כשמשפחת ביתן הלכה לקנות ריהוט לבית החדש, לילך הקטנה בחרה ארון במראה עתיק ודרשה שלא יהיו בו מדפים. "זה הארון של נרניה," הסבירה. "נתלה בו מעילים, ואז יום אחד בקצה שלו תיפתח הדרך לנרניה."
"לאן?" שאלה אמא.
אמא גדלה בבית שבו לא נהגו לקרוא, וגילתה את חדוות הקריאה רק כשהייתה בשמירת הריון עם מאיה, בתה הבכורה, שמיהרה להסביר במה מדובר.
הארון הגבוה ונטול המדפים אמנם לא התאים לחדר ילדים, אבל אמא קנתה אותו בסופו של דבר, והוסיפה כוורת זולה שתעמוד לידו בשביל מגרות ומדפים.
לא הייתה ילדה מאושרת מלילך כשהנגר התקין את הארון בחדר החדש שלה. היא הכינה שלט "הדרך לנרניה", ותלתה אותו על הדלת. אמא תלתה בארון את השמלות, שני הטרנינגים ושלושת המעילים של לילך. עדיין היה בו שפע של מקום, ולילך התעקשה שצריך בו עוד מעילים, כך שהארון הפך לארון המעילים של כל בני הבית. ללילך לא היה אכפת שכולם עתידים להיכנס לחדרה כשיגיע החורף. היא הייתה מאושרת, והייתה נכנסת לארון המלא במעילים מדי יום ובודקת אם נפתחה כבר הדרך לנרניה, ואז הולכת לדווח על הכישלון למאיה.
"אבל גם לוסי לא תמיד מצאה את הדרך," היא עודדה את עצמה לנסות שוב, ועיניה זרחו.
יום לפני תחילת הלימודים בבתי הספר החדשים שלהם, דולב בא למאיה ושאל חרש, "מה יהיה עם לולי והארון הזה?"
"היא מאושרת," אמרה מאיה.
"אבל… היא משוגעת," אמר דולב.
"היא בת שמונה," אמרה מאיה. "תן לה לשחק. אמא ואבא חושבים שזה ממש חמוד שהיא מאמינה שהארון שלה יוביל אותה לנרניה."
דולב היה בן שתים-עשרה ונראה כמו שאבא נראה בתמונות מאותו הגיל, נמוך, שמנמן עם פנים עגולים ושיער בהיר. בתמונותיו מגיל ארבע-עשרה, אבא כבר נראה גבוה, שרירי, פניו מאורכים יותר ושערו מתחיל להתכהות. אמא אמרה שגם דולב יעבור קפיצת גדילה כזו בקרוב. מאיה בת הארבע-עשרה קיוותה שזה אכן יקרה השנה, כי בשנה הבאה הם יהיו באותו בית ספר, כשדולב יעבור מהיסודי לחטיבה, ואחים קטנים פחות מביכים כשהם נראים יותר בוגרים.
כשגרו בחיפה אמא הייתה לעתים קרובות בבסיס במשמרות כפולות, בעבודה שאסור היה לה לספר עליה אפילו לילדיה, ועבודתו של אבא בחברת ההייטק הייתה תובענית ולא מעט פעמים נמשכה לתוך הלילה כדי לעמוד בלוחות הזמנים. ברוב ימי השבוע מאיה הייתה צריכה לאסוף את לילך מהצהרון, ולהשגיח על שני אחיה והרבה פעמים גם להכין להם ארוחת ערב. אבא ניסה לפצות על כך בסופי השבוע, לקח אותם לטיולים ובילויים, ואחרי תקופה כזו אמא הייתה משתדלת לקחת יום או יומיים חופש מהצבא, ולבלות עם הילדים. אבל בשגרה, מאיה הייתה זו שדאגה לשני הקטנים, ורצה אחריהם, ולקחה אותם לחוגים, וחיממה להם אוכל ועזרה להם בשיעורי הבית. והיא הייתה זו שלא היה לה זמן ללכת לחברות או להתנדב לארגן דברים בכיתה, ולכן היו לה רק שתי חברות, שגם איתן תקשרה בעיקר במסרונים בטלפון.
מאיה חיכתה למעבר לבאר שבע. אמא הבטיחה שהיא תעבוד בשעות רגילות, ואבא אמר שהעבודה החדשה שלו תהיה פחות תובענית. בשבועיים הראשונים זה היה מושלם! שניהם היו בחופש, וכל המשפחה ארגנה יחד את הדירה ופרקה ארגזים, והם טיילו בשכונה החדשה וביקרו קרובי משפחה מהדרום. אבל בשבוע האחרון של אוגוסט שניהם לא היו בבית, וחשש עלה במאיה שהחיים יחזרו להיות בדיוק כפי שהיו בחיפה.
לא, החליטה. זה לא יהיה אותו דבר. אבא הבטיח שכשיתאקלם בעבודה הוא לא יצטרך לעבוד כל כך הרבה שעות. ודולב חסר התועלת כבר בן שתים-עשרה. הוא מספיק גדול כדי להשגיח בעצמו על לילך. הם יתחלקו במטלה.
השנה, החליטה מאיה, היא תהייה מקובלת ויהי מה!
היום הראשון ללימודים היה מלחיץ, אבל הנערים והנערות בכיתה החדשה של מאיה היו לבביים אליה מאוד. היא נדהמה לראות שרוב הבנות מאופרות, ועם ציפורניים צבועות ושיער מעוצב.
"אמא שלי קנתה לי קורס איפור ליום הולדת עשר," אמרה אדל, נערה גבוהה ומטופחת שריחפה בכיתה על נעלי עקב נמוכות. מאיה הייתה אכולת קנאה. אמא שלה אף פעם לא הרשתה לה להתאפר או לצבוע את ציפורניה או אפילו לעשות חורים באוזניים. זה היה פחות חשוב בחיפה, כי ממילא לא היו לה כמעט חברות שאינן דמויות מספרים אבל הפעם זה יהיה שונה. היא לא תיתן לזה להפריד בינה לבין חברותיה לכיתה החדשה. היא תהיה כמו כולן!
לשמחתה אבא באמת חזר הביתה מוקדם מספיק כדי לאסוף את לילך מהצהרון, כמו שהבטיח שיעשה, ומאיה הסתגרה בחדרה והתיישבה מול המראה ובחנה את בבואתה חומת השיער והעיניים. קודם כול היא תשנה את המראה הממוצע הזה שלה. היא תבלוט!
