יומן התוכן

הצפצופים העירו אותי. אני חושבת. כי כל השאר כל כך שקט. איפה כולם? אולי יעזור להבין קודם איפה אני. הדבר האחרון שאני זוכרת הוא… מערה? אני חושבת? או אולי סירה? זה קצת מטושטש. הייתי אמורה להשיג… משהו. ועכשיו אני במה שנראה כמו בית חולים, רק שבתי חולים לא אמורים להיות כל כך שקטים, נראה לי. אמורים להיות כאן אנשים, אני די בטוחה. תוכנייה! הייתי אמורה להשיג תוכנייה. למאורות. מאורות! אוי ואבוי, מה התאריך?! פספסתי את הכנס? מה עוד פספסתי? אלוהים, אני מקווה שהכול בסדר.

ניסיתי ללחוץ על כפתור המצוקה, אבל אף אחד לא הגיע. נראה לי שאין לי בררה אלא לצאת מכאן ולנסות לגלות מה קרה. אולי אוכל למצוא לאן כולם הלכו.

שאר הבניין גם הוא ריק, והכל כאן די… הפוך ומרוסק, נראה שהוא ננטש בחופזה. כשהסתובבתי במסדרונות, משהו היה לי ממש מוזר. בהתחלה חשבתי שברור שהכול מוזר, אני בבית חולים נטוש, מוזר זה הנורמלי בסיטואציה כזו. אבל התחושה המשיכה לרדוף אותי ואז, פתאום, קלטתי - אין לי צל. אולי זו התאורה כאן, הכל אור לבן בוהק וסטרילי כזה, אולי כשאמצא את היציאה הצל שלי יחזור ויהיו שם אנשים ויתברר שכל ההתעוררות בבית חולים הפוך וריק היא סתם אי־הבנה והכול בעצם ממש בסדר.

אני מתגעגעת לצל שלי. אף פעם לא באמת חשבתי עליו, על המשמעות שלו, הוא לא ממלא שום פונקציה, ועדיין, איכשהו, הוא חסר לי נורא. אם רק אצליח למצוא איך יוצאים מהמקום הנורא הזה!

 

אוקי, אז זה לא רק בית החולים.

הרחובות לא סתם ריקים, הם… שוממים. זו המילה. שממה עירונית, כזו עם שקיות ניילון נסחפות ברוח והכל. מצד שני, ברגע שיצאתי מהבניין חזרה הקליטה בטלפון שלי! זה באמת היה ממש מפתיע שטלפון שקלט במימדים מקבילים ואפילו בחלל לא עבד שם בפנים. אם כי כל הרשתות החברתיות ואתרי החדשות נפלו, או משהו, אז זה לא כל כך עזר לי להבין מה קורה. אבל לפחות נראה שהתאריך של הכנס עוד לא עבר! שלחתי הודעה לכלבלב לעדכן שהתוכנייה מתעכבת ולשאול מאיפה בעצם הייתי אמורה לאסוף אותה. אני לא יודעת אם הוא יקבל את ההודעה, אבל מקווה לטוב. אולי סוף סוף אגלה איפה כולם ואם הם בסדר.

בינתיים אני מנסה למצוא מקום לבלות בו את הלילה, אחרי יום של שיטוטים בלי לפגוש אף אחד. אני לא ממש יודעת למה, אבל אני חשה צורך עז למצוא מקום מואר היטב, ונמנעת מהצללים. אולי זה כי הצל שלי לא חזר גם כשיצאתי לשמש. זה מוזר, נכון? אני די בטוחה שזה מוזר.

החלטתי לנסות למצוא קניון, או לפחות סופרמרקט - אני מתחילה להיות רעבה, ונראה לי הגיוני להיות ליד שפע של אוכל ודברים אחרים שאולי אצטרך אם כל העניין הזה יימשך עוד הרבה זמן. אין תשובה מהכלבלב בינתיים. ליד ההודעה יש 'וי' שאומר שהיא  נשלחה, אבל עוד לא הופיעה ה'וי' של קבלה ובטח לא סימון שהיא נקראה. זה לוקח המון זמן. אני לא יודעת אם קרה משהו לטלפון שלו או שהבעיה היא ברשת, אז החלטתי לקחת סיכון ולנסות ליצור קשר עם ההנהלה - וכן, אני יודעת כמה זה מסוכן להיות בקשר עם ההנהלה קרוב כל כך לכנס, אבל איזו בררה יש לי? חוץ מזה, אני כל כך אשמח לשמוע ממישהו משהו, שלא אכפת לי איזו משימה הזויה יטילו עליי. אני מעדיפה להיות בכל מקום אחר. בעיקר מקומות שבהם הצללים לא… רוחשים ככה. לא ממש ראיתי אותם זזים, אני מודה, זו רק מין תחושה כזו, כאילו משהו זז בזווית העין, אבל להישלח למקום אחר יהיה ממש בסדר מבחינתי.

