תחנת החלל הייתה מוצפת ריח של זבל. פעם תחנות חלל היו נקיות כמו מוזאונים. היום לאף אחד כבר לא היה אכפת. היו דברים יותר חשובים.
"אמא, הריח הזה נורא," איתי אמר.
"אני יודעת. אני מצטערת. תנסה לנשום מהפה," דניאל אמרה והדגימה איך. "עוד מעט נצא מכאן. בחוץ יהיה ריח יותר טוב," אמרה. "אני מקווה לפחות." פתאום הבינה שהיא לא באמת יודעת.
על הרצפה ישבו המון פליטי מלחמה. דניאל ראתה יותר פליטי מלחמה בתחנה מאשר נוסעים. היא הידקה את אחיזתה במזוודה, ובדקה שהמפתח למזוודה עדיין בכיסה. כשהמלחמה התחילה האו"ם הודיע שכל מי שנהרס לו הבית או כל מי שלא היה לו כסף לשלם על בית יוכל להשתכן בתחנות חלל עד שהמלחמה תיגמר. האו"ם התפרק לפני שהמלחמה נגמרה אבל אף אחד לא רצה להיות זה שמעיף אותם משם, או שלאף אחד לא היה אכפת מספיק. דניאל לא הגיעה למצב שהיא הייתה צריכה לעבור לתחנת חלל. רק כמעט. בעל הבית ראה שהיא בהיריון והוריד מחירים, או לפחות זה מה שהוא אמר. היא הייתה כמעט בטוחה שיואל שלח כסף. היא דמיינה את האישה שעברה בתחנת החלל הזו לכיוון ההפוך לפני חמש שנים. היא נראתה צעירה בהרבה ממנה הנוכחית. לאישה הזו היה שׂיער ארוך והיא תמיד הלכה איתו פזור ובכלל לא הייתה צריכה לחשוב מה יהיה נוח בקסדה. היא נהגה ללבוש שמלות צבעוניות והייתה תמימה ובעיקר הייתה בטוחה שתחזור הביתה תוך כמה חודשים גג ושכלום לא יקרה. שהכול ייפתר בשיחות.
עכשיו דניאל הייתה לבושה בטרנינג וחולצת טריקו שהייתה של יואל וגדולה עליה בכמה מידות. האישה שהלכה כאן לפני חמש שנים נדמתה כמעט זרה. דניאל תהתה אם אותה אישה הייתה מזהה אותה אם הייתה פוגשת אותה עכשיו. ויותר חשוב – אם יואל יזהה אותה. ואפילו יותר חשוב – אם יואל יאהב גם את עצמה הנוכחית. ברור שיואל יאהב אותה, היא אמרה לעצמה. הוא ראה אותה בהדמיות. הוא לא היה משלם כל כך הרבה כסף רק כדי לדבר איתה אם לא היה אוהב אותה. הוא לא היה מבזבז את שעות השינה המעטות שלו כדי לדבר איתה. הוא לא היה מחייך כמו שחייך כשדיבר איתה אם הוא לא אוהב אותה. נכון? ברור שנכון. היא ניסתה לשכנע את עצמה.
עוד מעט היא תראה את יואל. עוד מעט היא תהיה בבית. אולי היא שוב תאריך שׂיער. אולי היא אפילו תחזור ללבוש שמלות.
"אני רוצה הביתה," איתי אמר ונראה כאילו עוד שנייה הוא הולך לבכות.
"אנחנו נגיע הביתה עוד מעט," ענתה.
"לא. אני לא רוצה בית חדש. אני רוצה את הבית שלי!"
"לא לצעוק," דניאל אמרה והושיטה לו יד. הוא תפס אותה. "יהיה לנו בית חדש. והבית יהיה ממש ממש גדול. יהיה לך חדר משלך. לא תישן איתי בחדר. אפילו יהיה מותר לשחק בחוץ בלי החליפה המגרדת." היא דיברה בקול שבו הורים מדברים כשהם מנסים להלהיב את הילדים שלהם.
"לא אכפת לי. אני רוצה הביתה."
"יהיה לנו בית חדש. ואבא יגור איתנו. ויהיה לך כלב שנקרא לו מילקי. כמו שביקשת."
"אסור כלב. כלבים מתים בחוץ כי הם מורידים לעצמם את הקסדה." הוא התחנן לכלב במשך חודשים אחרי שראה בסדרה כלב. היא הסבירה לו שאי־אפשר. זה כנראה נכנס לו טוב מדי לראש.
"כאן מותר כלב. כמו שאנחנו יכולים לנשום בחוץ גם כלבים יכולים."
"מותר כלב?" איתי שאל.