מאיה שלחה סלפי לאדל וכתבה, "יש לי רעיון לגבי השיער שלי."
כשהיא חזרה הביתה כעבור ימים ספורים בשיער אדום היא חששה שאמא תכעס, אך אמא בכלל לא הייתה בבית. גם אבא לא. לפחות הוא מצא מישהי שתחזיר את לילך. מאיה עמדה מול הראי וניסתה לסדר את השיער הצבוע בסיכות כדי שיראו יותר מהפנים שלה.
לילך פרצה לחדר ואמרה בהתרגשות, "הייתי בנרניה!"
"יופי, לולי," אמרה מאיה, וניסתה להדק את הסיכה מימין, שכל הזמן נפלה.
"באמת!" קראה לילך, "סוף-סוף בקצה הארון הייתה נרניה. ונכנסתי ליער וראיתי את הפנס ופגשתי את מר טומנוס ושתינו תה ביחד!"
מאיה הסירה את הסיכה הסוררת ונעצה מבט באחותה הקטנה. לילך החזירה מבט נחוש ומאושר מעיניה הכחולות כים הסוער של נרניה. שיערה החום הדקיק התעופף סביב ראשה כמו להק פיות נמרץ. החיוך הרחב שלה חימם את לבה של מאיה, והיא החליטה להשתתף במשחק.
"כמה זמן היית שם?" שאלה.
"שעות!" אמרה לילך. "שתינו תה, והוא סיפר לי על נרניה ואז ליווה אותי בחזרה ואמר שאני מוזמנת מתי שאני רוצה. אבל כשחזרתי לפה לא עבר שום זמן."
"ברור, ככה זה אמור להיות," אמרה מאיה. "והוא לא הזהיר אותך מהמכשפה הלבנה?"
"לא. הוא לא דיבר עליה בכלל. את רוצה לראות?"
"כן, בטח," אמרה מאיה. אבל כשהיא נדחקה בין המעילים בארון וחבטה בדופן האחורית שלו, לילך אפילו לא נראתה מאוכזבת ואמרה, "ידעתי שזה יהיה ככה."
"את יודעת מה?" שאלה מאיה. "בפעם הבאה שנרניה מופיעה, תקראי לי מתוך הארון. לפני שאת נכנסת."
"אני שמחה שלא אמרת שמתחתי אותך," אמרה לילך, וחיבקה את מאיה. היא התיישבה ליד שולחן הכתיבה והוציאה מהילקוט שלה שתי מחברות.
כשמאיה פנתה לצאת מהחדר לילך פיהקה. ובשעה שמונה נכנסה למיטה בעצמה בלי שאבא יפציר בה חצי מהערב. אמא ואבא היו מרוצים, ומאיה התרשמה מהיעילות שבה לילך עייפה את עצמה בטיול הדמיוני שלה.
רק למחרת בבוקר אמא שמה לב לצבע השיער החדש, אך לא היה לה זמן רב לגעור במאיה על כך שלא ביקשה רשות. בכיתה כל הבנות התפעלו ואמרו כמה שיערה יפה ומתאים לה. עלמה, חברתה הטובה של אדל, הזמינה את מאיה לעבור אצלה בדרך הביתה. "יש לי לק ושפתון מיותרים בדיוק בצבע של השיער שלך," אמרה. "זה ייראה עלייך מדהים!"
מאיה הלכה אחרי הלימודים עם עלמה הביתה, קיבלה ממנה את השפתון והלק במתנה, והן הכינו שיעורים יחד. מאיה חזרה הביתה לפנות ערב וגילתה שהוריה שוב אינם. לילך ישבה על הספה בסלון וקראה ספר ודולב ישב בחדר שלו על המיטה. מאיה נופפה לדולב והסתגרה בחדרה למרוח את הלק על ציפורניה ולצבוע את שפתיה באדום. אמנם השפתון קצת חרג מגבול השפתיים והלק נמרח לה גם על העור, אבל כשעמדה מול הראי והביטה בעצמה, ראתה נערה בוגרת, יפה, בטוחה בעצמה. היא דמיינה שכל הבנים יסובבו אחריה את ראשם בהתפעלות, שכל הבנות ירצו להתחבר איתה. היא צילמה את עצמה ושלחה לקבוצת הבנות של הכיתה – עלמה צירפה אותה אליה היום. לבבות מהבנות התחילו לזרום בתגובה לתמונה, ועל המסך קפצה הודעה מאבא. "מאיה, אמא לא תחזור היום הביתה ואני מתעכב בעבודה. תוכלי להכין ארוחת ערב לשלושתכם?"
כמובן, חשבה מאיה והמועקה הישנה התגנבה בחזרה לליבה. הנה זה מתחיל שוב. זה רק עניין של זמן עד ששוב לא תוכל ללכת לחברות אחרי הלימודים, כי היא צריכה להשגיח על האחים הקטנים.
מאיה יצאה מהחדר. "דולב, לולי, מה אתם רוצים לאכול בערב?" קראה.
דממה ענתה לה. מאיה הציצה לחדר של דולב. הוא עדיין ישב על המיטה שלו באותה התנוחה שהיה בה כשהיא הסתגרה בחדר. מאיה התיישבה לידו.
"מה קרה?" שאלה.
"לולי עצבנה אותי קודם," אמר דולב. "היא רצתה שאבוא איתה לנרניה שלה, ואז האשימה אותי שאני עומד לשקר בקשר לזה. למה היא מאשימה אותי שאני שקרן?"
"נו, כי זה כמו בספר, כשאדמונד משקר אחרי שהוא היה בנרניה."
"מה פתאום היא עושה ממני אדמונד? היא אפילו לא ניסתה להעמיד פנים שהיה משהו בארון חוץ ממעילים."
"עזוב, היא סתם משחקת. מה אתה רוצה לאכול?"
דולב הרכין את ראשו בדממה.
"קרה עוד משהו?" שאלה מאיה.
"הילדים בכיתה שלי מעפנים לגמרי. הלכנו למגרש אחרי הלימודים והם שיחקו מחניים! הצעתי שנשחק כדורגל, אבל הם התעקשו שהמשחק שלהם זה מחניים. מי משחק מחניים אם לא מכריחים אותו בשיעור התעמלות?"
"אולי הם אוהבים את זה?"
