גדר חדשה חסמה את הרחוב בדרך מהעבודה בלשכת המסחר הביתה, ואלינור עצרה. היא ראתה רכב גדול ופועלים. שוטר סימן לה לחזור על עקבותיה.

"תקלת ביוב," אמר, "תעברי מהרחוב המקביל."

הריח באוויר תמך בדבריו. אלינור פנתה והלכה ברחוב הניצב. דרכה תתארך מעט, אך מזג האוויר היה נעים, והערב רק ירד. ולא שהיה לה משהו מיוחד לעשות בערב אחרי שכל חבריה הוותיקים התפזרו עם השנים. רק היא מכל החבורה הישנה נשארה בעיר, אחרי שבשבוע הקודם נפרדה בדמעות מחברתה הטובה אדלינד שהתקבלה לעבודה בכוכב לכת אחר, מפותח יותר, וטסה כדי לא לחזור. היה להם מנהג לצאת אל מחוץ לעיר בלילות, ולנטר אוכלוסיות עטלפים, אך לא היה טעם לעשות זאת לבדה, והיא הפסיקה. אלינור הלכה ברחוב, ומשם פנתה לרחוב נוסף שנפתח לכיכר הגדולה של בית הממשל. היא חצתה את הכיכר וראתה במרכזה חבורת אנשים קטנה, גברים ונשים, עומדים ושלטים אלקטרוניים בידיהם.

"די להרעלת העם!" זרחה הכתובת על אחד מהם.

"לא להרס קינימו!" נכתב על אחר.

על שלישי נכתב, "הצילו את הילדים!"

שלט רביעי נשא את הכתובת, "הלאה קרח לקטוסדה!"

אלינור נעצרה ומצמצה. השלטים נראו בלויים. גם האנשים נראו מעט בלויים. היא התקרבה לבעלת השלט המוזר.

"מה כתוב בשלט שלך?" שאלה.

"הלאה קרן התקשורת!" אמרה האישה.

"אה, לא…" אמרה אלינור והצביעה למעלה. האישה סובבה אליה את השלט ונשאה את עיניה.

"אוי לי," אמרה, ותקתקה על כמה מקשים במחשב הזרוע שלה. הכתובת על השלט הסתדרה והיא שבה והניפה אותו.

"תודה לך," אמרה האישה. "אני מיוריאל."

"אלינור. על מה אתם מפגינים פה?"

"את רואה את הבניין הזה?" שאלה מיוריאל והצביעה אל מאחורי אלינור, שפנתה להביט בבניין המדורג הגבוה, המחופה באבן מבריקה.

"זה בית המושל הקיסרי," אמרה אלינור.

"ומה יש בראש בית המושל?" שאלה מיוריאל.

אלינור נשאה את מבטה אל הגג הגבוה. מוט צר בלט ממנו כלפי מעלה.

"תורן?" היא הציעה.

"זה המשדר של קרן התקשורת הקיסרית!" אמרה מיוריאל. "בעזרתה המושל מדבר ישירות עם טראנטור."

"ומה הבעיה אִתה?"

"הקרינה!!!" אמר האיש שעמד ליד מיוריאל. עיניו ברקו.

"אבל הקרינה הולכת למעלה."

"חלקה! אבל חלקה מתפזר על פני כל קינימו!"

מיוריאל אמרה, "היא נספגת בצמחייה!"

גבר נוסף אמר, "היא פוגעת באדמה."

אישה אמרה, "היא משפיעה על כולנו! היא גורמת למחלות! למריבות! משנה לנו את המוח!!!"

"אתם בטוחים?" שאלה אלינור, שחשה נרעשת למשמע החדשות. מי היה מאמין שהתורן התמים הזה אחראי לכל כך הרבה סבל ורוע?

"מאז שהיא הותקנה בראש בית המושל הטמפרטורה הממוצעת על קינימו עלתה ב 0.01 מעלות!"

"זה הרבה?"

"בוודאי," אמרה מיוריאל. חיוך מזמין עלה על פניה. "אנחנו נפגשים פה פעם בשבוע כבר חמש שנים. תצטרפי אלינו?"

גם ככה אין לה דבר טוב יותר לעשות, חשבה אלינור. והם נראו נחמדים.

"למה לא?" היא התערבה ביניהם.

כולם לחצו את ידה והציגו את עצמם. מיוריאל הוציאה מתיקה קופסת עוגיות וכיבדה אותה. זה שדיבר על הקרינה, רוברט, העביר לה חומרי קריאה למחשב הזרוע.

