הדבר הראשון ששמתי לב אליו בכדור הארץ היה הכבידה. כשפסעתי בנמל החלל של ישראל הרגשתי כאילו שאל רגליי קשורים גושי קרח עצומים שמושכים אותן מטה. פקידת ההגירה טענה שאתרגל לשינוי בתוך שעה, מקסימום שעתיים. היא דיברה מהר מאוד והגתה כל הברה בחדות. כך בוודאי נשמע מבטא עברי-ארצי, חשבתי לעצמי.
אולם הכניסה של נמל החלל על שם מוריס קאהן היה המבנה הגדול ביותר שהייתי בו מעודי, וההמולה בו לא פסקה לרגע. הודעות נשמעו בשלל שפות: עברית, צרפתית, נוֹגתית מדוברת, רוסית אסטרואידית. אלפי בני ובנות אדם צעדו בששת המפלסים שהרכיבו את המקום, החזיקו את מזוודותיהם המכווצות ודיברו ביניהם או היו שקועים בתוך עצמם. קל היה לזהות את הארציים, שלא התקשו לצעוד על הקרקע השואבת. מלבדם הבחנתי במקום גם בכמה בני טיטאן, נמוכים וכבדים. גופם האדום היה עטוף בחליפת לחץ, שמנעה מהמתאן שזרם בגופם לרתוח. מסעם לכאן מהירח הגדול ביותר של שבתאי היה אף ארוך משלי, ידעתי. ראיתי שם אפילו כמה אירופנים-ילידים, עטופי בועות מים תכלכלות נעות. תקתוקי הסונאר שלהם נשמעו למרחוק. בחללית שהביאה אותי לכדור הארץ לא היו ילידים, רק בני אדם, שהמשפחות של רובם, כמו המשפחה שלי, עברו לפני דורות לירח האטרקטיבי ביותר של צדק. חשבתי עליו לרגע, על הירח אירופה, על המקום שהיה ביתי במשך שלושים השנים הראשונות של חיי. על מה שהוא לקח ממני. ואז הסתכלתי לעבר חזית נמל החלל, וחיפשתי את המעבורת אל העיר הארצית שבחרתי להפוך לביתי החדש.
~~~~~~
דווקא אהבתי את אירופה. את המושבה, את הירח, את חיי שם. עבדתי כרופאה, ואוֹרי עבד כמהנדס חשמל. בערבים הייתי מציירת. בסופי השבוע, אחרי שהיינו אוכלים אצל המשפחה שלי או שלו, אורי ואני היינו מטיילים. התהלכנו על הקרקע הקפואה בין הבתים הכחולים של המושבה, עד שהיינו מגיעים אל גבעת הקרח הגדולה של הקצה. כשטיפסנו עליה, יכולנו להסתכל על הכול מלמעלה. על המושבה הצפופה וגם על השטח שמחוץ למושבה, שבו הקרקע זהרה בלבן ובחום-אדום. הסתכלתי על החרכים שהדורות הקודמים חצבו בקרח הקרקעי ברחבי המושבה, שאִפשרו לחום מפנים הירח ולחמצן לפעפע מתוך מי האוקיינוס התת־קרקעי הענק ולהגיע עד אלינו. אורי הסתכל על העמודים הגבוהים, שניצוצות ורודים שנורו מהם מדי פעם, ושגרמו לו לחייך, העידו על קיומה של שכבת ההגנה השקופה של הירח, שנתנה לנו קצת כבידה ושמרה עלינו מהקרינה החזקה של צדק הגדול.
אורי ואני היינו מדברים, וצוחקים, ויושבים לנו מחובקים שם. ומתישהו היינו נשכבים על הקרקע, והייתי שמה את הראש שלי על הבטן שלו, והיינו מסתכלים למעלה. הבטנו על צדק, שמילא כל כך הרבה מהשמיים. לעִתים השמש נצנצה כפנס קטן מאחוריו, ולעִתים היא שהתה במקום אחר, ואִפשרה לו לזהור אלינו בכל מאודו – פסיו זרחו במלוא צבעוניותם, והכתם האדום שעל גופו נדמה כעין ששומרת עלינו. הבטנו על הירחים האחים שלנו. על גנימד האפור, הגדול. על איו הצהוב-כתום, שנצמד תמיד לצדק כמו ילד קטן לאימו.
