יומן התוכן

אני לא מאמין, אנשים לא מסוגלים ללמוד מטעויות. בשנה שעברה כבר חשבתי שנפטרתי מהם, אבל השנה הם החזירו את מ' ואת ע' המקוריים, אלה שהתחילו את כל הפארסה הזו. ואז עוד מצפים ממני להאמין בקדמה.

בינתיים, לשמחתי, הם לא באו בדרישות מופרכות, אם כי אני בטוח שגם זה יגיע. אבל נכון לעכשיו כל מה שרוצים זה (ואני מצטט): "תן לנו יד לגייס הרצאות לכנס". הקוראות והקוראים של הדף הזה מכירים אותי ויודעים שאם מבקשים, אני עושה. אז טרחתי, מצאתי את המפתח של מכונת הזמן של האגודה (מישהו חשב כנראה שאם יחביאו אותו במחסן של האגודה אני לא אמצא אותו, הם שכחו שיש לנו תאומים וכאוס הוא בררת המחדל אצלנו בבית) ותוך סיכון עצמי לא מבוטל הבאתי להם יד.



אבל אי-אפשר לרצות את הסגל של הכנס הזה. איך שהנחתי את היד על המקלדת, היא התחילה להגיש הצעות. תוך פחות משעה היא שלחה 73 הצעות, אבל זה לא ממש מצא חן בעיניהן משום מה. אז מה אם כל ההצעות היו זהות והכותרת שלהן הייתה "כסיסת ציפורניים להנאה ולרווח – האם ציפורניים גזוזת הן החומר האפל שאותו מחפשים המדענים?"

אז יצאתי שוב לדרך, נלחמתי בנשק אדיר – התקפי נרקולפסיה שנגרמים באמצעות כתיבה עלובה – והבאתי להם הפעם אגרוף. לא סתם אגרוף – אגרוף ברזל אלמותי! הטענה הייתה שאנחנו לא רוצים לשעמם את הקהל עד מוות, ולכן הכריחו אותי להחזיר אותו. האחרים בסדרה לא ממש ששו לקבל אותו בחזרה, אבל בסוף לא הייתה להם בררה ואני נמלטתי על נפשי בשעה שהוא נשא נאום מתחסד כלשהו.



אז עכשיו אני פונה אליכן ואליכם, גבירותיי ורבותיי, עזרו לנו לגייס תוכן לכנס. כאן תוכלו למצוא את טופס ההגשה, התאריך האחרון הוא ה-27 בחודש. אם לא תמלאו אותו, אני יודע איפה אתם גרים, ולא אהסס להשתמש באגרוף הברזל!

הם באמת צריכים להיות יותר ברורים במה שמבקשים ממני. או שאולי אני צריך להקדיש להם יותר תשומת לב, אבל בחייאת, הם לא מפסיקים לדבר. בכל מקרה, אני לוקח על עצמי חלק מן האשמה במקרה זה.

מה שאני שמעתי הוא שהם רוצים ראש חדש, וזה לא רעיון רע מפעם לפעם. לרענן את השורות, לקבל רעיונות חדשים, קצת חשיבה לטרלית (אני לא בטוח לגמרי מה זה, אבל היה איזה יועץ ארגוני שהביאו לנו לעבודה ולא הפסיק לדבר על זה). ואני ידעתי איפה אפשר למצוא יופי של ראש. ראש מיד ראשונה. ראש של קצין פרשים מצבא הֵסֵה, כמו חדש, כמעט לא נעשה בו שימוש. הבעלים בעיקר נשא אותו על האוכף רוב הזמן.

אז הבאתי אותו אליהם, אבל הם לא היו מרוצים. לא, זה לא מדויק, מ' דווקא התלהבה. אמרה משהו על פתוגנים מהמאה ה-18 ומצע גידול ווקטור העברה, אבל כבר למדתי שאם היא מתלהבת ככה זה עלול להיות מסוכן לאנשים סביבה, ולפעמים גם לאנשים במדינות בסביבה. השאר התלהבו פחות, למרות שהבטחתי להם שבשר נקרב הוא הצבע הכי אופנתי של חורף 2019. אני לא באמת יודע אם זה נכון, בעיקר לא רציתי לחזור לאמריקה של המאה ה-18. אנשים שם לא ממש מתרחצים.