"זה משחק מעצבן. אמורים לזרוק מספיק חזק כדי שילדים לא יצליחו לתפוס. אפשר כבר ללכת מכות בלי כדור וזהו. בחיפה שיחקנו כדורגל וזה היה כיף. חבל שעברנו! אני מתגעגע לחברים שלי שם."
מאיה נזכרה שאבא היה זה שלימד את חבריו החיפאים של דולב לשחק כדורגל עוד כשהיו בגן. "אולי אם אבא יבוא איתך אז הוא יראה להם כמה כיף לשחק כדורגל כמו שהיה בחיפה?"
"לא, זה יהיה מביך אם אני אביא את אבא שלי, אנחנו כבר לא בגן. חוץ מזה, הוא שוב עובד כל הזמן."
הוא עדיין נראה מצוברח ומאיה החליטה להכין לו פנקייקים לארוחת הערב. זה יעודד אותו. היא נכנסה לחדר של לילך תוך כדי שקראה, "לולי, מה את רוצה לאכול?"
דממה.
"לולי?"
החדר היה ריק. אולי היא שוב משחקת. מאיה פתחה את דלת הארון ולילך כשלה החוצה, פניה זורחים ועלי מחט בשיערה.
"למה את מסתגרת בארון? ולמה השיער שלך מלוכלך?"
"הייתי שוב בנרניה," היא אמרה, "אולי עוד פתוח." היא הסתובבה, חזרה לארון וחבטה בדופן האחורית.
"נסגר," אמרה באכזבה ויצאה שוב.
מאיה העבירה את ידה על שיערה של לילך ואספה עלים לכף ידה.
"יצאתם לטיול מהבית ספר?" שאלה.
"כן, איך ידעת?" שאלה לילך. היא סגרה את דלת הארון ועוד עלים נשרו משיערה. היא הרימה אותם ואמרה, "אה, זה? זה מהעצים ביער בדרך לבית של מר טומנוס. חשבתי על מה שאמרת על המכשפה הלבנה אז זחלתי מתחת לענפים הנמוכים שלא יראו אותי עצים עוינים. אבל כשהגעתי שאלתי אותו והוא אמר שהמכשפה הלבנה בחופשה ולא צריך לדאוג ממנה."
חופשה? הסיפור של לילך משתכלל ונוטש את עלילת הספר, חשבה מאיה. ילדה חכמה!
"לולי, מה את רוצה לאכול?" שאלה.
"אכלתי כבר ארוחת ערב אצל מר טומנוס. אני לא רעבה," אמרה לולי, ונטלה שוב את הספר שקראה קודם. מאיה הסתכלה וראתה שזה "הקרב האחרון", הספר השביעי והמסכם של הסדרה.
מאיה החליטה להשתתף במשחק שלה, "מה אכלת?"
"ביצה רכה והמון טוסטים עם סרדינים וחמאה ודבש. ועוגה בהירה עם המון סוכר. ושתינו תה מקנקן חרסינה בכוסות קטנות מחרסינה. ונשפך לי קצת מהתה כשהרמתי את הכוס, אבל הוא אמר שזה בסדר ומזג לי עוד."
מאיה התאמצה מאוד והצליחה לעצור את צחוקה. "אכלת את כל זה? באמת?"
מצחה של לילך התקמט. לא היה סיכוי שהיא תאכל את כל הדברים האלה בארוחת ערב רגילה שאמא או אבא מכינים. היא מעולם לא הייתה מוכנה לגעת בביצה מבושלת שהצהוב שלה נוזלי או אפילו קצת כהה באמצע. אמא גילתה לאחרונה שאם הצהוב עדיין נוזלי עלולה להיות בביצה סלמונלה, אז היא הפסיקה לשכנע אותה. וסרדינים? לילך לא הייתה מוכנה לגעת בדגים בכלל. ומדבש היא סלדה. ואכלה רק עוגות שוקולד. רק טוסט עם חמאה הייתה מסכימה לאכול, בתנאי שהחמאה לא צהובה. אולי.
"זה היה טעים כי זה היה בנרניה," היא פסקה.
"את בטוחה שזה היה מר טומנוס ולא המכשפה הלבנה שהתחפשה למר טומנוס?" שאלה מאיה.
לולי פערה את פיה, ולטשה בה מבט מבוהל. "את חושבת?" שאלה. "יכול להיות שזה היה אוכל מכושף כמו הרחת לוקום שהיא נתנה לאדמונד בספר?"
מאיה כעסה על עצמה. אחותה שיחקה בלאכול את מה שלוסי אכלה אצל מר טומנוס, והיא הפחידה אותה לחינם.
"לא, ברור שלא," אמרה מיד. "רק צחקתי. לא חשבתי שתאכלי דברים כאלה. אני אכין פנקייקים לארוחת ערב. בסדר?"
"אבל לא הרבה, אני לא רעבה." לילך התיישבה עם הספר שלה, ומאיה הלכה לספרייה בסלון שם היה עותק של "המכשפה, האריה וארון הבגדים" כדי לבדוק מה לוסי אכלה אצל מר טומנוס. כן, בדיוק מה שלילך אמרה.
כשהפנקייקים היו מוכנים מאיה קראה לילדים והגישה אותם עם רוטב שוקולד ובלי ירקות ליד, אבל להפתעתה לילך באמת אכלה רק שניים ואמרה שהתמלאה. דולב טרף גם את שלו וגם את של לילך ואז הלך לשחק במחשב. מתוך סקרנות מאיה נכנסה לחדר של לילך כשהיא הייתה במקלחת ובדקה את הארון. הדופן האחורית שלו הייתה מוצקה כתמיד.
למחרת אמא עדיין הייתה בצבא. אבא הכין סנדוויצ'ים בזריזות והקפיץ את הילדים לבתי הספר מוקדם בדרכו לעבודה. רגע לפני שלחץ על הגז ונעלם הוא עוד הספיק להבטיח למאיה שיפצה אותם בשבת.
מאיה נכנסה לכיתה ראשונה והתיישבה ליד השולחן שלה במצב רוח רע. היא הוציאה את הספר שקראה, על נערה שמתכתבת עם חייזר בדואר חללי מיוחד ולא יודעת שבני מינו מתכננים פלישה לכדור הארץ, אך לא באמת הצליחה להתרכז. החיים הישנים מחיפה עומדים לחזור ולהשתלט גם על הבית החדש, חששה. אמא כל הזמן בצבא. אבא כל הזמן בעבודה. "זה פרויקט חשוב, ויש דדליין," מלמלה לעצמה, "מהחודש הבא אני אהיה יותר בבית," "את יודעת שאמא שלך שומרת על המדינה וגם עלינו," "תאספי את לולי רק היום, בסדר? לא הייתי מבקש אם לא היה כביש ראשי בדרך."