לא רחוק מבית החולים מצאתי מעין מרכז מסחרי פתוח, כולל סופרמרקט וכמה מסעדות. הייתי מעדיפה בניין סגור, כזה שגם אפשר להגן עליו, אבל בעצם אני לא ממש מתגוננת משום דבר. אין כאן שום סכנה, רק ריקנות והיעדר צללים, ואי־אפשר באמת לטעון שהיעדר של משהו זה מסוכן, נכון? חוץ אולי מהיעדר אוכל, וזו לא תהיה בעיה לכמה חודשים לפחות. מס"מ, אני מקווה שכבר לא אהיה כאן הרבה לפני.

עדיין אין תגובה מהכלבלב, או מההנהלה. התאריך של הכנס מתקרב, כבר הייתי אמורה לשמוע מהם, ולו כדי לקבל כמה משימות משונות של תשיגי-לנו-עכביש-בגודל-אדם-שיטווה-את-הוילונות-לחדרים או משהו. בכנות, אני דואגת.

בינתיים התמקמתי בסופרמרקט - אורות הפלואורסנט מרגיעים אותי. בדרך כלל אני מעדיפה אור חם, אבל מתברר שבהיעדר צל להיות מוצפת באור לבן בוהק זה מנחם. עדיין לא פגשתי אף אחד - ונדמה לי שאם היו אנשים בסביבה הם היו מגיעים לכאן בשלב זה או אחר למצוא אוכל. זה פשוט לא בסדר, הריקנות הזו. אני מתחילה לחשוב שאני האחרונה שנותרה, לפחות בשכונה אם לא בעיר. ועדיין לא מצאתי שום רמז למה קרה לכולם.

ניסיתי לפזר קצת אוכל בחוץ, בתקווה למשוך חתולי רחוב. או כלבי רחוב. או ציפורים. עכברושים, מצידי. משהו חי שאינו אני. זה לא עבד.

כלומר, האוכל נעלם, אבל… לא ראיתי מה לקח אותו. אולי זה היה חתול רחוב. אבל לא נראה לי. לא פיזרתי עוד אוכל מאז.

להודעה ששלחתי לכלבלב נוסף 'וי'! היא הגיעה לטלפון שלו - אבל עוד לא נקראה. בכל זאת, זה מעודד. אני מרגישה קצת קרובה אליו יותר. וזה שמשהו השתנה נותן לי תקווה שהוא בסדר, איפה שלא יהיה. החלטתי לא לחכות שהוא או מישהו בהנהלה יקראו את ההודעה הקודמת ושלחתי הודעה חדשה: "אני לא חושבת שהתוכנייה כאן. בואו לאסוף אותי." רוב היום אני יושבת ובוהה בהודעה, מחכה לסימן שקראו אותה. זה משהו לעשות, לפחות.

קיבלתי הודעה מהכלבלב! הוא אומר שכולם בסדר גמור, הכנס מתקדם במהירות, וממש צריך את התוכנייה בהקדם האפשרי - אבל הטלפורטר של הכנס לא מצליח להינעל עליי משום מה. ניסיתי לשלוח לו מיקום ג'יפיאס אבל זה לא עזר. הוא אמר שצוות לוגיסטיקה עובדים על זה, והם מקווים לחלץ אותי בקרוב, ושבינתיים בכל זאת אנסה לחפש את התוכנייה. אולי היא כאן באזור, מה שבטוח זה שהיא לא שם אצלם, וזה מתחיל להיות לחוץ.

סיורי התוכנייה היומיים שלי מתקדמים בקצב מספק. כבר כיסיתי רדיוס של… מספר לא ידוע כלשהו של קילומטרים, היות והג'יפיאס לא עובד. אבל רדיוס יפה. מצד שני, אני מחפשת רק באזורים מוארים היטב, אז זה לא חיפוש מאוד מקיף, אני מודה. אבל… משהו בצללים ממש לא בסדר. כל פעם שאני מתקרבת אליהם השערות על הזרועות שלי סומרות ומרחששות חשמל סטטי. זה לא נורמלי, נכון? אני לא חושבת שזה נורמלי. בכל מקרה, אני ממשיכה בחיפושים לפי ההוראות ושולחת עדכונים יומיים. חלקם מצליחים לעבור, חלקם לא. הרוב לא.

