לילה? לא יכול להיות שעדיין לילה.
קיש ישנה מכורבלת בשקערורית שבין הרגליים לבין השמיכה שלי. בין כפותיה הקדמיות כדור שהיה פעם נייר ועכשיו הוא שאריות מרוטשות. אני מנסה לזוז בלי להעיר אותה, והיא מתמתחת, מסתובבת, ומתכרבלת מחדש בצורה עוד פחות נוחה עבורי.
מה השעה בכלל?
אני מנותקת מהרשת, כמובן. פרק כף היד שלי כבוי. הם היו חייבים לכבות אותו, כמו את כל השתלים והקישורים האחרים.
"קיש," אני לוחשת. היא לא נעה. "קיש!" אני מנסה שוב. "אני צריכה לשירותים."
"מיאו," היא אומרת ולא טורחת לזוז.
טכנית, הם ניתקו את הקישור בינינו כשכיבו את השתלים. מעשית, היא מבינה אותי מצוין, כמו שההתעלמות שלה ממני מוכיחה. אני מזיזה את הרגלים שוב, בזהירות, משחילה אותן בינה לבין הדרגש עד שאני מקופלת וחצי מיטה שייכת לחתולה-כביכול. אני יכולה להתמרמר, אבל זה לא יעזור. היא רק תתפרש יותר. אני מגששת עד שאני נתקלת בקיר. איפה שהוא יש כפתורים לחיצים, ואם אני אגשש מספיק אני אצליח למצוא אותם. ממשק מיושן פרימיטיבי, שמחייב אותי לבחור כל אות, לחבר אותן למילים ולמשפטים. לפחות לא חייבו אותי להשתמש במורס.
אור
אני חושבת שאני מקלידה אור. מסתבר שהקלדתי טןא.
אני מנסה שוב, הפעם אות אחת שמאלה.
רטק
"נו באמת!" אני צועקת, וקיש מתעוררת ונעמדת על ארבע.
"מיאו!" היא רוטנת.
"אני לא מצליחה לגרום לממשק המזורגג הזה להידלק, אל תעשי לי מיאו!" אני מחזירה לה.
היא לא עונה. ברור שהיא לא תענה. מה היא יכולה לענות? ממני לקחו את החיבור לרשת, ממנה את התקשורת עם כל העולם.
"סליחה," אני ממלמלת, ומושיטה יד כך שהיא יכולה להתלטף עלי.
אור
סוף-סוף, התא שלנו מואר, ואני יכולה למצוא את הצינורית להתרוקנות, שממוקמת הכי רחוק ממני שאפשר. בכל לילה אני הולכת לישון כשהיא קרובה אליי, אבל הקשירה לדרגש פגומה וככל שאני מסתובבת במיטה מתוך שינה אני מתרחקת מהצינורית.
יומן
היומן שלי נפתח. הוא לא באמת יומן. זו תוכנה מיושנת שכל מה שהיא יודעת לעשות זה לקבל קובצי טקסט שאני מקלידה בשתי אצבעות עד שאני מתעייפת. הסיבה העיקרית לבדוק את היומן היא שבעיות תוכנה כתוצאה מהפרעה לממשק יגרמו לרשומות שלי להיות מוחלפות בג'יבריש. הסיבה המשנית היא תיעוד של המסע. לפני שיצאנו דמיינתי רשומות מפוארות, אולי אפילו שרטוטים ותמונות. עכשיו כל מה שאני מקלידה הוא 'קמתי. קיש בסדר. אין חדש', וסוגרת את התוכנה.
שום דבר מזה לא נכון. אני לא באמת קמה. אני מתגלגלת מהדרגש ומגששת למצוא את ארוחת הבוקר. לא עמדתי זקופה כבר… אני לא בטוחה. היומן ידע להגיד כמה זמן אינדיבידואלי עבר מאז השיגור. בזמן של היקום כולו עברו כבר עשרות שנים, אם לא מאות. פרדוקסים של מסע בזמן. לא שזה משנה. ההרגשה היא כמו נצח, והגב שלי מתרעם בדיוק באותה מידה. וקיש לא בסדר. היא הכי לא בסדר שהיא יכולה להיות. היא מתלקקת, כמובן, והיא מתכרבלת, אבל מחברה קרובה איתה ניהלתי את כל השיחות שרק אפשר היא שונמכה למדרגת חתולה רגילה. לא שיש משהו רגיל בחתולה, ובקיש מעולם לא היו דברים רגילים. היא תמיד הייתה הכי פרוותית, הכי מתלטפת, הכי מיוחדת, מכל החתולות שיש. ועכשיו היא גם הכי חסרת אונים בחלק המיושב של שביל החלב.