בדיוק כמו בבית הקודם, גם פה הם ישכחו את כל ההבטחות והכול יהיה בדיוק אותו דבר. ושוב לא יהיה לה זמן לחברות ושוב היא תמצא את עצמה בשוליים של הכיתה, זאת שקוראת בהפסקות כי היא לא שייכת לאף חבורה, זאת ששוכחים להזמין למסיבות, זאת שגם אם כבר הזמינו אותה למסיבה לא יכולה ללכת כי היא צריכה להשגיח על האחים הקטנים.
"יו, מאיה, איזה מהמם לך ככה!" קראה אדל שנכנסה לכיתה ומיהרה לשולחן של מאיה כדי לבחון את ציפורניה הצבועות. מאיה חייכה.
"את חייבת להתאפר קבוע," אמרה אדל. "בואי איתי הביתה אחרי בית ספר. אני אלמד אותך למרוח לק בלי לצבוע גם את העור. יש לך מסיר לק בבית?"
מאיה הנידה בראשה.
"אני אראה לך מה לקנות," אמרה אדל.
הכיתה התמלאה. הבנות התאספו סביב מאיה והחמיאו לה על המראה המשודרג.
"מה זה? את קוראת ספרים?" שאלה עלמה.
"איזה שעמום זה ספרים," אמרה קארין, אחת הבנות.
בכיתה הקודמת הנטייה שלה לקרוא רק הוסיפה לבידוד שלה. אולי לא כדאי להסתכן.
"זה רק כי אבא מכריח אותי," אמרה מאיה כשהיא מכניסה את הספר לילקוט ומשהו בבטנה התכווץ. למזלה המורה נכנסה וכל הבנות התפזרו למקומותיהן.
בסוף יום הלימודים היא ואדל כבר התכוונו לצאת לבית של אדל, ועלמה אמרה שאולי תצטרף אליהן, אך הטלפון צפצף בכיסה של מאיה. כפי שחששה, הודעה מאבא. האמא של החברה של לילך, שהייתה אמורה לאסוף את הבנות מהצהרון, חולה. האם מאיה יכולה לאסוף את לילך, כדי שהיא לא תידבק? זה רק בגלל הכביש הראשי, הוא הזכיר.
נפלא, חשבה מאיה כשהתנצלה בפני אדל.
עד שהיא הגיעה עם לילך הביתה דולב כבר חזר גם הוא, מסריח מזיעה ומעוצבן ממשחק מחניים בשמש.
"אני לא מבין מה יש לילדים המשונים בכיתה שלי נגד כדורגל," הוא אמר בדרך לחדר שלו. "גם כדורסל הם לא רוצים לשחק. אני אשאל את הילדים של ז' 3 אם הם מוכנים לתת לי לשחק איתם. הם כן משחקים כדורגל!"
מאיה עוד הספיקה לשמוע אותו אומר, "אפילו כדורעף יהיה כיף. אבל הם רוצים מחניים, מכל המשחקים בעולם," רגע לפני שטרק את הדלת.
לילך בינתיים רצה לחדרה ומיד בדקה את הארון, אך סגרה מייד את הדלת. מאיה הלכה לשים את הדברים שלה בחדרה והתקשרה לאדל כדי לבדוק אם אפשר בכל זאת לבוא אליה עכשיו, כשדולב בבית ויכול להשגיח על אחותם הקטנה.
"אוי, מותק, כבר עשיתי תוכניות אחרות," אמרה לי אדל, "אולי נקבע למחר אחרי הלימודים?"
מאיה השפילה את מבטה לרצפה, אך אמרה, "סבבה." היא הייתה בטוחה שגם מחר תתבקש לאסוף את לילך. בשעה שדמיינה את מעמדה החברתי מתדרדר למקום האומלל שהיה בו בחיפה, היא לקחה את הסיכות וניסתה בזעם לסדר את שיערה כך שימשוך כמה שיותר תשומת לב.
דולב יצא מהחדר שלו והכריז, "מאיה, אני רעב."
"יש אוכל במקרר," סיננה מאיה. היא הידקה את הסיכה כל כך חזק עד שמשכה לעצמה בשערות.
דולב התקרב ולטש בה מבט של כלבלב. "אולי תכיני פנקייקים כמו אתמול?"
"אני עסוקה," אמרה מאיה. "אבא הכין אוכל אתמול בלילה. תמלא לך צלחת ותחמם במיקרו." היא מרחה את השפתון בהפגנתיות.
"אבל אני רוצה פנקייק!"
"נניח אני אעשה חורים באוזניים בלי רשות. איך אמא תגיב לדעתך?" היא שאלה.
"מה היא כבר תעשה?" שאל דולב, "זה לא שהיא מסתובבת עם נשק ועלולה לירות בך. אה, רגע, היא כן…"
"אולי אני אעשה קעקוע?" המשיכה מאיה.
דולב נרתע צעד לאחור. "טוב, צחקתי קודם על זה שהיא תירה בך בגלל חורים באוזניים, אבל אם תעשי קעקוע…"
"אתה לא עוזר בכלל," מלמלה מאיה.
"אולי תעשי קודם קעקוע זמני."
מאיה נעצה בו מבט בוחן. אולי אחיה לא חסר תועלת כמו שחשבה. אמא לא תתנגד אם זה לא יהיה משהו קבוע, אלא כזה שיורד במקלחת.
"אז פנקייקים?" הוא שאל כאילו מגיע לו פרס על הרעיון.
"מאיה, בואי מהר!" קראה לולי. "השער לנרניה פתוח!"
מאיה ודולב החליפו מבטים, ודולב סובב אצבע מול רקתו. מאיה אומנם הסכימה איתו, אבל זכרה את הברק בעיניה של לילך בכל פעם שסיפרה לה על הרפתקאותיה הדמיוניות.
"לא יפה," נזפה בו חרש, "היא רק משחקת. בוא נלך ונעמיד פנים שאנחנו משתתפים במשחק שלה."
היא הניחה את הסיכות והשפתון והם הלכו יחד לחדר הסמוך. ראשה של לילך הציץ מחוץ לארון בזווית עקומה כל כך עד שמאיה חששה שעוד רגע היא תיפול ממנו החוצה.
"מהר," אמרה, "אני מחזיקה את הפתח עם הרגל. בואו כבר!"