אבל אני אעשה הכול בשביל הכנס הזה, כמו שאתם כבר יודעים. אז חזרתי לשם עם הראש והחזרתי אותו למקום שבו מצאתי אותו. ובדרך הבאתי ראש אחר. יופי של ראש. ממתכת או משהו, בלי חלקים אורגניים שיירקבו. כולל כל מיני אטרקציות שיוכלו למשוך אנשים לכנס. אני אישית חושב שזה היה רעיון מצוין – מציבים אותו ככה שהוא מכסה את הקמפוס, אנשים נכנסים דרך הפה, מבלים קצת ואז יוצאים דרך האוזן השמאלית למתחם הכנס. וכמעט אין סיכוי שהוא ימשוך ישויות רבות עוצמה ששואפות להכחיד את חצי היצורים החיים ביקום. לא שוב.

אבל גם זה לא היה מה שהם רצו. מסתבר שמה שרצו היה שאני אדאג לראש עיר חדש. מישהו שיממן את הכנס ויפרסם אותו באמצעות העירייה. ניסיתי לטעון שזה לא יעזור כי הוא לא ייכנס לתפקיד בזמן ועדיף לסמוך עליכם שתפרסמו את הכנס, אבל אני מודה שלא ממש השקעתי בטיעון הזה. תכלס, פישלתי.

היה פרסום שיש להם תוכנייה, ואתם יודעים מה? אני מאמין לזה. אני מאמין לזה כי הדרישות מתחילות מטופשות אפילו יותר מכרגיל.

באו אלי ביום שני ואמרו לי שהם צריכים שלושה תריסרים של צפרדעים. עשיתי טעות ושאלתי בשביל מה הם צריכים את זה והתשובה הייתה "בשביל חשמל!". לא אהבתי את הניצוץ בעיניים של ע' כשהוא ענה לי את התשובה הזו. בהתחלה חשבתי שהוא רוצה להוזיל עלויות תקורה של האוניברסיטה, אבל כשהוא התחיל להסביר לי מה התכנית שלו הצטערתי שזו לא התשובה.



הוא רוצה לשלב את הניסוי של גלוואני עם הניסוי של דוקטור פרנקנשטיין. הוא רוצה להשתמש בצפרדעים כדי להפיק חשמל שבאמצעותו הוא יקים לתחייה צפרדע. או משהו בסגנון. בשלב מסוים הפסקתי להקשיב לו וניסיתי להתחיל לשכנע אותו שזה קודם כל בלתי אפשרי, שנית מטופש להפליא ושלישית אכזרי לצפרדעים. אבל הוא לא היה מוכן להקשיב. הוא היה כל כך נלהב לשטות הזו, שהוא ממש זרק עלי את המפתחות של מכונת הזמן של האגודה.

אז אמרתי לו שאני יודע בדיוק מה המקום למצוא צפרדעים, והלכתי לברכה של גינת האבולוציה של הצומח. לא בשביל לצוד צפרדעים, כי לא השתגעתי עדיין, אלא כדי לקרוא. זה אחד המקומות החביבים עלי בקמפוס ואפשר לשבת שם בשקט. הוא בחיים לא ימצא אותו למרות שהוא מתחת לאף שלו.

על הדרך הזמנתי לו את אלה מאמאזון. הן צבעוניות ובטח יסיחו את דעתו, לפחות עד הרעיון המטורף הבא שלו.

אני לא יודע מה אתם עשיתם בשבועיים האחרונים, אבל אני מקווה שאף אחד מכם לא בילה זמן בתוך גרון של ג'ברווקי. כי זה לא כיף כמו שזה נשמע.

מכירים את המשל עם העתיק עם העיוורים והפיל? אז הם החליטו שהם רוצים משהו כזה אצלנו בכנס, אבל של יצור ספרותי. אנשים ייכנסו לחדר שווילון מחלק אותו לשניים, יעבירו את הידיים דרך חרכים בווילון, וינסו לנחש איזה יצור נמצא בצד השני. נדמה לי שהפרס היה חופשה חורפית בסיביר, אבל יכול להיות שאני טועה. מצד שני, אלה האנשים שהחליטו לעשות כנס בירושלים בדצמבר אז אי-אפשר לדעת אצלם.