אלינור העבירה שעתיים מהנות ביותר בין המפגינים. בכל פעם שנפתח השער בחומת בית המושל, הם פרצו בקריאות, "די להרס הסביבה!" והשתתקו כשלא היה בזה יותר טעם. בהפוגות הם סיפרו לה שיש להם עמותה רשומה נגד קרן התקשורת, ושהם נפגשים באופן קבוע פעמיים בשבוע. פעם אחת בהפגנה ופעם נוספת במשרדי העמותה ששכנו במרתף ביתה של מיוריאל, שם היו משפצים את השלטים האלקטרוניים, כותבים מכתבים לגורמים שונים בקינימו ובטראנטור, ומנסים לעניין את כלי התקשורת בסיפור.

"תבואי?" שאלה מיוריאל. "יהיו עוגיות ריבה הפעם."

 

אלינור ישבה למחרת בהפסקת הצהריים בעבודה כדי לעבור על החומרים שרוברט, האיש והקרינה, העביר לה. היא לא התרשמה מאוד מהטיעונים הסביבתיים שהיו שם, אבל סברה שיתכן ויש בהם גרעין של אמת. והיא גם לא אהבה את המושל ואת הקיסרות. תמיד חשבה שקינימו שולי מדי בעיניהם מכדי לדאוג כהלכה לאנשים החיים עליו. היא החליטה להגיע לפגישת העבודה אצל מיוריאל כדי להתרשם מהעשייה. וגם מהעוגיות.

 

ביתה של מיוריאל היה בפרבר הכחול, שם כל הבתים היו בצבע כחול או תכלת בסגנון הבנייה הרואקטי שהיה פופולרי כשאלינור רק נולדה. היא עברה בין הקשתות עם פרחי האבן הסגולים מעליהן והגיעה אל שדה הכוח שחסם את הכניסה. המשטח שעמדה עליו זרח לרגע וזמזום נעים עלה לחלל האוויר. בואה דווח.

הדלת התגלגלה כלפי מעלה ומסדרון צר כחול קירות נגלה לעיניה של אלינור. היא עקבה אחרי החיצים ברצפה אל מדרגות יורדות שהובילו למרתף רחב ידיים. חבריה החדשים מההפגנה ישבו מסביב לשולחנות, והאוויר היה מלא בפטפוטיהם.

"אלינור, יקירתי, אני כל כך שמחה שבאת," אמרה מיוריאל, קמה מכיסאה וניגשה אליה. הן החליפו נשיקות.

אלינור השתלבה בקבוצה הקטנה שעבדה על עיצוב לשלטים קטנים חדשים אותם תכננו לתלות על לוחות המודעות ברחבי העיר. זה היה כיף לעבוד כך ביחד. עוגיות הריבה שגדשו קעריות היו נפלאות. וגם דין, בן דודה של מיוריאל שהגיע לעזור, התגלה כבחור חמד עם עיניים עליזות, שיער מקורזל כהה חמוד וחוש הומור משובח. ונראה שגם היא מצאה חן בעיניו. בסוף הפגישה הם כבר ישבו יחדיו בצד החדר ושוחחו. מזמן היא לא התאהבה כך ממבט ראשון.

 

וכך הצטרפה אלינור לעמותה. פעם בשבוע עמדה עם חבריה והפגינה נגד קרן התקשורת. פעם נוספת נפגשה איתם במרתף ביתה של מיוריאל ועבדה איתם על הפצת האמת בקרב הציבור, ניצלה קשרים שרכשה עם עיתונאים במסגרת עבודתה בלשכת המסחר כדי להכניס כתבות שליליות על המשדר לאמצעי התקשורת. בערב נוסף היא נפגשה עם דין. ואז בשני ערבים נוספים. ואז בכל ערב. את חתונתם קבעו ביום שבו לא הייתה פעילות של העמותה.

 

יום אחד, כשהיא ודין וחבריהם עמדו והפגינו מול בית המושל, קרה משהו שלא קרה קודם מעולם. השער נפתח, הם פרצו בקריאות, אך הפעם לא התעלמו  מהם כבעבר. האדם שיצא מן השער שם את פעמיו אליהם. סוף-סוף, אחרי ציפייה כה ארוכה, מישהו מתכוון לדבר איתם.

כולם השתתקו ומיוריאל פסעה לפנים.

"ערב טוב," היא אמרה.

פניו של האיש היו עייפים, גבו רפוי ועיניו עצובות.

"אתם יכולים לחזור הביתה," אמר. "קיבלתם את מה שרציתם."

אלינור עצרה את נשימתה ושמעה גם את כל חבריה מפסיקים לנשום גם הם.

