"תתעורר, קטב, הגענו." שמעתי את קולה של לילי מבעד לערפילי העייפות.
העפתי מבט בשעון שלי. "למה… למה הערת אותי, מפלצת, עכשיו בקושי רבע לשבע. השמש אפילו לא שקעה." ניסיתי להתיישב ולא הצלחתי, אבל על לילי דברים כאלו לא עושים רושם.
"נגיע לתחנה עוד חמש דקות, אתה לא רוצה לקום ולהתגלח? להיראות כמו בן אדם לפני שיוצאים החוצה? אתה זה שביקש שיעירו אותו!"
"המילים המדויקות שלי היו 'לא להעיר אותי אלא אם הגיהינום קופא או שקורה אסון בסדר גודל דומה'." ניסיתי שוב להתיישב והצלחתי. החלטתי שזה מספיק לבינתיים והפלתי את עצמי שוב למיטה. לילי לא התרשמה.
"עוד ארבע דקות נוכל לראות את חיפה מהחלון. אם זה לא 'אסון בסדר גודל דומה' אני לא יודעת מה כן" ואז, בלי גינונים נוספים, שלחה את ידה, תפסה אותי בזקן ולפני שהספקתי להזדעק כבר גררה אותי אל הכיור שבפינת התא שלנו. שמעתי את אדם גועה בצחוק ממקום מושבו על המיטה שבצד השני של החדר.
"היי, למה הוא עדיין במיטה?" מחיתי, תוך כדי שאני מושיט יד אל סכין הגילוח.
"חיכיתי לך, כמובן." אדם חייך, קפץ מהמיטה ופסע אל החלון. "בניגוד ללילי, אני לא רוצה לפספס את חיפה כשתופיע, אבל כרגע אנחנו עדיין במנהרה האינסופית הזו." הוא הסתכל בעצב על הקירות האדומים, ועל המפה שמעל החלון, שבה נקודה מהבהבת ציינה את המיקום הנוכחי שלנו. "לא היו שום עיכובים של תוליקים כמו שקיווית, לא הייתה ברֵרה אלא להעיר אותך עכשיו."
"הן מתרשלות בתפקידן," מלמלתי. "כשהייתי עושה את הנסיעה הזו על בסיס יומי לפני חמש שנים, כשרק התחלנו את השיקום, היינו נתקעים בתוליק כל שעתיים. היית צריך לראות את כל האנשים נבהלים: 'אוי לא! אוי לא! תולעי ענק! הן הולכות לאכול אותנו! הצילו!'." ניסיתי לחקות את קולם ככל שיכלתי תוך כדי גילוח. "לך תסביר להם שתוליק יאכל לנו את המנוע, אבל בבני אדם אין גבישים טעימים."
"הן לא מתרשלות, נפטרנו מהן לפני שנתיים. אתה לא מעודכן יותר, מה?" לילי נחרה בבוז. "החלדת והתפטמת והפסקת לשים לב למה שקורה בעולם."
"וטוב שכך." סיימתי להתגלח בשתיקה, בזמן שהנקודה על המפה הבהבה עוד כמה פעמים והגיעה אל נקודת הציון האחרונה שעל המפה. מאגר הגז "בהמות". עשרה קילומטרים מחופי חיפה. הרכבת שלנו עברה בדממה את שני הקילומטרים האחרונים מעלה, ונעצרה כשעלינו סוף- סוף מעל גובה פני הים. אדם חייך למראה גורדי השחקים שבראש ההר של חיפה, לילי עיוותה את פניה. אני שמחתי לראות שלא התעוררו בי רגשות מיוחדים, למרות המראה המוכר. כשנגיע לירושלים זה יהיה סיפור שונה.
לקחנו את התיקים ויצאנו מן הרכבת, הישר אל המסדרון שמוביל אל המעבורת. התחנה הזו נהרסה ונבנתה מחדש כמה פעמים במהלך המלחמה, ו בגרסתה האזרחית הנוכחית הייתה מסבירת פנים למדי, עם נוף יפה של החוף ומצפה תת ימי קטן ודיוטי פרי מושקע. רק נוסעים חסרים. התנועה ברכבת עדיין הייתה דלילה יחסית.
מצאנו לעצמנו כמה מקומות ישיבה פנויים במעבורת והסתכלנו בדממה בעיר המתקרבת ובים. נאלצתי להודות ביני לבין עצמי שנחמד לעשות את הנסיעה הזו בים שקט וכשאפשר לעצום עיניים ולהרגיש את הרוח במקום לפחד מהפגזות. תוך כמה דקות הגענו אל המעגן שליד תחנת הרכבת.