מישהו, ששמו יישאר חסוי לעת עתה עד שאני אצליח לנקום בו את נקמתי הראויה, הציע את הג'ברווקי מ"אליס". זו הייתה הטעות הראשונה, כי הם התחילו להתווכח איך צריך לקרוא לו בעברית ואיזה תרגום הוא הכי טוב. זוכרים את פולמוס התרגומים של הטולקינאים? אז יותר גרוע. אני התעלמתי מהם וניסיתי להתקדם בכרך השביעי של "שיר של אש ושל קרח" שהשגתי באמצעות מכונת הזמן של האגודה. אצבעון שוב התחתן. עם רוב סטארק הפעם.

הייתי בדיוק באמצע סצנת החתונה הסגולה-עם-נקודות ירוקות כשהם זרקו אותי למכונת הזמן של האגודה ואמרו לי להביא סריקה בתלת-ממד של הג'ברווקי כדי שהם יוכלו להדפיס אותה ולתת לאנשים למשש אותה מעבר לווילון. כמו שאני מכיר אותם אני די בטוח שהיה מישהו שהציע להביא את היצור עצמו, אבל הם מפחדים להסתבך עם ת'רזדיי נקסט ומשמר הזמן.

אז אני מוצא את עצמי בתוך המוח של הכומר דודג'סון, לא מקום סימפטי, עם ציוד סריקה. מכירים את האיור של טניאל? אז זה לא ילדה שם בתמונה, טניאל לא באמת ידע לצייר ילדים רק מבוגרים קטנים. ובמקרה זה מדובר באמזונה גבוהה למדי. הג'ברווקי עד כדי כך גדול. בקיצור, לפני שהספקתי להגיד "יוחנן בן התהילה הזוהרת" הוא בלע את ציוד הסריקה, ואז אותי.

הקטע עם ג'ברווקים הוא שיש להם צוואר דק, ושהם מעולם לא שמעו על חצובות. אם הוא היה בולע את החצובה של ציוד הסריקה עם הקוקוד כלפי מטה, לא הייתי פה היום. אבל הוא בלע אותה עם הרגליים קדימה, ואני הצלחתי ברגע האחרון לפתוח אותה ככה שהיא נתקעה לו בגרון. ואז הוא התחיל להשתעל ולהקיא. אין לי מושג מה בדיוק יש במיצי העיכול של הג'ברווקי, אבל עד עכשיו יש לי ניחוח דק מן הדק של אבטיחים צהובים בשיער.

הסריקה היחידה שהצלחתי להשיג הייתה של פנים הגרון שלו, והם לא היו מרוצים. הם אף פעם לא מרוצים. כשהודעתי להם שאני הולך להתקלח במשך חמישים השנים הקרובות שמעתי אותם אומרים משהו על מוזאון הטבע, אבל הם יצטרכו למצוא מישהו אחר שיפרוץ אליו.

[caption id="attachment_398" align="alignnone" width="200"] הג'ברווקי / ג'ון טניאל[/caption]

היה להם רעיון לעיצוב המתחם – "זנב לשועלים". תערוכה של זנבות של חייזרים מתוך ספרי מדע בדיוני לאורך הדורות. אמרתי שלדעתי זה רעיון מעולה, בעיקר בשביל שלא ישלחו אותי לסחוב כיסאות שוב, ושלדעתי הם צריכים להתחיל מהזנב של השועל של Ninefox Gambit. סמכתי על זה שהם לא קראו את הספר כי אין להם זמן לכלום, ככה שאין להם מושג שאין שם שועלים או זנבות. לא באמת. אבל בשבילי זו תהיה דרך לבקר באחד העולמות הכי מוזרים ומעניינים שקראתי בשנים האחרונות ולפגוש את שריס/ג'דאו, דמות מקורית להפליא ומפקדת מבריקה. ולשאול אותה על הכפפות שלה. אני לא מבין את האובססיה לכפפות שיש בז'אנר בזמן האחרון. זה ככה גם אצל אן לקי.

