יום אחד נמל החלל המזהיר של ישראל, שמש התכנון האדריכלי, פאר המחשבה המדעית, מתפוצץ.
זה קורה בבת אחת. אומנם המקום כולו נתון בדעיכה מתמדת כבר עשורים: אולמות נוסעים שלמים הופקרו לגורלם, מרוקנים מנוסעיהם. כל מי שהיה יכול כבר עזב. המראה החיצוני, שפעם טופח מדי יום, התדרדר לעיזבון כללי. משטחי ההמראה והנחיתה זעקו הזנחה. הרצפה הייתה מתעוררת מדי בוקר ומגלה שחלק נוסף מהתקרה צנח עליה במהלך הלילה. קשה להאשים את ההנהלה, שבמשך שנים השחיתות כרסמה בה בכל פה; ועוד יותר קשה להאשים את אנשי התחזוקה – אלו שנשארו, זאת אומרת, בעיקר משום שלא היה להם לאן ללכת.
אבל בפיצוץ עצמו אין טעם להאשים אף אחד מהם.
דגן מרגישה בו יותר משהיא שומעת אותו. הוא מרעיד את עצמותיה, מנפץ את כל הצלחות בארון, ממטיר סופת טיח במסדרונות ושולח סדקים לתחרויות מרוץ לאורך הרצפה. בדקות הראשונות היא שוכבת על הקרקע, מכווצת, זרועותיה מסוככות על ראשה. אחר כך היא מתאוששת מספיק ומגלה שהאוויר מלא אבק. יש שם יותר אבק, היא חושבת, משיש בעולם כולו.
האזעקות מתחילות לפעול מאוחר מדי. הן מהבהבות ומייבבות כמו להקת כלבים פראיים מטורפים. האור האדום מתקשה לפלח את עננות האבק. הוא צובע אותן בארגמן, רוחות רפאים זוהרות בסיד ובדם.
דגן לא זועקת.
אין טעם.
היא מעבירה במחשבתה את האנשים היקרים לה. סבתא שלה, שנסעה ברכבת המוקדמת לקניות בכרמל. אמא ואבא שלה, שבוודאי עבדו גם היום בתיקונים במסילת הרכבת המהירה לערי הים. דגן לא יודעת בוודאות. היא עבדה במשמרת הלילה אמש, והוריה יצאו מהבית לפני שקמה. אחיה הקטן בוודאי שיחק איפשהו. הוא אמור להיות גדול מספיק כדי לדעת לא להתקרב למשטחי ההמראה.
משטחי ההמראה. רק אתמול עבדה שם, מכינה את אחת המעבורות שהתעתדה לצאת מהאטמוספרה בשעות המוקדמות טרם שחר. הייתכן שהיא זו שגרמה לפיצוץ? לא, היא מחשבת את הזמנים, השעה צריכה להיות שתים־עשרה, והמעבורת הייתה אמורה להמריא לפני תשע או שמונה שעות.
היא מרימה את צווארון חולצתה, בגד עשוי בד גס, בלוי משימוש ומחוספס מכביסות חוזרות ונשנות, מדים שמזהים אותה כעובדת הנמל, ומכסה בו את פיה ואפה. אחר כך היא מאזינה. מעל לרעש המקוטע של האזעקות – איך הן כבר הספיקו להתקלקל? – היא מנסה להתחקות אחר קולות נפץ נוספים. דברים עדיין מתנפצים ברחבי הדירה, ומדי פעם קול רעם מרוחק מעיד על עלייתו באש של חלק נוסף מהנמל. היא מודה בליבה על המצב העגום של מכלי הדלק, ועל קמצנותה של ההנהלה שמכתיבה שימוש באנרגיה סולרית ככל שאפשר. אילו היו שם מצבורים גדולים יותר של דברים דליקים…
כשהיא משוכנעת שתמה הסכנה המיידית, היא קמה על רגליים מתנודדות, מגששת סביב ביד אחת (האחרת מחזיקה את החולצה מעל לחלק התחתון של פניה), ומנסה להתמקם. השולחן נפל. הוא היה אנטיקה גם ככה, ואחת מרגליו התנודדה מאז שדגן זכרה את עצמה. אולי עכשיו תצליח לגרום לאבא למצוא שולחן חדש.