"מיאו." קיש מסתכלת לכיווני. אני מלטפת אותה מאחורי האוזן. היא משתחררת מהליטוף. "מיאו." היא חוזרת.
"אוכל?"
"מיאו."
אני מביטה בשקית החימומהיר שלי. "זה שעועית עם ויטמינים. את בטוחה?"
"מיאו."
"זה ממש מגעיל." אני עושה פרצוף להבהיר את הכוונה שלי.
"מיאו." היא דוחפת את החוטם שלה לכף היד שלי, ואני פותחת עוד קצת את השקית ונותנת לה להריח. אני אמורה לתת לשקית להתחמם אחרי הפתיחה, אבל זה מגעיל גם כשזה חם וגם כשזה קר, ולפחות אם אוכלים את זה קר אין ריח של ג'יפה מתועשת בקפסולה שלנו.
קיש דוחפת את האף שלה לשקית, מרחרחת, ונרתעת לאחור.
"אמרתי לך."
"מיאו." היא זוקפת זנב וחוזרת לדרגש לצורת חלה. אני כנראה רעבה יותר לאוכל נורמלי משחשבתי, כי כל הצורות שקיש עושה מזכירות לי אוכל. חלה, לחמנייה מגולגלת עם שומשום, במבה.
אין תשדורות נכנסות, כמובן. אני לא יכולה לקלוט אותן ממילא כשאני במהירות גבוהה ממהירות האור, וטוב שכך, כי כל מסר עלול לשאת את המחלה. עד כמה שידוע לנו אנחנו דוהרות אל עולם חסר חיים. או מנופץ. או שהכול שם רגיל, ואנחנו סתם היסטריים. האופציה האחרונה היא האהובה עליי. אני אוהבת לטעות. לפחות במה שקשור לנושאים כלל-גלקטיים.
מכתב
זה, כמובן, לא גורם לשום תגובה. אני לא יכולה לשלוח מכתבים, אני לא יכולה לקבל מכתבים. אנחנו תקועות בבועה נטולת זמן או אל-זמנית, ושום דבר לא יוצא או נכנס.
"אני שונאת פיזיקה," אני מודיעה לקיש, שמניעה את אוזניה. בהסכמה, אני מקווה. "והנדסה," אני מוסיפה אחרי מחשבה. "וצוותי הנדסה שמקשיבים למועצה הרפואית העליונה."
קיש עוצמת את עיניה.
זו לא באמת אשמת צוותי ההנדסה. או הפיזיקה, למען האמת. זו לא אשמת אף אחד. אולי אשמת המין האנושי באופן כללי. אשמתנו שהתפשטנו יותר מדי, שהגענו לכוכב לכת אחד יותר מדי, שהיינו דחוסים מדי, שפיתחנו את התנועה בין כוכבי הלכת יותר מדי. כי אם לא היינו מגיעים כל כך רחוק, לא היינו נתקלים במחלה המזדיינת הזאת. ואם לא היינו נוסעים ממקום למקום ושולחים חבילות מידע כל הזמן, לא היינו מפיצים אותה לכל מקום, ואם לא היינו כל כך מעורבים אחד בתוך השני לא היינו מדביקים אחד את השני כל כך, ואם לא היינו כל כך תלויים בטכנולוגיה לא היינו פגיעים כל כך למחלה שפוגעת בדיוק בממשקי ביולוגיה-אלקטרוניקה שמאפשרים את הקיום שלנו, ואת התקשורת ביננו, ואת היכולת להתחבר באמת עם כל יצור חי שהוא, ולא הינו צריכים לנתק הכול, בבת אחת, מייד, כדי למנוע מהחרא הזה להתפשט עוד, ואני וקיש, ועוד אלפים כמונו, לא היינו נשלחות בקפסולות שדוהרות במהירות על־אורית לכוכבי לכת רחוקים מספיק כדי להזהיר אותם, כולנו מנותקות מהציביליזציה, מקוות ששום דבר לא הקדים אותנו, שכוכבי הלכת שנגיע אליהם עדיין קיימים ומשגשגים ושכולנו טעינו ושכל המודלים שגויים, ובעצם הגלקסיה בטוחה לגמרי למעט כמה עשרות עולמות שנפגעו ראשונים.
