מכתביה של העלמה ג'רושה מרצף אבוט אל מר אבא-ארך-הרגליים
24 בחודש 9, אי־שם בסביבות פרוקסימה קנטאורי
מציל-נפשות-מכוכבים-מתים יקר,
אני כותבת לך מהדרך לכדור הארץ. עד כה אף פעם לא טסתי בחללית, וההרגשה מוזרה מאוד. לא כתבתי קודם, כי הבוט הרדים אותי. לא ידעתי שזה מה שהוא הולך לעשות. הוא חייך (עד כמה שגוש מתכת יכול לחייך) והצביע על מיטה קטנה. התיישבתי עליה ולפני שהבנתי מה קורה, התעוררתי… אני לא יודעת אם ישנתי כמה שניות או כמה שנים. אני מקווה שלא כמה מיליוני שנים. בכל מקרה, רציתי לכתוב לך ולהגיד תודה שהצלת אותי, בתקווה שאתה עוד חי, ושכדור הארץ עוד קיים, כולל נמל חלל ישראל, וכמובן ירושלים.
מצד שני, ירושלים היא נצחית, לא?
ביקשתי מהבוט שלא ירדים אותי יותר, כדי שאוכל לכתוב לך כל יום עד שאגיע לירושלים, ששם אני מקווה שניפגש, כדי שאוכל להודות לך אישית. נראה לי שהוא הסכים. קשה לדעת.
בכבוד רב,
ג'רושה מרצף אבוט, אלגפסנקם, מערכת אנרלק
~~~~~~
25 בחודש 9, בדרך לסול
אבא-ארך-הרגליים היקר,
אני לא יודעת עליך הרבה. כל מה שהצלחתי לראות כשהעלית אותי לחללית היה הרגליים העצומות שלך, ולכן אקרא לך אבא-ארך-הרגליים. אני מקווה שאתה לא מתנגד. כמובן שאם אתה מתנגד אתה יכול לכתוב לי ולהגיד לי את זה, אבל אתמול לא כתבת, אז אולי גם היום לא תכתוב. אני מקווה שכן. אני פשוט אניח שזה כינוי שימצא חן בעיניך. אף פעם לא היה לי אבא, כמובן, אבל בבית הספר למדנו שלרוב המינים יש.
אני לא יודעת אם הדגשתי את זה מספיק אתמול. אני לא מנוסה בכתיבת מכתבים, אז הם לא יוצאים מסודרים במיוחד, אבל אני מאוד-מאוד-מאוד אסירת תודה לך שהצלת אותי. הייתי מעדיפה שגם אחרים יינצלו, אבל נראה לי שאתה לא יכול להציל את כולם.
הלכתי לטייל בחללית, ובעיקר חיפשתי עם מי לדבר. חוץ מהבוט הבערך-חייכן שזרקת אותי לתוך הידיים שלו אתמול או לפני מיליון שנה, יש גם בוט מטבח שמכין אוכל, בוט מנקה שלא מגיב לדיבורים שלי בכלל, ומחשב שעוד לא הבנתי מה הוא עושה, אבל הוא מצייר מסלול נחמד לכיוון סול. לבוט הראשון אני קוראת סמיילי, לבוט המטבח אני קוראת שף, ועוד לא החלטתי איך לקרוא לשאר. הם די משעממים, אבל די משעמם לי.
ככה (בערך) הם נראים:
בכבוד ובשעמום רב,
ג'רושה מרצף אבוט
~~~~~~
26 בחודש 9, בדרך לסול
אבא-ארך-הרגליים היקר,
מתברר שאני יכולה לנהל שיחות עם סמיילי. יש לו אוצר מילים מוגבל, אבל אני חושבת שהוא די חכם. אני חושבת שהוא מבין כל מה שאני אומרת לו, אבל גם יכול להיות שלא. הוא יודע להנהן בראש, וזה מרגיע. אני מרגישה שהוא מקשיב לי. שף לא ממש מבין אותי וגם יודע להגיד רק שמות של מאכלים, אבל הוא מכיר את כל המאכלים שאני אוהבת מהבית. אם הוא מכיר את כל השמות של כל המאכלים מכל הכוכבים, אז אוצר המילים שלו הרבה יותר מרשים משל סמיילי. לא אגיד את זה לסמיילי, כדי שלא ייעלב. לרובוט המנקה קראתי רוג'ר. סתם בלי סיבה מיוחדת. הוא לא עושה הרבה.