אבא. הלב שלה מחסיר פעימה. היא חייבת לברר איפה הוריה. אך לפני שהיא מספיקה להגיע לפתח, הדלת עפה פנימה וקול דק צווח, "דגן? דגן!"
ביפחה של הוקרת תודה, היא כושלת לעבר תלם, אחיה הקטן, ומאמצת אותו לחיקה. בערפל האבק הכול מטושטש, ודמותו נראית שברירית ודהויה.
"דגני," תלם לוחש כנגד חולצתה. "מה – מה זה היה?"
"היה פיצוץ." היא מנסה לקמץ במילים, עכשיו כשמצאה אותו. כל דבר לא הכרחי שתגיד יכלול שאיפת אבק מיותרת. עוד נותר להם לאתר יציאה, ואוויר צח, ואת אבא ואמא.
"מצחיקה אחת," הוא אומר, אבל קולו רועד, "את זה גם אני ידעתי."
כל דבר בעתו. היא אוחזת בידו ועומדת על רגליה, מושכת אותו אחריה החוצה מהדירה ומטה במורד גרם המדרגות. אף פעם לא אהבה את דירת העובדים הקטנה והחנוקה, שעברה במשפחה מדור לדור. היא לא אהבה שאף פעם לא עברו לבית אחר, שגרו במקום אחד מאז שנולדה. אבל עכשיו היא מודה על כך. היא מכירה את הדרך בעיניים עצומות, גם בלב סופת האבק. היציאה הקרובה היא דלת חירום קטנה ליד אולם הנוסעים ד-5. היא מנסה לחשוב בצלילות. אין טעם להגיע עד לשם. היא צריכה למצוא חלון.
בראשיתו היה נמל החלל הלאומי, למעשה, עיר שהיא תחנת רכבת אחת גדולה – אולמות המתנה רחבי ידיים, מסילות תת קרקעיות שהובילו קרונות מהירים לקצוות הארץ, כני המראה ונחיתה משוכללים, חנויות על גבי חנויות שהציעו מזון, ביגוד, ציוד ומזכרות, וחדרי מסכים לבדיקת חדשות, דואר וחשבון בנק. בחלק המערבי, שעד ימיה של דגן הפך איי חורבות, שכנו בתי מלון עבור הנוסעים הנוחתים והממריאים. בחלק הדרומי הוקצו דירות למגורי עובדים: טכנאים, מכונאים, מדענים, שוטרים ופועלים שעסקו בניקיון ובתחזוקה.
עבור דגן הנמל הוא הבית, השכונה, העיר והעולם. הוריה לקחו אותה למקומות שונים ברחבי הארץ, לביקורים אצל קרובי משפחה ובאתרים מפורסמים, אך בסוף תמיד חזרו לאותו מקום – מוגן, בטוח, שומם ומחניק. הבית שלהם, הכלא שלהם.
היא אוהבת לעבוד במשטחי ההמראה, תחת כיפת השמיים. עבורה זה סוג של בריחה. אך בסוף היום היא תמיד חוזרת הביתה, פנימה, להיכלות הענק שידעו ימים יפים יותר, שעתה מהלכים בהם רק רוח והד.
לאולם הנוסעים ד-2 תקרה גבוהה מספיק כדי לאפשר לאבק מרחב תמרון. דגן ותלם פורצים לתוכו מתוך המדרגות שבהן ראו רק לבן, ומגלים שהם יכולים לראות, לפחות בקווי מתאר כלליים, צורות עצמים וחפצים בחדר. אורות האזעקה כבים ודממה מעיקה משתררת, מופרת רק על ידי הדי פיצוצים רחוקים.