זו הפנטסיה שלי. שכולנו טעינו. כמה פתטי זה, אחרי כל כך הרבה זמן, לקוות עדיין שכולנו טעינו ושכולם בטוחים ושאנחנו סתם היסטריים.
לפני שיצאנו קיש נזפה בי שאני שוגה באשליות. היא נאמה באריכות ראויה לציון, אפילו עבור חתולה, על החובה שלי להזהיר את העולמות האחרים, ושעליי לעשות את זה מתוך מחויבות לאמת ולא מתוך פנטסיה מטופשת, כי כל עוד אשגה באשליות לא אוכל לבצע את התפקיד שלי כראוי.
היא באמת אמרה לשגות באשליות. לא ידעתי שהיא מכירה את הביטוי הזה בכלל.
וכשאמרתי לה שזה אומר לנתק את התקשורת ביננו היא הזכירה לי שבכל מקרה התקשורת ביננו תנותק. נתְנו לכל תושבי העולמות המיושבים התראה של יממה לבצע גיבויים להכול, להעלות את התודעות שלהם אם הם לא מתכוונים ליישב את הגוף הפיזי שלהם לזמן רב, ואז ניתקו. כלומר, היו אמורים לנתק. אנחנו יצאנו לדרך לפני הניתוק הבין־עולמי. הניתוק היה אמור למנוע את האיכול האיטי של הממשקים, ואת הדליפה למוח. כי זה מה שהמחלה הזו עשתה בסופו של דבר. אחרי שהיא השמידה את הממשקים היא הגיעה למרכז התבוני שאליו הממשקים התחברו, והרסה כל יכולת תקשורת. קריאה, שמיעה, כתיבה. הכול נעלם, והחולים הפכו לבועות מסוגרות של בדידות, כלואים במחשבות שלהם, והכי גרוע – אי־אפשר היה לדעת מתי זה יכה, או אם בכלל. בחלק מהמקרים המחלה חיסלה הכול בתוך ימים. בחלקם בתוך שבועות, וחלקם עדיין חיכו, מבלי לדעת מתי היא תתפרץ.
יש שגרה שאני חייבת לציית לה. הפעלת שרירים, אוכל, שתייה, השלמת מאמרים שלא הספקתי לקרוא, ניסוח מחדש של טקסטים שכתבתי ליומן, תיקוני מסלול. תמיד יש תיקוני מסלול. הצוותים שהיו יכולים לחזות בדיוק של יומיים איזה עולם ייפגע מתי לא היו מסוגלים לשלוח אותי ליעד בלי שאצטרך לתקן כל תקופת ערות. וכל התיקונים ביד, עם ממשק פיזי שדורש הקלדת פקודות בשתי אצבעות, כי כולם פחדו שכל דבר מתוחכם יותר יעביר איתו איזשהו שבב של הדבר הזה. מה שזה לא יהיה. היו צריכים להמציא שם חדש לגמרי לסוג הזה של הפתוגנים, משפחה בעלת חבר אחד. איגנוטומיס אקסיטריום מאג'ור, שזכה לכבוד מכל הדתות, מאורגנות ושלא מאורגנות, בנאצה ייעודית בכל תפילה. היו אפילו ארגוני אתאיסטים שהקדישו לו התאספות מלאת קללות. לא היו לנו כלי נשק אחרים, חוץ מאשר לקלל אותו ואת השרשרת האבולוציונית שיצרה אותו, ולכבות את כל הממשקים שלנו ולהזהיר את מי שלא נדבקו. אלפי שנות התקדמות טכנולוגית נמחו באבחת התפרצות אחת.
"מיאו." קיש נדחקת שוב לכף היד שלי, ואני מלטפת אותה מתוך הרגל. היא מתגלגלת על הגב, חושפת עבורי את הבטן שלה ולשה את האוויר בכפותיה הקדמיות. זה לא יימשך הרבה זמן. היא לא אוהבת ליטופי בטן ארוכים, אפילו ששם הפרווה הכי רכה. אני מתפנה לסיבוב הגירוד-ליטוף-הימנעות-מנשיכה למספיק זמן עד שאני מבינה שהיא עושה כמיטב יכולתה להסיט את תשומת הלב שלי ממה שלפנינו. היא תמיד יודעת כשאני מתחילה לשקוע.
"קיש טובה." אני מנשקת את המצח החתולי, וזוכה לגרגור. "קיש הכי טובה." אני מסכמת, והיא חוזרת להיות בייגלה על הדרגש.
