי באוויר ביניהם. המינוגיזים הקשיבו היטב בשיעור האנטומיה הראמאנית, וכששמעו על רפלקס ההתכדררות שמופעל בלחיצה על בסיס הגולגולת, החליטו לנצל אותי ככדור. הם אומרים שהם מנסים לקלוע אותי לפיר בחלק המערבי של המגרש, שזה כבוד גדול להיות כדור, ורק הטובים ביותר מקבלים את הזכות הזו. אני מפחדת נורא כשהם מגלגלים אותי, ומצד שני אני לא רוצה להישמע פחדנית או סרבנית. או להלשין. לכאורה הם רק משחקים אִתי משחק.

אתמול סרין עזר לי. כשהמינוגיזים באו לגלגל אותי, הוא אמר שהוא מוכרח לקבל ממני עזרה בהתניידות, כי הרגליים שלו כואבות ורק אני מספיק חזקה לסייע, ושאם המינוגיזים ייקחו אותי שוב למשחקי כדור הוא יקרא לביטחון וידווח עליהם. הייתי לידו כל שיעור הספורט, דיברנו המון. שיחקנו משחק זריזות רגליים עם דסקית מתכת עגולה, ולא היה לו אכפת בכלל שאני מנצלת את זה שיש לי פי שניים רגליים ממנו ומנצחת אותו. אני מחבבת אותו מאוד.

הגיע הזמן לסיים הפעם.

אשתדל לכתוב שוב, הפעם בתדירות גבוהה מעט יותר.

אבל בעצם, הלא את מגיעה לכאן ממש בקרוב. בריגרום אמרה שיש שיחת הורים, וכל ההורים יבואו לבקר, שכולנו נכין בשבילם מופע אמנות וספורט מיוחד. זה יהיה כיף גדול. להתראות בעוד שלוש שמיניות ימים.

שלך,

איזו.

***

הצרה

מאמאן!

מה זאת אומרת את לא יכולה להגיע לשיחת ההורים? את משאירה אותי לבד? כל כך ולגמרי לבד? ועוד מודיעה לי במועד מאוחר מכדי שאוכל לשנות את ההחלטה?

איך אוכל ואיך אישן בידיעה שאת לא מגיעה? איך אוכל להיות אני-עצמי ביום הזה, בידיעה שאת הילדים האחרים ישמע הורה אוהב שישאל איך בית הספר ואיך הם מסתדרים, ואותי לא? איך אוכל להופיע מול ההורים, בידיעה שאת התלמידים האחרים מלווה זוג עיניים אוהבות, ואותי לא?

איך את עושה לי את זה?

הבושה תפרום את מעיי. הצער יחרוש בי קמטים. הגעגועים יהפכוני לאפר.

מאמאן אהובה. בואי בבקשה. בבקשה פני זמן מהעיסוקים שלך, ובואי אלי. יש בי אמונה חזקה שאם תרצי מספיק, תצליחי להגיע בזמן.

בטני רוטטת בגעגועים,

איזו.

***

השטחה

מאמאן גברת שגרירה,

אנא קבלי התנצלותי על שנתתי לארבע שמיניות לעבור בטרם נפניתי לענות למכתבך. כעסתי מאוד. כעסתי עלייך מאוד. כשההורים הגיעו לבקר את הילדים שלהם, ואת לא באת, לא יכולתי לכבוש את צערי. הלכתי להתבודד על ראש הר אורורה וההופעה לכבוד ההורים בוטלה כי כולם חיפשו אותי. הביטחון לקחו אותי לשיחה ונזפו בי, אבל בריגרום הצילה אותי מזעמם, וסיפרה שמאמאן שלי לא הגיעה ליום הורים.

היית יכולה לחתוך את הרחמים בסכין, עד כדי כך מוצקים הם היו. הביטחון שיחררו אותי, וכל התלמידים בכיתה עטפו אותי בחיבוק הרחום שלהם. הרגשתי כמעט טוב. אפילו המינוגיזים התייחסו אלי יפה. הם כבר לא מתעללים בי בשיעורי חינוך גופני, והפסקנו לשחק יחד משחקי כדור.