"כן. מותר כלב ואני מבטיחה לך שיהיה לנו כלב." היא אמרה. "אנחנו חוזרים הביתה. ויהיה לנו כלב. ואתה תראה את הבתים הישנים היפים שהראיתי לך בתמונות באלבום שלי." היא אמרה וקצת אחרי שאמרה הבינה שהיא לא בטוחה שהמבנים האלה עוד קיימים. לא בטוח שהם חוזרים לירושלים שהיא מכירה. כנראה שלא. כנראה שהם חוזרים לירושלים מפורקת ופצועה. שוק בטוח לא יהיה. היה לה חבל שאיתי לא ישמע את הצעקות של המוכרים בשוק כמו שהיא שמעה כל חייה. יואל שנא את הצעקות האלה אבל היא התעקשה שיגורו ליד השוק.
היא קיוותה שלפחות הכותל נשאר. למרות שעכשיו הבינה שכנראה שזה היה הדבר הראשון שהפציצו. היא צפתה בחדשות כל יום, אבל עלה יותר מדי כסף להתחבר לערוץ אז היא הייתה הולכת לשכנים האמריקאים ורואה אצלם. היא לא ממש ידעה מה קורה בישראל חוץ ממה שיואל סיפר לה. היא לא הייתה בטוחה למה לצפות.
אבל זה לא משנה. כי הם חוזרים הביתה. ויואל יהיה שם. ולאיתי יהיה אבא שוב. ולה יהיה את יואל. ויהיה אוכל של יואל. והיא לא תצטרך לבשל יותר. והיא תשתה קפה נורמלי שוב ולא את הקפה האמריקאי הדוחה שהביאו באספקה. ויהיה אוויר שמותר לנשום בחוץ. חוזרים הביתה, היא שיננה. ויהיה ערב רגיל שוב. איתי יהיה במיטה ויואל יעבוד עד יותר מדי מאוחר והיא תצעק עליו שיפסיק לעבוד כי אחרת היא תתחיל לראות את הפרק בלעדיו והוא יגיד שממש כמה דקות ובכמה דקות האלה היא כבר תסיים פרק של סדרה אחרת אבל אז הוא יבוא עם גלידה. עדיין יש גלידה? בטוח שעדיין יש. והם יאכלו ביחד. והיא תוכל לגעת בו כי הוא הוא יהיה הוא. והוא יהיה לידה. והוא ילבש בגדים ולא מדים. ולא יהיה מלא אבק ככה שהיא כמעט תוכל להריח אפילו שזו רק הדמיה. ובעצם, אם הוא יהיה מלא אבק היא כן תוכל להריח כי הוא יהיה ממש לידה והיא תוכל לצעוק עליו להתקלח, כי הם יהיו בבית והוא לא יהיה באיזה חור ותהיה מקלחת.
דניאל נתקלה במשהו. "סליחה," אמרה והמשיכה ללכת.
"מצטער." הקול היה דומה לקול של יואל. קצת יותר מחוספס אבל גוון דומה. היא הסתכלה על הגבר שבו נתקלה. הוא היה דומה ליואל. מעט יותר נמוך והרבה יותר מבוגר. היא המשיכה ללכת. מפחדת לקרוא לו ושזה לא יהיה הוא. היא לא הייתה בטוחה אם הוא באמת דומה ליואל או שהיא רק כל כך מתגעגעת שהיא מקווה שזה יהיה הוא. הם הרי קבעו שהוא יחכה להם בחוץ.
"דניאל," הגבר אמר.
"יואל?" הוא חיבק אותה. החיבוק היה רפוי, כאילו אין לו כוח. היא חיבקה אותו חזק.
"איתי. תראה! זה אבא!" היא אמרה.
"איתי," יואל קרא לו והתכופף לגובה שלו. איתי נצמד אליה.
"אני מצטערת. הוא לא רגיל לאנשים…" חדשים, דניאל רצתה להגיד. אבל ידעה כמה זה יכאיב ליואל.
"זה בסדר. אני מבין," יואל אמר בקול קליל וחייך. החיוך היה מזויף. לפחות את זה עדיין יכלה לזהות.
"אני בטוחה שהוא יתרגל אליך ממש מהר," היא אמרה ובהתה ביואל. מנסה להשוות בין יואל שלה ליואל הזה. זה מצחיק. היא לא חשבה שהוא ישתנה. היא חשבה שהוא יישאר בדיוק אותו דבר, ואיך יכלה לחשוב את זה? איזה מטומטמת. ברור שאנשים משתנים אחרי חמש שנים. אחרי מלחמה. אחרי שלחמו. היא השתנתה, והיא הייתה בכוכב שלא הייתה בו מלחמה. איך הוא לא ישתנה?
יואל הזה הלך מעט כפוף, כאילו אין לו כוח להחזיק את עצמו או כאילו הוא מנסה להסתתר. היא לא הייתה בטוחה. הוא גם כל הזמן הסתכל סביבו, מחפש סכנה. היו לו הרבה יותר קמטים מליואל שלה.
זה יואל שלה. היא הזכירה לעצמה. עכשיו זה יואל שלה.