לפני שיצאנו חשבתי לסמן על קירות הקפסולה את זמני העירות שלי, איזושהי דרך למניית זמן. אבל אחרי ששאלתי את קיש היא אמרה שאי־אפשר לסמוך על זמני עירות סדירים, שיש שעון ליומן במערכת הקפסולה, ושאם אשקול לעשות את זה, היא תחרוט בעצמה על הקירות. הקשבתי לה.
זמן ליעד
0055494608048 זמצ
"תודה, באמת," אני אומרת למסך. "כל כך מדויק."
קיש לידי קוברת את פניה מתחת לכפות הקדמיות שלה. אם היה לי ממשק, הייתי יכולה לתרגם את רצף הספרות הזה למשהו הגיוני. או לזכור אם זה שעות, ימים, דקות, שנים, או מספר גרעינים באבטיח ללא גרעינים. איפה שהוא בערמות הספרים שהוזנו לקפסולה יש מפתח לפענוח יחידות הזמן, וכתמיד אני שוקלת לבדוק ופוסלת מיד את הרעיון. בכל מקרה הוא ייאש אותי. בכל מקרה אגיע בחיים ליעד. בכל מקרה המטרה שלי לא תשתנה. אז מה זה חשוב.
"קיש," אני מלטפת אותה, "רוצה לראות סרט?"
"מיאו." קיש מתיישבת בתנוחה שתבטיח שהרגליים שלי יירדמו, ואני פותחת את רשימת הסרטים ששתינו הסכמנו עליהם. תערובת של סרטי ציפורים מצייצות וקומדיות רומנטיות שבהן אף אחד לא מת, לא נעלם, ולא נדרש להתנתק מהציביליזציה במהלך הסרט.
"כשננחת, אני אכין לך סרט שיהיה קומדיה רומנטית בין ציפורי שיר. כדי ששתינו נוכל ליהנות מאותו סרט." אני מבטיחה לקיש.
"מיאו." היא עוצמת עיניים, ואנחנו צופות בסרטים עד ששתינו נרדמות.
~~~~~
אני לא יודעת מה מעיר אותי. הרעש, האורות המהבהבים, קיש הסמורה הנוהמת לכל כיוון או החלום המבולבל שלי. לפחות אני לא צריכה למצוא את המקלדת, כי הכול רועש ומואר וצועק עליי באלף דרכים.
"די כבר!" אני צועקת ומצליחה להקליד בניסיון הראשון אור
הקפסולה מתמלאת באור רך, אבל זה לא מפריע לאזעקה.
מסך
אני מקלידה, ואחרי רגע מחשבה
פירוט
ערמה של אזהרות נגללת מולי. או שאנחנו עומדות לפגוע במשהו, או שאנחנו עומדות להתפוצץ, או שנגמר הדלק, או שנגמר החמצן, או שהשעועית הרקיבה.
"בשם כל האלים, אי־אפשר לארגן אזהרה ייעודית?" אני צועקת על המקלדת, על המסך, על היקום כולו.
"קחחחחח!" קיש נוהמת על המסך בתסכול זהה לשלי. אולי אפילו גדול יותר.
מה שאני צריכה זה שקט, להתרכז ולהבין מה הבעיה בדיוק. מה שיש לי זה רעש, בלגן, וחתולה מבועתת וכעוסה.
"זה מה שקורה כשנותנים להנדסה להכתיב איך דברים ייראו." אני מנסה כל צירוף פקודות שעולה על דעתי, כולל רוטציה סיבובית ואפילו ניקוי מסתמי חנקן. מסתבר שהשתק הוא הצירוף הנכון.
שקט. אור. אבל עדיין אזהרות רצות על המסך.
יומן
היומן שלי נפתח בשורה האחרונה שהקלדתי 'נו כבר, מתי נגיע?????'. אין ג'יבריש. אז שום דבר לא פגע במערכת התקשורת שלנו עדיין.
זמן ליעד
0000265889990 זמצ
"תודה. מקרב לב. באמת. הכי מועיל."
קיש נרגעת תחת הליטוף שלי, ואני מנסה להבין ברשימת האזהרות מה רלוונטי ומה לא. זה לא החנקן, ואנחנו כנראה לא עומדות להתפוצץ. אני עושה ערבול של האוויר, ליתר ביטחון, מכבה ומדליקה את המערכת כדי לראות איזה אזהרות עדיין נשארות.