כשהייתי צעיר, האזור הזה בנקודה הצפונית ביותר של חיפה היה ברובו עיי חורבות של הזנחה מתמשכת, שבמרכזו בית חולים גדול שביקרתי בו לא מעט, ולידו חוף צדדי קסום שכונה "החוף השקט". מאז ידע החוף הרבה רעש. רוב האזור כבר נבנה מחדש, שילוב של מבנים נמוכים עם חנויות ופארקים, אבל מבית החולים לא נשאר זכר. את מחצית הקילומטר אל תחנת הרכבת הלכנו בטיילת המרכזית שנבנתה באזור. השמש עוד לא שקעה ועדיין הייתי עייף, אבל הצללים כבר התארכו והטיילת התארגנה לחגיגות הלילה. יהיה כאן יפה בקרוב, אבל אנחנו מיהרנו אל ירושלים.
הדרך המהירה ביותר הייתה לקחת מטוסית – הייתה תחנה ליד המעגן והיו לידה שתי מכוניות שחיכו להזדמנות לטוס. היינו מגיעים בהן ל ירושלים תוך עשרים דקות, אבל אף אחד משלושתנו לא אהב לטוס, וקשה ליהנות מהדרך כשהיא עוברת במהירות הבזק מאות מטרים מתחתיך, אז הלכנו אל הרכבת. בעבר הייתי פוחד מדי להסתובב באזור הזה בשעה הזו, אבל הפעם היינו רגועים, אף אחד לא יזהה אותנו כפי שאנחנו כרגע, ואם מישהו ינסה לתקוף אותנו ידענו להגן על עצמנו. המלחמה נגמרה, לא היו פה חיילים עם נשק והכשרה מתאימים כנגדנו.
פיהקתי פיהוק גדול, היום עדין לא התחיל ממש מבחינתי, לא כל עוד השמש טרם שקעה. בקושי שמתי לב כשהגענו אל תחנת הרכבת, קנינו כרטיסים ועברנו למצב המתנה על הרציף, נשענים על עמוד ומסתכלים בסקרנות בפני העוברים ושבים. זה היה חסר לי – כל האנשים הללו שפשוט עומדים להם ומעבירים כמיטב יכולתם את ההפסקה הרגעית הזו בחייהם עד שהרכבת תגיע. בעבר ידעתי לנצל מצבים כאלו היטב בשביל לעולל תעלולים ומהומות, אבל לא בשביל זה אני כאן הפעם. אולי מתישהו בגלגול הבא נתחיל לחשוב על זה שוב. מה ששולט עכשיו הוא הרגע הזה שבו מותר להיות משועממים.
~~~~~~*
חשבתי שאחרי שנעלה לרכבת נמשיך את משחק ההתבוננות באנשים שלנו, אבל בשולחן הסמוך לזה שלידו התמקמנו התיישבה קבוצת חיילים, ולא רצינו לעורר חשד על ידי כך שנברח בפתאומיות. בהיתי מזווית העין בנשק שלהם – עדיין פחדתי, ועדיין רעדו לי הידיים, למרות הכול. אבל הנשק היה מהסוג הסתמי, זה שהייתי רואה לפני המלחמה. זה שסתם הורג בני אדם.
אחרי תל אביב כבר שררה עלטה ולא היה יותר נוף לראות מהרכבת. המשכנו בדממה אל עבר ירושלים, כשתחושת העצבנות הולכת ומתגברת בי. העפתי מבטים אל עבר אדם והוא העיף בי מבטים ולילי הסתכלה בזעף על שנינו ולא עשינו הרבה יותר מכך. החיילים שלידנו – השניים שנותרו אחרי שהאחרים ירדו – היו שקועים בשינה ובטלפון, אבל אני כבר לא הייתי עייף בכלל, ובמסע הזה בכוונה לא לקחתי איתי טלפון כדי לצמצם הסחות דעת. איזה רעיון מטופש. התחלתי לפהק מרוב שעמום וכמעט צחקתי מהמחשבה על כך. אני? בישראל? משועמם? מתי זה קרה לאחרונה? לא בעשר השנים האחרונות. אימצתי את המחשבה – אולי לא באלף השנים האחרונות.
"נכנסנו למנהרה," מלמל אדם. "זה היה אמור לקרות?" הוא התבונן סביבו בעצבנות. לילי חייכה.
"פעם, לפני זמננו, הרכבת לירושלים לא עברה במנהרה. זה היה יותר איטי ומסורבל. הנה משהו שהם כן למדו – מנהרות זה טוב." היא נעמדה וחלצה רגליים והצטרפנו אליה חיש קל, ממתינים עוד זמן מה עד שהרכבת תיעצר ואנחנו נצא אל רציף תת-קרקעי שטוף אור.