את שואלת אם עוברים עליי שינויים גופניים כלשהם, ומציינת בדאגה שהתחלתי להטות פעלים בגוף ראשון בלשון זכר ונקבה. את מנסה להיות דיפלומטית, אבל את יכולה לוותר על זה ולשאול גלויות האם התחלתי להתבגר.

התשובה היא שלא.

האור הכחול כנראה מאיץ קצת את ההתבגרות שלי. אני רואה שהרגליים שלי התחילו לגדול בקצב מהיר יותר מאשר בשנה הקודמת, וגם היקף הראשים גדל. אבל אין עדיין סימנים של צמיחת שיני כתישה, והטפרים שלי לא התחילו להתעקל. לא נראה לי שאת צריכה לדאוג. יש עוד זמן עד שאתבגר.

בכל מקרה, סוף השנה מגיע בעוד ארבע שמיניות ימים, ואז תראי אותי סוף-סוף ותוכלי לשפוט בעצמך.

איזו.

***

האטה

מאמאן גברת שגרירה,

שתי שמיניות מאז התחילה חופשת סיום השנה, ואני עדיין כאן. כמעט לבד. רק מעטים נותרו. אחרי שכמעט כל הילדים יצאו לחופשה, יצאו גם רוב אנשי המטבח והמרפאה. מצוות הביטחון נותרה רק כיתת כוננות קטנה.

לפני שיצאה לחופש, בריגרום חייבה אותי לכתוב לך מדי פעם, למרות הכעס. היא אמרה שאת הורה שלי גם אם את נוטשת אותי. אז הנה אני כאן. אשתדל להתעלם מן הכעס ולדווח רק אמת, למרות השפעתו של הכעס.

סרין ומיכל החליטו להישאר אִתי בבית הספר, כששמעו שההורים שלי לא באים לקחת אותי לחופשת סיום שנת הלימודים. אנחנו מעסיקים את עצמנו, כיוון שאין פעילות רשמית עד התחלת השנה הבאה, ואין מבוגר שאחראי עלינו.

מיכל סיפרה שאין להורים שלה כסף לקחת אותה השנה לחופשה, ובכל מקרה יש לה המון חומר להשלים כי היא הייתה חולה באמצע השנה, ואני יכול לעזור לה ללמוד. אני יושב אִתה שעות בכל יום ועוזר לה, אבל היא חכמה מאוד ולא הייתה לה סיבה טובה להישאר. השלמת החומר לא תיקח יותר מכמה ימים.

אני מעריך מאוד את זה שהיא נשארה אִתי, בגללי, ומחבב אותה מאוד. הלב שלי מתרחב והלשון מגששת למצוא את שיני הכתישה החדשות המגיחות כשאני אִתה. אני נזהר מאוד. לא יקרה כלום.

סרין החליט להישאר אחרי שבשמינייה האחרונה של השנה נשברו שתיים מהרגליים שלו באמצע הטיול לראש הר אורורה. היה בלגן די רציני, והמנהלת פיטרה את ראש חוליית הביטחון שליווה אותנו ולא דאג לשמור על סרין מספיק טוב. שמעתי שאת אחראית המרפאה שלא דיווחה על הירידה במסת העצם של סרין, עקב חשיפה לאור לא מותאם, הכניסו למחבוש. בכל אופן, סרין טען שגם ככה לא יוכל לבלות בחופש בבית, כי לא יוכל לצאת החוצה ולשחק בגלל השברים. אני לוקחת אותו לטיולים בחוץ, טיולים קצרים כי הגוף שלו כבד כשהוא נשען עליי. כשהוא נשען עליי, אני מרגישה את הפרווה שלו נוגעת בבסיסי הצווארים שלי, והיא רכה כל כך ועוטפת ומענגת כל כך. הטפרים שלי מתעקלים לרגע, אבל אני משקיטה ומרגיעה אותם. אני נזהרת אִתו מאוד.