ובסוף, אורי היה אומר: "מאיה, אני ואת כמו צדק והשמש. תמיד מאוהבים, תמיד מסתובבים זה סביב זה. וכמוהם, גם אנחנו לא ניפרד לעולם." ומעולם לא עלה על דעתי לשאול אותו מי מאיתנו צדק ומי השמש. או לספר לו שמתישהו בעתיד השמש תגווע, וצדק פשוט ינוע לו בלי טעם בחשכה שתישאר אחריה, ומי יודע מה יהיה איתו.
~~~~~~
על ירושלים שמעתי בעיקר מסבא. הוא התגורר בבית קטן שהיה צמוד לשלנו, שהיה מלא ברהיטים כהים קטנים ושכל המנורות שבו דלקו כל היום. הייתה לו חצר עם כיסאות ירקרקים ועציצי צמח פנינה אנטארקטי, שלפרחיהם הצהובים הקטנטנים היה ניחוח חריף-מתקתק.
אמא אהבה לספר לחברותיה שסבא הסתגל לאירופה והיה מרוצה בה בסך הכול. שהייתה לו עבודה טובה במשרד החדשים, ושבניגוד לחלק מילידי כדור הארץ האחרים הוא לא מעד כשמעט מים היו עולים מהאוקיינוס התת־קרקעי. וזה היה נכון. "הם קופאים אחרי כמה דקות," הוא היה מרגיע אותי כשהייתי ילדה. "זה לא יפגע בבתים שלנו, הם בנויים מגומי. אלה רק קצת מים, ואת, ילדתי, לא עשויה מסוכר." דווקא היה לי קצת חבל שאני לא עשויה מסוכר. תמיד אהבתי מאוד סוכר.
ובכל זאת, סבא התגעגע לפעמים לירושלים. בזמני סופשבוע, כשאמא ואבא נמנמו ואחותי הגדולה הייתה יוצאת לשחק, הייתי יושבת עם סבא בחצר שלו. הוא היה שותה קפה עם חלב ושתי קוביות סוכר, ואני הייתי מקשיבה. "הקרקע של ירושלים הייתה עשויה מאדמה, חומה וצהובה, שהייתה מכוסה במרצפות ובאספלט. הכול היה הררי, וכדי להגיע ממקום למקום היה צריך ללכת במעלה ובמורד הגבעות התלולות."
"והבניינים היו עשויים מאבנים, נכון סבא?"
"נכון מאוד, מאבנים מיוחדות שבלטו מתוך הקיר, כאלה שהיה אפשר למצוא רק בירושלים. כל אחת מהן הייתה שונה מחברתה, אבל הן הצליחו להידחס כולן יחד וליצור משהו יפהפה שגדול יותר מהן, ממש כמו הירושלמים עצמם."
"והיו שם עצים, נכון?"
"בהחלט. בתוך ומסביב לעיר היו יערות ירוקים, פשוטים, בלי המָניירות המיותרות של יערות אחרים בכדור הארץ. השמיים היו תכולים ושלווים, לא כמו השמיים השחורים של הירח הזה. והיה כל כך הרבה יותר חם שם מפה. אפילו כשהיה חורף, והתל־אביבים היו צוחקים עלינו כי היה קר אצלנו. וכי היה גשום אצלנו, בימים שבהם הגשם עוד ירד."
"התל־אביבים!"
"כן, הם תמיד היו קצת מתנשאים, אלה. אבל אל תדאגי, מאיהל'ה, היינו צוחקים עליהם בחזרה כשהקיץ היה מגיע, והם היו מזיעים כל היום בבגדים הקצרצרים שלהם."
ותמיד כשהיה נדמה שהוא סיים, ושהוא עומד להתחיל לדבר על משהו אחר לגמרי, או ללכת לנמנם, ידעתי שהוא ייזכר במשפט האחרון שהוא צריך לומר. שהוא יגיד אותו ממש רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, והחלון אל העבר שלו ייסגר שוב, עד לפעם הבאה. סבא תמיד אמר אותו, מעולם לא שכח.