סוף-סוף הגענו. ירושלים.
בשעה שעלינו בגרם מדרגות נעות ארוך אדם מלמל, "עומדות היו רגלינו בשערייך, ירושלים." לילי הסתכלה בו בבוז. "אנחנו לא בשער אלא כבר עמוק בפנים, וקשה להגיד על ירושלים בימינו שהיא בנויה כעיר שחוברה לה יחדיו," אמרה ונעצה בי את המבט הזועם של "אני מאשימה אותך במה שקרה בירושלים". משכתי בכתפיי – הייתי אשם, אבל רובנו היינו אשמים. לילי הייתה מהבודדות שהתנגדו לזה בשעתו.
אדם פנה אליי. "אתה רוצה שנלך לשם עכשיו?" שאל בעדינות.
הנדתי בראשי לשלילה. "אני מעדיף לחכות לבוקר. גם יהיה אור וגם יהיה לי יותר כוח לזה. בואו למלון קודם."
תחנת הרכבת הייתה ליד רחוב יפו – כל מה שנשאר לנו לעשות הוא ללכת לאורכו. כבר היה ערב והרחוב שקק חיים, אבל אני הייתי עצבני מכדי להקדיש לכך יותר מדי תשומת לב. מתחנת הרכבת אל היעד הסופי נדרשו כארבעים דקות הליכה, אבל אנחנו נעצרנו אחרי רבע שעה, בכיכר הדווידקה. האנדרטה הוארה יפה באורות סגולים. "מה זה כאן?" שאלה לילי, שהגיעה סוף -סוף אל קצה גבול הידע שלה, ואל המקומות שאני ואדם הכרנו היטב.
"זו הדווידקה," אמר אדם והניח עליה יד ביראת כבוד.
"זה צינור."
"כן, מרגמות הן בדרך כלל צינורות. היית מעדיפה תולעים?"
"למה לקרוא לכיכר על שם צינור?"
"בשעתו, במלחמת העצמאות, זה לא היה סתם צינור. זה היה הצינור שלנו." חייך אדם ושקע בזיכרונות לא-לו. "הוא מה שהציל את ירושלים בשעתו, רואה את הפסוק שכתוב פה? 'וגנותי אל העיר הזאת' –"
"זה היה נשק איום ונורא," התפרצתי. "לא מדויק, מסורבל. טוב כדי להפציץ בתוך עיר, לא יעיל במיוחד נגד צבא אויב. ייצרו רק שישה והתקדמו הלאה. אבל מה, היו לו שני יתרונות: הוא היה שלהם, של הישראלים. פיתוח משל עצמם. הנשק הסודי המופלא שלהם. והוא היה רועש. בומים מחרישי אוזניים, פחד אלוהים. הרעש היה יותר מפחיד מהפיצוץ עצמו."
"היית שם אז?" שאלה לילי.
"בירושלים, במלחמת 48'? ברור, כל הכיף היה שם, איך יכולתי לוותר על זה? כל היהודים והערבים שנלחמים אחד בשני – הזדמנות נפלאה לתעלולים ומזימות! ואומרים שבצפת היה אפילו עוד יותר כיף אבל את זה פספסתי. אנשים נסו על נפשם מפני הרעש הזה ואני מודה שגם אני די נבהלתי."
"נחמד לדעת שהיו גם כאלו שנהנו אז." אדם חייך אליי.
"אוי, נכון, גם אתה היית שם, לא?" לא דיברתי עם אדם בדרך כלל על התקופה הזו, זו היסטוריה עתיקה של לפני מאה שנים, ולא חשובה במיוחד. אחרי המלחמה שאני ואדם לחמנו בה בפועל, הזיכרונות ממלחמות קודמות של אחרים, שבהן רק צפינו מהצד, נראו חשובים פחות.
"הייתי שם, גם נהרגתי שם, אבל זה פחות עניין אישי שלי ויותר… היה צריך להיות שם כדי להבין, ולא בתור התעלולן שמביט מהצד. היינו בטוחים שזה הסוף שלנו. של כולנו, כלומר. שהעיר הולכת, שהיהודים הולכים, שישראל הולכת. וכל בום גדול של הדווידקה הזכיר לנו שאנחנו עוד כאן."
"סליחה," מלמלתי, "זה היה חסר רגישות מצידי."
"לא עניין גדול." אדם שם יד על כתפי. "היה לזה הפי אנד, לא בדיוק כמו שהיה אצלנו, מה?"
"אנחנו לא בהפי אנד?" חייכתי אליו.
לילי העירה ביובש, "אם היינו בהפי אנד היד שלך לא הייתה רועדת כבר חצי שעה."
לעזאזל עם המבט החודר שלה.
