זכרתי אותך אחרת.
כשחשבתי עלייך, כלומר. הייתי עסוקה, בכל זאת. הגירה זה תהליך מורכב, ו… טוב, מה זה משנה, גם אני נראית אחרת. זה כבר הגוף ה… שלישי שלי, לפחות. או אולי הרביעי? העיניים האלה מעולם לא ראו אותך, ובאופן כללי כבר לא רואות מי יודע מה. לא פלא שאת נראית כל כך שונה. ועבר הרבה זמן. זה לא שלא רציתי לחזור לבקר קודם, ברור שרציתי, פשוט…
פשוט…
אני שונאת אותו, את הכדור הארור הזה, המצחין מאוויר לא מסונן. אני שונאת את הכבידה המציקה שלו, איך שהוא נצמד אליי כל הזמן, את ההמונים, את הרעש, את האופן בו האופק תמיד מתרחק ואף פעם אי־אפשר להגיע, אני שונאת כל דבר ודבר בכוכב הלכת המטופש הזה. חוץ ממך.
חוץ ממך, אבל מה לעשות שאת תקועה בול באמצע שלו? שצריך להיכנס לאטמוספרה המזוהמת שלו כדי להגיע אלייך? ובסך הכול, אם להודות על האמת, טוב, גם את די, איך להגיד את זה… המונית, ורועשת, ועם בדיוק אותה כבידה מציקה ואוויר לא מסונן גם אם יש לך יומרות בגלל ההרים. כמה מאות מטרים לא באמת עושים כזה הבדל. איך אפשר כל כך לאהוב חלק וכל כך לשנוא את השלם שהוא שייך לו? שהוא מגלם בתוכו את כל מאפייניו, ועדיין, איכשהו…
איכשהו זכרתי אותך אחרת. זיכרונות מתעתעים לפעמים, בטח כאלה שהועברו בין גופים לא מעט. אולי אף פעם לא היית כמו שאת מתקיימת בזיכרוני, סביר אפילו שלא, שבאתי עד כאן בגלל פנטסיה, נוסטלגיה לעבר שמעולם לא היה. אבל… אני זוכרת כמה קשה היה להחליט לעזוב, למרות שאף פעם לא היה פשוט לחיות כאן ועם כל מה שהחוץ הציע אז למי שהייתה מוכנה לקחת סיכון. כמה כאב להשאיר אותך מאחור, להביט בך פעם אחת אחרונה ולדעת שזהו. וזה זיכרון אמיתי, אני בטוחה בזה, אני רק לא בטוחה יותר איך או למה זה כאב לעזוב את… זה. בטוח היית אחרת. לא לזה התגעגעתי כל השנים, לבי נטוע עמוק בתוך באר הכבידה שלך גם כשגופי מרחף חסר משקל בחלל, נמשכת בכיוונך ללא רחם. לא לבשתי כל יום את הזהות הזו, ירושלמית, מוטבעת בחותמך ולא משנה כמה ארחיק ממך, לא התגעגעתי אלייך בכל מהותי, בשוליה של כל מחשבה, סתם. היה בך משהו מעבר, אז. אולי הוא עוד חבוי בך, אי־שם, אם רק אדע איפה לחפש. אבל לא נותר לי זמן רב.
וזה לא היה זול לחזור, שתדעי לך. שלא תחשבי שזה היה פשוט. אבל ישבתי שם, במרפאה, כשאמרו לי שלא אשרוד עוד העברה בלי השחתה של נתוני ליבה, והבטתי החוצה בלילה שטוף האור של הכיפה וידעתי – אני לא שייכת. לא אוכל לבלות שם את הנצח, במקום הצעיר, נטול השורשים ההוא שאינו הבית שלי. זה לא משנה שביליתי בך בסך הכול מספר מועט משנותיי הרבות, כל חיי היו מסע ממך ואליך. את תהיי הדבר האחרון שאראה.
אבל זכרתי אותך אחרת.
—
לילי דאי היא פעילה ותיקה בקהילת המדע הבדיוני והפנטסיה בארץ, קוראת ספרות ז'אנר מאז שלמדה לקרוא וכותבת מאז לא הרבה אחר כך. סיפוריה התפרסמו בבמות רבות והיא זכתה בפרס גפן על הסיפור "במקום בו מאבדים ספרים".
