אלטר / מעין רוגל

היא זכרה את אלטר. היא זכרה את האצבעות שלו משחקות באסימון הפוקר הבלוי שלו. אסימון ישן, כבד, הצבע מתקלף לו מהשוליים. הוא הפך אותו בין אצבעותיו כשחשב, כשדיבר. היא נאחזה בשאריות קולו בזיכרונה. היא זכרה את השין שלו למשל. ואת העיצורים העמוקים כאילו הוא מדבר בשפה זרה. פוקר – הוא הסביר לה, הוא המעבדה שלו, השחקנים – עכברים. הרגע בו הם ממשיכים לשחק יד, למרות שכל שיקול מתמטי מחייב אותם לזנוח אותה – זה הרגע שמעניין אותו. כשהאנושי גובר על המדע. 

שבע שנים של געגוע. היא עדיין לא הצליחה ללמוד איך להפוך את אסימון הפוקר שהשאיר לה הפרופסור בין האצבעות. לא בתנועה חלקה מספיק.

–

המחפש שהגיע אליה היה חיוור. בתחילה חשבה שזו רק מצלמת הווידאו הזולה בכניסה לבניין שלה, אבל כשנכנס הבינה שזה פשוט הגוון שלו. חיוור. היא טעתה לחשוב שלעבודה כזו ייקחו גברתנים. אבל להליכה ארוכה אין צורך בגוף עבה. אלה דווקא הדקיקים, הכמושים, שיתאימו למשימה. 

היא חשבה, כשהוא נכנס, על ההולכים באולימפיאדות. על אלו שנידונים למצוא את המהירות הגבוהה ביותר האפשרית כשנאסר עליהם לרוץ, להמריא, לקחת את הגוף לגבולות שלו. היה להם רזון של מי שנמצא במאבק תמידי עם גופו. גם למחפש. 

–

אלטר לא סיפר לה במפורש שהוא מפקיד את התודעה שלו ב"בארדו". שבע שנים אחורה זו נחשבה פעולה חתרנית. היא הלמה אותו. את גופו הריק שרפו בטקס קטן בבית הקברות. העשן עלה מעלה אל תוך קולט עוצמתי כל כך שהריח לא הגיע לאפה. הם היו מעטים בטקס. גם זה לא הפתיע אותה. אלטר היה אדם של הרבה רעיונות ומעט חברים. מעוגן אל הרוח יותר מאשר אל החומר. פעם היה נשוי, היא הבינה מתמונה אחת במשרדו, אבל זה היה לפני זמן רב מאוד. היא לא ידעה מה עלה בגורל האישה, או הנישואים. אלטר היה סגפן. כששאלה אותו פעם אם לא חסר לו אדם לדבר איתו בלילות אמר שהוא מדבר עם השקט. השקט יודע להקשיב.

–

המחפש הסביר לה, במלים פשוטות. ככה זה כשיש גניבות מהסוג הזה. הם שולחים מחפשים אל מי שהכירו היטב את המקור שההד שלו נשמר אצלם במאגר, והם עוברים יחד לבדוק, לתוך איזה גוף הוטען ההד. בלי מישהו שמכיר היטב את אותו אדם, העוגן, אי־אפשר לאתר את התודעה הגנובה. הוא ענה לשאלותיה, היו כבר מספר גניבות כאלה. לרוב גנבו תודעות גבוהות. אנשי אקדמיה, ממציאים, סופרים. מדי פעם גנבו פושעים, אלה היו החיפושים שהוא חרד מהם, המחפש. התודעה של אלטר הייתה מבין הראשונות שאוחסנו. הוא פנה אליהם, אך אחרת הם היו פונים אליו. הידע שלו היה באמת ייחודי. היא העוגן היחיד של אלטר. הוא ציין אותה במסמכים. אחר כך ביקש המחפש תה. היו לה תיונים, והייתה המכונה, אבל בכל זאת היא קטפה לו עלי אולונג מהעציץ שהחזיקה תחת מנורת שמש. הפינה הזו עלתה לה הון קטן. יותר משכר דירה של שלושה חודשים, אבל העניקה לה אושר. התה העניק אושר למחפש. היא הביטה בו לוגם. זה היה כמעט טקסי. היא העניקה לו ארבעה עלים לחליטה, הוא היה אסיר תודה. 