אני לא יודעת מה לעשות עם המחשב. אני מפחדת לגעת בו בכלל כדי לא לשנות בטעות את המסלול או משהו, אז אני רק מסתכלת על הצג ומחשבת בראש מתי נגיע ואוכל לפגוש אותך ולהודות לך באופן אישי. אני לא טובה בחישובים, אז אני לא בטוחה, אבל נראה לי שיעברו כמה ימים, מה שאומר שלא ישנתי מיליון שנה. הידד!
שלך,
ג'רושה מרצף אבוט
~~~~~~
27 בחודש 9, בדרך לסול
אבא-ארך-הרגליים היקר,
הייתי רוצה שתכתוב לי. אני רוצה לדעת מי הציל אותי ולמה. אני מתגעגעת לקן שלי ולכל החברות, במיוחד אלה מרצף אבוט, אבל גם לכל האחרות. אפילו למעצבנות שבהן. טוב, אולי לא לליפט, אבל לכל השאר. חסרות לי השיחות, והכי חסרים לי ריקודי החיזור של הרצף. אני כמובן עוד לא בגיל המתאים להטלה, אבל זה לא אומר שאי־אפשר לחזר, נכון? זה עושה לי הרגשה נעימה בבטן, לראות חברה רוקדת, וגם לרקוד בעצמי. אבל אולי זה לא מידע שהייתי צריכה לחלוק איתך, כבר אמרתי שאני לא מנוסה בכתיבה וכל זה ממילא לא רלוונטי עכשיו, כשנשארתי היחידה:
בכל מקרה, הראיתי לסמיילי איך רוקדים והוא רקד לשף ולרוג'ר, אבל שניהם לא התרשמו במיוחד. האוכל של שף יצא מלוח היום, אבל לא נראה לי שזה קשור.
שלך,
ג'רושה מרצף אבוט
~~~~~~
30 בחודש 9, מערכת סול
אבא-ארך-הרגליים היקר,
אני מצטערת שלא כתבתי לך כבר יומיים, אבל זאת קצת אשמתך. בגלל שאתה לא עונה לי, אני לא יודעת אם אתה בכלל קורא. אולי תענה לי? אולי זה יצא קצת חצוף מדי, אבל באמת אשמח לקבל תשובה.
לפי המפה אנחנו כבר בשטח הטריטוריאלי של סול, ומתקרבים לכדור הארץ.
בחוצפה רבה,
ג'רושה מרצף אבוט
~~~~~~
31 בחודש 9, בדרך לכדור הארץ
אבא-ארך-הרגליים היקר,
אני מתחילה להתרגש. גם סמיילי מתרגש איתי, או לפחות מהנהן במרץ רב יותר. בלי קשר, נראה שהוא אהב את הריקוד שלימדתי אותו והוא משכלל אותו כל יום. שף מגיע לראות אותו, אבל לי זה לא עושה נעים בבטן כמו עם החברות מרצף אבוט. גם לרוג'ר לא אכפת. תראה כמה חמוד סמיילי נראה כשהוא רוקד.
שאלתי את סמיילי אם הוא יֵרד איתי לנמל והוא הנהן ואמר לא, אז אני לא יודעת למה הוא התכוון. אני קצת מפחדת ללכת לבד. אני מקווה שתפגוש אותי שם.
בציפייה רבה,
ג'רושה מרצף אבוט
~~~~~~
32 בחודש 9, נמל חלל ישראל
אבא-ארך-הרגליים היקר,
הגענו!!! מלמעלה הכל נראה קטן כל כך.
