"ועכשיו," אמר סבסטיאן שלייפר, "אחרי שסקרנו את כל האתרים…"
"לא את כולם," מלמל מוחמד.
שלייפר נאנח. "אני יודע, מוחמד, את החורבות של לונדון לא יכולנו לראות הפעם. יותר מדי אבק. אבל הוסבר לכם לפני הטיול שדברים כאלו עלולים לקרות. בכל אופן אני מקווה שבשבועיים האלו ספגתם משהו מהמציאות של כדור הארץ כפי שהייתה אז, ועכשיו תוכלו להבין לעומק את המשמעות…" הוא לא סיים את המשפט מכיוון שדבריו נקטעו.
"כולכם פה? מצוין. אנחנו מתחילים את הסיור שלנו מנקודת האפס. לא נוכל להבין שום דבר ממה שנראה על כדור הארץ אם לא נבקר קודם כול בחורבותיה של ירושלים."
שלייפר הפנה באיטיות את ראשו לכיוון הקול. בצידו האחר של אולם הנוסעים הגדול עמד מדריך נוסף, צעיר מאוד, שכדור הציפה שלו תפקד גם כמגבר. חוסר ההתחשבות שלו לא נשאר ללא תגובה. נוסעים שעברו בקרבת מקום עצרו והביטו בו בתרעומת ועובד במדי נמל התעופה ניגש אל הקבוצה ואחרי דין ודברים שכנע את המדריך להנמיך את עוצמת הקול.
שלייפר השיב את מבטו אל חברי הקבוצה שלו. היו לו פני נשר ושיבה זרקה בשערותיו אבל גזרתו הייתה דקה ומבטן של עיניו הכחולות היה נוקב. למרות כוח המשיכה הוא עמד זקוף ללא עזרת כדורי ציפה, כיאה למי שבילה יותר זמן על כדור הארץ מאשר על המאדים.
"כשתחזרו למאדים," הפטיר בבוז, "תגלו שיש לכם הבנה מעמיקה בהרבה של כדור הארץ מאשר לאלו ש…" הוא החווה מעבר לכתפו, "בחרו ללכת על האופציה הזולה יותר."
הטרמינל של נמל החלל לוד היה גדול היות והוא שימש הן לטיסות בין־כוכביות ממאדים אל כדור הארץ וחזרה והן לטיסות בין־יבשתיות כמו הטיסה מפראג שהביאה את הקבוצה של שלייפר לכאן. חוץ משתי הקבוצות היו עוד באולם אנשים שמיהרו לתפוס טיסות. מבעד לחלונות אפשר היה לראות את המישור האפרפר שבו שכן הטרמינל של לוד ובמרחק את עיי החורבות של עיר כלשהי.
"יש לי בשורות טובות." המשיך שלייפר "הרחפת שתיקח אותנו לתחנת אגריפס תהיה מותאמת גרביטציה אז תזכרו לכבות את כדורי הציפה שלכם כשאתם נכנסים." מקהלת מלמולים עלתה מחברי הקבוצה והוא הרים את קולו. "עם זאת, מאגריפס זו הליכה כל הדרך אז אני מציע שתנצלו את הזמן למנוחה." שלייפר ידע שמתוך עשרת חברי הקבוצה לפחות חצי רק מעמידים פנים שהם מביטים בו בעודם רואים סרטים בשתלים שבעיניהם או מקשיבים למוזיקה בשתלי האוזניים. כבר מזמן הוא עבר את השלב שבו זה היה אכפת לו, העיקר הוא שכולם הלכו בעקבותיו לעבר מסוף הרחפות. בדרך הם עברו קרוב מאוד למדריך הקולני שעמד והסביר לאנשי הקבוצה שלו על הנסיבות שהובילו לחורבן.
"נאמני המשיח," הרצה המדריך, "רצו למנוע השתלטות טורקית על המקומות הקדושים."
שלייפר נאלץ למאמץ מיוחד כדי לא לעצור ולהיכנס איתו לוויכוח. הוא הזכיר לעצמו שיש לו אחריות לקבוצה שלו ובעיקר שכללי האתיקה הלא כתובים של מורי הדרך אסרו עליו לתקן מדריך אחר בפומבי.