~~~~~~
ביקשתי מלילי שלא תזמין מלון מפואר. היא הזמינה מלון מפואר. "אם אנחנו כבר פה אין סיבה שנסבול יותר ממה שצריך," אמרה. ככה זה כשיש לנסיעה תקציב נדיב. "אני רציתי חדר אוכל גדול כדי שמחר בשישי בערב אני אראה במו עיניי את ארוחות השישי המגוחכות של היהודים," היא התעקשה ולא עזרו ההסברים שלנו שמלון מפואר בירושלים לא הולך להיות מייצג טוב יותר של התופעה הזו מאשר בית חב"ד בחור נידח.
נכנסנו לחדרים בסביבות עשר בלילה ומיד בדקתי וגיליתי שיש לנו ספק -אמבטיה ספק- ג'קוזי שיכול להכיל שני אנשים. לילי פרשה לחדר שלה ולא אמרה מה התוכניות שלה להמשך הלילה, כך שאני ואדם יכלנו ליהנות מזמן איכות ביחד, בתוך האמבטיה ומחוץ לה. בסביבות חמש לפנות בוקר, כשהוא נחר והיד שלי התחילה לרעוד שוב, קמתי, התלבשתי ויצאתי אל הלובי.
בזמנים כתיקונם, שבהם לא מעירים אותי באכזריות בשש אחרי הצהריים, חמש לפנות בוקר היא שעה מושלמת עבורי. יש לי מנהג בכל בית מלון שאני מתארח בו לרדת ללובי בשעות כאלו ולראות כמה העולם בהפסקה. בדרך כלל הלובי נטוש בשעות כאלו, אבל הפעם ישבה ליד הבאר אישה קשישה ושתתה משהו. כשראתה אותי, אותתה לי לשבת לידה. מצמצתי לרגע ואז זיהיתי אותה, והבנתי שגם היא זיהתה אותי. לא פחדתי ממנה. בעבר הייתי מפחד, כשהמלחמה הייתה בעיצומה והיא כשרת חוץ הביאה לכך שכל העולם ייתן לישראל יד חופשית ולא יעזרו לנו, אבל כבר עבר זמן מאז שהייתה לה השפעה על משהו. מהר מאוד קלחה בינינו שיחה שלא ידעתי שאני מסוגל לנהל.
גם היא הגיעה לירושלים בשביל הטקס, וגם היא, כמו לילי, החליטה להעביר בעיר סוף שבוע מהנה במקום לבוא בראשון בבוקר – הפריבילגיות של פרישה מהחיים הרשמיים.
בהתחלה תקפתי אותה ללא רחמים – למה בכלל ישראל המשיכה לחפור בבהמות אחרי הגילוי הראשוני של המאגר? למה כשהתגלה הפתח שמוביל אלינו הם שלחו דרכו כוחות צבא? למה כשהם גילו לאן הגיעו הם לא נסוגו אלא התחילו בפלישה של ממש? מה הם ניסו להשיג? עוד כסף? קיום צו אלוהי? שטחי התיישבות?
"היינו מטומטמים. דעת הקהל הייתה מטומטמת. ראש הממשלה היה מטומטם. אני הייתי מטומטמת. אני לא הולכת לתרץ לך את זה. לא היינו צריכים לתקוף. אבל מצד שני, לאורך כל ההיסטוריה אתם תקפתם אותנו, וזה היה הרגע שבו הבנו שאתם קיימים. לתקוף נראה לנו כמו הדבר המתבקש לעשות."
היא צדקה, וחשתי צורך להתגונן קצת בשם הדורות הקודמים. "לא בדיוק תקפנו אתכם בעבר. לא שלחנו צבאות או משהו. זה היה בעיקר אני ואחרים כמוני, שבאו לעשות מהומות פה ושם, לא משהו רציני."
"מהומות." היא חייכה. "אתה יודע, עד היום לא הבנתי למה לכם לעשות את מה שאתה קורא לו 'מהומות'. איזו אסטרטגיית על זה בא לשרת?"
לא ידעתי מה לענות לה כי לא ידעתי בעצמי, אבל היא ניצלה את הכיוון שאליו השיחה התפתחה והחלה לשאול אותי שאלות עלינו, שאלות של מי נחשפה לכל דוחות המודיעין הרשמיים ולא האמינה לאף אחד מהם וזו ההזדמנות הראשונה שלה לדבר עם אחד מאיתנו שגם מוכן לדבר לענות לה ולא יורק לה בפרצוף.
"דבר אחד לא הצלחתי להבין," היא אמרה ומצחה מתקמט, "כל עניין הגלגולים, אצלכם השדים… סליחה, אצלכם ההינומים, מדובר על דבר שיש לכולם?"