אני מרגישה שהלבבות שלי פועמים ממש מהר. תיכף אפתח את הדלת, אתה תעמוד שם בחוץ? אני אזהה אותך בכלל? רגליים ארוכות, גוף מפוספס בשחור וצהוב. יותר לא ראיתי.
…
רציתי לחכות לך כי לא ראיתי אותך בנמל בנמל, אבל בוטית חדשה באה לקחת אותי. היא משכה אותי החוצה ואפילו לא נתנה לי להיפרד מסמיילי, שף ורוג'ר. לא אתן לה שם, כי השם היחיד שמתאים לה הוא ליפט, וזה יהיה מבלבל מדי, כי ליפט המקורית הושמדה לפני 9 ימים. היא נעלה אותי בתא בלי לומר מילה! זאת לא קבלת הפנים שציפיתי לה. גם לא הספקתי לראות כלום מנמל החלל, חוץ מאת השלט הזה:
מעניין מה זה אומר בשפה המקומית ולמה הם לא טורחים להשתמש בשפה האוניברסלית, כמו כולם.
אני מנחשת שאני פה לחיטוי. בטח כולם מקבלים טיפול כזה בכניסה, אבל התא ממש קטן ועכשיו אני מתגעגעת גם לחברות וגם לסמיילי, ובעיקר מחכה שאתה תבוא.
עדיין בציפייה,
ג'רושה מרצף אבוט
~~~~~~
33 בחודש 9, נמל חלל ישראל
אבא-ארך-הרגליים היקר,
בטח יש כאן איזו טעות. אני עדיין בתא. אני מקווה שלא שכחו אותי. אף אחד לא דיבר איתי אבל קיבלתי מגש עם אוכל. הוא לא רע. דומה לאוכל של שף, גם לשף אני מתגעגעת. אני לא רוצה לבכות. זה יהיה חוסר כבוד כלפיך, אחרי שהצלת אותי, אבל נראה לי שלבכי יש רעיונות משלו.
…
אחרי שבכיתי אולי שעה ונגמרו לי כל הדמעות, מישהו שמע אותי בוכה! שמעתי נקישה על הקיר, ואז מישהו דיבר. בהתחלה בשפה שלא הבנתי, ואז בשפה האוניברסלית. הקול אמר שבצהריים יוציאו אותנו לחצר ונוכל לדבר יותר. זה נשמע קצת כאילו אנחנו אסירים בכלא. אני חושבת שאתה שוב צריך לבוא להציל אותי.
בצהריים נפתחה הדלת, כמו שהקול ההוא אמר. יצאתי לחצר גדולה. האוויר פה צלול כמו יין. מערכות מיזוג מצוינות. בהתחלה לא ראיתי אותה, אבל אז היא קפצה קפיצה גדולה – ישר אליי! אני לא מתביישת להגיד לך שנבהלתי, אפילו הפרשתי קצת חומצה. לא נעים, אבל קורה. זאת הייתה בעלת הקול המסתורי מעבר לקיר. היא הייתה גדולה, ירוקה וקצת דביקה, אבל נחמדה. היא אמרה לי שקוראים לה בשם מסובך, אבל בשפה האוניברסלית אני יכולה לקרוא לה קווין. היא גם אמרה לי שהכוכב שלה הושמד. אמרתי לה שגם שלי. ואז – לא תאמין מה היא אמרה! היא אמרה שהיצורים שהשמידו את הכוכב שלה הם אלה שמחזיקים אותנו כאן! שהם משאירים לעצמם דגימה אחת מכל כוכב שהשמידו, כפרס, או למטרות ניסויים גנטיים, היא לא ידעה בדיוק. אני חושבת שהיא מדמיינת דברים ושאנחנו פה רק לצורך חיטוי, אבל הייתי רוצה שכבר תבוא לקחת אותי, או שלפחות תכתוב לי תשובה.
ככה קווין נראית כשהיא עצובה:
נ.ב. אם אני נשמעת קצת כפוית טובה, אני מצטערת. אני פשוט עייפה ורעבה ובעיקר מפחדת שקווין צודקת ואני טועה. אני עדיין אסירת תודה לך שהצלת אותי מההשמדה המוחלטת.
