"שתי כוסות קמח, בבקשה."
משכפל המזון השמיע סדרה של צפצופים עליזים והשיב לי בקולו הממוחשב הנעים, "אנא צייני סוג קמח רצוי. לדוגמה: קמח חיטה, קמח שעורה, קמח אורז, קמח אפונה, קמח תיקנים."
צמרמורת עברה בגבי. היו ימים שבהם לא הייתה ברֵרה אלא לאכול את קמח התיקנים בצורות שונות, כחטיפי אנרגיה, כדייסה וכדומה, כי לא היה שום דבר אחר לאכול. באותה תקופה עצמתי עיניים, סתמתי את האף ובלעתי את החטיפים האלה, אבל ממש שמחתי שהודות לאנדרומדים כבר לא היינו צריכים לדאוג לתזונה שלנו. על אף המאמצים לווסת את הטמפרטורה בשדות, האקלים האכזרי עשה את שלו ורוב היבולים נשרפו או קמלו שוב ושוב. בחממות ההידרופוניות, גידולים פשוט "התבשלו" על גבעוליהם ונרקבו לפני שהספיקו לצמוח. קרוב לארבעה מיליארד בני אדם ברחבי העולם גוועו ברעב תוך שלושים שנה. אוכלוסיות שלמות התמוטטו, והקרבות על שאריות המשאבים והמזון היו נואשים ועקובים מדם. כך שמשכפלי המזון היו, במלוא מובן המילה, מתנה משמיים. השבח לאנדרומדים.
"שתי כוסות קמח חיטה לבן, בבקשה," פניתי שוב למשכפל האלוהי.
הוא מצידו השמיע שוב סדרה של צפצופים ואז בישר: "אנא צייני מידת משקל תקנית. לדוגמה: קילוגרם, גרם, מיליגרם, אונקיה, קראט."
זכרתי היטב גם את הימים שבהם סוכר נמדד בקראט והיה יקר יותר מזהב. רק העשירים ביותר יכלו להרשות לעצמם סוכר בקפה. או קפה. שיחי הקפה האחרונים גוועו כבר לפני עשרים שנה, כל מה שנשאר הגיע מכספות שמורות היטב ועלה הון.
"מאתיים ושמונים גרם קמח חיטה לבן, בבקשה," ניסיתי שוב.
הפעם זה הצליח, ותלולית לבנה של קמח הופיעה על הקערה בתוך המכשיר. אחר כך ביקשתי מהמכשיר סוכר, ביצים, חלב וקקאו. ניסיתי לבקש גם סוכריות לקישוט, אבל נכון לעכשיו הסוכריות היחידות שהמכשיר תוכנת לספק היו סוכריות טופי. כשקיבלנו את המשכפלים מהאנדרומדים, המהנדסים בכדור הארץ תכנתו אותם עם רשימה מאוד בסיסית של מצרכים – סוכר, מלח, קמח, אורז, שמן וכדומה. אחר כך הממשלה ביקשה מהאזרחים להציע עוד אפשרויות. המהנדסים הופגזו ללא הרף בבקשות להרחבת התפריט של המשכפלים, וההוספה התנהלה בקצב איטי. אנשים עם הרבה כוח פוליטי העלו את המאכלים החביבים עליהם לראש סדר העדיפויות. גבינת קממבר, למשל, הגיעה לתפריטי המשכפלים הרבה לפני ה"צהובה" הרגילה. אבל באמת שלא הייתה סיבה להתלונן יותר מדי. אחרי שנים ארוכות של מחסור, כולם נהנו מביטחון תזונתי ויכלו אפילו להתפנק שוב במעדני הילדות שכמעט ונשכחו, כמו העוגה שבדיוק הכנסתי לתנור.
שעתיים לאחר מכן סביון הגיעה, מלאת שמחת חיים, כהרגלה. היא צווחה "יערה, חברה שלי!" ועטפה אותי בזרועותיה הארוכות והפרוותיות, תוך השמעת המהומי אושר וצפצופים נרגשים. הרגשתי את קצוות השפם שלה מלטפים את פני והתגברתי כמו תמיד על הצורך להתנפל עליה בדגדוגי בטן סוערים, כפי שהייתי עושה עם כלב או חתול. דקה ארוכה אחר כך היא שחררה אותי מהחיבוק ופנתה לסקור את החדר, זרבוביתה רוטטת ומרחרחת את האוויר בסקרנות.
"יש פה… מממ… פחמימה."
חייכתי. מאז שהתייחסתי למאפה כלשהו שאכלנו יחד כ"פחמימות מנחמות", סביון התייחסה לכל סוג של מאפה בתור "פחמימה".
"זוכרת שדיברנו על עוגת שוקולד, כמו עוגות יום ההולדת שאכלתי כשהייתי ילדה? חשבתי שתרצי לנסות אותה. אומנם חומרי הגלם הגיעו מהמשכפל, ולא היה לי במה לקשט את העוגה, אבל אני חושבת שהיא יצאה לא רע," אמרתי. סביון עצמה את עיניה בהבעת הנאה גלויה והשמיעה צפצופי חדווה נרגשים.