מיקום
טטטכ-667/6667
"זה אפילו פחות מועיל מקריאת הזמן!" אני נאבקת בדחף להכות את המסך. הדבר שהכי חסר לי עכשיו הוא משהו לשבור. כל דבר שהוא. במקום זה אני נוהמת על הקירות, וקיש מסתמרת שוב לידי.
"סליחה." אני מלטפת להרגיע אותה, אבל היא לא נרגעת. היא נושפת על המסך.
"קיש?"
היא נושפת שוב.
אני פותחת את האזהרות, ועוברת עליהן אחת אחת עם האצבע. קיש עוקבת אחרי. שקט. שקט. נשיפה. אזהרת התנגשות.
"את חושבת ש…" אני משתתקת ומנסחת מחדש, "אני מסכימה. נשלול את זה ואז נוכל להחליט מה האזהרה האמיתית."
המבט של קיש לא דורש מילים.
"סליחה באמת שאני עדיין אופטימית!" אני רוטנת אליה, והיא אפילו לא טורחת לענות לי ב"מיאו", אלא נמתחת ומגרדת את הממשק הפרימיטיבי. אני תופסת את כפות הרגליים שלה לפני שהיא תעקור את הכפתורים מהקיר.
"בואי נבדוק."
אני מריצה את המסלול ואת המיקום הנוכחי שלנו. אין שום דבר בסביבה. לפחות לא עד כמה שאני רואה, אבל השערות של קיש לא סומרות סתם, ולכן אני מריצה בדיקה נוספת, רק להיות בטוחה. כשגם הבדיקה השנייה חוזרת שלילית אני מעיפה מבט אל קיש.
"מיאו," קיש אומרת.
אני נאנחת ופותחת את ספר ההנחיות הגדול של הקפסולה. יש רצף פקודות שמעולם לא טרחתי לשנן כי הוא ארוך וממילא הנחתי שאם נתנגש במשהו זה יהיה מהיר מכדי שאספיק להקליד משהו בממשק הפרימיטיבי הזה. מסתבר שגם בזה טעיתי. אני עוברת על כל הרצף הנדרש, עד שאני מגיעה לפקודה אחת, ומביטה אל קיש.
"הם רוצים שאסתכל החוצה."
"מיאו."
"אנחנו מוקפות בבועית מהירות על־אורית. אין מה לראות בחוץ. צוותים שלמים איבדו את דעתם בניסיונות להביט לכלום המוחלט של המהירות העל־אורית."
"מיאו."
"קיש."
"מיאו."
אנחנו נועצות מבטים זו בזו. כמובן שאני אפסיד. אני תמיד מפסידה בקרבות מבטים איתה. אבל אני לא רוצה להביט החוצה. אני לא רוצה לראות את הריק שמקיף אותנו, מנותקת מכל היקום. לא רק במרחב אלא גם בזמן. בועית בודדה של דיאדה.
"מיאו." קיש נוגעת בכף היד שלי עם הכפה הקדמית שלה.
"בסדר." אני נאנחת. "אבל אם אני משתגעת, את תצטרכי למלא את רשומות היומן שעוד נשארו."
תמונה
הקפסולה מאפילה, והקירות הופכים לשקופים. לא באמת שקופים, כמובן. הם רק משקפים את מה שבחוץ. ובחוץ, כצפוי, אין כלום. זה אפילו לא השחור של השמיים בלילה. זה כלום. שום דבר שנמתח לאורך, לרוחב, למעלה ולמטה. כלום קפוא וריק ונטול…
קיש נמתחת לידי, זנב ארוך, הכפה השמאלית שלה מורמת כאילו היא עומדת לזנק.
"מה זה?" יש הבהוב שנעלם ברגע שאני מסתכלת אליו. אני לא נוגעת בקיש, רק עוקבת אחריה בזמן ששתינו מתאמצות לחפש את הנקודה שנעלמה.
קיש משמיעה ציוץ קטן, ואני מצליחה לראות את ההבהוב וללחוץ עליו.
הגדל בחירה
כלום, ועוד כלום, ועוד כלום, ואז הבהוב חוזר.
הגדל בחירה
עוד חיפוש, ועוד הבהוב, אבל הפעם ההבהוב כבר מספיק גדול כדי שאוכל ללחוץ עליו, ולהקליד את רצף הפקודות של הטיית המסלול, שלא מתקבל.
"בשם ה…!" אני לא מצליחה למצוא אף קללה מתאימה. אני מקלידה שוב. לאט. הרצף נדחה.