לפעמים אנחנו יושבים שלושתנו בחוץ, בשעות של בין ערביים כשהשמש לא מכאיבה לעור הפנים של סרין, או לעיניים שלי. אנחנו מדברים. שותקים לפעמים. כולנו היינו מספיק טובים בשיעורי שפה השנה, כך שהתרגומון כבר אינו נחוץ בינינו. את השתיקות בין כה וכה לא ניתן לתרגם נכונה.

אתמול היה ליקוי של הירח הגדול. יצאנו בלילה להסתכל עליו. האור שלו הפך אט-אט להיות צהוב פחות ואדום יותר, עד שנעצר מעלינו אדום כולו, והיה נראה שהוא עומד ליפול עלינו. נתתי לפחד לצבוט את הבטן שלי, בידיעה המענגת שהאור עוד ישוב ויחזור. האור הלך והתמעט. היינו צמודים זה לזו, שלושתנו, העיניים נשואות מעלה, הרגליים שלובות (חוץ מהשתיים השבורות של סרין), ונשמנו יחד.

מיכל שאלה, בקול שקט מאוד, איך זה שכאשר אני מדבר אליה, אני משתמש בכינויי גוף של זכר, וכשאני מדברת אל סרין, אני משתמשת בכינויי גוף של נקבה. שתקתי. העליתי מזיכרוני מלים ומשפטים, שיחות שקיימתי עם שניהם, ניסיתי לגלות אם זה עקבי ואם היא צודקת.

אחר כך עניתי. השתדלתי לשמור על לשון קלילה ונימה הומוריסטית. הסברתי להם שראמאן א-מיניים בגיל הילדות. שהמגדר שלנו מתקבע כתוצאה מהתאהבות. לא קראתי לזה התאהבות, השתמשתי במלה היקשרות, רציתי להשאיר להם את זה קליל וקליט. הסברתי שהמגדר שלנו מתקבע בגיל ההתבגרות כתוצאה מהיקשרות למישהו או מישהי משמעותי, שאנחנו מקבעים את המגדר למולו, עזר כנגדו. סיפרתי שראמאן הופך אזרח בוגר בעל זכויות מלאות רק אחרי שהתבגר והתקבע המגדר שלו.

סרין ומיכל היו מאוד קרובים אליי, פיזית, ולא נרתעו. לא יכולתי להתרחק מהם, זה היה נתפס על ידיהם כעלבון צורב, כדחייה. המגע הפיזי אִתם מביא לי נחמה. והם שניהם אהובים עליי מאוד. אהובים, אבל לא חשבתי שאפשרי להתאהב ביצורים בני גזע אחר. ובכל זאת מגיחות השיניים הכותשות מדי פעם, והטפרים מתעקלים, כך שאולי אני טועה וזה אפשרי.

אני אשתדל מאוד להישמר, להיזהר כמיטב יכולתי.

אבל מאמאן, אם לא תבואי לקחת אותי ממש בקרוב, לא בטוח שאצליח, ואז עלול לקרות אסון.

גם אם את באמת פותחת שגרירות חדשה בכוכב הלכת ההוא שדיברת עליו, וזה לא סתם תירוץ לא לראות אותי, כמו שאר התירוצים בשנה האחרונה.

בואי. לפני שיקרה כאן משהו רע.

איזו.

***

העמקה

גברת שגרירה שהייתה בשבילי פעם מאמאן,

מזה זמן רב אני תוהה למה טקס ההתבגרות שלנו הוא כזה.

היה לנו שיעור תרבות באחת השמיניות הראשונות של השנה, ובו בריגרום דיברה על טקסי התבגרות בתרבויות שונות. היא דיברה על מסעות, על אתגרים, על התגברות על פחדים. ובכל הזמן שדיברה תהיתי למה אכילת ראשו של אהובך מסמנת אצלנו את המעבר בין ילדות ובגרות באופן חד כל כך, ומהווה כניסה לעולם הבוגרים והאזרחים שווי הזכויות. אכילת הראש אמנם דרושה אצלנו להעברת החומר הגנטי, לצורך יצירת צאצאים, אבל למה זה קורה דווקא ככה? למה לא אחרת?