"לא לכולם, ממש לא לכולם. זה פשוט נראה לכם שיש לרובנו את זה כי גלגולים באמת נוטים להגיע לתפקידי דיפלומטיה או ריגול ולכן אלינו אתם נחשפים. הידע הנוסף קריטי. יש אצלנו המון תלונות על זה, אבל זה המצב."
"אבל אצלכם יודעים כבר מגיל צעיר מי התגלגל?"
"יודעים מלידה. יש לנו את הקסמים שלנו שאותם לא גילינו לכם," חייכתי, "ולא, ה'קסמים' שלכם לא עבדו פעם ולא עובדים היום. בדקנו."
"אז כל המקרים אצלנו, לאורך כל השנים – הכול שרלטנות?"
"חלק כן אבל בוודאי שלא כולם. אנחנו… התערבנו, הרבה פעמים. אני זוכר בעצמי עשרות מקרים כאלו."
"רגע, אתה יכול לבדוק אם…"
"אם את גלגול? לא כרגע, לא כאן, לא בלי הציוד המתאים. אבל בואי לבקר אצלנו! יבדקו בשמחה. המנהרה פתוחה כבר שנה ולא מספיק מכם מגיעים לבקר."
"אנחנו נלחצים מהמנהרה הזו. גם אני לא הצלחתי להבין – החפירות של בהמות היו רק עד עומק שני קילומטר, אז למה הנסיעה לוקחת עשר שעות?"
"שני הקילומטרים הראשונים הם לעומק. שבע מאות האחרים הם… אה… ובכן… זה מסובך." לא רציתי להודות שעד היום לא הבנתי איך זה עובד. באלפי השנים שבהן ביקרתי בכדור הארץ ביצעתי אלפי מסעות וכולם היו בדרכים-לא-דרכים שלא הצלחתי להבין עד הסוף. את מה שהולך במעבר של בהמות לא ניסיתי אפילו להבין. "אל תתני לזה להפחיד אותך, כבר אין תולעים, בדקתי. באמת שאת מוזמנת לבוא."
"אני עוד עלולה לעשות את זה. להגיד שאתה הזמנת אותי?"
"בברכה! אבל אני חייב להזהיר אותך, אנשים חושבים שגלגול זה איזה מפתח קסום לחיי נצח."
"והוא לא?"
"ממש לא. זה כמו… כמו לקרוא הרבה ביוגרפיות בצורה ממש יסודית. ולקבל על עצמך הרבה רגשות אשם ותחושת חובה. אולי קצת מסורת. אבל מי שהייתי פעם? הם לא פה." הצבעתי על הרקה.
"אני בשלב שבו אקח כל מה שיציעו לי." היא חייכה והרימה את הכוס. "לחיי השלום?"
"לחיי שיתופי הפעולה שבדרך," הרשיתי לעצמי להתפרע.
~~~~~~
את זריחת החמה תמיד אהבתי לקבל כמה שיותר מוקדם, כך שבסביבות שש עליתי לגג המלון. הסתכלתי מזרחה הרחק ככל שיכלתי. העיר נפרשה מתחתי אבל העדפתי להסתכל אל האופק שכבר התחיל להתבהר. כשהקרניים הראשונות האירו, חייכתי. הרגשתי את הגוף מתחיל להיטען בכל האנרגיות שחסרו לו מאז שיצאתי למסע. הקריסה תגיע אחר הצהריים. היא תמיד מגיעה.
ירדתי בזריזות אל הלובי וחיכיתי שחדר האוכל ייפתח – אדם בוודאי הולך להמשיך לנחור עוד שעתיים ומי יודע מה יקרה עם לילי, אין טעם לחכות להם. כשלילי הצטרפה אליי אחרי שעה כבר הייתי במנה השנייה. "עלית לגג?" היא שאלה, ובחנה בקימוט מצח את סלט הירקות בצלחת שלה לפני שהחליטה שהוא לא יגרום לה נזק.
"כן." נתתי ביס בחביתה ורטנתי בלב בפעם העשירית בארוחה הזו על הגבלות המזון המוזרות כל כך שיש ליהודים.
"אתה לא יכול להתעורר כמו מישהו רגיל? בלי כל הקטע הזה של לעמוד מול השמש ולהניף זרועות ולהיות כזה 'הו, שמש, תני לי כוח ועזוז'?" לילי חייכה.
"זו מסורת. גם לך יש את המסורות שלך, אל תכחישי. אני לא חייב לעשות את זה, פשוט יותר כיף לי כשזה קורה."
המשכנו לאכול בשתיקה עד שאדם הצטרף אלינו. השעה הייתה תשע וחצי כשהרחקתי מעצמי את הצלחת בפעם האחרונה. יש עוד שעה עד שאגיע לשיא כוחי, אבל אין סיבה להתעכב יותר.