בכפיות טובה אך עדיין בכבוד רב,
ג'רושה מרצף אבוט
~~~~~~
1 בחודש 10, נמל חלל ישראל
אבא-ארך-הרגליים היקר,
אני יודעת שלא כתבתי לך כבר כמה ימים. כבר התרגלתי לזה שאתה לא כותב לי, אז זאת לא הסיבה שלא כתבתי לך. פשוט היו לי הרבה דברים לחשוב עליהם. מוציאים אותנו כל יום לשעה אחת וזהו, אז יש הרבה זמן לחשוב, לכתוב ולצייר. מזל שלא לקחו לי את התקשר האוניברסלי, אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היה לי איך לכתוב לך.
כתבתי "אותנו" כי מסתבר שיש כאן הרבה מאיתנו. אני רוצה לצייר לך חלק מהאנשים שפגשתי.
ראשית, קווין הכירה לי את סלומון. סלומון חי במים, נושם מים והאוויר יכול להזיק לו. בחצר יש תעלה שמובילה מהתא שלו, והוא שוחה בתוכה. בגלל זה לא ראיתי אותו לפני שקווין אמרה לי שהוא שם. כמובן ששמעתי על דברים כאלה, אבל אף פעם לא ראיתי מישהו שחי רק במים. קווין אומרת שגם בכוכב שלה יש – בעצם היו – יצורים דומים, רק פחות אינטליגנטים מסלומון. סלומון ממש חכם, אבל קשה לו לתקשר איתנו בגלל המים. ניסיתי להיכנס לתעלה שלו, כדי לראות איך זה לנשום מים. גיליתי שאני יכולה לעשות את זה, אבל זה לא נעים במיוחד. בכל זאת נראה לי שאכנס כל יום, רק כדי לדבר איתו. הסיפור שלו מאוד דומה לשלי ולשל קווין. השמדה מוחלטת של הכוכב והצלה שלו בלבד. בכל פעם שאני מדברת איתו אני צריכה לצאת מהמים די מהר והוא לא יכול להשלים את הסיפור, אז עדיין אין לי המון פרטים.
כמו שאת סלומון לא ראיתי על ההתחלה כי הוא במים, גם את רפי לא ראיתי מיד, כי הוא היה בשמיים! רפי מדבר במשפטים קצרים, כי הוא לא יכול להישאר הרבה זמן במקום אחד. הוא עף ממקום למקום ולפעמים מספר – נראה לי שבשלב הזה לא תופתע ממה שהוא סיפר לי – הכוכב שלו הושמד ואותו סגרו פה בתא, בנמל חלל ישראל על כדור הארץ. הוא גם סיפר לי שניסה לעוף גבוה, ונתקל במחסום בלתי נראה, אבל גם בלתי עביר. מאז הוא מנסה לגלות את גבולות המחסום. בינתיים נראה שאין לו גבול, והוא מכסה את כל האזור. שאלתי אותו אם זה לא כואב לו, כשהוא מטיח את עצמו שוב ושוב במחסום, אבל הוא עף ולא ענה לי.
לסמי יש שני ראשים! הראש הגבוה אוהב לדבר הרבה. הראש הנמוך לא מדבר יותר מדי, אבל כשהוא כבר אומר משהו, זה בעיקר שצפוף לו, ושהוא רוצה לצאת מכאן ולרוץ. הראש הגבוה אמר שהוא חושב שאף אחד לא מתכוון להוציא אותנו מכאן בקרוב, אבל הראש הנמוך חושב שכן. זה מעניין, כי הוא אמר לי שהם חולקים מוח פיזי אחד. זה קצת כמו אצלנו בבית, לכולנו היה מוח שיתופי, אבל כל אחת קיבלה החלטות בנפרד. זה פשטני מדי להגיד את זה ככה, אבל אם תכתוב לי ותגיד לי שאתה רוצה שארחיב בנושא, או שתבוא כבר להוציא אותי מפה, אספר לך על זה בכל האריכות שתרצה. בכל מקרה, אני סוטה מהעניין. נחש מה סמי סיפר? הכוכב שלו הושמד והוא היחיד שנשאר. בכוכב שלו לא לכולם יש שני ראשים, יש כאלה עם ארבעה ושמונה ראשים. בעצם היו. כבר אין. גיליתי ששני הראשים של סמי יודעים לבכות כשהוא עצוב.