"טוב, יש לנו עוד זמן," אמרה, "עד טקס החתימה. אפשר, מממ, לטעום?…"
פרסתי לה פרוסה נדיבה במיוחד מהעוגה, שעדיין הייתה קצת חמימה, וצפיתי בה משמיעה המהומים ושריקות של עונג בזמן שקברה את קצה חוטמה בתוך הפרוסה. גיליתי שהחיוך שלי מתרחב יותר ויותר, והתחלתי לצחקק בזמן שהיא הניעה את קצות שפתיה וגלגלה חתיכות ופירורים מהעוגה לאורך פיה כדי לקלוט את כל הניחוחות והטעמים. קשה היה שלא לצחוק לנוכח ההתמוגגות שלה. היא דמתה לכלבלב נרגש שתוחב את כל פרצופו לתוך קערת מזון רטוב. דבר לא שימח את סביון יותר מאשר לגלות טעם חדש ומלהיב של מזון, במיוחד מתוק, וההתלהבות שלה הייתה מידבקת.
הזכרתי לעצמי שוב שהאנדרומדים אולי נראים כמו יצורים פרוותיים שופעי חמידות, אבל כל ההתקשרות שלנו איתם היא רצינית עד מוות. מבחינה טכנולוגית, הם הקדימו אותנו באלפי שנות אור. הם ייסדו את ברית השלום והאחווה הגלקטית, וכוכבי הלכת שהצטרפו לברית נהנו מכל היתרונות שהאנדרומדים חלקו בחפץ לב – מסע בין־כוכבי הודות לטכנולוגיה של קפיצות על־חלל, משכפלי מזון וחומרי גלם אחרים מפסולת ממוחזרת, הבראת מערכות אקולוגיות שקרסו, תרופות וטיפולים מתקדמים לשלל מחלות ועוד. הם לא ביקשו הרבה בתמורה. הדרישה העיקרית שלהם מכדור הארץ הייתה הקמת נמל החלל הבין־כוכבי הפתוח, כך שגזעי חייזרים אחרים יוכלו לחנות ללא הפרעה בתחנות חלל שחגות סביב כדור הארץ ולשלוח צוותים למרכזי ביקור בערי בירה נבחרות ברחבי הגלובוס כדי לנוח ולהצטייד באספקה. העיר הראשונה מביניהן הייתה ירושלים, בשל משמעותה ההיסטורית והתרבותית. בכל מה שקשור לניהול של האוכלוסייה האנושית, הם לא התערבו יותר מדי, מלבד דרישה אחת מהותית שהייתה כעצם בגרונם של בני אדם מסוימים: חלוקה שוויונית יותר של משאבים. אבל גם בעלי ההון והשררה הבינו שכל סכום כסף שבעולם לא יועיל להם כאשר החיים על פני כדור הארץ יהפכו לבלתי אפשריים. יכול להיות שתפריט המבוסס בעיקר על קמח תיקנים במשך כמה עשורים עזר להם להגיע לתובנה הזו.
היו גם כמה סעיפים מפורטים יותר, כמו הדרישה שכולם יצייתו לכללים של מִחזור פסולת, שימוש באנרגיה מתחדשת ונקייה, התאמת סגנון החיים לשמירה אופטימלית על הסביבה וכדומה, אבל לרוב זו לא הייתה בעיה. האנשים היחידים שהביעו התנגדות לשינוי סגנון החיים שלהם היו קהילות דתיות סגורות, שהתעקשו להמשיך ולהשתמש באותם מוצרים מזיקים ובאותן שיטות מזהמות, ולא היו מוכנים בשום פנים ואופן לשקול את הגבלת הילודה. קצב ההתאוששות של כדור הארץ היה איטי ודרש הרבה מאמצים, ובגלל שאבד חלק גדול כל כך מאוכלוסיית העולם, צריך היה לחשב בזהירות אילו אזורים לשקם קודם וכמה אנשים יוכלו להסתמך על המשאבים החדשים. משכפלי המזון מנעו מוות ברעב, אבל שינויי האקלים עדיין הביאו עימם אסונות טבע נוראים, והיה צורך חיוני לייצב את המערכות האקולוגיות ולשקם אוכלוסיות של בעלי חיים ואורגניזמים – אלו שהצלחנו, במאמצים כבירים, להציל מהכחדה. היה קשה במיוחד להסביר את הדברים האלה לתושבים החרדים של ירושלים, שהתנגדו בעוז לצורך בהגבלת הילודה.