"רק מה, תמיד היה לי חבל שאין בירושלים ים."
~~~~~~
"עדיף לך לעמוד ישר, יקירה. שלא יכאב לך הגב אחר כך."
האישה המבוגרת שעמדה לידי בתור למעבורות בנמל החלל לבשה חליפה בצבע ורוד עמוק ונעלה נעליים שחורות מבריקות, ועורה היה שזוף יותר משל בני האדם של אירופה. היא התקרבה אליי מעט. "אפשר?" שאלה. הנהנתי, והיא הניחה יד אחת על גבי ואת השנייה מתחת לצווארי, ויישרה אותי בעדינות.
"זה מציק, השינוי הזה בכבידה, אבל עוד מעט כבר תשכחי ממנו לגמרי," אמרה בחיוך.
היא הציגה את עצמה כעָדה, וסיפרה לי שהיא מעבירה את שנות הפנסיה שלה בביקורים אצל משפחתה וחבריה, שבנו את בתיהם ברחבי הגלקסיה – בערים הוותיקות של מאדים, בבועות הקור שבאטמוספרה של נוגה ואפילו בכפרי החללָווָאנים הקטנטנים שבטבעות של שבתאי.
סיפרתי לה שאני אחרי חודשים ארוכים של טיסה, ושבקרוב אגיע לעיר שתהיה לביתי החדש. "וזה הבית שבחרת? ירושלים הצחיחה?" שאלה.
"זה הבית שבחרתי, ירושלים הצחיחה."
"למה?"
ניסיתי לחייך אליה בחזרה. "מאיפה את במקור? מישראל?" שאלתי. העברית שלה הייתה טבעית. וההגייה חדה.
"אכן, אני במקור מהארץ הכה-צרה והארוכה הזו. אבל מאוד במקור." היא סיפרה לי שהיא נולדה וגדלה בצפון הארץ, ושהמשיכה לגור בישראל גם כסטודנטית צעירה.
"ואהבת לגור כאן?"
"מאוד. בזמן האוניברסיטה גרתי בתל־אביב, הייתה למשפחה שלי דירה ממש על החוף. הייתי קמה בבוקר ויוצאת לשחייה לפני הלימודים, וכשעשיתי שיעורי בית הייתי מסתכלת על השמש שוקעת בין הגלים." לרגע אחד היא רק הסתכלה אל האוויר בחיוך רחב, ותאורת נמל החלל השתקפה בשיניה הלבנות. ואז, חיוכה התמתן מעט. "כשהקרחונים הגדולים הפשירו, הים שלח את זרועותיו לכל עבר ותפס את מקומה של היבשה. כבר לא יכולתי להמשיך ולגור בדירה ההיא."
הכרטיסנית קראה לכל נוסעי המעבורת לירושלים, ונפרדתי לשלום מעדה. לא דאגתי. לא ידעתי איפה תל־אביב נמצאת, אבל לא תכננתי להגיע אליה. רק אל ירושלים.
~~~~~~
האסון היה הפעם הראשונה שבה ראיתי אירופני-ילידי במציאות. ישבתי עם עמיתה לעבודה בחצר בית המרפא ואכלתי כריך כשהקרקע נפערה ומתוך מעמקיה ניתז גל מים אדיר, שנשא איתו את היליד אל האוויר, ואז הטיח אותו בקרח בעוצמה. המים נסוגו במהירות אל החושך שמתחת לקרקע, והשאירו את היצור לידנו, דומם. הוא היה נמוך מעט ממני, הקרום שעטף את גופו היה תכול ומחוספס, והיו לו שתי גפיים צדדיות ארוכות ומשולשות וגף אחורי אחד, קצר יותר. ראשו המוארך היה חסר עיניים, אך ארבעה איברים גדולים דמויי פעמון הקיפו את פניו. והוא היה מת, לא היה בכך שום ספק.
המים שפרצו מתוך האוקיינוס התת־קרקעי בשבועות של האסון לא קפאו תוך כמה דקות, כמו שהיינו רגילים. הם גם לא היו מועטים. בתים שלמים נפלו אל תוך הבורות שנפערו בקרקע. מבוגרים וילדים נסחפו עם הגלים הפתאומיים. פחדתי, מובן שפחדתי.