האוויר באולם פחות דחוס אך לא יותר ניתן לנשימה. דגן מושכת את תלם לאורך הקיר, עד הדלתות הכפולות המובילות לאולם הנוסעים הבא. היא מנווטת כמעט בלי לראות, מנסה להגיע לאחד החדרים החיצוניים, שם אולי תמצא חלון. ריח חשוד מסתנן מבעד למסכת הבד המאולתרת שלה. עיניה נפערות והיא מאיצה באחיה, חולפת במורד מסדרון ופונה כמעט באופן אינסטינקטיבי, לחוצה יותר מתמיד למצוא פתח אוורור.
עשן.
היא הייתה צריכה לצפות זאת. משהו התפוצץ, משהו בוער. אין אש בלי עשן.
היא מקווה שהם רחוקים מהשרפה, שיספיקו לצאת בזמן. היא לא יודעת אם הם לא הולכים ישר לעבר הדלקה, אבל זה לא שיש לה ברֵרה. הם חייבים לצאת.
תלם משתעל.
היא מרימה אותו ביד אחת ונושאת את שניהם לאולם הבא. היא לא הראשונה שחושבת על החלונות שם, ומישהו לפניה כבר ניפץ את הזגוגית. למרבה ההקלה, חלק גדול מהנמל ממוקם מתחת לפני האדמה, כך שאולמות הנוסעים לא נמצאים גבוה במיוחד. היא מתפללת שלא ישברו שום דבר ומעבירה את אחיה בעד החלון; הוא נבהל והיא משקיטה אותו בגרון ניחר. באולם האבק מתחיל לשקוע. רוחות מבחוץ נכנסות ומצננות את החדר. לבסוף ההבטחה לאוויר נקי מנצחת, ואחיה קופץ. לפני שהיא מספיקה להתלבט, היא מטפסת על אדן החלון, מתנודדת רגע ומזנקת בעקבותיו.
אבני המרצפת מחוץ לבניין פוגעות ברגליה, מהירות וקרות, אך בשלב זה היא מוכנה לחבק כל דבר שהוא לא אבק.
"דגני?" קולו קורא לה, קרוב ושקט. היא מתנערת ומרימה את עצמה, שמחה לגלות שלא שברה שום דבר. מעט זכוכית מהחלון דוקרת את זרועותיה, אך היא בקושי חשה בשריטות. היא תופסת בידו של תלם וגוררת אותו בריצה לחפש את הוריהם.
מאוחר יותר היא מוצאת את הילד. באחת הפינות באולם המרכזי, מתחת לקמרון מתכת גדול שחלקו העליון עוקם ונקטע. ילד קטן, בן שמונה או תשע, שכל חזותו אומרת בדידות: ידיו מחבקות את ברכיו, סנטרו מושפל, גבותיו מתכווצות במאמץ לא לפרוץ בבכי. היא מתקרבת אליו אך הוא לא מביט בה, עיניו שחורות וגדולות ושיערו בהיר מאבק.
היא מותירה את תלם עם הוריה בתחנת העזרה הראשונה המאולתרת ברחבה הקדמית, שדה מוזנח של אספלט ואבני מרצפות. סביב מזמזמים רחפני כיבוי. הם משתלטים במהירות על השריפות הגדולות ומתחילים לטפל בבעירות הקטנות שמתפשטות ברחבי הנמל. מתברר כי מרבית האש התרכזה במשטחי ההמראה והנחיתה, שם אירע הפיצוץ הראשון.
"תאונה," אמא שלה מזדעפת. לבושה מוכתם בפיח ואבק. "המעבורת שביט 82, שהביאה נוסעים מתחנת החלל הבינלאומית, התרסקה."
"זה היה צריך לקרות מזמן," אבא שלה אומר. "כולם יודעים שהמקום הזה מוזנח כמו –"
אמא שלה משתיקה אותו במהירות, מעיפה מבט מלא משמעות באחד מפקידי ההנהלה שעובר לידם.