"אני באמת לא מבינה," אמרה סביון מבעד לקולות הלעיסה הנמרצים, "למה המתווכים שלהם לא מסבירים להם שאי־אפשר יותר מדי בני אנוש עם פחות מדי… ממממ… שטח מחיה ואנרגיות מתחדשות. מאז שסגרנו את תחנות הכוח הפחמיות לייצור חשמל, הם כל הזמן מפעילים… דגנרטים?"
"גנרטורים," תיקנתי. "כן, הגנרטורים נורא מזהמים – הם משתמשים בכל סוג של שמן שהם מצליחים למצוא כדי לייצר ביו-דיזל, או אפילו משתמשים בשמן עצמו לפעמים. ריח העשן פשוט נורא."
"גנרטורים," חזרה אחרי סביון. "הם לא רוצים להשתמש בכורי האנרגיה הנקייה שלנו, אומרים שזו 'טכנולוגיה מחללת שבת'. הם רוצים לחדש את פעולת תחנות הכוח הישנות, שפועלות על חומרים מזהמים… הם לא רואים, מממ, כמה זה מזיק? המתווכים שלהם לא רואים שהילדים שלהם חולים ורעבים?"
"הם רואים, אבל… האמונה שלהם בבורא עולם חזקה יותר מהתחלואה. כשקשה להם, הם מתפללים יותר ויותר, ואפילו הופכים לקיצוניים יותר באמונתם," אמרתי בצער. סביון התייחסה לכל כוהני הדת, בין אם רבנים, כמרים או אימאמים, בכינוי "מתווכים". האנדרומדים האמינו שאפשר לחוות ישויות עליונות או נשגבות רק באופן ישיר ובלתי אמצעי. הצורך בכוהני דת נראה להם שגוי ומעוות, כמו לנסות לחוש בטעמה של סוכריה דרך הפלסטיק שעוטף אותה.
"הבורא מבחינתם הוא… מממ… יהוה?" הקשתה סביון.
"כן, זה השם המפורש של אלוהי היהודים," השבתי.
"למה יהוה רוצה שהם יסבלו וימותו, מממ? זה לא הגיוני."
חייכתי בחוסר אונים. "לפעמים אין היגיון באמונה. הם מאמינים לרבנים שלהם, שאומרים להם שאלוהים יושיע אותם." הרהרתי לרגע ואחר כך הוספתי, "כשאנחנו מדברות עם רבנים, עדיף שתתייחסי אליו בשם 'אלוקים' או 'הקדוש ברוך הוא'. הם קצת – טוב, מאוד – כועסים כשמשתמשים בשם המפורש."
"המתווכים האלה… מממ… מתסכלים מאוד," סיכמה סביון ותחבה לפיה את פיסת העוגה האחרונה.
"מממ… תודה רבה. זו הייתה פחמימה מאוד טעימה. את רואה? את עוד זוכרת איך לאפות… מממ, איזה כיף לי, תודה על המעדן!" אמרה וחיבקה אותי שוב.
שעה קלה אחר כך עשינו את דרכנו לכיוון בית הנשיא, אל טקס חתימת החוזה עם נציגי האנדרומדים שהסדיר את בניית נמל החלל הבינכוכבי. השתמשנו ב"בועית", כלי הרכב הנוח להפליא של האנדרומדים, שהיה מעין מסוק עגול ללא להבים או זנב. הבועית התבססה על טכנולוגיה שרתמה את השדות המגנטיים הטבעיים של כדור הארץ כדי לרחף, והייתה שקופה כמעט לגמרי מכל צדדיה, עשויה מחומר מבודד מעולה, שהגן עלינו מפני החום וקרינת השמש. סביון עצרה באמצע הסבר ארוך על המחצב האנדרומדי שממנו נוצרו ה"בועיות", וציינה, "בעצם, מממ, יש לנו זמן לעצור ב… 'לינא'?"
חייכתי. "כן, תיארתי לעצמי שתרצי לעצור במקום או שניים בעיר העתיקה. בסדר גמור, יש עוד שעה וחצי עד לטקס עצמו."
הבועית ריחפה בעליזות לכיוון רחוב עקבת אל ח'אנקה. בביקורם הראשון של האנדרומדים בירושלים, כשרק התמניתי לשגרירה מקשרת בינם לבין נציגויות כדור הארץ, הם שמעו מאיתנו על הפלגים הדתיים השונים שמרכיבים את אוכלוסיית ירושלים. הם שאלו אם אין משהו שמאחד את כולם, יהודים, נוצרים, מוסלמים וחילונים. בלי לחשוב הרבה עניתי בהומור מעורב בייאוש, "אולי חומוס?". האנדרומדים התייחסו לתשובה ברצינות רבה, וכך הפכו גרגירי החומוס למאכל הראשון שהם הציעו במשכפלי המזון, כדי להדגים לנו איך המכשיר פועל. אני זוכרת כמה נפעמתי לראות את התהליך: המכשיר מקבל פסולת, לא משנה כמה היא רעילה ורדיואקטיבית, מפרק אותה לאטומים ולמולקולות בסיסיות ובלתי מזיקות, משתמש בתבנית מקוּדדת של מבנה גרגירי החומוס – ומייצר אותם בקלות ובזמן שיא, כמו מדפסת תלת־ממד עם אינסוף אפשרויות. המסעדות הירושלמיות, "לינא" ביניהן, זכרו לאנדרומדים את החסד הזה, ובכל ביקור של סביון בעיר בעלי המקום קיבלו את פניה בקריאות שמחה ובצלחת ענקית של חומוס ומנת כדורי פלאפל על חשבון הבית.