אורי חייך אליי רגע לפני שהבור נפער מתחתיו. צעדנו יחד ברחובות המושבה, בדרך לעבודות שלנו, והוא סיפר בדיחה מטופשת על מרקוריאנית, נוגתי וגולשת שמש שנוסעים לפלוטו. עזבתי לרגע אחד את ידו כדי לחפש את האודם שלי בתיקי, והבדיחה שכבר הכרתי בעל פה נפסקה באמצע. כשהבטתי אל המקום שבו אורי עמד רגע אחד קודם לכן, היה שם רק בור גדול וחשוך. מיהרתי לקפוץ לתוכו.
תמיד שנאתי לפקוח עיניים בתוך מים, והן צרבו במיוחד בתוך האוקיינוס התת־קרקעי. כמה קרניים חיוורות של השמש המרוחקת הצליחו לחדור דרך המים והאירו לי את אורי. רחוק. שוקע. חסר הכרה. שחיתי אליו במהירות שלא ידעתי שאני מסוגלת אליה. המשכתי והתקדמתי אחריו במשך דקות ארוכות, לא חשבתי על חמצן, או על הקיפאון שהתפשט בגופי. ידי כבר כמעט ונגעה בשיערו כשהאוקיינוס דיבר שוב, ובבת אחת אהובי נשאב ממני מטה-מטה, אל המעמקים, הרחק. צרחה נפלטה מפי, והמים עמעמו את צלילה. עיניי כבר לא יכלו לראות דבר, גפיי שותקו מקור, שאריות האוויר עזבו את ריאותיי. קדימה, להמשיך, צעקתי בליבי על גופי. רגע לפני שתודעתי עזבה אותי, שמעתי רחש מעליי.
כשהתעוררתי, בבית המרפא, הרופאה סיפרה לי שילידה שלפה אותי מן המים. וגם את אורי? שאלתי, אך ידעתי מה התשובה עוד לפני שהיא השפילה את עיניה.
לא היה אכפת לי למה האסון התרחש. שינויים זמניים בכוח המשיכה של צדק. ניצול יתר של האוקיינוס התת־קרקעי. שינויים דמוגרפיים אצל הילידים. התחרפנות מגנטית של השמש. זה משנה? הבנת הסיבה לא הייתה מונעת ממני להיוותר לבד.
כשיצאה הודעה רשמית שלפיה האסון הסתיים, אנחת רווחה כמו נשמעה ברחבי אירופה. אנשים חזרו לחייהם, ובהתחלה גם אני ניסיתי למצוא לעצמי שגרה כלשהי. אך בכל פעם שמעט מים עלו מן הקרקעית, אפילו טיפות ספורות, קפאתי. עיני ננעצו בנוזל שזרם לכל עבר בלי שליטה, שהתפצלויותיו בין פיתולי הקרקע נדמו לי כיד מרובת אצבעות שאוחזת בכל מה שבדרכה. הייתי עומדת ומביטה במים, עד שקפאו וגם במשך שעות אחרי כן. כשהייתי יושבת לבד בבית השקט, שמעתי את האוקיינוס זורם לו מתחת לרגליי. ונזכרתי בקולות המים שמילאו את אוזניי כשהייתי בתוכו. ברחש המעמקים שהפך את חיי לדוממים. ובמה שעיניי ראו כשזה קרה. לפעמים הייתי צורחת, והקול שלי היה ממלא את חלל הבית, ולא הייתי שומעת שום דבר אחר, ולרגע הייתי חשה הקלה. אבל בסופה של הצעקה גרוני היה כושל, ורעשי המים שבו לאוזניי.
עברו כמה חודשים לפני שהחלטתי סופית לעבור. היה לי ברור לאן. אין שם ים, הרי.
