היא לא יודעת מאיפה מגיעה רוח הפרצים הזו. חלונות הרכב סגורים עד הסוף, המזגן כבוי, ובכל זאת הרוח הזו, נושבת בעיניה, מזמזמת באוזניה, היא מגיעה מלמעלה, כך נדמה לה, כאילו… כאילו יש סדק בגג הרכב. לא, בין הגג לבין הצד, כאילו הגג הולך ונעקר מהרכב, לאט…
המרדף אחרי מקור הרוח מסיח את דעתה מהדרך, ולוקח זמן עד שתחושת הזיהוי מחלחלת לתוכה. כשמערכת הניווט מכריזה באמצע הכביש שהגיעה ליעד היא מקללת בכל שפה שהיא מכירה, וכמה שהמציאה במיוחד, ומעבירה את הרכב לנהיגה ידנית בדיוק בזמן לפנייה הקטנה, החבויה. היא פונה שמאלה באלימות, במהירות גבוהה מדי, בלי להסתכל – כמה שנים כבר לא נהגה בעצמה? למזלה אין אף רכב אחר ברחוב – ואז שוב שמאלה היישר לתוך הסמטה הקטנה שמסתתרת מאחורי החזיתות המכובדות של בתי הרחוב הראשי, מתפתלת להקיף אותם, הולכת ומתפוררת עד שהיא בקושי דרך עפר משובשת, ולבסוף מגיעה למבנה הרעוע שמצליח להיות מבודד גם כאן, בלב העיר.
הוא הביא אותה לכאן? מתי? איך היא לא זוכרת? ובכל זאת היא מכירה את הדרך. למה? איך לא עשתה שום דבר כדי לעצור אותו?
היא עוצרת את הרכב בחריקה, מעיפה חצץ לכל עבר, ויוצאת ממנו בסערה – שמנוטרלת במפתיע כשהיא נלכדת בחיבוק דוב.
"זה כואב. כן," ממלמל קול עמוק וחם באוזנה בעודה נאבקת בהשפעתו המרגיעה של החיבוק. היא כועסת. היא תישאר כועסת. היא תדרוש– תדרוש– שהם… יתקנו את זה. יתקנו את כל השטות המופרכת הזו. היא תדרוש… היא נכנעת להשפעתו המעמעמת של החיבוק, מניחה לו לשלוף את העוקץ מהכעס שלה, וכשהוא מסתיים לבסוף כל מה שנותר בה היא בקשה – לראות אותו.
"את יאנה, כן?" אומר האיש המבוגר, המדובלל, שמולה. היא מהנהנת. "זה לא רעיון טוב, יאנוצ'קה. זה לא… הוא לא מוכן. עדיין. את לא יכולה לראות אותו. וגם לא רוצה, לראות אותו ככה."
היא מטלטלת את ראשה בעקשנות, כילדה – כל מה שנותר בה הוא הרצון, הצורך הזה, לראות אותו, לא אכפת לה מה יגידו.
האיש שמולה מהנהן, אוחז בזרועה ומוביל אותה פנימה. לוקח לעיניה רגע להסתגל למעבר מאור היום העז שבחוץ למבנה האפלולי. ברגע הזה של עיוורון הוא מופיע בעיני רוחה – הוא רודף אותה, בכל רגע בו היא עוצמת את עיניה. איך לא ראתה? איך לא הבינה? איך לא זיהתה את הסימנים?
"כשאפשר יהיה לעשות השתלת גוף, אני אהיה הראשון בתור להיפטר ממנו." הוא היה אומר, בכל פעם שחש שגופו בוגד בו, בעוד דרך קטנה, אינסוף קשים שהלכו ונערמו עליו וכל אחד שבר אותו עוד קצת, והיא הייתה מנשקת אותו, את השפתיים האלה שלו, ואומרת שהיא דווקא די מחבבת את הגוף שלו למרות הכול והוא היה נרעד למגעה, מתמסר לו, ובכל זאת ממלמל "הראשון בתור" שקט לתוך צווארה.
כשעיניה מתרגלות לאפלולית, היא רואה אותם – מכלים גדולים, מכלי גידול, היא יודעת ולא בטוחה איך – לגופים, ובהמשך החלל הגדול מכלים קטנים יותר. היא ממהרת לעברם, והאיש שקרא לה יאנוצ'קה אך לא הציג את עצמו מתאים את קצב צעדיו לשלה, עדיין אוחז בזרועה בחוזקה.
"הוא לא יֵדע שאת כאן," הוא מזהיר. "הוא לא… חוֹוֶה את העולם החיצון, כרגע. רק… זיכרונות. או חלומות, אולי. שילוב של השניים."
הוא עוצר אותה ליד אחד המכלים. יאנה מתבוננת בו כלא מבינה.