גם היום סביון התקבלה בתשואות, והצלחת העמוסה נחתה על שולחננו כמעט מייד. "בתיאבון, יא חביבתי," אמר המלצר וטפח בהערכה על כתפה. סביון המהמה אליו דברי תודה בצפצופים מאושרים, ופנתה לטפל בתקרובת. "זה נהדר, מלוח וחמצמץ," מלמלה לכיווני בין לעיסה ללעיסה, "איך הם למדו להשתמש בחומרי הגלם המשוכפלים! אני מרגישה את ה… מממ… טחינה?" אישרתי, והיא צפצפה שוב בתענוג, "ונפלא שאפשר להכין מאותו הדבר בדיוק… חלווה מתוקה!"
ילדה קטנה שישבה עם משפחתה בשולחן סמוך נעצה מבט משתאה בסועדת הלא שגרתית. חייכתי אליה כדי להרגיעה. אחרי שקיבלה אישור מאמהּ, הילדה הגיעה לשולחננו ושאלה אותי בלחש אם מותר לדבר עם החייזרית. השבתי בחיוב, ובין הילדה לסביון התפתח דו־שיח קולח בערבית. כמו כל בני מינה, לסביון הייתה תפיסה מעולה של שפות, צלילים ומבטאים, ומבנה הלשון והלוע שלה אִפשר לה להפיק עיצורים מסובכים בקלות, כך שהיא למדה לשוחח בעברית וערבית בזמן שיא. בתמורה, היא ניסתה ללמד אותי כמה מילים בסיסיות בשפת האנדרומדים, אבל נכשלתי קשות אפילו בניסיון לבטא את שמה. "סאאאררבבביווווננננננגגג…?" ניסיתי, ושתינו פרצנו בצחוק. זה נשמע קצת כמו "סביון". סיפרתי לה שפעם היו פרחים בשם "סביון" בכדור הארץ. הייתה להם פלומה לבנה עגולה, נשפנו בהם והם הפיצו זרעים לכל עבר. היא אימצה בשמחה את שם החיבה "סביון", ושתינו קיווינו שנצליח להשתמש בכספת הזרעים הגלובלית של סבאלבַּרד בנורווגיה כדי להחיות מחדש את מגוון הפרחים המקומיים.
בינתיים, במסעדה, היחסים בין הילדה לבין סביון התחממו עוד יותר, והילדה התיישבה בחיקה של החייזרית הידידותית וליטפה בהשתאות את חוטמה הארוך והפרוותי. היא סקרה את פניה, שהיו כל כך שונים מפניה האנושיים: שישה נקבים שהיו הנחיריים של האנדרומדים, ארבע אוזניים קטנות, עיניים גדולות ושקדיות, לשון ארוכה ודקה. האנדרומדים דמו במקצת לדובי נמלים גדולים שהלכו על רגליהם האחוריות. הם לא היו זקוקים לבגדים, אבל למדו מהר מאוד שלרוב הגזעים יש לבוש כזה או אחר, לכן עטו על עצמם חלוקים רחבים ונוחים כשביקרו בפלנטות אחרות. המבנה האנטומי שלהם אפשר להם לקלוט ולעבד הרבה מאוד צלילים, ריחות וטעמים, והם לא החמיצו הזדמנות להשתמש בחושים המפותחים הללו כדי ללמוד כמה שיותר על כל דבר וכל יצור שבו פגשו. אחרי ליטוף אחרון וברכת שלום, חברתה הקטנה והחדשה של סביון חזרה בצחקוקים לשולחן של משפחתה.
סיימנו את שאריות החומוס, ואחרי שנפרדנו לשלום המשכנו לסייר ברגל בעיר העתיקה. בזמן שדיברנו על מה שצפוי לנו בטקס החתימה, רפרפתי בעיני על שלטים שנתלו פה ושם על הבניינים שלידם חלפנו. בכמה מרפסות היו תלויים דגלים מאולתרים עם כיתובים בנוסח "אנחנו *לב* אנדרומדים" ו"חייזרים זה הכי, אחי". באחרות נכתב: "ירושלים בירתנו לעד, בוז לפולשים!" עם סמלי מגן דוד ואגרוף קפוץ. שלטי חוצות מסחריים פרסמו הזדמנויות שנפתחו בעקבות ההסכם החדש עם ברית השלום והאחווה הגלקטית, כמו: "מסע למאדים? זה מדהים!" או "קורס מפעילי כור אנרגיה אנדרומדית מתחדשת – ההרשמה פתוחה", לצד תמונות של שני סטודנטים חייכנים, גבר ואישה. פניה של האישה היו מרוססים בשחור. לזה כבר התרגלתי. מה שגרם לי לבלוע רוק בחוסר נוחות היה הגרפיטי: "הגבלת הילודה היא שואה שנייה" ו"אנדרומידים = 365 בגימטריה = אדולף הטלר".