"בואו נלך," אמרתי.
"מוכן?" לילי זקפה גבה.
"מוכן?" אדם אחז את ידי.
"לא, אבל זה עדיין זמן טוב לגמור עם זה. ולהפסיק להתייחס אליי בתור איזה קדוש מעונה." משכתי בכתפיי ויצאתי אל הרחוב.
~~~~~~
רחוב יפו השתרע לרגלינו. הוא היה רחב וארוך ונוח להליכה ובאור היום ראינו חריצים עוברים בו ומתמשכים אל האופק. "מה זה?" תהתה לילי.
"אה, אלו פסי הרכבת הקלה," אמר אדם.
"רכבת? פה?" תהתה לילי. "חשבתי שהרכבות פה הן מתחת לאדמה."
שוב לא התאפקתי והתערבתי. "היא הייתה קטנה ומסכנה כזו וזזה מאוד לאט כדי לא לדרוס את הטמבלים שהתעקשו כל הזמן ללכת פה על הפסים. אף פעם לא הצלחתי להבין את הרעיון עד הסוף."
"אז אני מבינה ש הרכבת נעלמה אבל הפסים עדיין נשארו."
"זה אות כבוד שלהם עוד יותר מאשר הדווידקה, הם לעולם לא יוותרו עליו. וחוץ מזה, הפסים ממשיכים עד הסוף, זה סוג של אנדרטה."
זה היה יום רגיל, העוברים ושבים הלכו ליד הגדר ולא נתנו עליה יותר מדי את הדעת. שלושתנו היינו היחידים שעמדו והתבוננו על האנדרטה ופסי הרכבת שנמשכו עוד כמה מטרים אל התהום, ועל הבור העצום שהיה קצה הרחוב עכשיו.
לילי ואדם הסתכלו בשתיקה. הצטרפתי אליהם. צמצמתי את המבט, התבוננתי אל הבור וניסיתי להזכיר לעצמי נשכחות.
~~~~~~
זה היה בסביבות עשר וחצי בבוקר יום ראשון, כ"ב בתמוז. לא יום מיוחד באף לוח שנה. העיר העתיקה המתה פעילות כרגיל, עם מספר גדול במיוחד של חיילים. מאלו עם ההכשרה והנשק הנכונים. לא היה להם סיכוי. לא מי"ז בתמוז עד ט' באב, מד' שעות עד ט' שעות. בשעות הללו קטב מרירי שולט.
הגעתי לשם דרך המעבר הישן מגיא בן הינום. זה היה למעשה סיפור הגבורה האמיתי שלי ושל החברים שאיבדתי. הדרך עד למעבר נמשכה שבועיים בתוך השטח שלנו שישראל כבשה וכללה אינספור היתקלויות ובריחות מסמרות שיער, עד שמכולנו נשארתי רק אני והשק שלי. וזו עוד הייתה הדרך הקלה ביותר. לא היה סיכוי לעבור דרך בהמות, שממנו הצבא שלהם נכנס שוב ושוב, ואף מעבר אחר לא יצא אפילו קרוב לישראל. גיא בן הינום הוציא אותי במרחק עשר דקות משער ציון.
האבטחה הייתה כבדה אבל הם לא ראו אותי ולא שמעו אותי. עד שעת הצהריים הכול כבר הוטמן. נטמעתי בהמון ברחוב יפו, הלכתי כמה צעדים ובשעה 12:31 לחצתי על הכפתור. באותו הרגע שבע שקיות אטומות של תולעי שמיר נבקעו, והתולעים החלו במלאכה העתיקה שלהן – לכרסם דרך כל דבר.
כדי לבנות את בית המקדש שלמה גנב מאיתנו תולעת שמיר אחת. החישובים של החבר'ה שלנו העלו שכדי לקחת ממנו את הר הבית בחזרה נזדקק לשבע תולעים. מעולם לא השתמשו בשבע תולעי שמיר יחד, אפילו למטרות מלחמה. המקסימום היה שלוש ואף אחד לא עקב אחרי ההשפעות הנלוות של השימוש הזה. לכן לא ידענו שתולעי שמיר יודעות לבצע סינרגיות זו עם זו, ולא שיערנו שהן ייקחו איתן לא רק את הר הבית אלא את כל העיר העתיקה וסביבתה.
זה לא קרה מייד; זה נמשך שעות על גבי שעות שכל העולם בהה בהן בטלוויזיה, כולל צילומים מפורטים של אנשים שמנסים להימלט ונופלים לבור האדיר שהלך והתרחב. אני הסתכלתי על הכול מקרוב. נדהמתי כמו כולם, התפלאתי שאף אחד לא תופס אותי, ולא הצלחתי להרגיש צער.
