שוו בנפשכם אדם. או פלוני. ייתכן וחלקכם יכנוהו "ברנש", כינוי השמור לאלה אשר למרות כל מאמציהם עדיין מותירים תחושת עקצוץ בעורפו של מי שאיתרע מזלו להביט בהם.
עקצוץ מעין זה חש פקיד ביקורת הגבולות, שיושב ממש ברגע זה בתא מחניק מאחורי מחיצה שקופה. ייתכן וחדי עין ישימו לב כי מדובר בפחות "ברנש" ויותר "טיפוס", אך לא בכך עוסק סיפור זה.
הפקיד המוטרד בוחן את הברנש. שמו של הברנש הוא שלומי, אך הפקיד לא יכול לדעת זאת מכיוון ששלומי לא מצליח למצוא את הדרכון שלו. הוא מחפש במכנסיו הגדולים עליו במספר אחד לפחות, ושמאיימים ליפול בכל רגע, מכיוון שהחגורה נקרעה עוד בנמל התעופה של אלפא סנטאורי לאחר שנתפסה במסמר. בוודאי שהוא אינו יכול להימצא בכיסי המכנס, מכיוון שבכולם יש חור. כן, גם בכיס הפנימי החבוי בתוך הכיס הקידמי הימני.
לו היה שם קונדום, גם הוא היה מחורר.
שלומי מבין שהדרכון נמצא בעצם בילקוטו המרופט, שאחת מרצועותיו קרועה, ולכן הוא מסתובב אחורנית בחטף מבלי לזכור כי הילקוט עדיין עליו. הילקוט חובט בנוסעת שעומדת מאחורי הקו האדום ולא שמרה מרחק, אשר נופלת אחורה ומפילה את הזוג החף מפשע שדווקא עמד מצידו הנכון של הקו אך זה לא ממש עזר לו. ידו של הבעל עפה הצידה ומפילה את הטאבלט המתקדם של היזם המהולל שעמד בקרבתם, לבוש בחליפה יוקרתית, שהקפיד לשמור מרחק מפשוטי העם… אך לא מספיק מרחק, למרבה הצער. על המכשיר האלקטרוני שלו אוחסן עד לפני רגע העותק היחיד ביקום של תוכניות מפורטות לייצור כור היתוך חדיש, אשר היה אמור לפתור את כל בעיות האנרגיה שהאנושות מעולם לא הצליחה לפתור. היזם ההמום תוהה אם יוכל לתקן את הטאבלט.
הוא לא יצליח לתקן את הטאבלט.
שלומי מוצא לבסוף את הדרכון בזמן שכל הסובבים מלקקים את פצעיהם וטאבלטיהם. הוא עומד להעביר את הדרכון מתחת למחיצה השקופה, אך לפתע עוצר.
"אדוני," אומר הפקיד בקוצר רוח, "את הדרכון, בבקשה."
"אולי…" מגמגם שלומי, "אולי אפשר להראות לך אותו דרך ה…"
"אני צריך להחתים ולסרוק אותו," אומר הפקיד. "קדימה, נוצר פקק אדיר בגלל העיכובים בטיסה שלכם."
ואכן מדובר בטיסה עמוסת אירועים למכביר: ארבעה התקפי לב, שני התקפים פסיכוטיים, נסיון חטיפה שהשתבש בגלל אלרגיה לבוטנים, ונחיתת אונס במאדים בגלל דליפת קפה מהמיחם לאחד הסלילים של מנועי העיוות. שלושה טכנאים הוזעקו בדחיפות לתיקון התקלה. שניים דיווחו על ביצוע המשימה בהצלחה.
שלומי נושם נשימה עמוקה, ומניח בלית ברֵרה את הדרכון על הדלפק.
"השעון שלך מאחר," אומר הפקיד, ושולח ידו לעבר הדרכון.
"הוא לא עובד," אומר שלומי בקול חרישי, "התקלקל. זו הייתה מתנה מ…"
המחיצה השקופה נופלת על אצבעות הפקיד מכיוון שבדיוק באותו רגע פגה תקופת האחריות על הברגים תוצרת מלזיה שחיברו אותה למסגרת. החומר ממנה היא עשויה דווקא עשוי מפולימר גרמני איכותי מספיק כדי לכרות את קצות אצבעותיו של הפקיד. הוא קופץ ממקומו ומצמיד את ידו המדממת לחזהו. הוא צורח.