מוזר כמה היא לא יכלה לראות בהדמיה. אפילו שדיברו פעם בשבועיים. היא פספסה כל כך הרבה. והוא ממש היה שם. הוא נלחם. זה כל כך מטומטם שהיא בכלל יכלה לחשוב שהם יהיו אותו דבר.
"איתי, זה אבא שלך. זה מי שדיברנו איתו בהדמיה." איתי רק נצמד אליה עוד יותר.
"אני מצטערת," אמרה שוב. "התגעגעתי."
"גם אני," יואל אמר. הוא לקח ממנה את המזוודה והחזיק את היד שלה. היד שלו הייתה מלאה פציעות. אולי בערב אחרי שאיתי יירדם הם ישבו על הספה והוא יספר על כל צלקת וצלקת. הוא בטח לא זוכר בכלל. היא אמרה לעצמה. הייתה מלחמה והיא חשבה שהוא יישאר אותו דבר. שהוא יישאר לא מצולק. איך יכלה לחשוב את זה בכלל? יואל תמיד היה יותר רגיש ממנה. והיא הייתה כל כך רחוק ובכל זאת הצטלקה. איך הוא לא?
עכשיו כשהוא הלך קרוב אליה היא הריחה את הריח שלו. זה לא היה הריח של יואל. מצחיק שהיא יודעת שזה לא הריח שלו אפילו אחרי חמש שנים. כמובן שהם לא דיברו בהדמיה מלאה. רק מראה ושמיעה. בלי שאר החושים, זה עלה יותר מדי כסף. וחוץ מזה יואל אמר שהיא רק תריח אבק וחבל על הכסף.
"אני אוהב אותך," יואל לחש לה והיא יכלה להרגיש את האוויר מדגדג באוזנה. הם היו צריכים להשקיע את הכסף. רק עכשיו הבינה כמה התגעגעה ליכולת להרגיש אותו, להריח אותו.
"גם אני," היא אמרה.
היא כל כך התגעגעה אליו. הם יהיו בסדר. וייצרו שגרה. והם יהיו ממש בסדר? הם יהיו בסדר! היא ניסתה לסלק את סימן השאלה אבל הוא המשיך להדגיש את עצמו במחשבותיה.
הם יהיו בסדר. הכול יהיה בסדר. והם יחלימו. הכול יהיה בסדר? הכול יהיה בסדר! הכול יהיה ממש בסדר?
איתי נצמד אליה יותר ויותר.
הם יהיו ממש בסדר. יהיה בחוץ אוויר שאפשר לנשום. ויהיה להם כלב. והיא שוב תתלונן שהיא קמה מוקדם מדי בשביל לקחת את איתי לגן. הם דיברו על זה שהם ישאירו אותו עוד שנה בגן. הוא היה אמור לעלות לכיתה א' אבל אחרי חמש שנים על כוכב לכת אחר הוא צריך שנה בגן.
"אני רוצה לבית שלי!" איתי צעק.
"אתה תאהב את הבית החדש. אתה תאהב לשחק בחוץ," דניאל אמרה. "ויהיה לך כלב שנקרא לו מילקי כמו שביקשת. ואתה ממש תאהב אותו."
וביום הראשון שיואל והיא ייקחו את איתי לגן הם ילכו לאכול בבית הקפה הקרוב. יש עדיין בתי קפה? בטוח שיש עדיין בתי קפה. נכון? ואחרי שעתיים הם ייקחו אותו הביתה כי היום הראשון הוא יום הסתגלות, כי הוא יצטרך להתרגל. ובבית יואל יכין פסטה ואיתי יגיד שהפסטה הרבה יותר טעימה מהפסטה שלה ודניאל תעשה את עצמה נעלבת אבל תדע שהוא צודק.
ואיתי ממש יאהב את הגן החדש. ויכיר שם את החבר הכי טוב שלו לשנים הבאות. וגם ההורים של הילד יהיו ממש נחמדים והיא ויואל והם יהפכו לחברים ממש טובים. והם ייפגשו וישתו קפה בסלון בזמן שהילדים ישחקו וכל כמה דקות יראו להם את הדברים שהם בנו במדפסת תלת־ממד.
הם עברו ליד חלון. "איתי, בוא תראה את החלליות ממריאות." בפעם הראשונה איתי התקרב ליואל. הוא כל כך אהב לראות חלליות ממריאות. יואל שם יד על הכתף שלו. וכשהם חזרו ללכת ליציאה איתי הלך בין יואל לבינה. הכול יהיה בסדר, היא הצליחה לחשוב הפעם בלי סימן שאלה.
—
גיא רונן כותבת מדע בדיוני ופנטסיה, סיפוריה התפרסמו באסופה "היֹה יהיה", באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה ובפרויקטים קודמים של כנס זה. בחזרה לפרויקט הסיפורים