כחצי שעה לאחר מכן נחתה הרחפת בתחנת אגריפס. שלייפר הופתע לראות שהקבוצה בהדרכת הצעיר הקולני כבר הגיעה ומתארגנת ליציאה.
"איך הם הגיעו הנה לפנינו?" שאלה ג'סיקה. היא הייתה בלונדינית נמוכה ושמנמנה שנעזרה בלא פחות מארבעה כדורי ציפה, שניים על כל כתף. "ובכן," זקף שלייפר את קומתו, "גם אנחנו יכולנו להגיע קודם אם לא היינו מתעכבים בבאב אל עמוד ובחורבות של קסטיאל. אבל לי חשוב שנלמד על הקרב של הפלמ"ח נגד הבריטים. אחרי הכול," הוא הוסיף בחיוך, "לא עשינו את כל המסע הזה רק כדי שנוכל להגיד שהיינו כאן."
"כל עוד לא נאחר לארוחת צהריים," אמר מוחמד.
"שוב אתה מתלונן?" אמר סלבדור. "כל הטיול, תלונות ותלונות נמאס ממך כבר."
"רבותיי." הרים שלייפר את קולו. "מחכה לנו צעדה ארוכה בחורבות של ירושלים עד שנגיע ליעד שלנו."
"והמפונקת פה כרגיל תעכב את כולנו," אמר מוחמד והחווה בראשו לעבר ג'סיקה.
"אתה לא לומד, הא?" אמר סלבדור. שלייפר צעד ונעמד בין שניהם.
"אם אנחנו לא רוצים לאחר לאוכל," הכריז שלייפר ועיניו נעוצות באוויר, "כדאי שלא נבזבז זמן על כל מיני וויכוחי סרק."
כשנרגעו הרוחות וכולם היו מוכנים ליציאה ניגש לפתע שלמה, המבוגר שבין חברי הקבוצה, אל שלייפר. "אדוני המדריך," אמר, "כתוב פה שלמקום שראינו קוראים 'באב אל וואד' ולא 'באב אל עמוד'. הנה תראה." והוא הצביע על ההולוגרמה הקטנה שריחפה מעל ידו.
"טעות נפוצה," אמר שלייפר והוסיף תנועת יד מבטלת. הוא הרים שוב את קולו. "ובכן, כולם מוכנים? יפה. אני מבקש להישאר בקבוצה. ההוראות שהיו נכונות בסידני נכונות גם פה. לא אמורים להיות כאן שום יצורים חיים גדולים יותר מאשר מקק אבל ליתר ביטחון אף אחד לא עוזב את הקבוצה." הוא החל לצעוד במורד.
הליכה בין ההריסות בגרביטציה של כדור הארץ יכלה להיות דבר מדכא, אבל שלייפר ידע לתבל את המסלול בסיפורים ואנקדוטות מחיי העיר כפי שהיו לפני החורבן. בהתחלה עמדו בפני הריסות מבנה שבעבר היה אל נכון גדול מאוד ונהרס בפיצוץ. שלייפר הסביר שזהו בית הקברות של ירושלים שהתנשא בעבר לגובה של מאות מטרים. מצוקת המקום בעיר לא הותירה ברירה אלא לקבור את המתים בקומות. אחרי ירידה ארוכה ותלולה הוא עצר מול אחת ההריסות והסביר שפעם היה פה מעיין בשם "מעיין שטוב" שסיפק מים לתושבי העיר. ממול לחורבות המעיין היו ההריסות של חנות תבלינים. שלייפר הסביר שהחנות נהרסה הרבה לפני החורבן עצמו על ידי רובוט מתאבד. הם המשיכו לצעוד עד שהגיעו להתרחבות של הדרך בין ההריסות. שלייפר הפעיל את המגבר שלו ומבלי לעצור הסביר לחברי הקבוצה שכאן נתלה בעבר הנשיא הישראלי באחת המרידות. "גם זה היה אחד הדברים שהובילו בסופו של דבר לחורבן," ציין.