עדיין לא הצלחתי להרגיש צער. קטב מרירי לא מרגיש צער, זו מסורת.
~~~~~~
אדם הסתכל על הבור בשתיקה לצידי. הוא היה שם באותו יום, עם כוחות ההצלה, ולא במקרה; ידענו מי הוא כבר שנים קודם והצלחנו לשלוט במידת־ מה על מסלול השירות שלו. היו לנו כמה תוכניות לניצול האירוע, ואדם היה תוכנית משנית יחסית, אבל תוכנית שהצלחתי להפעיל מייד כשראיתי שאף אחד לא חושב לתפוס אותי. עד הערב כבר היינו חברים קרובים, כמו שרק התמודדות משותפת עם אסון מסוגלת ליצור. אחרי שלושה ימים הפכתי אותו למודע לגלגולים שלו, סיפרתי לו כל מה שעשיתי והתפללתי שיוכל לסלוח לי מתישהו. נדרשו לו שנתיים.
לא ידענו בדיוק מה השמדת הר הבית תעשה. זו הייתה הדווידקה שלנו, הירייה הלא מכוונת שירינו בשביל לעשות רעש גדול. קיווינו שישראל תסתבך במלחמה עם מדינות אחרות. זה לא קרה. קיווינו שהממשלה הקיימת, שפתחה במלחמה, תוחלף. זה לא קרה. קיווינו שישראל תעדיף להיכנע מאשר לחטוף עוד משהו כזה, אבל מבחינתם הנורא מכול כבר קרה. הדרך לשלום אף פעם לא פשוטה.
בסופו של דבר אדם הציל אותנו. הוא חשף את עצמו בגלוי וסיפר על עצמו בכל במה תקשורתית. אנשים לא האמינו בהתחלה, אבל הם כבר גילו שאנחנו קיימים והיו קצת יותר פתוחים לקיום דמויות מהתנ"ך. גם אלו שלא האמינו לו ידעו שהוא מבין אותנו יותר טוב מכל אנשי המודיעין. הוא צורף בתור "נספח מיוחד" למשלחת השלום הסודית הראשונה. את משלחת השלום הגלויה הראשונה הוא הוביל.
גם זה כנראה לא היה מספיק אם לא היה לנו משהו ממש טוב לתת להם. לא כפיצוי על המלחמה – על זה הם פיצו אותנו – אלא כפיצוי על כל מה שעשינו קודם. וכאן מה שקרה בהר הבית עזר לנו – אלפי שנים עם תולעי שמיר לא לימדו אותנו על אפקט הסינרגיה שלהן כי אף פעם לא נתנו להן לפעול כך בשיתוף פעולה. אחרי שראינו מה קורה, למדנו איך להפיק מזה אנרגיה. כשאדם חזר מהינום עם שק ובתוכו שלוש תולעי שמיר מיוחדות שפתרו את מצוקת האנרגיה של ישראל לעשורים הקרובים, זו הייתה תמונת הסיום של המלחמה. כל זה לקח עוד שלוש שנים של מלחמה, שבהן נשארתי בישראל ותהיתי מתי החיילים יתפסו אותי סוף- סוף.
אל הבור לא חזרתי מאז אותו יום.
גם לילי הסתכלה על הבור. פעם ראשונה שלה כאן. תמונות לא מעבירות את אותה חוויה. "אתה יודע את מה זה מזכיר לי?"
"את החור אצלנו בתקרה, בדרך אל בהמות, כמובן."
"כמובן." היא שקעה לרגע במחשבות. "נו, עזר לך לראות אותו?"
"לא עזר בכלל. בואי נאכל משהו." והצבעתי אל שולחנות בית הקפה שעמדו ממש ליד הגדר.
"לא אכלת כרגע ארוחת בוקר ענקית?" אדם חייך אליי.
"בואו נשב."
בית הקפה נקרא "המכתש". לא חשבתי שיעזו להקים פה בית קפה או לקרוא לו ככה, אבל אנשים התרגלו מהר מאוד למצב הקיים. מה עוד הם יכלו לעשות? היה שם אותו אוכל כשר מעציב שהיה בבית המלון, אז הסתפקתי בקפה. החומר הזה מעולם לא עבד עליי, אבל כשאני ממילא בשיא הכוח אני יכול ליהנות מהטעם.
פה הוא לא היה טעים.
הסתכלנו בשתיקה על הבור. לידנו פועלים התחילו להקים במה קטנה ולסדר כיסאות פלסטיק. "זה לטקס של ראשון בבוקר," אמר אדם. לילי כיווצה את גבותיה. "אז למה הם מתחילים עכשיו…? אה, כן, עוד מעט אסור לעבוד, נכון?"