סביון לא הוטרדה יותר מדי מהשלטים העוינים. "קיצוניים יש תמיד," אמרה ומשכה בכתפיה. "כל עוד יש יותר בני אנוש שרוצים שינוי, מממ? אז הקיצוניים לא יוכלו לעצור אותו." בזמן שאני חיפשתי סימנים לדאגה, היא סרקה את הרחובות בחיפוש אחר הזדמנויות לבילוי. לכן ביקשה לעצור גם ב"ממתקי ג'עפר" לקינוח, וכעבור זמן קצר זללה בהנאה כנאפה ובקלאווה. בעל המקום אמר בצער מסוים שהגענו יום מוקדם מדי, היות שמחר כבר אמור להיות להם פיסטוק חלבי ממשכפלי המזון בשביל שהבקלאווה תהיה מושלמת באמת. אבל לסביון זה כלל לא הפריע, והיא לעסה את המאכל המתוק בצפצופי עונג רמים שגרמו לחלק מהעוברים ושבים להרים גבה. הנאה הייתה ערך עליון באורח החיים האנדרומדי, מה שתמיד נראה מוזר לאנשי כדור הארץ. הם בפירוש הקדישו את חייהם כדי ליהנות ולהסב הנאה לאחרים, בלהיטות כמעט דתית. כששאלתי את סביון על כך, היא אמרה שהרצון של "מתווכי" הדת שלנו לגרום לאנשים להסתגף ולהתענות כהוכחה לאמונתם נראה לאנדרומדים כמו פשע של ממש. מן הצד השני, כוהני הדת האנושיים שעימם ניהלנו משא ומתן התייחסו לתאוות האכילה ולסקרנות הבלתי נדלית של החייזרים כאל הוכחה לדקדנטיות נהנתנית ומושחתת. שני הצדדים הבליגו, עם זאת, וסבלו בשקט את הזעזוע ממנהגי הצד השני מתוך רצון לשתף פעולה. "ועדיין," סברה סביון, "לא היה מזיק להם, מממ, קצת יותר ליהנות מהחיים. אחרת בשביל מה יש חיים, מממ?"
לא היה לי ויכוח עם הטענה הזו. אחרי שחוסלו פירורי הכנאפה האחרונים, רגע לפני שטיפסנו שוב לתוך הבועית, הערתי בצחוק שסביון כבר טעמה את כל מה שיש לאכול בירושלים – אולי מלבד רגל קרושה. מייד הבנתי שזו הייתה טעות. סביון הייתה סקרנית מאוד לטעום כל מעדן מקומי, מסחוג ועד גפילטע פיש. נראה היה שלאנדרומדים יש חוש טעם שישי, נוסף על המתוק, המלוח, החמוץ, החריף והאוממי שלנו: סקרנות. כל גילוי חדש הסב לה תענוג עילאי. היא עמדה על כך שנמצא רגל קרושה לפני שנצא לטקס החתימה בבית הנשיא. היה לנו עוד קצת זמן, אז נכנסנו לבועית ושמנו פעמינו בריחוף לכיוון מעדניית "דייטש" במאה שערים.
כשנכנסנו למעדנייה, בעל המקום תקע בנו מבט חשדני. עובד צעיר שהסתובב לידו מלמל שאלה כלשהי באוזנו, ונראה חושש. בתגובה, בעל הבית רטן לעברו: "די חוצפּלאַנעטיקערס זענען שוין װידער געקומען אונדז דרײען אַ קאָפּ,[i]" ועיקם את חוטמו.
הבטחתי להם שלא מדובר בעניינים פורמליים הפעם, באנו רק כדי לטעום כמה מעדנים מקומיים. "מנת רגל קרושה, בבקשה," אמרתי בחיוך ידידותי.
"זה עשוי מחומרים משוכפלים, את יודעת," אמר בעל המקום בטון מפקפק. "נדיר שאנחנו מקבלים ביצים אמיתיות, או בשר אמיתי." נראה היה שהוא עדיין חשד במניעים שלנו, או לכל הפחות לא האמין שסביון באמת רוצה לטעום מאכל כל כך אזוטרי.
"אני יודעת," הרגעתי אותו, "אבל אני בטוחה שזה בכל זאת יהיה טעים מאוד."
טעים לסביון, התכוונתי, כי לי לא הייתה שום כוונה לטעום את המעדן הרוטט. ואכן כצפוי, סביון צפצפה באושר בזמן שאכלה את המנה.