"חתיכת גרוטאה מיושנת!" אני צועקת. "אני לא מתכוונת להתרסק על דבר מהבהב שנמצא במקום הלא נכון בזמן הלא נכון אחרי שמונים אלף יחידות מידת זמן שאין להן שום משמעות!"
זה לא עוזר לי להרגיש טוב יותר. זה כן גורם לקיש להביט בי בפרצוף החתולי המזועזע שלה, שדומה לליידי ויקטוריאנית שהבינה שהיא יצאה לרחובות העיר ללא ממחטת תחרה מעוטרת.
אני פותחת את הספר ומדפדפת לחפש מה רצף הפקודות שיגרום לנו לעקוף מכשול שהמערכת לא מוכנה לאפשר לנו לעקוף. אין, כמובן, שום הנחיה. הדבר היחיד שאני מוצאת הוא הסבר איך להאט.
"אבל אם נאט לא נגיע ליעד, סתומים." אני מסבירה לספר, שכמובן לא עונה. אני משתעשעת ברעיון לזרוק את הספר על הקיר, אבל זה רק יבהיל את קיש, ולא יגרום לשום דבר להשתנות.
אני מביטה אל קיש.
"יש לנו שתי אפשרויות," אני אומרת לה. "או להאט, ואז היעד שלנו ייחרב כי לא נביא את המסר שלנו בזמן, או להתנגש בדבר הזה ואז גם אנחנו וגם הדבר ימותו וגם היעד שלנו ייחרב כי לא נביא את המסר שלנו בזמן. מה את אומרת?"
"מיאו," קיש אומרת.
אני נאנחת, ובלית ברירה מקלידה את הרצף.
~~~~~
אני לא באמת יודעת כמה זמן עובר. אני כן יודעת שברגע שהתחלנו את ההאטה האזהרות הפסיקו. זה לא גרם לחיים שלי להיות יותר מעניינים. לוקח נצח וחצי להגיע למהירות תת־אורית, ועוד נצח להגיע למהירות שמאפשרת לנו להסתכל על ההבהוב. הוא הפסיק להבהב ברגע שירדנו למהירות תת־אורית, וההשערה שלי היא שהוא שיקף משהו שאנחנו פלטנו. על פי המבטים שהיא נועצת בי, קיש לא תומכת בהשערה שלי, וכך גם הפיזיקה הידועה למין האנושי. אני מאשימה את קיש בקשירת קשר נגדי, והיא מתעלמת וחוזרת לרחרח את המקלדת.
אני מחכה לקלוט עוד מידע על ההבהוב המטופש הזה. בינתיים אני מכינה בינגו לקיש ולי. הראשונה שתנצח תקבל שקית חימומהיר. יש לנו בבינגו רשימה של כל גרמי השמיים האפשריים, כולל ירח נודד, שביט, קומקום תה ואל קדום שהתעורר במקום הלא נכון. אם זה אל, אני מתכוונת לדבר איתו ברצינות על מה שקורה כאן. בשביל קיש הוספתי גם פחית אוכל חתולים רטוב, אבל שתינו יודעות שזה לא הגיוני. ממתי מישהי משתינו מקבלת משהו שהיא באמת רוצה?
אף אחת מאיתנו לא יודעת לענות מדוע המערכת לא אפשרה לנו לעקוף את הדבר הזה. אנחנו בפירוש לא קרובות ליעד. לא מבחינת מיקום ולא מבחינת זמן. ליעד שלנו כבר לא נגיע, ואני אפילו לא יכולה להודיע לאף אחד על זה. כל מסר שאשלח אל היעד יגיע אחרי המחלה, ויהיה מיותר. או יביא איתו את המחלה, וזה יהיה גרוע יותר. בגלל זה שלחו אותנו. בכל מקרה אני שולחת מסר לעולמות הפנימיים המיושבים, שעזבתי מאחוריי לפני מי יודע כמה מאות שנים בזמן יקום. הוא יגיע כשאני אהיה כבר אבק, אבל לפחות מישהו, אי־שם בעוד מאות שנים, יֵדע מה קרה לנו. אם המשימה שלנו בכלל תיזכר עדיין. אם עדיין יהיה מין אנושי שידע לפענח מסר שנשלח מהעבר הרחוק שלו.
"מיאו." קיש חושפת את הבטן שלה לליטופים. אני מגרדת אותה ומביטה אל ההבהוב שאינו הבהוב.
"מה אתה?" אני שואלת את המסך. "או את. את יכולה להיות את. או צורת פנייה אחרת, כל צורת פנייה מתאימה מבחינתי, רק שאני באמת צריכה להבין מ-"
"קחחחחחצצצצ."