בהנהלה שלחו לי הודעה שאפסיק לבזבז זמן ואמצא כבר את התוכנייה כי הם צריכים שאסע לביטלג'וז להתחקות אחר עקבותיו של כוכב העטים ולשכנע כמה מהם להגיע לכנס בשביל צוות לוגיסטיקה. מתברר שצוות לוגיסטיקה מתקשה לעבוד בלי עטים. זה לא מדאיג בכלל בהתחשב בזה שהם אלה שאמורים לחלץ אותי מכאן!

אבל בלי פאניקה. אני בסך הכול צריכה לצאת מכאן כדי למצוא עטים כדי לאפשר לצוות לוגיסטיקה לעשות את עבודתם כדי שהם יוכלו להוציא אותי מכאן - לולאת סיבתיות סטנדרטית לגמרי. אני ממש בסדר עם זה. כל מה שאני צריכה זו מכונת זמן, זה הכול. כמה קשה יהיה למצוא מכונת זמן פנויה בעולם שהתרוקן מתושביו?

החדשות הטובות: הצלחתי להגיע לגבעת רם.

החדשות הפחות טובות: הקמפוס ריק לחלוטין, ומואר ממש בקושי - בעיקר חשוכים הבניינים בהם יש סיכוי כלשהו למצוא רכיבים למכונת זמן, שלא לדבר על אחת שלמה. או תוכנייה! באופן רשמי אני עדיין במסע חיפוש התוכנייה, כפי שההודעות הנכנסות מההנהלה, בדחיפות הולכת וגוברת, מקפידות להזכיר לי.

יכול להיות שהגיע הזמן להיכנס לצללים. יש גבול כמה אצליח להימנע מזה. ובעצם, ממה אני כל כך מפחדת? שום דבר לא איים עליי או פגע בי עד עכשיו. חוץ מהפחד אני ממש בסדר. אולי זה בכלל מצב של אין ממה לפחד מלבד הפחד עצמו?

אבל בכל זאת, אולי כדאי לדחות את זה למחר בצהריים, בשיא האור.

ולהביא איתי כמה מנורות.

הרבה מנורות.

חזרתי לקניון הפתוח, שלמרבה השמחה, חוץ מסופר יש בו גם טמבורייה.

טמבוריות הן חנויות קסומות. לא, באמת, לא הרבה אנשים יודעים את זה אבל מדובר במוקדי קסם חזקים. אני לא בטוחה איך אנשים לא עלו על זה עדיין, עם היכולת של המוכרים לספק בדיוק את החלק הנכון כשמבקשים מהם את הזה-נו-עם-הכזהו-המסתובב. למרבה הצער, הקסם של הטמבורייה הזו לא חזק מספיק להעביר אותי ממד. זה הדבר הראשון שניסיתי. אבל בין שלל הנורות הזמינות וכוח הקסם הגולמי הצלחתי להתארגן על יופי של תאורת חירום לפני שיצאתי לקמפוס.

דבר ראשון חיפשתי את התוכנייה בספרייה הלאומית ובספריות האחרות בקמפוס. זה היה קל יחסית, כי ספריות נוטות להיות מוארות היטב, עם הרבה חלונות ואור יום. טוב, ברובן - למרתפים של הספרייה הלאומית אני לא יורדת בלי ליווי, לא מאז תקרית הדרקון. אני לא מטורפת. בכל מקרה, החיפוש לא נשא פרי אז המשכתי למעבדות הפיזיקה, מוקפת בזרקורים מכל הכיוונים. אני נשבעת שיכולתי לשמוע את הצללים רושפים עלי כמו חתולים כועסים, אבל הם נסוגו מפני האור כמו צללים טובים, והצלחתי למצוא את כל הציוד שאני צריכה, אני חושבת. עם כל התאורה שארגנתי, המעבדות עדיין מלחיצות אותי, אבל הבאתי מהסופר עגלה לסחוב בה הכל ואני מקווה להספיק להגיע בחזרה אליו לפני שיחשיך.

זו לא מכונת הזמן היציבה ביותר שראיתי, אבל אני חושבת שהיא תוכל להחזיק מעמד לנסיעה אחת. התוכנית היא לחזור ליום שלפני ההגעה הראשונית שלי לכאן, זמן עליו אני יודעת שני דברים:

א. השערים הבין-ממדיים פעלו.