"איזה מרקם מעניין! כמו ג'לי, אבל – מלוח! מממ!"
בעל הבית, שליווה את תהליך הטעימה בעיניים מכווצות בחשדנות, נרגע מעט כשראה את תגובתה הנלהבת. בסוף הביקור הוא אפילו בירך את סביון באמירת "שכוייח![ii]". הודות לכך, יצאנו מהמעדנייה עם מתנה ממנו, חתיכה יפה של קוגל אטריות מתוק-חריף. שמחתה של סביון לא ידעה גבולות.
"אוכל, כך גיליתי," אמרה לי בעודה מוצצת בהנאה את האטריות האחרונות מהקופסה, "מחבר בין יצורים שונים. כולם צריכים לאכול… נכון, מממ?"
הארוחות המשפחתיות שלי בשנים האחרונות היו דלות למדי, מטבע הדברים, אבל המשכפלים בהחלט החזירו חלק משמחת הסעודה המשותפת. אמרתי לה שזה נכון, אבל אני עדיין מקווה שנצליח לשקם חלק משמעותי מהגידולים החקלאיים שלנו.
"ברור," השיבה סביון, "זה חשוב גם לאוכל וגם… מממ… למערכות האקולוגיות. צריך רק לעשות את זה בצורה נבונה ומאוזנת, שיהיו מקורות מזון גם לבעלי חיים מקומיים… מממ."
כשהייתי ילדה, אמרתי לה, לפני שהטמפרטורות היו גבוהות מדי, עוד כרסמתי בשדות חובזה וחמציצים. "נדאג גם לחרציצים שלך," אמרה לי בחיבה וליטפה את ראשי, מקיפה אותי בהבל פה מתוק-חריף.
שעה קלה אחר כך, עשר דקות לפני תחילת הטקס, הבועית שלנו נחתה בין שאר הבועיות של המוזמנות והמוזמנים לטקס החתימה. יישרתי את תג הזיהוי שלי על החולצה: "יערה גרינברג, שגרירה מקשרת". פטפוטים של בני אדם במספר שפות התערבבו בצפצופים העולים והיורדים של האנדרומדים, וכולם התגודדו והחליפו דברי ברכה ונימוסין ליד שולחנות התקרובת. ראיתי את סביון לוטשת עיניים בחמדנות בבייגלים המנוקדים בשומשום, ותהיתי איך עוד יש לה מקום בבטן למשהו אחרי הסיור הקולינרי שלנו.
צמד בייגלים ושלל פטפוטים עליזים אחר כך, כולנו התיישבנו במקומות המסומנים בזמן שראש פרויקט הקמת הנמל הבינכוכבי, מחמוד סלימאן אל-עיסאווי, נשא דברים.
"גבירתי הנשיאה, תושבי כדור הארץ ואורחים יקרים מגלקסיית אנדרומדה, חברות וחברים.
"איזו כברת דרך עשינו כולנו יחד עד שהגענו לרגע המופלא הזה. לפני שנה אחת בלבד, נדמה היה כי הגענו אל סוף הדרך של המין האנושי. נאבקנו על שיירי משאבינו, ובאותה מידה על שרידי שפיותנו. הלכנו והתמעטנו, כמו כל אותם סוגים ומינים של בעלי חיים וצמחים שהבאנו אל סף הכליה וההכחדה כמעט במו ידינו.
"חברות וחברים יקרים, אני אדם מאמין, ויושבים בינינו לא מעט אנשים מאמינים נוספים. איני יודע מי נשא את זעקתנו מעבר לזמן ולחלל, כשהתפללנו לישו, לאלוהים או לאללה. אבל אולי כפי שאנחנו חברנו יחד והתגברנו על מחלוקות כדי לנסות להציל את מי שאפשר, גם בשמיים התאחדו כוחות עליונים והביאו לנו הצלה בלתי צפויה מפלנטה רחוקה. אותו היום, שבו למדנו שאנחנו לא לבד ביקום, היה מטיל מורא ומעורר תקווה כאחד. גילינו שבשעתנו הקשה ביותר, יש מי שרואה אותנו, מי שמושיט את ידו בשלום ובידידות, מעבר לכוכבים. התרגלנו למציאות החדשה, פחדנו וקיווינו, חששנו וייחלנו.
"חברות וחברים, מי מאיתנו עוד זוכר את היערות שפעם הקיפו את ירושלים? מי מאיתנו עוד זוכר את השלג שירד מדי פעם בבירה, את צחוק הילדים המשחקים בכדורי שלג? איבדנו הרבה כל כך, ורבים כל כך. אין אחד מאיתנו שלא שילם מחיר כבד של סבל ואבדן, בגלל הסבל שגרמנו אנחנו לכדור הארץ שבו אנחנו חיים. אני מבין את החששות. התבקשנו לשנות את אורח חיינו, התבקשנו להצטרף לאוכלוסיית היקום ולהתפשר על דברים החשובים לנו לטובת הכלל. אני יודע שרבים מכם היו מעדיפים להמשיך באורח החיים שאליו התרגלו במשך עשרות ומאות שנים. אך איזה טעם יש לאורח חיים, אם ויתרנו על קדושת החיים? איך נמשיך במסורת הקדומה של אבותינו, אם דנים בכך את הילדים, הנכדים והנינים שלנו למוות?"