"את בטוחה?" שאל דולב בעודם מתקדמים, "כי קודם החלטת שאני עומד לבגוד בך ו…" הוא הביט לתוך הארון והשתתק. גם מאיה הסתכלה פנימה. פיה נפער. המעילים הוסטו לצדדים ומאחוריהם הייתה אדמה מושלגת והיו עצי מחט חשוכים שהשלג עליהם נצנץ באור ירח שזרח מלמעלה. היא מצמצה, אך היער עדיין היה שם. ענפי העצים נעו ברוח הקלה.
"מה זה?" היא שאלה.
"נרניה!" צעקה לילך.
מאיה התקרבה לארון הפתוח וחשה משב רוח עדין בוקע מתוכו. לילך עמדה שם, רגלה מעבר לפס המפריד בין רצפת הארון ליער המושלג.
"בואו, תיכנסו," היא אמרה. "מהר, לפני שזה ייסגר לי על הרגל."
"תזיזי משם את הרגל!" זעק דולב. "זו לא מעלית. מה אם זה יקטע לך אותה?"
לילך נכנסה פנימה לתוך היער. שלא היה אמור להיות שם, בקצה הארון. מאיה לא ידעה איך זה ייתכן, אבל משראתה את אחותה נעלמת בין העצים היא חשה אצבעות של קרח מתהדקות סביב ליבה מדאגה, וזינקה מיד אחריה.
"לולי, תחזרי הביתה," היא צעקה וכשלה לתוך היער. דולב בא מיד אחריה. לילך עמדה מחייכת מעבר לעץ הבא ומאיה תפסה בידה שלא תיעלם שוב. היא הביטה בעצים סביבה, בשלג שנח עליהם ועל הקרקע.
"לא יכול להיות שאנחנו בנרניה," אמרה. "זו ארץ דמיונית!"
"חשבתי שאתם מאמינים לי," אמרה לילך וקולה נשמע מאוכזב, נבגד.
"אנחנו השתתפנו במשחק שלך, זה הכול," אמר דולב.
"אבל עכשיו אתם רואים שצדקתי. בואו נלך לבקר את מר טומנוס." לילך משכה את ידה מאחיזתה של מאיה ורצה קדימה בין העצים לתוך החשכה.
"לולי, תחזרי," קראה מאיה. היא העיפה מבט לאחור וראתה את הארון הפתוח ומעבר לו את החדר. היא יכולה לחזור ולהזעיק את אבא לעזרה. אבל היא לא יכולה לנטוש את אחותה במקום הזה. מה אם השער ייסגר ולא ייפתח שוב ואחותה תישאר תקועה כאן לנצח? הכול פרח מראשה כשהיא רצה אחרי אחותה, אותה ראתה עומדת בעיגול של אור בין העצים. כשהגיעה לא הופתעה לראות את הפנס העתיק צומח מהאדמה.
"זה בכיוון ההוא," אמרה לילך, אחזה בידה של מאיה ומשכה.
"דולב?" שאלה מאיה. הוא היה צמוד אליה.
"אם זה כמו בספר, אז המכשפה הלבנה תבוא ותנסה לתת לי רחת לוקום?" שאל דולב.
"אבל אתה שונא רחת לוקום," אמרה מאיה. תחושה של חלום נחה עליה, כאילו היא פלשה לחלום של לילך, לרצון שלה להגיע לנרניה, וכשלילך תתעורר היא תתפוגג מקיום.
"אם היא תבוא, אני אבקש שוקולד," אמר דולב. שניהם הלכו אחרי לילך בין העצים.
"איזה אידיוט יבקש רחת לוקום? זה מגעיל," המשיך דולב, "מילא היה מבקש חלבה. או בקלאווה. בקלאווה זה טעים…"
תחושת החלום חלפה. מאיה הביטה היטב על הסביבה שחלפו בה.
"זה לגמרי לא בסדר," אמרה.
"כן, אנחנו רק שלושה אחים," אמר דולב.
"לא, לא זה…" אמרה מאיה, "כאילו, גם זה אבל… זה דומה מדי."
"למה?"
"לציורים בספר. העצים, עם השלג על הענפים, הפנס. ולא קר פה בכלל."
"נכון, אמור להיות קפוא כמו בחרמון," אמר דולב.
השלג שהם דרכו עליו לא היה שלג. סתם חומר רך לבן. והעצים דמו לברושים רחבים. בינתיים הם יצאו מהיער והלכו לסלע גדול בתוך בקעה ובתוכו פתח. לילך משכה אותם פנימה. מאיה נאלצה לכפוף את ראשה כדי להיכנס למערה חמימה ומזמינה, מרוהטת בריהוט כפרי ישן ופשוט, עם אח מבוערת, שתי כורסאות, ותמונה של פאון זקן על הקיר. בדיוק כמו בספר.
"מר טומנוס," קראה לילך. "חזרתי!"
מאיה כבר לא הופתעה כשפאון הגיח מתוך פתח בקיר. הוא היה איש מזוקן ושעיר עם רגליים של עז, מעט גבוה מלילך, אך נמוך ממנה ומדולב. הוא מצידו כן נראה מופתע. גבותיו העבותות התרוממו וקרניו הקטנות רטטו באופן לא אופייני לקרניים.
"שלום, העלמה לילך," אמר. "מי הם חבריך?"
הוא מדבר עברית, חשבה מאיה. למרות שהספר נכתב באנגלית במקור.
לילך הציגה אותם, "אלה אחותי ואחי הגדולים, מאיה ודולב. הבאתי אותם לפגוש אותך."
"לכבוד הוא לי להכיר את בני משפחתך," אמר הפאון, וקד קידה לפניהם.
"אתה באמת פאון?" שאל דולב.
"הנני לפניך," אמר הפאון, אך מאיה לא השתכנעה. היא בחנה את המערה בתשומת לב. האח המבוערת לא הפיצה חום, שממילא לא היה בו צורך באקלים הנעים. הריהוט הכפרי הישן לכאורה הבריק כאילו יצא זה עתה מהחנות, כולו חלק ומושלם ללא שריטות וחלקים דהויים ושאר פגמים שיש על ריהוט ישן באמת. הקרניים הרוטטות של הפאון נראו גמישות מדי בשביל להיות קרניים. כאילו הן עשויות מחומר רך וגמיש ולא קשות כפי שהיו אמורות להיות. הזקן שלו נראה מסודר כאילו היה מודבק. היצור הזה לא היה פאון. הוא רק קרא עליהם.