"כמובן," אבא שלה מתקן בזהירות, "שזו הייתה תאונה מצערת מאוד שאין לה כל קשר לאנשי הנמל…"
היא מגלה שמרפאה קמה באולם המרכזי, האולם הגדול ביותר במבנה ואחד החדרים הבודדים שעדיין מתפקדים בו. בעבר הוא היה המקום האהוב עליה בתוך הנמל: חלל עצום עשוי קמרונות מתכת נוצצים, שתקרתו כיפת זכוכית אדירה. בימים יפים שכבה על הגב מתחת לתקרה השקופה וניחשה מה עומק התכלת, או צדה עננים קלים שנחפזו כמו עופות נודדים. ובימי סערה מצאה נחמה בגשם ששטף ומירק את הזכוכית אך לעולם לא עבר אותה, כמו בועת הגנה חמימה ובטוחה. בלילות תעה דמיונה בכוכבים, או ניסה לאתר את שובל האש של מעבורת נוחתת. אף פעם לא יצאה מגבולות כדור הארץ, והשמיים תמיד סקרנו אותה.
כשהיא נכנסת פנימה אחרי הפיצוץ מצבו של האולם כמעט גורם לה לבכות. גל ההדף ניפץ את התקרה וזרה אותה כמרבד מנצנץ על רצפת החדר. האולם עומד פתוח לשמיים, לגשם ולכוכבים, חשוף וגלמוד מול הרוחות.
חלק מהזכוכית טואטא הצידה, ויריעות פלסטיק מכסות את הרצפה. אנשים נכנסים ויוצאים, נושאים אלונקות ומציעים חומרי חיטוי וחבישה. אנקות הפצועים מהדהדות בחלל.
באחת הפינות היא מוצאת את הילד.
"היי," היא מפנה את הזכוכית ברגלה ומתיישבת לידו. "אני דגן. אני גרה פה. איך קוראים לך?"
שקט. הוא עדיין לא מביט בה.
"אתה רוצה שאעזור לך למצוא את המשפחה שלך?" היא לא בטוחה אם זו שאלה מסוכנת. יכול להיות שהמשפחה שלו… לא, היא נדה בראשה בתוקף. היא תעזור לו בכל מקרה.
"סבא –" הוא אומר בקול כל כך נמוך שהיא מתכופפת לעברו כדי להיטיב לשמוע אותו. "סבא – בבית החולים…"
"הגעת לכאן עם סבא?"
הנהון.
"ולקחו את סבא לבית החולים?"
שוב. הנהון זעיר של הראש.
"הוא יהיה בסדר," היא אומרת אוטומטית, לפני שהיא מספיקה לחשוב על זה. "אתה רוצה ללכת לבקר אותו?"
חוסר תגובה. דגן לא יודעת אם לפרש זאת כתשובה חיובית או שלילית, אז היא מנסה לגשת מכיוון אחר. "רוצה לספר לי איך קוראים לך?"
כנראה שלא. למעשה, לא נראה כאילו הוא רוצה לספר לה משהו בכלל.
אם כך, היא תצטרך למצוא דרך אחרת לדובב אותו. השתיקה שלו טורדת את מנוחתה.
"רוצה שאתאר לך את האולם הזה כשעוד הייתה לו תקרה?" היא ממשיכה בלי לחכות לתשובה, מעצבת במילותיה קירות מתכת גבוהים, ישרים, ומחפה אותם בכיפת זכוכית מבהיקה; היא מפסלת את מבטה פעור העיניים בשיטוטיו בכוכבים, מציתה את זוהר המעבורות הנוחתות, מתופפת בקצב הגשם השוטף.
אט-אט דגן חשה בעיניו של הילד, עמוקות ותמימות, פונות אליה. וממנה והלאה, משרטטות את מסלול דבריה: לאורך הקירות, מעלה לחור הפעור בתקרה, ודרכו ממריאות לשמיים הכחולים, שאד עשן אפרפר מרחף על פניהם.