מיכל סיפרה שאצלם החומר הגנטי עובר בהזרקה של נוזל צמיגי בין איברים של הזכר לאלו של הנקבה. סרין סיפר שאצלם הצאצא נוצר מתחת לפרווה של האב, ויוצא משם כשהאב בשל לגדל אותו, והגיוון הגנטי מתרחש אחרי היציאה מהפרווה, כשהצאצא בוחר מרצונו לשנות את עצמו ומהנדס את זה.

בכל מקרה, אמרו שניהם, זו רק הפריה. אצלם העברת החומר הגנטי ויצירת הצאצא היא רק עובדה ביולוגית. היא מאותתת על התבגרות גופנית, אבל הבגרות נקשרת יותר לשינויים נפשיים ורגשיים ויכולה לקרות שנים רבות לאחר ההתבגרות הגופנית, ולעתים רחוקות עשויה לקרות לפניה.

אצל ראמאן אין הפרדה כזו בין גוף לנפש, יש אצלנו קשר הדוק בין הפריה לבגרות. אז למה רק אצלנו זה ככה?

היינו כלואים שלושתנו לבד בתוך המתחם במשך שלושה ימים. סופת חול השתוללה בחוץ, והביטחון הורו לנו לא לצאת החוצה, כי בעונה זו של השנה הסופות מלוות לעיתים בחרקים טורפים. יום שלם עברנו בין כל פתחי המתחם לאטום אותם מפני הרעש, ומפני האבק שנכנס לגרונות. הראשים כאבו לי מרעש הסופה, מהמחנק, ומהמאמץ לשמור על הטפרים לבל יתעקלו. סרין לא הבין מה קורה וניסה לעזור. הוא בא וליטף את הרגליים שלי, בזו אחר זו. הפרווה שלו החליקה עליי, הרגיעה אותי, השקיטה אותי, כמעט הרדימה אותי. ולא יכולתי להישמר עוד.

התרחקתי ממנו. צעקתי עליו, אמרתי לו שאני מסוכנת לו, שיברח ממני מהר ומיד, לפני שיהיה מאוחר מדי.

האור היה אפרפר וגושי, ודמותו של סרין הבהבה לנגד עיניי. הוא אמר שהוא לא מפחד ממני, והוא יעזור לי וישמור עליי. לא הצלחתי להסביר לו שזו לא אני שזקוקה להגנה. הוא התקרב עוד ועוד, המבט בעיניים שלו היה מבין. אוהב. מקבל.

ואז התארכו השיניים. שיני הכתישה שלי. את יודעת איך זה, מן הסתם עשית את זה פעם, כיוון שאני נוצרתי. אבל לי זו הייתה התארכות השיניים הראשונה. אני חדשה בזה, והתחושה חדשה לי. לא ידעתי לשלוט בזה. הראש של סרין גדול לעומת ראשים של ראמאן, הייתי צריכה לפתוח את הפה עד למקסימום, ואני חושבת שהכאבתי לו למרות פתיחת הפה המקסימלית. ואחרי כמה דקות מצאתי את עצמי מחזיקה את הראש של סרין, המנותק מגופו הדומם, בטפריה המעוקלים של אחת מכפות רגלי, ובוהה בו בשבע עיניים.

"להיות או לא להיות", הציטוט מההצגה ההיא של בניאנוש, זו של מלך הפיות וזוג האוהבים. כי אם אין לך יותר מראש אחד, המשמעות של להיות נאהב היא לאבד את הראש שלך, ולא להיות. כלומר למות.

הגרונות שלי נחנקו. הגעגועים לסרין לפתו אותי וטלטלו אותי. יותר לא אראה אותו ולא אשמע אותו, יותר לא אוכל לגעת בו. בגלל שאהבתי אותו, הוא לא יהיה יותר.