"את פשוט תיירת מזעזעת." אדם צחק. "אני לא מאמין שאף פעם לא היית בישראל עד היום."
"ולמה שאהיה? אתה זוכר איפה גרנו בשעתו? מאות קילומטרים מזרחה. לא הייתה לי סיבה להיות כאן אף פעם, זו הייתה העבודה של קטב. ועכשיו, הופס, זו שוב תהיה העבודה שלו!"
"תודה על ההלחצה, תודה רבה באמת," עניתי בזעף מדומה. הסתכלתי שוב על הבור. שום צער. שום חרטה. אבל כן סוג של נחישות – לא עוד בורות. לא כל עוד אני יכול להשפיע על זה.
"אתם יודעים," לגמתי מהקפה, "לכל אורך השנים שבהן זו הייתה העבודה שלי להיות כאן, אני חושב מה כבר עשיתי. היו מהומות, והיו אנשים שאיבדו את הכול, וגם כאלו שהרגתי בעצמי פה ושם. באופן כללי עשיתי להם גיהינום. הם שנאו אותי ואני אהבתי את זה. אהבתי להיות קטב מרירי המזיק. ואז אני הגעתי, ולא רציתי את זה יותר. לא אהבתי את האגדות על השד שכל מי שמסתכל בו מת במקום. זה שתמיד פועל בהחבא. רציתי פעם אחת להיות קטב מרירי הגיבור."
"והיית, ואתה עדיין," אמרה לילי בחדות.
"בהחלט. כל מה שנדרש בשביל זה הוא שאהרוג ביום אחד יותר אנשים מאשר הרגתי באלפי שנים והייתי הורג בעוד אלפי שנים דומות."
אדם הניח עלי יד. "תראה, הם שמים על הכיסאות שלטים עם השמות שלנו."
הפניתי את הראש. אל כיסאות הפלסטיק הלבנים הודבקו בסלוטייפ דפים מודפסים. על כל אחד מהם כתוב שמור בגדול, ומתחתיו שמותינו: אדם – שגריר ישראל בהינום; לילית – נשיאת הינום; קטב מרירי – שגריר הינום בישראל.
"אנחנו הולכים לשבת ככה, בשמש, בלי טיפת צל, במשך שעה שלמה כשהם מקשקשים?" רטנתי. "עכשיו שיא התמוז, אנחנו הולכים למות מחום."
"זה מחיר הגבורה." אדם חייך. "אישית, חשבתי שיותר יפריע לך שבראשון בבוקר אנחנו הולכים לקחת מטוסית, לטוס שני מטרים ולהעמיד פנים שהגענו זה עתה ממרחקים ולא שאנחנו מתחבאים פה כבר יומיים."
"אני אפילו לא אתחיל להגיד מה אני חושב על הכזב וההונאה הללו. רמאות אמיתית, כדי להתעלל באנשים, את זה יכולתי להבין. אבל זו רמאות בשביל… בשביל… יחסי ציבור."
לילי הקשיבה בחיוך לאדם ולי ממשיכים ככה עוד כמה דקות, עד שסיימתי את הקפה, ואז קמה. "טוב, חברים, נראה לי שמספיק להיום מלהיות כאן. קטב, שמתי לב שהיד שלך הפסיקה לרעוד לפני עשר דקות."
לא שמתי לב ליד. כן שמתי לב לכך שבמקום שבו קודם היו חיילים וכלי נשק ומרדפים ופיצוצים וצרחות ומוות היה עכשיו בית קפה שאפשר לשבת בו ליד הבור וכולם פשוט ממשיכים ללכת ואפשר להתלונן על כמה חם וכמה הקפה קר.
לילי התחילה ללכת. "בואו נראה את מחנה יהודה המדובר ואולי נבקר את המפלצת…"
"המפלצת בכלל לא קרובה," רטנתי.
"אתה בעצמך מפלצת. אז ניקח מטוסית, עוד לא שבת, מה קרה. ובאמת כדאי שנחזור מהר למלון כי אני לא רוצה לפספס את חווית ארוחת השבת היהודית."
אדם ואני החלפנו מבטים. "שאספר לה?" שאל.
"אל תעז!"
**
גדי אלכסנדרוביץ' הוא יליד 1982. אוהב לקרוא על מתמטיקה, מדעי המחשב, מדע בדיוני ופנטזיה ולפעמים מתלהב מהם מספיק כדי לרצות לספר עליהם בחזרה לשאר העולם. על מתמטיקה ומדעי המחשב הוא כותב בבלוג "לא מדויק". בחזרה לפרויקט הסיפורים