"אדון שלייפר," אמרה ג'סיקה, "אני מצטערת אבל אני חייבת לנוח קצת. הגרביטציה הזאת הורגת אותי."
"בסדר גמור." שלייפר התעלם מעווית המיאוס שעל פניו של מוחמד. "חמש דקות מנוחה לכולם. ובזמן הזה נלמד על המבנה שם במרחק." בעוד חברי הקבוצה מצאו לעצמם כל אחד סלע להתיישב עליו נשאר שלייפר לעמוד והצביע על החורבות. הוא הסביר להם שבמקום עמד בעבר בניין שנקרא "בית האריה" או "בית הגנרל" על שמו של מפקד הפלמ"ח ששחרר את ירושלים מידי הבריטים.
"חשבתי שאמרת שקוראים לו אלנבי, לא?" שאל שלמה.
"אכן כן, ו'האריה' היה הכינוי שלו," השיב שלייפר. "בקרוב יש לנו ירידה תלולה ואחריה עוד עלייה אחת מתונה ואז נראה את היעד שלנו."
"אמרתי שהיא תעכב אותנו," מלמל מוחמד.
"תעשה משהו מועיל במקום להתלונן," אמר סלבדור והושיט את ידו כדי לעזור לג'סיקה לקום מהאבן שישבה עליה.
שלייפר מיהר ליצור הסחת דעת "שימו לב," הכריז, "הירידה תהיה תלולה מאוד ובכוח המשיכה הזה סכנת הנפילה גדולה שבעתיים."
הירידה אכן הייתה קשה. למרות כדורי הציפה שלה נאלצה ג'סיקה להיאחז בסלבדור כמה פעמים כדי לא ליפול. גם שלמה התקשה מאוד במדרון. הם עצרו עוד פעם אחת מתחת לשרידי החומה העתיקה ושלייפר הציג בפניהם הולוגרמה שהראתה את החומה בגובהה המקורי לפי תמונות ישנות שנשמרו על המאדים. הוא לא ראה צורך לחזור על כל ההסבר ההיסטורי לגבי המוסלמים בטורקיה ושאיפתם להחזיר לעצמם את אדמת הוואקף. אחרי מנוחה קצרה הוביל את חברי הקבוצה המתנשפים במעלה ההר. הם צעדו עוד כברת דרך קצרה בין ההריסות עד שהגיעו למכתש.
זה לא היה המכתש הראשון שראו כמובן. המכתש של סידני היה, אם להודות על האמת, גדול ומרשים יותר, ובמכתש של ניו יורק היו הרבה יותר שרידים. אבל משהו בחורבות ושרידי הבתים שכמו הותכו על דפנות המכתש הזה היה שונה. אלו לא היו הבתים בעלי הקווים הישרים של הערים שראו עד עכשיו. המבנים היו מאוד לא אחידים, חלקם קטנים מאוד ואחרים גדולים יותר ובמגוון מדהים של צורות וסגנונות. בלב המכתש הייתה התגבהות של סלע שנחשף מעוצמת הפיצוץ.
"הסלע הזה," נשמע קול מוכר לידם, "נקרא סנטה אוגוסטה. פה היה מנזר שתקנים שהיה ידוע ביין שלו."
שלייפר גלגל את עיניו, כאן לא היה מי שיהסה את המדריך בעל המגבר והוא הרשה לעצמו להעביר את עוצמת הקול של המגבר שלו עצמו למקסימום. כללי האתיקה אולי אסרו עליו לתקן את המדריך מול הקבוצה שלו אבל הוא לא התכוון לתת לחובבנות וגסות רוח לעבור בשקט. הוא החל לנאום בפני הקבוצה שלו.
"לסלע הזה," הדהד קולו של שלייפר במכתש, "קראו אל קודס. עמד פה מסגד שהיה קדוש לשלושת הדתות."
"מסגד?" המדריך הצעיר הפנה את מבטו אל שלייפר. "איך בדיוק גידלו פה יין לדעתך? הרי אסור להכניס יין למסגד."