מאיה פסעה קדימה ועמדה לפני לילך.
"מי אתה?" שאלה.
"אני מר טומנוס, העלמה מאיה," אמר הפאון.
"לא, אתה לא," אמרה מאיה בקול הקשוח ביותר שהצליחה לגייס. "זו לא נרניה, ואתה לא פאון. הכול פה לא בסדר."
עיניו נפערו. "לא בסדר?"
"חם בחוץ, והכול דומה מדי לציורים בספר, והשלג הוא לא שלג והאש לא מחממת. הכול תפאורה כדי לעבוד על אחותי, ולשכנע אותה שהיא בנרניה. מי אתה?"
הבעתו השתנתה. הוא בחן את שיערה הצבוע, את שפתיה האדומות, את ציפורניה המקושטות.
"את בוגרת, העלמה מאיה," אמר. "איבדת את אמונתך."
מאיה הרימה את קולה. "לא! אתה לא תמרח אותי בשטויות האלה על התבגרות נגד אמונה תמימה. מי אתה? מה המקום הזה שאנחנו נמצאים בו? מה אתה רוצה מאחותי?"
"אני רק רוצה את חברתה," אמר הפאון.
כבר כמה שנים שאמא ואבא מזהירים את מאיה מאנשים ש"ירצו את חברתה". אנשים מבוגרים, שיציעו מתנות ויפתו אותה לבוא איתם למקומות מבודדים או לשלוח להם תמונות שלה ללא בגדים. כשהייתה קטנה הסבירו רק שיש אנשים שעלולים לקחת אותה מהם ולא להחזיר אותה לעולם. כשקצת גדלה פירטו יותר. הזהירו במפורש לא להתחבר עם מבוגרים בלי לדווח להם. והנה הפאון המזויף הזה מחפש את חברת אחותה הקטנה.
"שלא תיגע בה!" היא הטיחה בו. "אני לא יודעת איך התחברת לארון שלנו, אבל תעוף מכאן או ש…" היא חיפשה איום חזק דיו, "אני אביא את אמא שלי. היא קצינה! בצבא!"
היא תפסה בידיהם של לולי ודולב ומשכה אותם לכיוון הבית.
"לא, מאיה," קראה לילך וניסתה לחלץ את ידה, "הוא חבר שלי."
מאיה אחזה בה בחוזקה. "הוא לא. אני לא יודעת מה הוא, אבל הוא לא חבר שלך."
"בבקשה," אמר הפאון, "אל תלכו. אני בודד. אני צריך חברים, אני…" מאיה המשיכה לגרור את אחיה אחריה והפאון אמר, "אני אראה לך את האמת, העלמה מאיה."
מאיה עצרה והסתובבה. "מה האמת?" שאלה.
הפאון לחץ על זרועו החשופה. גל חלף בעולם וירד מהתקרה עד הרצפה, לקח איתו את המערה והאח המבוערת והריהוט הכפרי והחליף אותם בקירות ארגמן עם פסים שחורים אלכסוניים. דולב התנשם. מאיה החווירה, ולילך הידקה את אחיזתה בידה. איפה היציאה?
"מר טומנוס, מה קרה לבית שלך?" שאלה לילך.
"אני מצטער, העלמה לילך," אמר הפאון. "אחותך צודקת. שמי אינו טומנוס, ואיני פאון, ואין זו נרניה. בשבילכם אני חייזר. שמי קורטיקיק," הק' האחרונה שהגה נשמעה כתקתוק גרוני.
"אז מה זה המקום הזה?" שאל דולב.
"זה אה…" הפאון השתהה לרגע, "מה שאתם מכנים יקום כיס. בערך."
"מה זה יקום כיס?" שאלה לילך.
הפאון אמר, "צריך ידע גדול משלכם ביסודות היקום כדי להבין באמת, אבל אנסה להסביר בשפה פשוטה. אנחנו נמצאים ביקום מלאכותי קטן שנוצר באמצעים טכנולוגיים, וממוקם לצד היקום הרגיל. יש ממנו שער קבוע לכוכב הלכת שאני בא ממנו. ואני יכול ליצור שערים נוספים לכוכבי לכת אחרים ביקום הרגיל. השער הנוסף שיצרתי מתחבר עכשיו לארון של לילך."
"ואתה משתמש ביקום הכיס הזה כדי לעבור את המרחק בין כוכב הלכת שלך לזה שלנו?" שאלה מאיה, נזכרת בספר שקראה עם הדואר החללי והפלישה המתוכננת, שם הפולשים היו צריכים לצלוח את המרחק הבין כוכבי האדיר.
"לא, העלמה מאיה. אני לא יכול לעבור בשער הביתה. אני חי פה ביקום הכיס. ואני בודד."
"יש עוד כמוך?" שאלה מאיה.
"העולם שלנו מלא בנו. אנחנו קוראים לעצמנו 'קליקלקים'."
"ואתם במקרה נראים כמו פאונים?"
"לא, זו אשליה שנוצרת באמצעות טכנולוגיה. התאמתי את עצמי לדמות מהסיפור שלילך קראה. אראה לכם את צורתי האמיתית."
הוא שוב לחץ על זרועו והגל חלף בגופו, מותיר אחריו יצור בצבע ארגמן כמו הקירות, עם ראש, אם היה זה ראש, שארבע עיניים, אם העיגולים הכהים האלה היו עיניים, קבועות אחת בכל צד שלו. וארבעה מחושים דקים מבצבצים כלפי מעלה מקודקדו. וארבע זרועות מכל צדדיו שעל אחת מהן צמיד ארוך עם שקעים, ובקצותיהן ארבע אצבעות מסודרות בעיגול וארבע רגליים וגוף דק עם חור באמצעו. כשהסתובב על צירו, התברר שהוא סימטרי לחלוטין מכל ארבעת צדדיו, כאילו אין לו כלל פנים ואחור. רק החור חצה את גופו ונראה בשני צדדים בלבד. לילך ייבבה ונצמדה אל מאיה.
הוא דיבר וקולו השתנה לקול גבוה יותר, פחות אנושי, יותר כצליל נגינת חליל. "העלמה לילך, אני מתנצל שנטלתי את הספר שלך ללא רשות. העברתי אותו במתרגם שלי והחזרתי אותו בלי שידעת. העלמה מאיה, אני חוקר את כוכב הלכת שלכם בשנים האחרונות."