האחרונה שאספר לך עליה היא קטי. היא מאוד חכמה, אבל בהתחלה היא לא רצתה לדבר איתי בכלל. רק אחרי כמה מפגשי חצר היא הסכימה לספר לי על הכוכב שלה. הוא כמובן הושמד, היא כמובן היחידה ששרדה. ומסתבר שהסיבה שהיא לא דיברה היא שהיא סבלה מכאבים נוראים. זה קצת מוזר, אבל השקית הזאת שיש לה בין הרגליים משמשת להאכלת הצאצאים שלה. בלי צאצאים שישתו ממנה, השקית מתמלאת ולוחצת וזה כואב מאוד. נדרשו לגוף של קטי כמה ימים להתרגל לזה שכבר אין לה צאצאים שישתו מהשקית, ואני חושבת שהראש שלה עוד לא התרגל לזה בכלל.
אני מתחילה לחשוב שמישהו באמת אוסף אותנו. אני ממש צריכה שתבוא להציל אותי שוב! אולי תציל את כולנו? יש מקום בירושלים לכולם?
שלך בפחד מסוים,
ג'רושה מרצף אבוט
~~~~~~
7 בחודש 10, נמל חלל ישראל
אבא-ארך-הרגליים הלא יקר בכלל,
זה יהיה המכתב האחרון. אני לא מאמינה שעד היום עוד קיוויתי שתבוא להציל את כולנו, או לפחות אותי! קווין, סלומון, רפי, סמי וקטי, בסוף לכולם יש את אותו הסיפור לספר, והסיפור הזה מדבר על יצור נורא, רגליים ארוכות, גוף מפוספס בשחור וצהוב. נשמע לך מוכר? היצור הזה הגיע אל כוכב הלכת שלהם, השמיד אותו, והשאיר לעצמו דגימה אחת – אחת! – מהכוכב, אותה הוא שלח בחללית נוחה ונעימה לנמל חלל ישראל. כולם שמעו סיפור על מקום אגדי ונצחי בשם ירושלים. כולם האמינו שהם בדרך להצלה, כולם האמינו שאתה המושיע שלהם. כולנו האמנו בך, ואתה השמדת אותנו, השארת אותנו לבד, אספת אותנו בקופסאות קטנות ומקוטלגות היטב, ומי יודע אם תעצור בזה או שתמשיך עד שלא יוותר שום כוכב ביקום, חוץ מכדור הארץ שלך.
אבל תקשיב טוב – הסיפור לא נגמר בזה. אתה חושב שאנחנו לבד? אנחנו לא לבד – כולנו ביחד. אנחנו נצא מפה, נגיע לירושלים שלך ונשמיד אותה ואותך, כמו שהשמדת את החברות מרצף אבוט, כמו שהשמדת את הילדים של קטי, כמו שהשמדת את האחים והאחיות של רפי, את החברות והחברים של קווין, את הביצים הלא מופרות עדיין של סלומון, את כל הראשים בכוכב של סמי.
בשנאה,
ג'רושה מרצף אבוט, ראשת תא המרד
נ.ב. זה מכתב השנאה הראשון שלי. איך ידעתי לכתוב אותו?
—
ענבר גרינשטיין היא כלכלנית חקלאית ומתרגמת חובבת. מגיל אפס גדלה על מנות קצובות של מדע בדיוני ופנטסיה ומגדלת את בניה על דיאטה דומה. אוהבת ספרים, מוסיקה ומחשבים. מבלה חלק ניכר מזמנה באינטרנט עוד מימי הביטנט והבי.בי.אסים.
