זרם הנוסעים התפתל סביב העמודים בטרמינל בתנועה בלתי פוסקת של זרימה טבעית. נפרד ליובלים, מתלכד שוב ומתפרש לדלתא לפני שערי העלייה. העמודים ומי שנעצרו לידם לרגע היו איים בזרימה הזו, נקודות של יציבות. האישה שעמדה ליד אחד העמודים הייתה גבוהה למדי, ובכל זאת הייתה צריכה לשאת את ראשה ולהרים יד כדי שתוכל להעביר אצבע על החריטה שעל העמוד. אלה היו כמה קווים פשוטים, ובכל זאת ברורים מאוד – ספינת חלל.
"אמא!" רק בגיל חמש־עשרה אפשר לומר את המילה בצורה הזו בדיוק. תערובת מדודה היטב של חוסר סבלנות, בושה, בוז ורחמים.
האישה התעלמה מהקריאה לעוד רגע ואז חייכה לעצמה, פנתה אל בתהּ שעמדה לידה ונישקה אותה על קודקוד ראשה. הנערה התקשחה לרגע, ואז נמסה אל תוך החיבוק. "בואי נמצא משהו לאכול," אמרה האישה.
הן מצאו מקום ליד שולחן עם נוף מזרחה, אל המדבר וההרים המרוחקים שמעבר לו. רוב הנוסעים העדיפו את החלק המערבי של הטרמינל, שממנו אפשר היה לראות את ירושלים. הן אכלו בדממה זמן מה עד שהבת שאלה לפתע, עיניה עדיין נעוצות בתצוגה של השתלים שלה, "למה הם עושים את זה?"
"הממ?"
הבת החוותה בידה לעבר הנהר והאיים שבתוכו. היו בהמון אנשים בשלל צורות ותלבושות, מכדור הארץ ומהחגורה, מדנב ומנוגה, מירחי צדק ומהמושבות הוותיקות על הירח. וביניהם חייזרים שהגיעו מכל רחבי הגלקסיה, חלק בחליפות סביבה, אחרים נעזרים במצופי אנטי-כבידה ואפילו כאלה שעבורם כדור הארץ היה קרוב מספיק לתנאים שבהם נולדו כדי שלא יזדקקו לעזרים כלשהם. "הקטע הם העמודים, למה כולם עושים זה?"
האם עקבה אחרי מבטה. "לא כולם," אמרה, "רק בני אדם." הן בחנו יחד את הטרמינל במשך כמה דקות.
"אוקיי, אבל למה?"
"זיכרון," אמרה האם. "כולנו רוצות לזכור, כולנו רוצות שיזכרו אותנו. להשאיר משהו מאחור."
"ולמי שמנהלים את הטרמינל לא אכפת?"
"זאת ירושלים. זה המקום לזכור בו." היא הזדקפה במושבה, פניה הרצינו. "נכון למדת על התפוצה, על היציאה לחלל?" הבת הנהנה. "ועל מנאל נַצרי והתאוריה של האמנזיה של התפוצה?" הבת הנידה בראשה לשלילה.
"כן, פחות מדברים על זה היום. שווה לקרוא עליה, הייתה אישה מרתקת. אולי אם יהיה לך זמן בטיסה הביתה. בגדול, היא טענה שעם התפוצה האנושות איבדה את הזיכרון הקולקטיבי שלה. שאפשר להסביר את עידן המאבקים של ראשית התפוצה חלקית בכך שבני האדם שהתפזרו בגלקסיה איבדו את הבסיס המשותף שלהם, את הזיכרון שכולם היו פעם שייכים לאותה אנושות, לאותה אנושיות."
"היא צדקה?" עיני הבת היו מרותקות לפנים של אמה. האם משכה בכתפיה.
"לי זה נשמע הגיוני, אבל אני לא מדענית חברה ולא היסטוריונית. היו לה לא מעט מתנגדים, עדיין יש. אבל," והיא החוותה לעבר החלונות שנשקפו מערבה, "ירושלים של הזיכרון היא ההוכחה שהיו מספיק מי שהאמינו לה. היא העלתה את הרעיון של שכבת הזיכרון, של הטמעת זיכרונות היסטוריים בתשתית הפיזית של ירושלים, כל שבכל מקום בעיר אפשר לזמן שכבת מציאות רבודה של ההיסטוריה של העיר וההקשרים שלה. זוכרת את האבן שהראיתי לך ליד הבית של סבתא?"
עיניה של הנערה ניצתו וחיוך רחב התפרש על פניה. "כן! זה היה ממש יפה! כשסרקתי אותה עם השתל, היו שם שני עצי קישורים." היא החוותה בידיה, אצבעות כפות הידיים פרושות, כל יד פונה לכיוון שונה. "באחד היה כתוב על הבריטים והבנייה העתיקה שלהם של השכונות גנים, ועל… איך קראו להם? קאופמן והווארד, אני חושבת. ובשני היה על האבן הירושלמית." היא השתתקה ומצחה התקמט לרגע. "מיזי יהודי! ועל דולומיט וגאולוגיה וכאלה." העונג והפליאה שעל פניה ובקולה השתקפו בפנים של אמהּ.
"אז ירושלים וכל ערי הזיכרון שאי־פעם שמעת עליהן, כל זה מתחיל ממנה."
הבת סקרה שוב את הקהל המגוון להפליא שעשה את דרכו בנמל החלל של ירושלים, שוטף פנימה והחוצה דרך הדלתות הגדולות. "אבל לא כולם כאן כדי לזכור."
"כמובן שלא. אבל אני חושבת שלא מעט מהם כן. בסופו של דבר, יש לכולנו צורך לזכור, גם אם אלה זה הזיכרונות האישיים שלנו. התומכים של נצרי טוענים שלתאוריה שלה וליישום של ערי זיכרון, לא רק ירושלים, לא רק בכדור הארץ, יש תפקיד חשוב בקץ של עידן המאבקים. וכמו שאת רואה, כל הזמן מגיעים הנה אנשים מכל מיני מקומות."
"אבל למה ירושלים?"
"כי ירושלים לא שוכחת," אמרה האם בפנים רציניים. "ירושלמים ממילא חיים חצי מהזמן בעבר שלהם." ואז היא חייכה חיוך רחב. "או אולי בגלל שהיא הייתה ירושלמית שאהבה את העיר והיו לה הקשרים הנכונים. ועכשיו הגיע הזמן שלנו לזוז לשער," אמרה ואספה את החפצים שלה כשקמה, ואז אימצה את בתה אליה בחיבוק מוחץ איברים ותסרוקת.
"אמא!" בקעה המילה העמומה מתוך החיבוק.
—–
סיפור זה נערך על ידי קרן לנדסמן.
אהוד מימון הוא העורך של "היה יהיה", אסופת הסיפורים של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, והוא מרצה וכותב על מדע בדיוני ופטסיה. בחזרה לפרויקט הסיפורים