אבל כמו כל דבר בכנס הזה שקשור אלי, משהו חייב להידפק. אני לא יודע אם זה המפעיל של מכונת הזמן שהם הצמידו לי הפעם (הוא באמת דיבר בעיקר בנהמות והברגים שהחזיקו את הראש שלו נראו די רופפים) או המכונה עצמה שנמאס לה, אבל במקום זה מצאתי את עצמי מול חתול בעל תשעה זנבות. ולא מהסוג הכרביל.

[caption id="attachment_412" align="alignnone" width="300"] הסוג הנכון של חתול[/caption]

ניסיתי להסביר לקפטן בליי שאני לא שד טסמני, שהטלפון שלי לא משמיע את קול האל (מסתבר שאפשר לשמוע דברים שמורידים מספוטיפיי גם במאה ה-18) ושאני לא מתכוון לגנוב זרעי עץ לחם, אבל הוא לא ממש הקשיב. די מהר דעתו גם הוסחה, כי פלטשר כריסטיאן איים עליו באקדח והכריח אותו לרדת לסירה. אני נשארתי אתם על הספינה, כי ידעתי שהם בדרך לפיטקרן וחשבתי שחופשה רגועה באי טרופי יכולה להיות נחמדה. ואני מניח שהיא באמת הייתה יכולה להיות נחמדה, אבל לכל מקום שהלכתי עקב אחרי אחד הילידים. ניסיתי להסביר לו שהוא מסיפור אחר, ושהקטע של להשאיר עקבות על החוף אל עובד באי מיושב אלא רק באי שומם, אבל הוא לא השתכנע. אני חושב שהוא פיתח החתמה ופשוט היה חייב למצוא מישהו להיצמד אליו.

אחרי שבוע שלא יכולתי אפילו ללכת לשירותים בלי לראות אותו מזווית העין, נמאס לי לגמרי. וגם התחלתי להתגעגע נורא לשושנה ולילדים. אז קראתי למכונת הזמן שתחזיר אותי הביתה וברגע האחרון לקחתי חתיכה של חבל משוח בזפת מה"באונטי". חפשו אותו על קירות המתחם במסגרת זהובה שמתחתיה כיתוב "זנב קזין – מוקדש לזכר הגופרים האלמונים שאיבדו את שפיותם למען הכנסים לדורותיהם".

צפלופודים (כלומר דיונונים ותמנונים [משמעות השם היא "ראש-רגליים", שושנה גילתה לי את זה]) הם יצורים מדהימים. יש להם יכול הסוואה מופלאה, הם יכולים לדחוק את עצמם דרך חללים שקטנים בהרבה מהיקף הגוף שלהם ולחזות תוצאות של משחקי כדורגל. אז כשההנהלה של הכנס הודיעה לי שהם רוצים לשלוח אותי לצלם מתחת למים את הדרך שבה צפלופודים משתמשים באיברים שלהם (ניסיתי להבין את המיון לזרועות, זרועות ציד, מחושים וכל אלה, אבל לא באמת הצלחתי) לא התנגדתי יותר מדי. כמו כן, קורס צלילה על חשבון האגודה זה תמיד נחמד. מעניין איך הם יסבירו את זה לרואה החשבון.

הייתי צריך לדעת שזה לא יהיה נחמד ופשוט כמו שחשבתי. שום דבר שקשור לכנס הזה לא נחמד ופשוט כמו שחושבים מראש.

הם לקחו אותי לאיסלנד. בדצמבר. זה אפילו יותר גרוע מירושלים בדצמבר. והורידו אותי למים. יש לכם מושג כמה קרים המים ליד איסלנד בדצמבר? גם לי לא, כל כך רעדתי מקור שלא הצלחתי לקרוא כמו שצריך את התצוגה של המדחום. אבל זה בסדר, כי לא הייתי צריך לדאוג יותר מדי בגלל הקור, די מהר התחממתי כי מסתבר שהם החליטו שמה שבאמת צריך הם צילומים של קראקן. אני לא יודע אם הם ידעו שהקראקן הוא בסך הכול יצור מיתולוגי, אבל אני יודע שהקראקן עצמו לא ידע את זה. הוא נמצא שם למטה, ואני חושד שגופרים של כנסים הם המזון האהוב עליו.