איש הביטחון התורן שומע את הצרחות ומגיע לעמדת הביקורת. הוא חמוש. הפקיד ממשיך לזעוק ומנסה לפרוץ החוצה מהתא שלו, ולו רק כדי לנשום קצת אוויר בזמן שחסרות לו קצת אצבעות. הם מתנגשים. האקדח של איש הביטחון נופל, מסתובב ומחליק על הרצפה. נפלט כדור. הכדור חודר דרך קירות התא, מפספס את שלומי, מוודא הריגה בטאבלט (אמרתי לכם) ונעצר באופן סופי ומדויק בכף רגלו של עובר אורח אקראי.
שלומי מלטף בעצב את שעון היד שלו, ובורח.
~~~~~~
"המפקחת?"
"במה העניין?"
"ישנו אירוע בהתפתחות."
"כן?"
"לפני חצי שעה דווח לנו על תסמונת תגובת שרשרת בנמל החלל הבינלאומי."
"המשיכי."
"שקלול הפרמטרים המדווחים הניב תוצאת 'ביש-גדא רדיקלי נקודתי שביר' בסבירות של שבעים ושמונה אחוזים."
"אהא."
"ממליצה על נוהל ברנ"ש בחומרה א'."
"אין צורך לעורר פאניקה. תתחילי בחומרה ג' ותעדכני אותי."
"כן, המפקחת."
~~~~~~
שוו בנפשכם אדם במנוסה. ברנש, יותר נכון.
הילקוט והדרכון נשכחו בטרמינל, ושלומי, במנוסתו, כבר שכח מהם. הוא עוצר לרגע קט, מתנשם, מתנשף ומזיע, גוו כפוף. הוא עדיין זוכר לאן רצה להגיע, אך בגלל מנוסתו הוא לא יודע היכן הוא נמצא. למעשה, הוא מופתע מכך שהצליח להגיע עד כאן, יהא "כאן" אשר יהא.
הוא מתיישר ומביט סביבו. הרחוב המוביל לטרמינל סואן ועמוס רחפות קרקע. זה רחוב רועש, אך מסודר ומצוחצח… ואז מבחין שלומי בקבצן, הזרוק בפינת הרחוב כמו צלקת בפניו של פסל יווני.
פניו של הקבצן אינם מגולחים, שיניו אינן נקיות, ובגדיו אינם נטולי חורים. שלומי מגיע עד מהרה למסקנה, כי גם בתחום הקבצנים נגזר עליו לקבל סחורה פגומה.
הוא פונה לדרכו, אך משהו בפניו המיוסרים של הקבצן מושך אותו בכיוון ההפוך. שלומי מביט בו. בפעם הראשונה בחייו הוא מוצא עצמו מול אדם ביש מזל יותר ממנו.
"שלום," ממלמל שלומי.
"מה-זה-מה-הולך-פה," הקבצן נועץ מבטו בקרקע. "שירות-זה-לא-שירות, אני-אתלונן-על-הביזיון."
הקבצן לא עוצר לרגע ולא טורח לקחת אוויר בין משפט למשפט. שלומי ממשיך להביט בו במבט נוגה. הקבצן ממשיך ללהג מילים לא ברורות מסיטואציה שככל הנראה הגיע לסיומה בעברו הרחוק, ולפתע נועץ מבטו בידו של שלומי.
"מה-זה-זה," הוא מצביע על השעון, "זה-עבודה-טובה-בכמה-אתה-מוכר."
"מה, זה?" שלומי מחייך במבוכה. "לא, זה לא למכירה. יש לזה הרבה ערך רגשי. קיבלתי אותו כש…"
"מבין-הרבה-בזה," ממשיך הקבצן, "יודע-אבל-מה-זה-השירות-הזה-ביזיון-אני-אתלונן-לוועד."
שלומי נאנח. הוא מפשפש בכיסיו המחוררים ונזכר כי הוציא את ארנקו בטרמינל, והוא נשכח שם. שלומי רוצה לקלל אך אינו זוכר את הקללה המתאימה. שלומי מוצא רוגע בתסכול המוכר.
לפתע מוצא שלומי מטבע יתום בכיסו האחורי. הוא מוציא אותו בזהירות ומוודא שאין בו חור או פגם חיצוני, שמדובר בהילך חוקי, שאין מדובר בזיוף, שסמלי המדינה הרשמיים מוטבעים בו כנדרש ושאכן מדובר במטבע העשוי ממתכת תקנית ולא משוקולד שפג תוקפו העטוף בנייר כסף. כן, קרו דברים בעבר. אל תשאלו, עדיף לא לדעת.
בהתרגשות ויד רועדת מושיט שלומי את המטבע לעבר הקבצן, אך אצבעותיו בוגדות והמטבע נופל לרצפה. המטבע מתגלגל במסלול ספירלי שמרכזו הוא סורגי הביוב. שלומי פולט יללת מצוקה.