המהומי הסכמה נשמעו מהקהל.
"חברות וחברים, הקמת מרכז המבקרים של נמל החלל הבינכוכבי כאן, בירושלים, הוא מקור לגאווה גדולה בשבילנו. הדיונים על מיקום הנמל לא היו פשוטים, והרבה פעמים עלו הוויכוחים לטונים גבוהים וצורמים. אני מעז לומר, שני הצדדים למדו הרבה מהתהליך. כך לדוגמה, בתחילה הציעו לנו חברינו האנדרומדים לבנות את מרכז המבקרים בהר הבית, או בהר הזיתים…"
גל של צחקוקים עבר בקהל. גם אני חייכתי. הירושלמים היו מעדיפים לוותר על נשמת אפם מאשר על המקומות הקדושים האלה, משבר אקלים או לא משבר אקלים.
"כן, זה באמת לא הצליח, מסיבות מובנות. בשלב מסוים גם אני הרמתי ידיים, אני מודה. עזבתי את הדיונים ואמרתי לחבריי לצוות המשא ומתן – 'מן נחיאתי, מומכין יבּנוהו עלא אלקמר'[iii]."
בשלב זה הקהל כבר צחק בקול רם. סביון שישבה לידי מלמלה לתוך אוזני, "אבל אין בזה שום היגיון, המבקרים ירצו לראות את ירושלים. זה יכול לעבוד רק אם תעבירו את ירושלים לירח, מממ?". הנהנתי בתגובה. גבר צעיר עם כיפה שישב מאחורינו שמע את חילופי הדברים ונעץ בנו מבט נוזף ונסער. אולי הוא זועזע מעצם ההצעה להעביר את ירושלים לירח.
"בסופו של דבר," המשיך אל-עיסאווי, "נבחר ברוב קולות מתחם התחנה, אולי כמחווה ל'תיירים' הקבועים שלנו מתל אביב והמרכז…"
הקהל צחק שוב.
"חברות וחברים, אנו צופים אל העתיד במבט מלא תקווה. היערות עוד ישובו ויוריקו. ירושלים היפה שלנו תלך ותתחזק. כדור הארץ כולו נמצא בנתיב בטוח יותר, בריא יותר, נכון יותר. נצטרך לקבל על עצמנו שינויים משמעותיים, יש שיאמרו גזרות קשות, ואין להקל בכך ראש. אבל כל זה נחוץ לנו כאוויר לנשימה. נלמד לפעול בחוכמה. לא נשתמש בחומרים מזהמים. נציב את הדאגה לסביבה בראש סדר העדיפויות. נתכנן בתבונה את חלוקת המשאבים, ונגביל את הילודה כך שכל ילדה וילד יוכלו לגדול בבטחה. ומעל לכל, נחלוק את ירושלים בגאווה עם אורחים מהיקום כולו…"
"ירושלים שלנו לנצח!!" זעק לפתע קול מאחוריי. "מוות לחייזרים!"
סובבתי את ראשי בתדהמה. הגבר הצעיר שנעץ בנו מבטים לפני כן קם על רגליו, סכין שלופה בידו, עיניו בוערות בשנאה יוקדת. כל מה שקרה אחר כך התחולל בשבריר שנייה, אך התמונות קפאו בראשי בזו אחר זו, כשקופיות מתחלפות. ראיתי את סביון מסובבת את ראשה לאחור ותולה בגבר הצעיר מבט תמה. ראיתי את ידו האוחזת בסכין יורדת לכיוון בית החזה של סביון. ראיתי את ידיי מושטות קדימה, בניסיון נואש להדוף את זרועו של התוקף. ראיתי את הסכין ננעצת בצווארה של סביון, ואת הדם שפרץ מהפצע. ראיתי את פניו מלאי המשטמה ואת עיניו הקרועות בטירוף של התוקף מופנות אליי, כשהוא דחף אותי מעליו. נפלתי אחורה, ראשי נחבט במסעד הכיסא שמאחוריי. ואז השחירו וכבו לאיטם הצלילים והתמונות, ויותר מזה לא ראיתי.