ברגע שהוא ראה אותי הוא התחיל לרדוף אחריי עם כל השבע-עשרה או עשרים ושבע זרועות שלו נגררות אחריו. תאמינו לי, מתחממים די מהר כשמנסים לברוח מקראקן. דגש על מנסים. הוא היה יותר מהיר ממני. המזל שלי היה שגם אם לא למדתי את אגריפה, הרי ששיננתי את Det første Forsøg paa Norges naturlige Historie של פונטפידן. וכל מי שקרא את פונטפידן יודע שלקראקן לוקח שלושה חודשים לעכל את הארוחה שלו. אז כאשר הוא פתח את הפה לבלוע דולפין, נאחזתי בספיר הגב של טונה ודקרתי אותה בזנב, וככה הצלחתי להימלט.

אני יודע שזה נשמע לא אמין, אבל אם תבואו למאורות אני אוכל להראות את סימני כפתורי ההצמדה שהוא השאיר לי על הישבן.

[caption id="attachment_423" align="alignnone" width="195"] קראקן, פרט צעיר. ציור מאת דה מונפורט[/caption]

עוד מעט חצות, מה שאומר שיש בערך 36 שעות לתחילת הכנס, ואני עדיין מתרוצץ ומנסה להשיג להם איברים. מה שהם באמת היו צריכים זה מוח, אבל כנראה כבר מאוחר מדי בשביל זה. ואולי זה אני שצריך את המוח כי כל שנה איכשהו אני נופל בעסק הזה. אני מניח שזה בגלל שושנה. מה לעשות, היא נכנסה לי ללב.

וזה מה שסיבך אותי בצרות הפעם. לב. למען הדיוק, הלב של הדוקטור. "יש לו שניים," הם אמרו לי, "אפשר לקחת אחד בלי בעיה". אל תאמינו להם.

קודם כל, תנסו אתם לתאם מופעים בין מכונת הזמן של האגודה לבין הטארדיס. זה גורם לכל מיני צרות ועיוותי זמן. רק אחרי שחזרנו גיליתי שהפגישה שלהן בסוף לא רק שגרמה לשקיעה של אטלנטיס, אלא גם העלימה אותה לגמרי מקו הזמן הזה עד שכל מה שנשאר ממנה הן שמועות. חבל, הם עשו שם יופי של בייגלים. בשום מקום (וזמן) אי-אפשר למצוא אותם יותר.

בכל מקרה, נפגשנו במקדש שבמרכז העיר, כי אם אתה מגיע מזמן אחר ככה נוטים להניח שאתה אל ולא שואלים אותך כל מיני שאלות כמו מאיפה הגעת, אם יש לך נשק ואיך מכוונים את השעון בווידאו בטא-מאקס. "באת בשביל הלב המסגיר," אמרה הדוקטור.

"לא אכפת לי איזה לב, כל אחד מהם יתאים לי," עניתי.

במקום לענות לי לעניין או אפילו עדיף לתת לי את אחד הלבבות שלה, היא התחילה בנאום ארוך על חשיבות הלב בתרבות האנושית. לא ברור לי למה, היא הרי לא אנושית. אבל ככה זה עם הדוקטור בכל הגלגולים, הם לא באמת משיבים לאף אחד אחר ובדרך כלל מסתמכים על היכולת שלהם לדבר עד שהאויבים שלהם יתייאשו ויעזבו מרצונם. או זה, או שהם מתישים אותם בריצה. למה הם רצים כל הזמן.

בכל מקרה, בזמן שהיא המשיכה לדבר הוכחתי ששעות הצפייה האלה לא היו לשווא, וחמקתי דרך פתח ברצפה אל מתחת לקונסולה המרכזית של הטארדיס. מסתבר שהלב של הטארדיס באמת נמצא שם כמו שזכרתי. למעשה, היו שם כמה לבבות. בטח אחד מכל פעם שהטארדיס עצמה התחדשה.

אז לקחתי אחד מהם וברחתי כל עוד נפשי בי. אני יודע שזה לא בדיוק מה שהם רצו, אבל הלב הזה לא היה כרוך בכל מיני דם ולימפה וכאלה. וחוץ מזה, אולי אתם תוכלו להשתמש בו כדי לחזור בזמן ולהיות במקביל בשני אירועים. הוא יהיה בכנס.

[caption id="attachment_425" align="alignnone" width="300"] הלב של הטארדיס[/caption]