קיש ואני קופצות מהדרגש. אני חוטפת מכה בראש, קיש נתלית על השמיכה בציפורניה ונופלת לרצפה, מגולגלת בבד. ה'מיאו' הכעוס שלה מעומעם ואני קודם כל מחלצת אותה מהסבך, ורק אחר כך מתפנה לבהות במסך.
"צצצחחחחקקקקק." המסך אומר.
"שלום." אני אומרת בקול.
"צצצ…. חחח…."
איזו פקודה אני אמורה להקליד כדי שהקשר הזה יעבוד? אני מנסה את קשר ואחר כך את הבהרה ובסוף אפילו את מורס. כולם מובילים לאותו מבוי סתום, עד שקיש קופצת עליי, הולכת על המקלדת, והקשר עובר מקולות אקראיים ל"שומעת, עבור. כאן בבתא, שומעת, עבור."
"כאן איסתרא. שומעת." אני עוצרת. "עבור," אני מוסיפה.
"שלום איסתרא! ברוכה הבאה! אנא הקלידי 'ראות מקסימלית חיבור ספינות'. עבור."
אני מעיפה מבט אל קיש, שממצמצת אליי. המקבילה החתולית למשיכת כתפיים.
ראות מקסימלית חיבור ספינות
הקירות השקופים מתמקדים על מה שהיה הבהוב, ועכשיו הולך ומתבהר בבת אחת. יש שם שלוש. לא. עשר. לא. יותר מעשרים קפסולות, כולן נראות כמו הקפסולה שלי.
"מי אתן? עבור."
"כולנו שליחות," הקשר עונה לי. "בדיוק כמוך. אני מצטערת, אבל אני לא יכולה לשלוח לך חבילת מידע, בטח ברור לך מדוע."
ברור. חבילות המידע הן אלה שהפיצו את המחלה בכל רחבי העולמות המיושבים. לקח כמעט שבוע עד שהבנו שהמחלה הזו נישאת על גבי כל מידע שמועבר, ומתמקמת על שתלי ביולוגיה-אלקטרוניקה. לא תמונות, לא טקסט, אפילו לא מורס. לא העזנו לשלוח דבר. בגלל זה השליחות יצאו לדרך, מנותקות מכל שתל, מוכנות לדבר פנים אל פנים עם המנהיגות של העולמות החיצוניים, בתקווה שלהגיד את המסר לא יעביר את המחלה.
עובר עוד רגע עד שהצמרמורת מכה בי. "אתן נגועות," אני אומרת.
"כן," הקול מהצד השני אומר, ואני מדמיינת את האנחה, או הבכי, או ההשלמה עם המציאות.
"כולנו נגועות?" אני אומרת, ומוסיפה, "עבור."
"אנחנו לא יודעות," השליחה מבבתא עונה. "אין לנו אמצעי אבחון מספיק טובים, אבל אנחנו לא יכולות להסתכן. בגלל זה עצרנו, יצרנו לולאה דמוית זמן שמקיפה את כל העולמות הנגועים, ואנחנו עוצרות כל מה שיוצא משם. שום דבר לא עובר על פנינו."
יש שקט מעבר לקו, אבל היא לא אמרה "עבור", ולכן אני מחכה.
"אני מנחשת שאת לא פיזיקאית," הקול אומר לבסוף.
"לא," אני אומרת. "עבור."
"בעיקרון, כשהבנו שאנחנו נגועות, ושאף ספינה לא בטוחה יותר, יצרנו גל כבידה שמקיף את העולמות הנגועים. הגל הזה עוצר כל מידע שמנסה לצאת או שנכנס לעולמות, וכמובן כל ספינה."
"איך הספקתן?" אני שואלת, ועונה לעצמי, "אה, במהירות על־אורית."
"בדיוק. סיימנו את הלולאה עוד לפני שיצאנו לדרך."
"פרדוקסים של מהירות על־אורית." אני נאנחת, ומדמיינת אנחה מלאת שעשוע מהצד השני, ואני מרצינה. "אבל אם אני לא נגועה, אתן מונעות ממני להעביר את המידע ליעד שלי ולאפשר להם להתמגן." לא שזה משנה. איבדתי כל כך הרבה זמן שגם אם אחזור מיידית למהירות על־אורית, לא אגיע בזמן.
"נכון." אני מדמיינת שוב את האנחה. "אבל אם את כן נגועה, אנחנו מונעות מהמחלה להתפשט."
