ריסט / לילי דאי

העיניים שלי נעצמות. אני מנסה להחזיק אותן פקוחות, בהתחלה את שתיהן ואז רק אחת, למקד את המבט, נאחזת במציאות באינסטינקט למרות שאני יודעת שאין מה לפחד. יודעת שעברתי את זה כבר שלוש פעמים בעבר ואף פעם לא הייתה בעיה. אבל הראש יודע, והגוף… נאבק. על שליטה, על המודעות שלו, אני לא יודעת על מה. על חייו, אולי, במידה מסוימת. אני תוהה אם זה היה ככה גם בפעמים הקודמות. מניחה שכן. כמה חיכיתי לתור הזה, ספרתי את השבועות, הימים, השעות עד שיגיע, מעולם לא רציתי שום דבר כמו שאני רוצה את זה – ככל שאני זוכרת, לפחות – ועדיין אני נאבקת בחומר ההרדמה שהולך וסוחף אותי מחושיי. כשאתעורר לא אזכור דבר מכל זה. כשאתעורר, זה מעולם לא קרה. אהיה בת עשרים שוב, כל החיים לפניי, חופשייה לעשות את הטעויות שלי ללא כל מטען הזיכרונות הזה, ללא הידע על מה שהחיים עשויים לעולל. אז נכון, ללא הידע והזיכרונות אני עלולה לעשות אותן טעויות, לרדת במורד אותו ענף ההסתברות ולמצוא את עצמי כאן שוב. אבל הסיכויים לטובתי. הסטטיסטיקות מראות תוצאות יפות מאוד לריסט – או זה לפחות מה שאומרים, אני לא ממש מבינה איך מודדים את זה. אני לא בטוחה מה הוביל אותי לכאן בפעמים הקודמות, תוהה אם אולי ויתרתי על חיים טובים יותר בשביל הקטסטרופה שהיא חיי הנוכחיים, אם יש אפשרויות אפילו גרועות יותר – אם אני עושה טעות, ומה אם לא יהיה לי כסף לטיפול בחיים הבאים ולא אוכל לשנות אותם שוב, או שאגיע לעולם בו הטכנולוגיה לא קיימת, ובכל מקרה יש מגבלה על כמה פעמים אפשר לנסות לעשות ריסט. ובסך הכול יש גם דברים טובים בחיי, אנשים שאצטער לא להכיר, או לפחות הייתי מצטערת אם הייתי יודעת שהאפשרות קיימת, ו…

אני פוקחת עיניים. האור בחוץ מעיד שהשמש עוד מעט תזרח. אף רטוב מתחכך בי בקול גרגור רם. אני חייבת להתחיל לסגור את דלת חדר השינה בלילה. אני קוברת את פניי בפרווה הרכה, הגרגור שוטף מעלי את חלומות הלילה הזכורים-בקושי, טעמה המר של החמצה שמקורו אינו ידוע. אני מגרדת מאחורי אוזן בניסיון לקנות לעצמי עוד כמה דקות במיטה החמה לפני שאצטרך להתחיל את היום ולקבל החלטות. יש כל כך הרבה החלטות שצריך לקבל כל יום כשאין את הצבא שיחליט בשבילך, מתברר. מה ללבוש. מה לאכול. מה לעשות עם החיים שלי. כמה חיכיתי לאזרחות, למה היא מפחידה אותי כל כך עכשיו? כל האפשרויות הפתוחות בפניי – אני רק צריכה לבחור נכון, זה הכול. העתיד שלי מחכה. ואני יודעת שהוא יהיה מזהיר.

———-

לילי דאי חובבת וכותבת מדע בדיוני ופנטסיה. סיפוריה התפרסמו בבמות מודפסות ומקוונות והיא זכתה בפרס גפן על סיפורה "במקום בו מאבדים ספרים".