"מה המטרה שלך?" שאלה. "למה אתה פולש לבתים של ילדים קטנים?"
"אני מבטיח לך, אין שום רוע בליבי."
"יש לך לב?"
"לא. בשפה שלי הייתי אומר שהרוע נמצא בזרועי החמישית."
"ואיך אני אדע שהגוף שאתה מציג עכשיו אמיתי?" הקשתה מאיה. "הפאון היה אשליה. אולי גם זה אשליה?"
"תראי," אמר קורטיקיק. הוא הריץ את אצבעותיו בשקעים שעל הצמיד שלו, וחלון מרובע הופיע מרחף באוויר לפניהם. או שמא היה זה מסך. מאיה ראתה דרכו נוף זר. מישור של אדמה ירוקה שעצים דמויי קקטוס צומחים ממנה, וביניהם הולכים יצורים כמו החייזר שלידה. אחד מהם התקרב למצלמה שהראתה לה את הקורה בחוץ, דומה מאוד לחייזר שלידה פרט לכך שלא היה לו חור באמצע הגוף.
"זה אחד השומרים על פתחי יקומי הכיס. הוא ראה שהפעלתי את המצלמה ובא לוודא שאיני מנסה לצאת בלי להסכים לתנאים," אמר קורטיקיק.
"שומר? אתה כלוא כאן?" שאלה מאיה.
"בבידוד," אמר קורטיקיק. שתי זרועות מצדדים מנוגדים שלו לפתו זו את זו מעל ראשו ואצבעותיהן נלחצו בחוזקה. "המנהיגים שלנו, הם אומרים שבידוד ביקום כיס הוא אמצעי לחץ לא אלים כדי לגרום לנו להסכים לדרישותיהם. אבל בני מיני זקוקים לחברה. כל חברה שהיא. לא חשוב של מי. אנחנו לא יכולים להיות לבדנו. כמעט השתגעתי עד שמצאתי את כוכב הלכת שלכם. כמעט נכנעתי להם. אבל עכשיו כשפגשתי אתכם, מצאתי שחברתכם מאפשרת לי להחזיק מעמד.
"העלמה מאיה, אנא תני לאחותך להמשיך לבוא לבקר אותי. בואו גם את ואחיך. אצור לכם הרפתקאות כפי רצונכם. תני לי לקרוא את הספר האהוב עלייך ואקים לך אותו לחיים."
"זה חייב להיות ספר?" שאל דולב. "אתה יכול ליצור מגרש כדורגל? אתה יודע לשחק כדורגל?"
"אני יכול ללמוד," אמר קורטיקיק.
"אבל תצטרך להיראות כמו בן אדם. אחרת זה לא פייר, כי יש לך המון רגליים."
מאיה שתקה. בגילה של לילך היא הייתה נותנת הכול כדי להיכנס לתוך הספרים שלה, אבל זה לא יהיה אמיתי. מה שהיא רצתה כעת יותר מכול זה חבר מכוכב אחר. והוא מציע לה בדיוק את זה. אבל היה משהו שהוא עדיין לא סיפר.
"למה המנהיגים שלך כלאו אותך כאן?" שאלה.
"אני עקר," אמר קורטיקיק.
"זה פשע כל כך נורא?"
"פעם זה לא היה," אמר קורטיקיק, "כמה אחוזים מהאוכלוסייה שלנו נובטים בלי איבר הרבייה." הוא החווה על החור שבגופו. "מאז ומתמיד זה היה כך, אבל לפני כמה שנים המציאו שיטה לתקן את העקרות שלנו, להשתיל בנו את האיבר החסר. הורו לכל העקרים לקבוע תור לניתוח, אבל חלקנו סירבנו. אמרנו שאנחנו מעדיפים לחיות כפי שנבטנו."
"אתם נובטים?" שאלה מאיה. היא התקשתה להבין אותו.
"ככה אנחנו מתרבים," אמר קורטיקיק. "לרוב הקליקלקים יש איבר רבייה, ופעם בשנה שלנו הוא מייצר זרע. את הזרע יש לזרוע בחלקת הזרעה מתאימה, ושם אנחנו נובטים וצומחים בחלקה עד שאנחנו מפתחים מודעות, ואז אנחנו יכולים להתנתק מהשורשים ומהאדמה ולצאת לחיים עצמאיים. אראה לכם סרט שהשאירו לי פה כדי לחנך אותי."
הוא רפרף באצבעותיו על צמיד השקעים. התמונה על המסך המרחף התחלפה. מאיה ראתה שדה ירוק אדמה שבו צמחו יצורים דומים לקורטיקיק, אך קטנים יותר.
"זו חלקת ההזרעה?" שאל דולב.
"אחת מהן," אמר קורטיקיק. יצור שנראה כמוהו רק ללא החור בבטן נכנס אל החלקה מצד המסך. הוא ניגש למקום פנוי בקרקע, התיישב תחתיו כשארבע רגליו פשוטות מצדדיו, ורכן על האדמה.
"הוא מזריע עכשיו את האדמה," אמר קורטיקיק. "זה תהליך ארוך בו הזרע המוכן יוצא מגופו ומתחפר באדמה. כשהוא יסיים הוא יהיה חלש וחולה זמן מה. בעבר המזריעים היו פגיעים בתקופה הזו, ומתו בהמוניהם בגלל מזג האוויר או בשיני חיות טרף. לפעמים ברעב. אנחנו העקרים היינו מגינים עליהם ומטפלים בהם עד שהיו מתחזקים. היום הם נכנסים לבתי הבראה כדי להחלים במקום מוגן."
"אז לא צריך אתכם," אמרה מאיה.
"עכשיו אנחנו מטרד בעיניהם של המזריעים," אמר קורטיקיק. "אנחנו לא סובלים מחולשה פעם בשנה. יכולים להשיג יותר בחיינו. אנחנו שמרנו עליהם, פיתחנו טכנולוגיה, את אותה טכנולוגיה שאיתה הם מבודדים אותנו ביקומי הכיס כדי שלא נשפיע על הצעירים, העקרים החדשים. לכאורה השאירו לנו את האמצעים לייצר לעצמנו מה שאנחנו רוצים, אבל השאירו אותנו לבדנו, לנבול. הגוף שלנו כמעט לא מחדש את עצמו ללא יצורים חיים אחרים מסביב."
"אז למה אתה לא עושה את הניתוח וזהו?" שאלה מאיה. "אתה לא רוצה להיות כמו כולם?"