"באמת?" שאלה מיוריאל. "אתם מפרקים את המשדר?"

"בסוף החודש המושל עוזב את קינימו," אמר האיש. "הקיסרות לא מינתה איש להחליפו. כוכב הלכת הזה לא מעניין אותה יותר. לא יהיו עוד שיחות לטראנטור והמשדר יושבת. אם אתם רוצים, תוכלו לבוא ולבדוק לאחר שהמושל יעזוב שהמשדר באמת מנותק ממקור הכוח שלו. הקרינה הדמיונית שלו כבר לא תאיים עליכם."

הוא הלך וכולם פרצו בתשואות. היא ודין התחבקו. אבל משהו צבט לה בלב. היא כבר כל כך התרגלה להפגנה השבועית הזאת ולפעילות בעמותה. מה תעשה בלעדיה?

 

שלושה ימים לאחר מכן כולם נפגשו במרתף של מיוריאל למסיבת פרידה. רוברט נשא נאום קטן, שיבח את חברי העמותה המסורים על העבודה הקשה שהובילה להצלחה.

"הוכחנו שלא ניתן לשבור אותנו!" הוא אמר, "וככל שיתעלמו מאִתנו כך נתמיד! כעת נוכל לפרוש בגאווה ובידיעה שעזרנו להציל את כוכב הלכת שלנו מכליה."

כולם מחאו כפיים. דין חיבק אותה מאחור.

"אולי נצא לחופשה?" הוא לחש לתוך אוזנה. "כבר לא צריך להתייצב פעם בשבוע בכיכר, אז אפשר לצאת לתקופה ארוכה."

"אבל בטח עוד נמשיך כולנו להיפגש, לא?" שאלה אלינור.

"כן, אבל כבר לא חשוב שזה יהיה סדיר."

מיוריאל פרסה עוגה גדולה.

"אני מרגישה כזו הקלה," היא אמרה בקול שטוח ומונוטוני כשחילקה את המנות. "המלחמה שלנו הסתיימה. אפשר לנוח."

אחת הנשים הסכימה, "אפשר לפנות זמן לעשות דברים אחרים." גם קולה לא נשמע נלהב במיוחד.

"מה למשל?" שאלה אלינור.

"חשבתי ללמוד בקורס עציצנות, אבל כל הזמן דחיתי כי השיעורים היו כל ערב," אמרה האישה.

"מה זה עציצנות?"

"קישוט עציצים."

"נשמע מרתק וחשוב."

"אז מפרקים את העמותה?" שאל אחד הגברים. דממה כבדה נפלה בחלל המרתף. אפילו קולות האכילה פסקו.

"זאת אומרת, כבר אין לנו סיבה לשמור עליה," המשיך הגבר. "זו סתם בירוקרטיה עכשיו בלי סיבה."

"אבל…" אמרה מיוריאל, "למה לפרק? מה אם אה… אתה יודע…"

"מה?"

"יקרה משהו שידרוש מאתנו אה… להתגייס שוב… ואז… להתחיל שוב מחדש…"

"מה כבר יכול לקרות?" שאל הגבר.

"מים!" הכריז רוברט. הוא ישב ובהה במחשב הזרוע שלו.

"מה?" שאל דין.

"מים!" אמר רוברט, "מסתבר שבשנים האחרונות הייתה המלצה של משרד הבריאות להעביר את מי השתייה בפילטרים מיוחדים שיחסמו יותר מזיקים ממה שיש היום והקיסרות לא יישמה את זה. עכשיו כשהקיסרות מסתלקת מקינימו, המושל הזמני מתכוון ליישם את ההמלצה!"

"אז מה?" שאלה אלינור.

"הם לא נבדקו מספיק!!!" זעק רוברט. "זה מזעזע מה שאני קורא כאן. יש סברה שהפילטרים האלה ישחררו למים מולקולות רעילות בלתי ניתנות לגילוי שיצטברו בגוף ויגרמו לנזקים קשים בעוד שנים!"

"אוי ואבוי," אמרה אלינור. "הם הולכים להרעיל את כל האוכלוסייה?"

"כן!" אמר רוברט. "חייבים לעצור אותם!"

היא חייכה ואז מחקה את החיוך מעל פניה. הנושא היה חמור מאוד.

"עלינו להפגין נגד זה," אמרה מיוריאל. האור חזר לעיניה והיא כמעט קיפצה במקום.

"נתחלק לקבוצות עבודה?" הציע דין.

מזל שלא הספיקו לפרק את העמותה. יש כל כך הרבה מה לעשות. להכין שלטים, לפרסם את העניין, למצוא מקום להפגנה. הם יצילו את העם!