עכשיו, כאשר המדריך השני הפר את כללי האתיקה, יכול היה שלייפר לנצל את היתרון שלו עד תום. "ובכן, שאלו כאן שאלה טובה מהקהל." אמר מבלי להפנות את ראשו. "ובאמת לא גידלו פה יין. זאת אגדה שהופצה על ידי בורים מוחלטים, המקום שאתם רואים היה מכוסה שלג רוב הזמן." הוא הפנה את מבטו אל המדריך השני והרים את סנטרו. "יש צילומים של העיר המכוסה שלג ועדויות של התושבים על הסופות הקשות בחורף."
"הבלים," הרעים הרמקול מהקבוצה השנייה. "יש עדויות בכתבים עתיקים על היין של בית המקדש."
"בוריס, עזוב אותו," ביקש אחד מחברי הקבוצה השכנה וכך למד שלייפר את שמו של המדריך החצוף. בוריס מצידו כנראה קיבל את עצת חבר הקבוצה שלו ושינה נושא. "כאן למטה נמצאת נקודת האפס. מכאן החל החורבן. צריך להבין שהכוונה של נאמני המשיח הייתה טובה. הם רצו להפסיק את הסכסוך שנמשך מאות שנים על המקדש שהיה כאן. הם חשבו שאם ישמידו אותו זה יביא קץ למלחמות הדת שנמשכו מאות שנים."
עכשיו פקעה סבלנותו של שלייפר לגמרי. "אז זה מה שמלמדים אתכם עכשיו, אדון בוריס?" צעק "אתה מתכוון לטייח את הפשע הגדול ביותר שנעשה אי־פעם כלפי האנושות?"
"לא טענתי שנאמני המשיח פעלו נכון," התגונן בוריס. "אבל הכוונה שלהם…"
"הכוונה שלהם הייתה לגרור את האזור למרחץ דמים. הם רק לא חשבו שהם יושמדו בדרך." פניו של שלייפר היו אדומים לגמרי.
"המדריך שלכם כבר סנילי." נשמע קול מהקבוצה של בוריס. מוחמד וסלבדור שכחו את חילוקי הדעות שלהם וכאיש אחד צעדו לעבר אנשי הקבוצה השנייה במבט מאיים.
"אני מבין שנוח לזקנים שבחבורה לצייר הכול בשחור ולבן…" החל בוריס אבל לא סיים את דבריו כאשר שלייפר ניגש אליו ותלש את כדור הציפה שלו, דבר שגרם לבוריס לקרוס וכמעט ליפול ארצה.
"איך אתה מסתדר עכשיו עם…?" שאל שלייפר את בוריס אבל הוא לא סיים את המשפט. אחד מאנשי הקבוצה של בוריס דחף אותו והוא נפל. הגרביטציה של כדור הארץ גרמה לו לפגוש בקרקע בחבטה עזה וענן של אפר התרומם סביבו. ג'סיקה פרצה בצווחות והאיש שדחף את שלייפר, שמן וגבה קומה הפנה אליה את מבטו אבל לפני שהספיק לומר משהו היכה אגרופו של סלבדור בבטנו והוא כרע על ברכיו בגניחה רמה. "טיפש, תתלוש לו את הכדור," צעק מוחמד שבעצמו נאבק עם צעיר סמוק פנים בעל אף נשרי.
שלמה לא הצטרף לקטטה. הוא סר הצידה והקליד אות מצוקה מצג היד שלו. אחר כך הביט בענן האפר שאפף את גוש האנשים שצעקו, דחפו ובעטו, והתפלל שכוחות הביטחון המקומיים לא יאחרו להגיע.
~~~~~~
שעה לאחר מכן ריסס חובש חומר איחוי על אפו של שלמה שחדל מלדמם. שלמה הודה לחובש במנוד ראש והרים את מבטו אל קצין המשטרה.
"ניסיתי להישאר לא מעורב," אמר.
"אנחנו יודעים," השיב לו הקצין. "העדות שלך היא רק עניין פורמלי. הכול מתועד פה בסרטונים שאספנו מכל העצורים."
"עצורים?" שאל שלמה.
"אל תדאג, אתם לא נשארים פה," השיב הקצין. "כולכם תעלו על מעבורת חזרה למאדים עם כל העדויות." הוא מתח את גבו. "ואני אהיה זה שיבוא איתכם. אני צריך להודות לכם על כמה ימים שבהם לא אצטרך לסבול את הכבידה הנוראה הזאת."