קורטיקיק התקרב למסך, ומחושיו נטו לפנים כאילו מנסים לגעת במסך. הוא הפנה את ראשו כך ששתיים מעיניו סקרו את בני מינו שבתמונה.
"התודעה שלנו נמצאת באזור בו משתילים את איבר הרבייה, וזה משנה אותה כאילו מישהו הורג את הנפש ושותל חדשה במקומה. חברים שלי שעברו את הניתוח הפכו לקליקלקים אחרים מאלה שהיו קודם. האופי שלהם השתנה. אני רוצה להישאר אני. אין סיבה שאשתנה. עכשיו עם בתי ההבראה וטיפולים רפואיים למזריעים ושמירה על חלקות ההזרעה מפני מזיקים, אנחנו רבים מאי-פעם. כוכב הלכת שלנו כבר צפוף ואנחנו מחפשים כוכבי לכת חדשים להתיישב בהם. אין סיבה להוסיף מזריעים."
מאיה הביטה בו. היא נזכרה איך החביאה את הספר בכיתה, שהבנות שכל כך התאמצה להתחבר איתן לא ידעו שהיא אוהבת לקרוא. ליבה נכמר עליו. המחיר שנדרש ממנה כדי להיות כמו כולן לא היה גדול כמו המחיר שנדרש ממנו. היא יכולה להסתיר את הספר מחברותיה, אבל היא לא חייבת להפסיק לקרוא.
"אני הייתי אחד מהמתנגדים הקולניים לניתוחים," אמר קורטיקיק. "אז הם הציבו בפני ובפני כמה מהאחרים את הברירה בין בידוד או ניתוח. לא טבעי להיות עקר, הם אומרים. זה פגם בגידול שניתן לתקן. לא אכפת להם מה יקרה לי. גם ככה אני בעל מום מבחינתם. אז אני כאן, מבודד, על סף שיגעון. משקיע את כל כוחותיי כדי לא לנבול."
"ואתה לא יכול לצאת בכלל?" שאל דולב.
"אני יכול," אמר קורטיקיק. "הם לא כלאו אותי באופן רשמי. אבל אם אצא בחזרה הביתה, הם יראו בזה הסכמה לעבור את הניתוח. אני יכול לצאת מכאן לכוכבי לכת אחרים. אם אמצא עולם מתאים, אני יכול לצאת אליו, אבל עדיין אהיה בודד כמובן. הם השאירו לי את האפשרות כדי ללעוג לי. כוכב הלכת שלכם הוא העולם המיושב הראשון שמישהו מאיתנו גילה. אני לא יכול להודיע להם על זה כמובן, אחרת הם ימנעו ממני גישה גם אליכם." כל זרועותיו שקעו ותלו לצידי גופו, ומחושיו קמלו. לילך משכה את כף ידה מידה של מאיה, התקרבה לקורטיקיק ונטלה את ידו המשונה.
"אבל אתה לא לבד," אמרה. "אתה חבר שלנו עכשיו. ואנחנו נבוא לבקר הרבה. נכון, מאיה?"
"רגע…" אמרה מאיה שרעיון עלה בדעתה, "אתה יכול לצאת מכאן? מהארון? לחדר של לילך?"
"ככה השגתי את הספר שעל פיו יצרתי את הארץ בשביל אחותך, אבל אני לא יכול לשהות בכוכב הלכת שלכם לאורך זמן. חסר לכם באטמוספרה גז שאנחנו צריכים כדי לשרוד."
"אבל אתה יכול לזמן קצר?"
"כן. לכמה שעות לפי זמנכם."
"ואתה יכול ללבוש איזו דמות שתרצה?"
מאיה ישבה עם אדל ועלמה וקארין בבית הקפה השכונתי והן מרחו לק שחור זו לזו. הספר שמאיה קראה נח על השולחן לידה. למרות חששותיה, חברותיה לא הזדעזעו בכלל למראהו. עלמה אפילו סיפרה שאחותה הקטנה תולעת ספרים.
הן לא דחו אותה מעליהן. לא לעגו לה. ולאחר כמה שבועות בחברתן גילתה שלא כולן אותו דבר. אדל סיפרה לה בסוד שהיא אוהבת מוזיקה קלאסית. ועלמה סיפרה לה בלחש, אחרי שהשביעה אותה לא לספר לאיש, שנדמה לה שהיא אוהבת גם בנים וגם בנות באותה מידה. וקארין שהשתעממה מספרים הלכה לחוג אסטרונומיה עם הבנים.
מאיה המתינה שהלק על אצבעותיה השמאליות יתייבש, ואדל ציירה כוכבים לבנים זעירים בלק על ציפורניה של עלמה. הטלפון של מאיה צפצף. מסרון מאבא, מבקש ממנה שוב לאסוף את לילך מהצהרון.
"אני כבר חוזרת," אמרה מאיה, התרחקה מהשולחן כמה צעדים וחייגה למספר של קורטיקיק. הוא התקין בחדר של לילך מגבר קטן שיעביר את השידור לתוך יקום הכיס שלו, והם יכלו לדבר בטלפון.
"הי," אמרה לילך, "קוד אבא וצהרון. אתה יכול בבקשה?"
"בטח," הוא אמר. זה כבר היה נוהל קבוע. כשמאיה הייתה מתקשרת ומבקשת, הוא היה לובש את דמותה, והולך לאסוף את לילך מהצהרון, ואז מייצר עבורה בארון את נרניה או את ארץ פנטזיה או ארץ עוץ. ומאיה בילתה עם חברותיה, בצביעת לק, סידור השיער או אימון בהליכה בנעלי עקב. ולפעמים קורטיקיק העמיד פנים שהוא בן דוד בוגר והלך לשחק כדורגל עם דולב וחבריו לכיתה שגילו שיש חיים מעבר למחניים. ובלילה כשכולם ישנו מאיה הייתה נכנסת בדממה לארון, ומבלה איתו ביקום הכיס שלו, שהוא עיצב לכבודה כחללית. הוא לימד אותה בסבלנות את השפה שלו, והתרבות שלו. היא הבטיחה לו שיום אחד הוא יפתח את הדלת המובילה מיקום הכיס לכוכב הלכת שלו, והיא תצא ממנה ראשונה, ותספר להם על התגלית שלו ותגיד להם שאם הם רוצים ליצור קשרים עם כדור הארץ, הם יצטרכו להפסיק להכריח את אנשיהם לעבור ניתוחים שהם לא רוצים.