ההילך החוקי כמעט מחליק פנימה בין הסורגים, אך אצבעותיו של הקבצן שקפץ ממקומו ורץ לעברו בהיסטריה לופתות אותו, כשחציו מתחת לפני הקרקע. הקבצן מחייך חיוך מלא שיניים רקובות לעבר שלומי. שלומי מחניק דמעות של הקלה.
לפתע נשמע קול נפץ. שלומי והקבצן מפנים את מבטיהם במהירות לעבר מקור הרעש, ומגלים רסיסי לבנים קרמיות שנפלו והתנפצו במקום בו הקבצן ישב עד לפני רגע. שלומי מסרב להאמין. הייתכן והקבצן ניצל ממוות או פציעה… בזכותו? הוא מפנה מבטו בחזרה לקבצן, והפעם תורו של הקבצן לדמוע.
"תודה," אומר הקבצן. "תודה לך."
טלטלה רגשית עוברת על שלומי. הוא מרגיש כאילו ליבו הפך לים סוער העולה על גדותיו. זרם אדיר של רגשות, הירהורים וזכרונות מציף אותו. בפעם הראשונה בחייו חש שלומי בתקווה.
התקווה מפנה את מקומה לרעש של צופר משאית המאבדת שליטה, עולה על המדרכה ודורסת את הקבצן. המטבע אותו החזיק נופל מידו ומתגלגל בחזרה לשלומי.
ריאותיו שלומי מתרוקנות מאוויר. "הייתי צריך לדעת," הוא ממלמל ונוגע בשעון היד המקולקל שלו.
~~~~~~
"המפקחת?"
"יש עדכון?"
"דיווחים על החמרה באירוע. נזקים נוספים ברכוש ונפש."
"ומושא המעקב?"
"חמק. שקלול הפרמטרים הסטטיסטיים מתריע על שידוד לוגריתמי ייעודי מוכוון זעזוע א-לינארי."
"הממ… עבר לא מעט זמן מאז הפעם האחרונה שקיבלנו אזעקת שלימז"ל. זה ודאי?"
"זה הפלט שהתקבל, המפקחת."
"תקפיצי תגבורת מגזרות 12 ו-13 ותעדכני אותי."
"כן, המפקחת."
~~~~~~
שוו בנפשכם אדם המותיר מאחוריו נתיב של… ובכן, אירועים.
שלומי כבר לא רץ, אולם אין הדבר אומר שהוא יכול ליהנות ממה שיש לירושלים להציע. לו יכלה העיר לדבר, הייתה בוודאי מצהירה כי קביעה זו אינה חד־צדדית, בלשון המעטה.
שלומי מתלבט אם לעלות לקו הרחפת הקלה העוצר במסוף ההמתנה שנקרה בדרכו. עד מהירה נוצר מאחוריו תור חסר סבלנות, והוא מוצא עצמו נדחף פנימה לעבר נהג עצבני לא פחות.
"נו, מה קורה?" רוטן הנהג. "יאללה. כנס כבר, לפני שמתחלף לאדום ואז ניתקע בצומת המחורבנת הזאת."
שלומי מחליט להימנע מסיבוך מצער נוסף ויורד מהרחפת. "וואללה יופי, עוד מסטול," אומר הנהג. "וגם השעון שלו מפגר," מספיק שלומי לשמוע לפני שהדלת נסגרת באוושה קלה.
שלומי מביט לעבר הרחפת המתחילה שוב בנסיעתה. הרמזור אומנם מתחיל להבהב ושלומי עוצר את נשימתו. הרחפת מחליקה ללא הפרעה לעבר השני של הצומת. חלקה האחורי נמצא לחלוטין מחוץ לצומת שבריר שנייה לפני שהאור מתחלף לאדום. שלומי נושם לרווחה. הרחפת ממשיכה בנסיעתה נטולת ההפרעות לעבר הפורטל הבין־ממדי שנפתח לפתע בנתיב נסיעתה. שלומי לא מצליח לזהות מבעד ללהבות הפורצות מהפורטל, אבל הוא חושב שראה שם משהו שהזכיר לו דרקון.
גץ חצוף בורח מהפורטל ומצית את שערו של בחור צעיר עם שיער ארוך פזור. הוא זועק לעזרה, וחובט בראשו בבהלה. הוא לא שם לב שהוא קופץ אל הכביש, וגם לא למכלית הדלק שנעצרה מולו בחריקת בלמים. נהג המכלית זוכר לכנות את הבחור עם השיער הארוך בכל קללה, גינוי, נאצה וגידוף הנהוגים בבית הוריו, אך במקביל שוכח כי צינור התדלוק השרשורי המחובר לבסיס המכלית כבר אינו צעיר כשהיה. המפגש בין הנזילה הזערורית מהצינור לבין השיער הבוער מניב מיצג כה מרהיב שהוא מאפיל על הדרקון שנוגס ברחפת.