מיכל הגיעה זמן קצר אחר כך. בתחילה היא השתוללה, צעקה וקפצה, הכתה אותי וניסתה לדרוך עליי. הסברתי לה שזה לא היה מכוון מצדי. שגם כשהבנתי ברגע האחרון שאני מתבגרת וניסיתי להזהיר את סרין, לא באמת הבנתי והאמנתי שזה עלול לקרות, כיוון שמעולם לא התארכו שיניי ולא ידעתי איך זה מרגיש. הצעתי למיכל לקרוא לביטחון. רציתי שהיא תקרא לביטחון, שהם ייקחו אתי ויכלאו אותי ויכאיבו לי. שיכאיבו לי ויעשו את העולם יציב יותר ואמין יותר. עולם שאפשר לסמוך עליו. כאב לי כל כך מבפנים.

כרכתי עצמי סביב לגופה הדוממת של סרין, חיבקתי אותו בשש מרגליי, בשביעית אחזתי בראשו, ובשמינית ליטפתי את צווארו הקטוע.

מיכל נרגעה לאטה, ולא קראה לביטחון. אני לא יודעת למה. היא התקרבה אליי, והתחילה לדבר אִתי, לנסות להבין. אחרי כמה זמן שאלה אותי איך זה שעכשיו אני מדברת אליה בגוף ראשון נקבה. שתקתי רגע, וניסיתי לחשוב מתי זה התחיל. לא יכולתי לחשוב, הכאב על הפגיעה בסרין היה גדול מדי. אבל היא צדקה, יכולתי להרגיש את זה בגוף ובנשמה, את הנקביות שלי.

הסברתי לה, לאט, כי הגרונות שלי היו חנוקים. שכנראה נקשרתי לסרין. שהמגדר שלי התקבע בעקבות ההיקשרות הזו. שאני נקבה עכשיו, לתמיד. אילו הייתי עכשיו בראמאן, החברים היו עורכים לי מסיבה עד בוקר אור, והייתי מוכרזת אזרחית בוגרת שוות זכויות. מיכל הקשיבה, כנראה ליותר ממה שאמרתי, כי הבינה שאני כבר לא מסוכנת לה. אחר כך הציעה שניקח את סרין החוצה ונטמון אותו. שהיא איבדה אותו כחבר, ולפחות היא רוצה לשמור עליי כחברה.

לבשנו חליפות מגן שמצאנו בארון החירום, ויצאנו אל סופת החול. השארנו את הגופה של סרין חשופה לסופה, ותוך זמן קצר לא נשאר ממנו זכר. החרקים זוללי החומר האורגני עשו את שלהם, והחול כיסה את השאריות המעטות שנותרו ממנו. יכול להיות שהביטחון ימצאו את שאריותיו, ואולי לא, אני אדישה למה שיקרה. הותרתי את הראש של סרין אִתו. החומר הגנטי של ביקונאם לא מתאים לייצור ראמאן קטנים. נוכחתי שקטעתי את ראשו לחינם. סיימתי את חייו ללא כוונת תחילה, ובלי שאוכל להפיק ממותו דבר.

כשחזרנו לתוך המתחם דיברתי עם מיכל על התובנה שעלתה בי. שמאז השיעור בתחילת השנה תהיתי למה טקס ההתבגרות שלנו הוא כזה, למה ההתבגרות המינית בהכרח מבטאת בגרות, ועכשיו הבנתי.

טקס ההתבגרות הראמאני, הסרת הראש, כתישתו ובליעתו, זו לא הבגרות המינית, האפשרות להוליד צאצאים מהחומר הגנטי שנגסת.

ההתבגרות היא היגון. הידיעה שפגעת במישהו שאהבת. שפצעת אותו. במקרה שלי, פצעתי אנושות, עד מוות. אבל גם אילו היה מולי ראמאן אחר, שנותר בעקבות פציעתי-אהבתי עם שני ראשים בלבד, פגוע אבל חי. הידיעה שאהבת מישהו ואז פגעת בו קשות. שאין אהבה בלי פגיעה. שלא יכולה להיות אהבה בלי פגיעה. זו מטלת ההתבגרות שלנו.

ואני מבינה אותך מאמאן.

מבינה אבל לא מקבלת.

פצעת אותי, בגדת בי, נטשת אותי. אבל זה מה שאת מכירה. ככה עושים אצלנו למי שאוהבים. ככה את עושה למי שאת אוהבת, מיום שהתבגרת. ככה את מכירה. אין לך דרך אחרת.