~~~~~~
הנסיעה במעבורת נמשכה לכל היותר כמה דקות. כשירדתי מכלי הרכב, ראיתי אותה מולי. את ירושלים, זו מהסיפורים, זו האמיתית. היא הייתה עיר גדולה של ממש, שונה כל כך מהמושבות של אירופה. האוויר בה היה צהבהב והשמיים בהירים. הבניינים בה היו צפופים, וכלי רכב ותעופה אצו ביניהם, לימין ולשמאל ולמעלה ולמטה. הולכי הרגל, שרובם היו אנושיים, מילאו את ארבעת מפלסי המדרכות והכבישים. היה לי חם, הרבה יותר חם מבאירופה, ולא נזקקתי לבגדי החימום שלבשתי שם כל השנים, אם כי הטמפרטורות היו נמוכות משציפיתי באותו יום חורפי, ושעון גדול שניצב על אחד מהבניינים סיפר שהן עמדו על 41 מעלות צלזיוס.
פסעתי ברחובות עם מזוודתי המכווצת והבטתי לכאן ולכאן. הבניינים היו שונים מאוד זה מזה – גבוהים ונמוכים, רחבים וצרים, מרובעים וגליליים, חדשים וישנים ועתיקים מאוד. הייתי יכולה לחשוב שהם חוברו להם יחדיו מתוך ערים שונות אלמלא העובדה שכולם היו בנויים מאותן אבנים, בדיוק כמו שסבא תיאר, אבנים מלבניות דומות-אך-שונות זו מזו שגרמו גם למבנים החדשים להיראות קצת כמו בסרטים על ימי התנ"ך וימי הביניים וימי הטרום חלל. יצרתי קשר עין עם חלק מהתושבים שהתהלכו בעירי החדשה, ועל אף שהם צעדו מהר, פניהם האירו אליי בברכה. עברית הגיעה לאוזניי מכל עבר, עברית מהירה וחדה. ניסיתי להגות כמה אותיות כמוהם. ח' חותכת. כ' כבדה. פ' פועמת.
ואז, לרגע אחד, רק עצמתי עיניים והקשבתי. לא שמעתי שום מים, שום פכפוך או זרימה או טפטוף או נזילה או הישפכות או התנפצות. התכופפתי ונגעתי בקרקע, שהייתה חמה ויבשה. הרגשתי את תנועתו של האוויר סביבי, וחשתי שהוא מייבש את שפתיי. הבטתי אל השמיים, שהיו נטולי כל ענן. לא ראיתי ברחובות אף עץ או שיח, גם לא בערוגות החול הריקות שנראו כאילו אכלסו צמחים כאלה בעבר הרחוק. על אחד מלוחות המודעות הופיעה הודעה על מועד אספקת המים הבאה לברזים, בהמשך אותו שבוע. לקחתי נשימה עמוקה, והרשתי לעצמי לחייך.
לא מיהרתי לנסות ולגלות מהרישומים הדלים שנשלחו אליי כשעוד הייתי באירופה איפה נמצאת הדירה החדשה שלי. רציתי להסתובב קצת, להכיר את העיר. במשך יותר משעה פסעתי על מפלס המדרכה הקרקעי, וחשתי שרגליי שכבר התרגלו לכבידה הארצית מתאמצות שוב, הפעם כדי לצעוד בעליות הירושלמיות המפורסמות, ונהנות מירידותיה של העיר. כשהגעתי לשיאה של אחת מהגבעות ונוף חדש נגלה אליי, לא הבנתי.
צעדתי מעט קדימה. שמעתי את הרחש. ראיתי את הרוחצים. את השתקפותה של השמש הגדולה. את לובן הקצף.
נזכרתי בדבריה של עדה. הקרחונים הגדולים הפשירו. המים התפשטו. היבשה נכבשה.
עמדתי ללא ניע והבטתי בו. בים שגליו נשברו על רחובותיה של ירושלים.
___
רחלי ווקס כותבת סיפורים קצרים, עיתונאית ויוצרת תוכן. סיפורים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת ספרותיים שונים, בהם "בלי פאניקה". העורכת הראשית וכתבת בכירה בסוכנות הידיעות "זווית" למדע ולסביבה, יוצרת ומנחה את הפודקאסט "לשחק עם העובדות" ומפעילה את האתר ודף הפייסבוק "רחלי עושה דברים". בחזרה לפרויקט הסיפורים