ב. התוכנייה היתה כאן.

זה קצת נבזי, לקחת לעצמי את התוכנייה לפני שאני מגיעה, בעיקר כשאני יודעת שבזמן שאחפש אותה לשווא יקרה משהו שיכניס אותי לבית החולים ואחר כך אהיה תקועה כאן לגמרי לבד, אבל… קורה. כלומר, קרה. אם אני לא אסגור את הלולאה הזו, משהו אחר יעשה את זה, ונראה לי שאני מעדיפה את הגרסה בה אני יוצאת מכאן עם תוכנייה. הבעיה היחידה בתוכנית שלי היא שאם היא מצליחה, לכלבלב ולהנהלה לא הייתה סיבה להיות לחוצים כל הזמן הזה, הם היו מקבלים את התוכנייה עוד לפני שנשלחתי להביא אותה והכול היה אמור להיות בסדר. אבל אני מניחה שאני עוד אגלה מה קרה לה.

אז… רגע לפני שהפעלתי את המכונה, האורות בסופר כבו.

זה היה קצת מבהיל, אבל התעשתתי מהר והצלחתי להפעיל אותה בחושך. וזה עבד! אני בעבר! הכול בסדר. יש אנשים והכול. רק ש… נדמה לי שאולי הבאתי אותם איתי אחורה בזמן. את הצללים, כלומר. אני די בטוחה שהבחנתי בהם מזווית העין חומקים אל מתחת למדפים בסופר רגע אחרי שהגעתי לעבר. אני קצת תוהה אם אני זו שגרמתי לסוף העולם שבדרך. אולי אני צריכה להזהיר מישהו? אבל מה אני אמורה להגיד להם, בדיוק? משהו לא מוגדר עומד להעלים את כולכם, שימו עין על הצללים שלכם?

הצל שלי חזר, אגב. הוא נראה נורמלי לגמרי. אני חושבת. נדמה לי. לא בחנתי אותו מספיק בקפידה לפני שהוא נעלם, אז אני לא לגמרי בטוחה איך הוא אמור להתנהג, אבל נראה לי שככה הוא באמת מתנהג. אני מקווה.

למצוא את התוכנייה לקח קצת יותר זמן ממה שחשבתי - מספיק זמן לפגוש את עצמי, שזה אף פעם לא נעים. אני הייתי מוכנה לזה, אבל עצמי המסכנה חטפה את השוק הטמפורלי קשה. אני מניחה שייקח לה כמה ימים לצאת מהתרדמת - אבל אולי זה לטובה. אם השתכנעתי בדבר אחד, זה שאני לא רוצה לדעת מה קרה כאן. יקרה כאן. קורה כאן? לא משנה. התוכנייה אצלי. הטלפורטר ננעל עליי בלי בעיה. שלום ולא להתראות, צללים ארורים.

לא הייתי צריכה להשתגר בשעה מאוחרת כל כך. שעת בין ערביים בעולם שבו הצללים חיים היא לא זמן אידיאלי לדברים כאלה, מתברר. הצללים התחילו להימתח בכיוון חור התולעת הבין־ממדי בצורה מאוד מטרידה כשקפצתי דרכו, ומשהו כנראה השתבש כי מסע של כמה שניות לקח… טוב, לפחות עכשיו אני יודעת למה כולם היו כל כך לחוצים שהתוכנייה מתעכבת. אני מרגישה כאילו מתחו אותי כמו ספגטי בזמן ובמרחב, ויש לי כל הזמן תחושה שהצללים נועצים בי מבט מאחורי הגב, אבל כשאני מסתובבת הכל נורמלי לחלוטין. אולי זו העייפות. אולי אלה השבועות לבד בעולם שומם. אני עומדת לצאת למשימה קצרה להשיג להנהלה את התחזיות הפסיכוהיסטוריות של המולטיוורס בתור קישוט לכניסה - וכשאחזור הכול עדיין יהיה כאן. כולם עדיין יהיו כאן. וכולנו נהיה ממש בסדר. אני בטוחה בזה.

המוסד... ממש שונה ממה שזכרתי. אני לא בטוחה מה עבר עליו, אבל בחור נחמד בשם הארי ארגן לי תוכנית מעולה לטפל בבעית הצללים: כל מה שצריך זה כמה אנשי סגל מסורים  וכאלף שנים, אבל הי, עכשיו כשהתוכניה עלתה בדיוק התפנה לי זמן...