אחר כך היא מספרת על חייה בנמל. תריסר הרפתקאות קטנות ולא חשובות, מקומות המחבוא הטובים ביותר, הפעם בה כמעט קפצה לתוך מסלול הרכבת הדוהרת כדי להרים כלי עבודה יקר שהתגלגל מידה. מעת לעת היא מבחינה כיצד שביל דבריה מתפתל וחוזר לאותה הנקודה: דירה קטנה וצפופה למגורי עובדים בצד הדרומי של הקומה השלישית.
לבסוף היא משתתקת ומביטה בילד. "רוצה לבוא אלינו לדירה? סבתא שלי בטח חזרה כבר ברכבת. יש שם בגדים נקיים, מיטה נעימה ומשהו לאכול."
אולם באותו הרגע מתברר כי לילד יש תוכניות אחרות.
"אני רוצה –" הוא משתתק.
"אתה רוצה…?" דגן מעודדת אותו בעדינות.
"אני – לראות – סבא –"
"אתה רוצה שאקח אותך לבית החולים? לראות את סבא?"
אבל מבטו עובר לשוטט ממנה והלאה. אצבעותיו משחקות באוויר, פורטות על קרני האור הדקות.
"חבר," היא אומרת ברוך. עדיין לא הצליחה לחלץ ממנו את שמו, אך היא זוכרת שכשהייתה בגילו שנאה מבוגרים שקראו לה "ילדה". "חבר. איך אני יכולה לעזור לך?"
"לראות – סבא אמר – נִראֶה… אבן."
היא מקמטת את מצחה. "אתה לא רוצה… ללכת לסבא?" תנועה קלה. הוא נד בראשו. "איזו אבן סבא אמר שתראו?"
עיניו נשארות מרוחקות, הולכות ומסתבכות באופק בלתי נראה. "עיר. ירושלים." ופתאום מבטו מתחדד, ודגן נרתעת מעוצמת המיקוד שבו.
"ירושלים?" היא מופתעת. עד אז לא הקדישה מחשבה לשאלה מה היה היעד של טיסתם לארץ.
הוא מהנהן בנחישות, פניו חרושי ריכוז. "סבא אמר שנראה אבן. הרבה אבן. נראה מגדלים. גבוהים גבוהים – עד השמיים…"
דגן מכירה את ירושלים די טוב, והיא משוכנעת שאין בירושלים מגדל אחד לרפואה. אבל היא לא אומרת את זה.
"אבן," היא חוזרת. לפתע ההבנה מכה בה. "לא ראית אבן אף פעם, נכון?" זה הגיוני לחלוטין אם הילד גדל באחת מתחנות החלל, מבנים עצומים עשויים מתכת, זכוכית ושאר חומרים סינטטיים.
"בבית אין אבן. הכול…" הוא תר אחר המילה הנכונה. "…נוצץ."
"טוב," היא אומרת. "בירושלים באמת יש הרבה אבן."
הוא מוסיף, "ואין משקפיים."
ידו מתרוממת מעצמה לסדר משקפיים בלתי נראות על קצה אפו. דגן משערת שהתנפצו בהתרסקות: לכל האנשים שנחתו מהחלל, ולפקידים נבחרים בהנהלה, היו משקפיים כאלו, משוכללים, דרכם ביצעו פעולות שונות וראו את המציאות. זו אולי הפעם הראשונה בחייו שהילד מביט בסביבתו ללא תיווך דיגיטלי. היא תוהה אם להסיר משקפיים יותר מבלבל מלהרכיב אותם לראשונה. המסכים בנמל לא תפקדו גם כשהוריה היו ילדים.
"העיר באמת אוסרת על תפעול מסכים בתחומה," היא מודה. מעולם לא היה הדבר משמעותי בעיניה, שכן לרוב האנשים שהכירה לא היה כסף להשיג משהו יקר שכזה. אולם היא חושבת שעבור הילד בועה ללא מסכים היא בוודאי חלום רחוק ופנטסטי, ואולי קצת מבהיל. "מאוד מבודד שם, בירושלים. שקט. הכול אמיתי."