"אני רוצה לראות אותו," היא חוזרת ואומרת, מדגישה את המילה לראות כמנסה לגרום לו להבין.
"אי-אפשר. המכל אטום, אי-אפשר לפתוח. כמו גולגולת." הוא מקיש על ראשו להדגמה. "אי-אפשר לפתוח סתם ככה."
יאנה מושיטה יד ונוגעת במכל – המתכת קרירה כנגד עורה, אך לא קרה כפי שציפתה. משום מה הניחה שהוא הוקפא עד שיוכל לקבל את גופו החדש, אבל למה בעצם שיעשו זאת? בעיני רוחה היא רואה מוח צף בנוזל, חסר משקל, ממתין. היא מצמידה את מצחה למכל, כאילו מצמידה את ראשה לראשו, כאילו תוכל לחוש כך את מחשבותיו, להבין. התמונה שבעיני מוחה מוטעית, היא יודעת, היא קראה על ההליך. זה לא רק המוח שלו שם בפנים, מערכת העצבים המרכזית שצפה לה, מנותקת. הניתוח מפריד, בשלמותם, את כל סיבי האקסונים, כל קצות העצבים, מהגוף. זה לוקח שעות, והתוצאה היא סבך חוטים שפעם היו החושים שנענו למגעה והכאב שחצץ ביניהם תמיד.
"דביל," היא אומרת למכל המתכת. "אידיוט."
קר לה. היא מביטה סביבה. אולי בגלל זה דמיינה שהמכלים קפואים, להסביר את הקור המנשב ששורר בחלל הזה. אולי זה המיזוג. לרגע היא תוהה אם קר לו כך, חשוף, ללא עור שיחצוץ בינו לבין העולם – אבל היא בטוחה שהוא מוגן שם, במכל שלו.
*
הוא פוקח עיניים. היא שם לידו, כמובן, מביטה לתוך העיניים החדשות הללו ומנסה למצוא אותו בתוכן.
"היי," הוא אומר. גרונו יבש, חורקני. זו המילה הראשונה שלו.
"היי," היא עונה. הוא מחייך. החיוך שלו נראה מזויף – השרירים החדשים עוד לא מתורגלים בציות לפקודותיו. ההתרגלות היא תהליך ארוך, אבל יש לו זמן. הגופים הללו נבנו לעמידות ואריכות ימים. הם גם נאים, יאנה מודה בינה לבין עצמה. הוא נראה טוב. הרבה יותר טוב, מוסיפה מחשבה בוגדנית. אבל הוא פשוט לא נראה… הוא.
היא עוזרת לו ללמוד מחדש להיות עצמו. מוטוריקה עדינה. הבעות פנים. מתרגלת למראה החדש. לקול העמוק והמהדהד. רק ליטופיו עוד מעבירים בה צמרמורת לא רצונית. הגוף שלה זוכר.
הגוף שלה זוכר ומסרב לשכוח. בהתחלה, כשהוא נוגע בה, הוא מגושם ומסורבל והיא חושבת לעצמה – זה ישתפר. אבל ככל שהשליטה שבה אליו, ככל שמגעו הופך עדין ומדויק, ככל שהוא נוגע בה כמו פעם, בדיוק כמו פעם, ורק מגעו אחר, זר, מרתיע, היא מבינה שהבעיה אינה גופו החדש, היא גופה הישן שכמֵהַּ למגע שלא קיים עוד ומסרב לוותר, מסרב להתרגל למגע השונה של העור הסינתטי, לריח השונה שיש לו עכשיו, לחום הגוף הנמוך, היעיל יותר, כך הסבירו לה, והרי יעילות אנרגטית שווה את השינוי, בני אדם שיתפקדו טוב יותר עם פחות מזון בצפיפות האוכלוסין ההולכת ועולה, והמחיר היחיד הוא שעורו כבר לא לוהט כנגדה. זה נכון, היא יודעת. זה טוב. זה טוב יותר. ורק גופה זוכר.
*
"יאנוצ'קה." מחבק אותה האיש המדובלל, מוכר וזר, קולו רוחש על קצות עצביה החשופים. "זה יהיה בסדר, יאנוצ'קה."
והקור הנושב בכול חודר גם דרך זיכרון חיבוקו החם.
*
היא פוקחת את עיניה. העולם נראה מוזר. ברור, היא חושבת. העולם נראה ברור. מייד, ללא התנועה האוטומטית לחיפוש המשקפיים.
"היי," הוא אומר, לצידה. היא מחייכת. שרירים חדשים נענים למסרים חשמליים לא מוכרים, מותחים לְחָיַיִם חדשות בכיוונים חדשים. הוא מניח את ידו על שלה, וזה מושלם בדיוק. היא תלמד את הכול מחדש. יש להם זמן.