אף אחד לא שם לב לשלומי. עדיף.
~~~~~~
"המפקחת?"
"מה עכשיו?"
"הצלחנו לאכן את הברנ"ש. ישנה סבירות של תשעים ושבעה אחוזים שהוא מתכוון להגיע לכותל."
"לעזאזל. מה מצב פריסת הצוותים בשטח?"
"הם מדווחים על סחרור ופגימה תבניתית חריגה רדיקלית ארצית."
"סליחה?"
"כוונתם לסופ"ת…"
"אני מכירה היטב את ראשי התיבות אחרי חמש עשרה שנה בשירות, תודה."
"אני…"
"תשיגי לי רחפת על קולית ותודיעי לכוחות בשטח שאני מגיעה לשם בעצמי."
"אבל המפקחת…"
"עכשיו!"
~~~~~~
שוו בנפשכם עיר בלהבות.
כלומר, היא עולה בלהבות כרגע. לפני כן היכו בה הוריקן, רעידת אדמה, שיטפון, שרב, ברד, כפור, סופת חול וגשם של צפרדעים.
שלומי רץ בין הלהבות לעבר שער האשפות. בכל מקום בו נוגעת רגלו נפער בולען קטן.
השוטר בעמדת הכניסה צועק לעברו שיעצור. שלומי שוקל – האם הוא מעדיף למות מיריות מלפנים או מאש הגיהינום שמאחור? לאחר בחינה זהירה מבכר שלומי את האפשרות הראשונה וממשיך בשעטתו. האקדח של השוטר לא עובד. השוטר המופתע מתמודד עם הבעיה על ידי מבט ישיר וקשוח לתוך הלוע, אך שלומי לא עוצר להמתין לתוצאות הבדיקה. הוא ממשיך קדימה.
הוא חולף על פני אירוע בר המצווה שהמארגנים סירבו לבטל. הנער שעלה למצוות פורץ בבכי, מכיוון שהבין לפתע שהוא אתאיסט. האם מאשימה את האב. האב, במצוקתו, מתקשר למספר הראשון בחיוג המהיר. מסתבר שזו האקסית. האם דורשת גט. הרב מנסה להרגיע אך נפגע מכדור תועה שנפלט מהאקדח המתוקן של השוטר בכניסה. בינתיים מתמוטטת הסבתא מהתקף לב, והסבא נכנס לפרפור חדרים מכיוון שהוא אלרגי לזן המסוים של הצפרדעים שהומטרו מקודם.
שלומי ניצב כעת מול הכותל. שוררת ביניהם שתיקה מביכה. שלומי ממשש את שעון היד שלו, ופולט אנחת רווחה כשנוכח לדעת שהשעון לא אבד במהומה.
הוא פורם את שלושת הכפתורים העליונים של חולצתו. שלומי נוגע בכיס שנתפר בצידה הפנימי. החור בכיס זה היה עדיין זערורי. הוא שולף ביד רועדת, אך בעדינות, את הפתק הצפון בכיס. אנחת רווחה נפלטת מפיו. שלומי מושיט את ידו, עם הפתק, אל הקיר. לפתע נשטף הקיר באור חזק בצבעי כחול ואדום עזים.
"שלומי," נשמע קול החלטי מאחוריו, "קח שני צעדים אחורה, רד לברכיים ושים את הידיים מאחורי העורף."
שלומי מסתובב. הרחפת החדישה נמצאת ממש מול הכותל, כעשרה מטרים מעל הקרקע. היא עמוסה במכשור מתקדם ומכונות ירייה. נקודה אדומה קטנה מופיעה על חזהו של שלומי.
"אתה עצור," ממשיך הקול בכריזה, "על ידי החיל המיוחד לסיכול היוריסטיקה שלילית ומשברים ביטחוניים, ציבוריים ולאומיים."
"לא," ממלמל שלומי, "לא עכשיו." הוא כבר כמעט האמין שהצליח לחמוק מהחמסהשומבצ"ל.
"אתה מואשם בהפרת צו הרחקה בגין עבירות אנומליה סטטיסטית מדרגה שמונה," אומרת המפקחת, "היית צריך להישאר באלפא סנטאורי."
"לא," מתחנן שלומי, "בבקשה, אתם לא מבינים… הנה, תראו." הוא מושיט קדימה את ידו ומצביע על השעון.