"המדריך השני התגרה בשלייפר," אמר שלמה. "אני מתכוון להעיד על זה."
"אדון לופז," ענה לו הקצין, "העדויות כולן ברורות לגמרי. שלייפר הוא שהחל את האלימות בכך שתלש את כדור הציפה של מר ואן אפן. אפילו אתה עצמך מודה בכך."
~~~~~~
"בוודאי שתלשתי לו את הכדור." שלייפר ישב מול החוקר בחדר החקירות הקטן. גם עכשיו היה גבו זקוף. החוקר, שכדורי ציפה היו מחוברים לכל כותפת בחולצת המדים שלו הקליד משהו על השולחן והרים מבט משועמם אל מדריך הטיולים. "אז אתה מודה," אמר ביובש.
"הוא בור מוחלט!" אמר שלייפר והניף יד מאוגרפת באוויר. "וגרוע מזה, הוא מנסה לשכתב את ההיסטוריה."
"זו עדיין לא עילה לתקוף אותו פיזית," הפטיר החוקר ביובש.
"הוא התערב ראשון עם השקרים שלו כשדיברתי אל הקבוצה שלי," אמר שלייפר.
"פרובוקציה," אמר החוקר ורשם משהו בדוח.
"זה הרבה יותר מזה," אמר שלייפר, "אבל אני לא מצפה שתבין."
~~~~~~
במשרדו הביט דאגלס הירושי, מפקד תחנת ירושלים, בהולוגרמה המרחפת של חקירתו של שלייפר, אחר כך בזו של שלמה ואז כיבה את שתיהן ופנה אל סגנו.
"זאת ההודאה שהיינו צריכים," אמר. "התיק סגור. סיימנו לחקור את כולם?".
הרמן גרובר, סגנו של הירושי, ישב בכורסה מעבר לשולחן העבודה של מפקדו. הירושי היה אדם מעשי ולא דרש מהשוטרים שלו לעמוד שלא לצורך בגרביטציה המעיקה של התחנה. הרמן הנהן ואמר, "ההקלטות כבר נשלחו למאדים."
"אתה יודע, הרמן, לפעמים אני שואל את עצמי איזה פשע עשיתי בחיי הקודמים שבגללו נשלחתי לכאן מכל המקומות שבעולם."
"לכדור הארץ?"
"לירושלים, הרמן."
הרמן הרים גבה. "הגרביטציה היא אותה גרביטציה בכל התחנות," אמר.
"אני לא מדבר על זה." הירושי נאנח. "מתי לאחרונה שמעת על בעיות בתחנת ליברפול? קייב? אנטארטיקה? זאת כבר הקטטה השלישית שיש לנו בחצי שנה והתכיפות רק הולכת וגוברת."
"אני חושב שזה רק מקרה," מלמל הרמן. אבל הוא לא נשמע משוכנע.
"ובכן, אני מחזיר את הקבוצות למאדים עם ההמלצה הרגילה."
"למנוע ממנו להדריך בכדור הארץ? אתה יודע כמוני שזה לא יתקבל בגלל חוק יסוד חופש העיסוק," ענה הרמן.
"ולכן," נאנח הירושי, "אני אוסיף בתחתית המסמך את ההצעה הקבועה."
"לאפשר לו להדריך בכל כדור הארץ חוץ מירושלים," השלים הרמן. "אגב, אל תחשוב שזה פותר את הבעיה בהכרח. אתה זוכר את ההוא שאסרנו עליו להדריך פה? נו, הראשון."
"כריסטיאן?"
"כן הוא. אז הסתבר שהוא הגיע למוזיאון וזרק חזיז בוער…"
"כן שמעתי." הירושי הניף את ידו. "שמעתי מה קרה בניו פאריס. אבל זאת כבר בעיה של מאדים, לא שלנו. אז מבחינתי זה פותר את הבעיה ועוד איך."
—
סיפוריו של עדו סוקולובסקי התפרסמו בבמות מודפסות ומקוונות בארץ ובחו"ל.