כשהתעוררתי בבית החולים כמה שעות אחר כך, הרופאה סיפרה לי מה קרה תוך שהיא בודקת את תגובת הרפלקסים שלי. מסתבר שקיבלתי זעזוע מוח מהמכה בראש, אבל ככל הנראה הצלחתי להציל את חייה של סביון. הסכין לא פגע בליבה. הוא כן פגע בכלי דם חשובים בצוואר, כך שסביון איבדה דם רב, אבל חבריה האנדרומדים מיהרו לטפל בה באמצעים שלהם ונראה שצפויה לה החלמה מלאה. בינתיים היא אושפזה להתאוששות בהמשך המסדרון, כשעל דלת חדרה הופקדו שומרים משני הגזעים, אנושיים ואנדרומדים כאחד. החתימה על ההסכם הושעתה עד להודעה חדשה.
למורת רוחה הרבה של הרופאה, התעקשתי לקום ממיטתי ולבקר את סביון. "חטפת זעזוע מוח משמעותי", נזפה בי הרופאה, "אני אתפלא אם תצליחי ללכת בקו ישר בלי ליפול מהסחרחורת."
"מה פתאום," השבתי כשעיניי דומעות בגלל הכאב הפועם והמייסר, "רק הראש קצת מציק לי. באמת לא נורא."
"נו באמת. 'רק קצת מציק' תספרי לסבתא שלך."
"אני חייבת לראות אותה. בבקשה."
הרופאה נאנחה.
"בסדר, אבל רק לדקה ותחזרי מייד למיטה."
הבטחתי שכך אעשה, ודידיתי במסדרון מהר ככל שהסחרחורת איפשרה לי, נשענת בדרכי על הקירות ועל הדלפק בעמדת האחיות.
"רגע," קראה אחרי אחת האחיות, "מישהו השאיר לך פה משהו."
היא הושיטה לי קופסה קטנה מקרטון שעליה נכתב: "תודה על הפיסטוקים, איחולי רפואה שלמה מכולנו". פתחתי את הקופסה ומצאתי בתוכה בקלאווה שעליה פוזרו ביד נדיבה פיסטוקים טחונים. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
כשהגעתי אל חדרה של סביון, השומרים מיהרו לחסום אותי.
"בבקשה," התחננתי, "היא חברה שלי."
השומרים האנדרומדים סקרו אותי במבטם, ואז פנו לשוחח ביניהם. באותו הרגע הצטערתי כל כך על שלא הצלחתי ללמוד את שפתם. האם הם כבר ויתרו על כל קשר עתידי עם בני האדם הרצחניים? האם גווע סופית הסיכוי להצלת כדור הארץ? האם בא הקץ להרפתקאות המשותפות עם חברתי החדשה?
"זאת, מממ…השגרירה," אמר אחד השומרים האנדרומדים לשומרים האנושיים ואחר כך פנה אליי. "ראינו מה עשית בשבילה. כמעט נהרגת בעצמך… יש לך, איך אתם קוראים לזה, מממ? אומץ לב. מותר לך להיכנס… רק לרגע."
גל של דמעות הציף אותי, ועמו גל חדש של כאב פועם ברקות. "תודה," אמרתי בקוצר נשימה, "תודה לכם."
השומר פתח את הדלת עבורי, ונכנסתי פנימה. סביון שכבה על המיטה, עצומת עיניים ודוממת. לא הייתי רגילה לראות את חברתי בצורה כזו, דוממת וחרישית כל כך. הנחתי את קופסת הבקלאווה על הארונית שליד מיטתה, ואז אחזתי בעדינות בכפתה וליטפתי את זרועה. היא לא הגיבה. חשתי את הייאוש מצטבר כגוש חונק בגרוני, ונאבקתי בבכי שאיים להתפרץ. באותו רגע, הכול הפחיד אותי, מגדול ועד קטן. פחדתי לאבד את הכוכב שהיה ביתי, פחדתי לאבד את סביון, פחדתי לאבד את התקווה להמשיך ולהיאבק על החיים.
כשגל הכאב עבר, לחצתי עוד פעם אחת את כפתה החמימה של סביון בין ידיי, והנחתי אותה בעדינות בחזרה על השמיכה. ידעתי שזו עשויה להיות הפעם האחרונה שאהיה כל כך קרובה אליה. פלטתי אנחה כבדה, ופניתי לצאת מהחדר.
לפתע נשמע מאחורי קול מוכר ומנומנם: "יש פה… מממ… פחמימה."
___
הילה בניוביץ'-הופמן היא מתרגמת ועורכת טכנית במקצועה, בעלת תואר שני בלימודי מגדר, כותבת את הבלוג הפופולרי "ואן דר גראף אחותך" וזוכת פרס גפן לשנת 2015 על סיפורה "חמש ארבע שלוש שתיים אחת". הילה חובבת פנטסיה, מדע בדיוני ואוגרים סיביריים.
____
[i] "שוב החייזרים האלה באו לבלבל לנו את המוח." (תרגום ליידיש: שירי שפירא, ייעוץ: שיר בן-אור)
[ii] "יישר כוח!"
[iii]"מצידי, שיבנו אותו על הירח." (תרגום לערבית: יעל בן ישראל) בחזרה לפרויקט הסיפורים