אבל אני לא. אני מסרבת לחיות ככה.

מאה פעמים למות, ולא פעם אחת להיות התוקפן.

את ודאי תגידי שהמשמעות היא שלא התבגרתי. שעלי לעבור את הטקס שוב ושוב, עד שאבין שאין דרך אחרת. שזו דרך הראמאן ואין בילתה.

אני מסרבת ללכת בדרך הזו. גם אם המשמעות היא שלא אתבגר לעולם.

אל תבואי לקחת אותי מכאן. אורורה תישאר הבית שלי להמשך חיי.

לא שלך, ולעולם לא אהיה משלך,

איזו.

 

—–

שחר אור היא מהנדסת חשמל, הידרותרפיסטית, ואמא לשלושה חובבי מדע בדיוני. היא כותבת, מציירת, חולמת, ומאמינה גדולה ברוח האדם. סיפוריה התפרסמו בכתב העת "חלומות באספמיה"' בכתב העת המקוון "בלי פאניקה" ובאסופה "היֹה יהיה".

 

תגובות

  1. עדו סוקולובסקי הגיב:

    אני מודה שבהתחלה חשבתי שזה יהיה סיפור משעמם. איזה כבוד ליד שתיכן

  2. רמי הגיב:

    נהדר!

  3. גלי; הגיב:

    אם המגדר נקבע כקונטרה למגדרו של מושא האהבה, מה קורה כששני ראמאן צעירים ונטולי מגדר מתאהבים?
    סיפור מעולה 🙂

    • שחר הגיב:

      הם לא.
      יכולה להיות היקשרות חברית בין שני צעירים (המקבילה למיניות ילדית אצלנו, כמו השלב האדיפלי), אבל זה לא טריגר להתפתחות אצל ראמאן.
      התבגרות יכולה להתרחש רק מול ראמאן בוגר/ת שהמגדר שלו/ה ידוע ומקובע.

      מלכתחילה, בהתפתחות האבולוציונית, זה שימש באמת כאמצעי להעברה של חומר גנטי, להפריה. שהלא אצל ראמאן ההבדלים שבין המגדרים הם לא גופניים, שני המגדרים יכולים לאבד ראש ולעכל ראש, הם הבדלי רגש/עמדה/התמקמות. בשלב של תרבות מפותחת יותר, ההפריה קיבלה אצלם נופך של טקס התבגרות שהוא גם רוחני/נפשי וגם תחוקתי.

      • גלי; הגיב:

        תודה על המענה ועל תוספת המידע.
        בהזדמנות זו, שאלה נוספת: האם יש מנגנון שמונע מראמאן להיות מושא לאהבה למעלה מפעמיים, לבל יישאר נטול ראשים?

        • שחר הגיב:

          בסיפור נרמז שלא כל התאהבות חייבת להיגמר בלי ראש. איזו מדברת על זה שלא הייתה לה שליטה, כי זו פעם ראשונה שלה.
          מכאן שעשויה להתפתח שליטה ברפלקס הזה, אצל ראמאנים בוגרים ומנוסים. לצורך יצירת צאצאים מספיקה פעם אחת כזו.
          אבל היי. אין מנגנון שמגן על מי שלא לומד מהנסיון.
          אני מניחה שראמאן שנותר עם ראש אחד מאד ייזהר מול האנשים איתם הוא מתחבר, לוודא שכולם יודעים לשמור על הגבולות שלהם במצבים אינטימיים.

          מהזוית האבולוציונית אין הבדל אם את ראמאן שהתאהב או שהתאהבו בו. בכל מקרה הגנים שלך עוברים הלאה לדור הבא. זו יותר עמדה של הפרט, איך את כפרט מרגישה עם חידלון הגוף וההיסטוריה הפרטית שלך.

  4. אדוה הגיב:

    מעולה! פשוט נפלא

  5. […] הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את סיפורה של שחר אור: "מוזיקה קלאסית ואכילת ראש של […]

להגיב לפוסט אדוה