"על מה אני מסתכלת?" שואלת המפקחת.
"השעון שלי התקלקל," אומר שלומי. "זו הייתה מתנה מ…"
"שלומי, אין לי את כל היום," קוטעת אותו המפקחת, "ויש לי עוד ברנ"שים על הראש. עכשיו תסגיר את עצמך."
"ברנ"שים?" הבעת התחינה של שלומי מוחלפת אט אט בהבעת כעס. "זה מה שאנחנו בשבילכם?"
"אתם מסכנים את הציבור."
"אנחנו לא עושים שום דבר רע!" זועק שלומי, "זה משהו שפשוט… פשוט קורה לנו!"
"זה לא מעניין אותי," אומרת המפקחת. "חוק זה חוק."
"לכל אדם יש זכות לבוא לכאן ולבקש משהו," אומר שלומי. "אתם לא יכולים למנוע זאת מאיתנו."
"יש סיבה שגם המדען הראשי וגם הרב הראשי רואים עין בעין בנושא הזה," אומרת המפקחת. "עכשיו תתרחק מהכותל."
שלומי שותק, מבטו עדיין זועם.
"תקפצו לי," הוא אומר לבסוף, ומסתובב בחזרה לעבר הכותל.
"אל תנסה אותנו," אומרת המפקחת. "הרחפת הזו מצוידת בכיסוי תח"ת!"
שלומי מסובב את ראשו בתמיהה אחורה.
"זה קיצור של כיפת סיכול ויירוט תקלות חוץ תבניתיות." מכריזה המפקחת. שלומי ממשיך לבהות ברחפת.
"הפיקוד העליון," אומרת המפקחת במבוכה, "הם מאוד אוהבים ראשי תיבות."
שלומי מושך בכתפיו וצועד צעד קטן לעבר הכותל. הוא כבר לא צריך להושיט את זרועו כדי לגעת בו.
"תורידו אותו!" קוראת המפקחת. הטייס לוחץ על כפתור הממוקם על ההגאים. המפקחת נדרכת, שלומי עוצם את עיניו… אך מעבר לכך, דבר לא קורה.
"רגע, מה הולך פה?" נשמעת קריאה מבולבלת בכריזה, "הכיפה הייתה אמורה למנוע את זה, אני לא מבי… רגע, הוא עדיין מתקין את העדכון מהבוקר?! מי המטומטם שעשה לו ריסטר…" והכריזה משתתקת.
שלומי מחייך. במובן מסוים התקלה הלא צפויה הייתה צפויה לחלוטין.
הוא תוחב את הפתק בכותל.
~~~~~~
שוו בנפשכם גל אבנים.
האבנים מונחות בערמה אקראית ללא סדר נראה לעין. אין אחידות ברורה בצורתן. חלקן באורך של מטר וחצי, חלקן באורך מטר, וחלקן אינן ארוכות יותר מחצי מטר. חדי עין יבחינו כי לא כולן נחצבו באותה תקופה. פתקים ומסטיקים זרוקים בין האבנים.
כוחות צבא ומשטרה מקיפים את גל האבנים. חלקם שותקים במבוכה. אחרים צועקים אחד על השני, או בקשר. אף אחד לא באמת הסביר מה אמורים לעשות במקרה כזה. מי שאמור להסביר נמצא קילומטרים מכאן, מקופל בתנוחת עובר מתחת לשולחן במשרדו. על השולחן מותקן מכשיר טלפון בצבע אדום שלעולם אינו מצלצל, אך דווקא הפעם הוא מצלצל. אף אחד לא מוכן לענות.
ובלב הסערה, בתווך בין מה שהיה ומה שעתיד לבוא, במרכז הרעש, על פסגת גל האבנים, נמצא אדם, שייתכן וחלקכם יקראו לו "ברנש", בגדיו מרופטים וכיסיו מחוררים. הוא מביט בשעונו וחיוך קטן נסוך על שפתיו.
השעה אחת ורבע, ושלושים ואחת שניות.
שלושים ושתיים.
__
נמרוד איזנברג הוא מהנדס תוכנה בעברו ומנהל רכש בהווה. קורא ספרות ספקולטיבית מאז ומתמיד ובוגר סדנת הכתיבה של רוני גלבפיש. סיפוריו התפרסמו ב"היֹה יהיה" ובפרויקט הכתיבה של "מאורות". הוא כותב את בלוג ההומור הגיקי "הכותב המתוסכל". נמרוד נשוי למלכת יופי ולהם גמד וגמדה מרושעים. שלושתם יותר חכמים ממנו. בחזרה לפרויקט הסיפורים