הוא שמה לב פתאום שהוא נותן בה מבט שכולו ציפייה דרוכה. "אה," היא מהססת. "אתה רוצה שניסע לשם?"
עיניו מתרחבות, ואז לפתע ניכרת בו ההתלבטות. היא עומדת על רגליה, אך הוא נשאר לשבת. אם לא בוטלה בשל האסון, הרכבת של אחר הצהריים תצא בקרוב לירושלים. מרגע שקנה הרעיון אחיזה במוחה קשה לה להרפות ממנו, אך לילד בבירור יש לבטים. אולי הוא נזכר בסבא שלו. אולי חווה הדים מהפיצוץ.
היא רואה בעיניו את כל מה שאיבד. האוויר עוד עכור בריח עשן, וקריאות הפצועים נישאות בחלל. עצב נורא ממלא אותה. הם עשו את כל הדרך הזאת… בשביל מה?
הזכוכיות על הרצפה קורצות באור אחר הצהריים המאוחר.
הילד מכווץ את כתפיו, כאילו חש בכובד שאלתה הדוממת. הוא עוצם את עיניו ומחפש נקודת אחיזה. "סבא סיפר לי לפני השינה. כל לילה סיפור אחר. על האבנים של ירושלים הוא סיפר: פעם על האבנים של הקיר מסביב… החומה. על הבנאים שלהן. פעם על הנחת מסילת הרכבת. פעם על בניית האגם הגדול. הוא סיפר שאנשים שם חיים כמו פעם, ביחד עם הטבע: עם צמחים, עם ציפורים. שהם רואים את המציאות כמו שהיא, ולא דרך שום משקפיים. סבא אומר שכל הבתים צמחו מהאבן, וצריך לקצר אותם מדי פעם, כדי שלא יהיו גבוהים מדי ויעקפו את המגדלים. כמו אצל הספר. מוציאים אבן-אבן ושותלים אותן במקום בטוח, שם הן יוכלו לפרוח שוב."
דגן פותחת את הפה. סוגרת. לבסוף היא שואלת בזהירות, "סבא שלך… היה אי־פעם בירושלים?"
הילד מהסס. "לא." לרגע הוא נראה חסר ביטחון, ודגן כמעט מתערבת ומחליפה נושא, אך אז הוא אומר, "אבל סבא שלו סיפר לו. סבא שלו שמע את זה מסבתא שלו, וסבא אומר שגם אם הכול כבר לא בדיוק ככה, מותר לנו לדמיין מה שאנחנו רוצים. זה הכיף בירושלים."
"ומה אתה מדמיין שיש בירושלים?"
"כדורים," הוא אומר בקול נמוך, לאחר מחשבה ארוכה. "הרבה כדורים. וילדים שמשחקים בהם, בלי משקפיים, בלי מסכים. ילדים זורקים כדור ותופסים אותו. כמו בסרטים הישנים."
"אין כדורים בחלל?" מעולם לא חשבה על כך.
"אסור. סבא אומר שזה עושה רעש, ובלגן, ושהכול בתחנה מאוד…" הוא קם, מתכופף, מחליק באצבעו על פני רסיס זכוכית.
"שברירי?" היא מציעה חרש.
הוא מרים את השבר ביו אצבע לאגודל ומביט בעדו בצער.
"ככה בחלל," הוא אומר, ופתאום, בתנועה חטופה, משליך את הזכוכית ממנו והלאה. היא מתנפצת על הקיר הקרוב.
"וככה בכדור הארץ." הוא פורס את זרועותיו לרווחה.
"ובירושלים?"
הוא מרים את ראשו, ואור השמש שוטף את פניו דרך הכיפה המנותצת.
וזו תשובה מספקת.
—
ירדן הראל קוראת וכותבת פנטסיה מגיל צעיר. שואבת השראה מהתנ"ך, מירושלים, מגשם ומכוכבים.