אני מתיישבת על הדרגש ועוצמת עיניים. "הקפסולה הזו אמורה להיות עמידה," אני ממלמלת.
"כולנו היינו אמורות להיות עמידות," הקול עונה, ואני מבינה שלא מלמלתי מספיק בשקט. "אבל משהו השתחל פנימה. אנחנו לא בטוחות איך, אבל זה כאן. היו לנו… מקרים."
היא לא מפרטת, וטוב שכך כי אני לא רוצה לשמוע אם זה משהו שתקף את השתלים חסרי התועלת של בנות האדם או את בעלי החיים המלווים שלהן. המקרה הראשון היה בדיאדה של ילדה ואוגר. התמונות של הילדה הבוכייה שלא מצליחה לתקשר עם האוגר שלה, ועיניו חסרות הישע של האוגר שרגע לפני כן הוביל צוות מתמטיקאיות, עדיין רדפו אותי.
קיש משתחלת בין כפות ידי ונוגעת באפי עם חוטמה. אני מוחה את עיני מהדמעות שלא שמתי לב שזלגו.
"מה שאנחנו מקוות," הקול בקשר אומר, "הוא שאם נעצור את הכול כאן, מכיוון ששום דבר לא יֵצא חוץ מאיתנו, המחלה תיעצר. היא תפגע בכולנו. כלומר, אולי היא כבר פגעה בכולנו, אבל לפחות העולמות החיצוניים יוכלו להינצל."
"אנחנו נצטרך למנוע מכל דבר להיכנס לעולמות הפנימיים. איך נגיד להם את זה בלי להעביר אליהם את המסר?"
שתיקה.
"עבור," אני אומרת, ליתר ביטחון.
"אנחנו לא יודעות עדיין," הקול בקשר אומר. "אנחנו נאכוף סגר כאן, אנחנו נמנע מכל דבר לצאת. יש לנו כמה אלפי שנים לוודא ששום דבר גם לא ייכנס."
"ואם העולמות הנגועים התגברו על המחלה בינתיים, הם לא יוכלו לספר לנו כי הם עלולים להתחיל התפרצות חוזרת אצלם," אני אומרת. "עבור."
"נכון," הקול בקשר אומר. "יש לנו כאן מצבור מידע לא רע, והמון שליחות עם הכשרה רלוונטית. אנחנו מתקשרות רק פנים אל פנים, ואנחנו מקוות שזה יעצור, לפחות חלקית, את המחלה. ויש לנו אלפי שנים להקים כאן מושבה שאולי תצליח בעתיד לפתח משהו שיירפא את הכול."
אי־שם, במעמקי נפשי, אני צורחת מתסכול. זה לא היה אמור להיגמר כך. זה היה אמור להיגמר בתרופת פלא שתאפשר לכל הממשקים לחזור לעבוד. זה היה אמור להיגמר בקיש ובי מדברות שוב על כל נושא שבעולם. זה היה אמור להיגמר בזה ששתינו מועלות לגיבוי וממשיכות להתווכח עד שהגיבויים שלנו יישחקו והעולם יקרוס.
"זה פתרון גרוע, אני יודעת," אני מדמיינת חמלה בקול הקר בקשר, "אבל זה הפתרון שיש לנו בינתיים." הקול משתתק לרגע ומוסיף, "כמעט כולנו הגענו מדיאדה. למלווה שלך…"
"קיש," אני אומרת. "היא חתולה."
"יש לנו חתולות." אני מדמיינת את החיוך בקול שלה. "ויש לנו אוכל רטוב."
אני נאנחת בקול. "מה הפקודה להצטרף אליכן?"
"הקלידי 'מקבץ ירושלים'. אנחנו נתפוס אותך."
"ירושלים?"
"נו, העיר שמושכת אליה את כל עולי הרגל?"
"ואת כל המלחמות?" אני אומרת, אבל הפעם מוודאת שזה לא נקלט בקשר. במקום זה אני אומרת, "אז התוכנית שלנו היא… מה? עבור."
"להיות ביחד." אומר הקול.
אני מקלידה מקבץ ירושלים והקפסולה מתחילה לנוע לכיוון הקפסולות האחרות, וקיש נשארת עליי לשם שינוי, ומגרגרת.
—
קרן לנדסמן היא רופאה, אמא וסופרת בסדר משתנה. היא זכתה בפרסי גפן על סיפוריה וספריה, וספרה "לב המעגל" תורגם לאנגלית ויצא לאור בהוצאת Angry Robot.