–

אלטר חקר את נקודות ההחלטה הרגשיות. היא הגיעה אליו בעקבות זו שלה. פנייה אחת ברכב שכור, רגע לפני המסיבה. פנייה שהצילה את חייה. זו לא הייתה מקריות. היא קיבלה החלטה. אבל לא הצליחה להבין למה. מה היו הנתונים ששקלה בשבריר השנייה ההוא שהציל את חייה, ואת חייהם של עוד נוסעים שהיו איתה ברכב? היו הרבה חוקרים שעסקו ברגעי קבלת ההחלטות. הרבה ידע ששאבה במשך שנים כדי לתת שם לרגע הזה. אבל זה היה אלטר שאמר לה, באחת מהשיחות שלהם על פיצה גרועה ובירה טובה בדשא של האוניברסיטה, לא לכל חידה יש תשובה. הנה, אמר, למשל יש את החידה ההיא על שלושת הנזירים והמקדש. 

–
המחפש אמר שאחרי מספיק זמן בעבודה הוא למד איפה אפשר למצוא תודעות גנובות. בתי החולים. המתעוררים מתרדמת. אלו החשודים המיידיים, אלו שבניגוד לכל הגיון רפואי, בניגוד לכל תחזית, מתעוררים שוב. לא אחרי שנים ארוכות. אחרי זמן קצר יחסית. כשהעצב של אוהביהם עוד בוער. אחרי זמן ארוך מדי, הסביר, העצב הוא כבר לא דלק טוב. הוא כמו גז בישול שמתפזר באוויר. 

–

אחרי שאלטר מת היא לא חשבה עליו הרבה. בסופו של דבר, הוא רק היה הפרופסור שעבדה אצלו. זה הכול. עוזרת אישית. שכר סטודנט, כמה נקודות לתואר בזכות קומבינה שתפר לה. לא היו להם כמעט שיחות אישיות. אבל כשתחום העיסוק שלך הוא קבלת החלטות, ובמיוחד רגעי הכרעה, כל שיחה היא אישית. פעם שאלה אותו – "פרופסור אלטר, אתה חושב שעם נתונים אחרים, מכל סוג שהוא, הייתי יכולה לבחור אחרת?" והוא שאל אותה, "מה זו בחירה?"

–
היא חשבה שזה אולי קשור לאשתו המתה. היא הניחה שמתה. זו הייתה הנחה לא מבוססת. הוא מעולם לא אמר עליה דבר. חיפושים אחרי מידע מקוון היו עקרים.

–

המחפש אמר שבשנים הראשונות בבארדו, הוא היה איתם מההתחלה, התפלאו לנוכח הגניבות. אחר כך התחילו להבין. זה היה בנק נפשות. היו את אלו שסחרו בהן כמו בקלפים נדירים, היו את אלו שרק רצו עוד הזדמנות כדי להאמין שהנפש שמאכלסת את אהוביהם היא מי שהכירו קודם. כשדיבר המחפש היא חשבה שגם ללא מוות, וללא אחסון, ללא כספת ובארדו והדים, עדיין אי־אפשר לדעת אם הנפש שמאכלסת גוף בבוקר היא אותה נפש שהייתה בו כשנרדם. אבל זו לא הייתה שיחה מתאימה לנהל עם המחפש. היא שאלה מתי הוא מעוניין לצאת והוא ענה שמייד. ואז ביקש להשתמש בשירותים. היא ארזה תרמיל. הוא הציע שתארוז למספר ימים. שלושה-ארבעה. כדי שיוכלו לעבור בכל בתי החולים הרלוונטיים. 

–

פעם אחת הוא צעק עליה, אלטר, לא משנה כמה התאמצה, היא לא הצליחה להיזכר למה. הזיכרון דהה. היא רק זכרה את התחושה בגופה. לא עלבון. זרות. 

–

בשלושת בתי החולים הראשונים לא מצאו דבר. כלומר מצאו. אנשים רדומים, פגועים, צפצופי מכונות. את המבט מלא התקווה של בני המשפחות המלווים כשראו את המדים של בארדו. את המבט המובס שלהם כשהסביר המחפש שלא ניתן לאחזר תודעה של מוח פגוע. אי־אפשר לחלץ ממנו הד.
–
בלילה ישנו באכסניה. חדרים נפרדים. חדרי היחיד היו תפוסים אז המחפש הזמין להם חדרים גדולים. היא קיבלה חדר המיועד לשישה אנשים. שתי מיטות באמצע החדר, שתי מיטות קומותיים. שירותים ומקלחת בסיסיים. שמיכת צמר. זה הזכיר לה טיולים שנתיים. היו יותר מדי מיטות בחדר. היא לא הצליחה לישון. כל הלילה שיחקה עם הז'יטון של אלטר. ניסתה לחשוב על הגנב. 

–

או יותר נכון על מי ששכר את הגנב. על רגע ההחלטה. מה הניע את ההחלטה. אם נביט ברגעים המחוֹללים של ההחלטות, הסביר אלטר, נבין את ההחלטות עצמן. 

–

המחפש אמר שנגנבו חמישה הדים בגניבה הזו. אבל לא הסכים למסור פרטים נוספים. בגלל החיסיון. כל הלילה חשבה גם על העוגנים האחרים, על המחפשים האחרים, מסתובבים, כמוהם, לחפש נפשות זרות בגופים פגועים. 

–

למרות ששוב, אמר המחפש כשדיברו בארוחת הערב, יש גם אספנים. לא כל ההדים מוטענים מייד אל תוך גוף. למעשה, הסביר, זה מיעוט. אז למה את אלטר אנחנו מחפשים בבתי חולים, היא שאלה, הוא משך בכתפיו. אינטואיציה של מחפש, הוא אמר לה, והיא חשבה שזה דווקא משהו אחר. 

–

ביום השני הגיעו למוסד שלם שהוקדש למחוסרי הכרה. מורדמים מונשמים, תרדמת – מפגיעות פיזיולוגית, כימיות, נפשיות. הם חנו בחניון האורחים ועלו בשביל הארוך, הנחשי, במעלה הגבעה. ערפל נח על האדמה, סמיך מספיק כדי שכשהתקדם המחפש מעט מהר ממנה, הוא נבלע בו לגמרי. לרגע, לא האמינה שבאמת יש מחפש. 

–

הם לא מצאו שם את אלטר. כל הישנים נשארו ישנים. כל הערים היו ערים גם קודם. 

–

בבית חולים אחר, בעמק, חשבו שמצאו. אישה אחת התעוררה מתרדמת של שלושה חודשים. פגיעת ראש, תאונת צניחה. אישה צעירה, בת שלושים, אמא לתאומים. הלכה לצנוח לכבוד יום ההולדת כדי למצוא שוב הרפתקה. הכבלים הסתבכו. בעלה כרכר סביבה בעיניים נוצצות. "את יודעת מה זה?" היא שאלה אותה והציגה לה את הז'יטון של אלטר. היא לא ידעה. הם הלכו. 

–

בלילה השני שכר להם המחפש שני חדרי מלון במלון בוטיק. החדר הריח מגבינה ומיין. בלילה חשבה שאולי תקום ותלך. תשאיר את המחפש מאחור, תסרב לפתוח לו את הדלת אם יצלצל. אולי מגיע לאלטר לקבל עוד סיבוב בעולם הזה, לקבל עוד כמה החלטות. אולי אסור לה להפריע. 

–

בארוחת הבוקר, כששאלה, הסביר לה המחפש שתהליך ההטענה הוא בלתי הפיך. הד שהוטען בגוף אי־אפשר להפריד שוב. למעשה, אמר, אי־אפשר לחלץ שוב את ההד. אולי פעם יֵדעו. אז מה עושים? היא שאלה. והוא אמר – מביאים אותם הביתה. 

–

הם מצאו בסוף. ביום השלישי. בבית החולים בצפון. תחילה סירבה להאמין, אבל כשהילד גלגל את הז'יטון בין אצבעותיו וחייך אליה, היה קשה לבטל את הדבר. "הוא למד קוסמות," אמרה האמא, והיה לה מבט של מי שמשקרת. וסומק של מי שגאה בשקר שלה. 

"למדת קוסמות?" שאל המחפש. "מה זה קוסמות?" שאל הילד. "אמרו לנו שחלקים של הזיכרון עוד צריכים להחלים ולאחזר את עצמם," אמרה האמא. 

כשיצא המחפש עם האמא נשארה היא עם הילד. הוא הניח את ידו הקטנה על ידה. היה לו מגע של איש מבוגר. "למה החלטת לבוא לחפש אותי?" הוא שאל. 

–

כשחזר המחפש לחדר אמרה לו שזה לא אלטר. "את בטוחה?" הוא שאל אותה. "כן." 

"אבל הז'יטון," אמר המחפש. 

"קוסמות," אמרה היא. 

הילד חייך. אמא שלו חיבקה אותה בדמעות. הם המשיכו לחפש עוד יומיים לפני שהמחפש לקח אותה לתחנת הרכבת. 

"זה היה הילד, נכון?" 

הוא שאל. היא משכה בכתפיה. 

"למה אמרת שזה לא הוא?" הוא שאל. היא לא ענתה. 

היא רק זכרה את מה שאמר לה הילד לפני שהלכה. 

היא השאירה לו את הז'יטון. 

~~~

מעין רוגל היא סופרת, תסריטאית, מפצחת סיפורים, אמנית לחימה, אמא.