נעמדתי מול דלת כסופה שעליה הודבקו המילים: "משימת גשושית אַלִיס".
היום זה היום המכריע של המשימה ולא היה לי כוח לפתוח את הדלת. הדלת הכסופה שיקפה בבואה דהויה שלי והתמקדתי בדמות האישה הנמוכה שהופיעה מולי. תג השם התנוסס בגאווה על כיס החזה השמאלי של חלוק המעבדה שלי. האותיות בבבואה היו בכיוון הרגיל, כי התג היה כתוב בכתב ראי. זו הייתה מתנה קטנה וכיפית שיוסי בהנו, מנהל המשימה, נתן לי אתמול לפני מסיבת העיתונאים.
נשמתי עמוק, פתחתי את הדלת ונכנסתי לחדר הבקרה, שנמצא במטה התעשייה האווירית.
כל אנשי ונשות הצוות כבר ישבו בעמדות שלהם. כולם התמקדו במסכים ובמתגים שלפניהם, במעקב אחרי תפקוד הגשושית. יוסי עמד במרכז החדר והביט על המסך הגדול שתלוי על הקיר. המסך הראה שידור וידאו חי מהגשושית, שנמצאת רק כמה דקות-אור מאיתנו, לצד נתוני המסלול והטיסה.
הוא הסתובב והביט בי כשנכנסתי, חייך, אמר "נעמי, הגעת בזמן", והסתובב חזרה למסך.
מעל העמדה שלי היה שלט קטן עליו כתוב "מומחי מטען", אבל כולם קראו לה "עמדת הבִּיוֹ". בכיסא לידי כבר ישב השותף שלי לשעבר למחקר, נהוראי גרשוּני.
"הגשושית כבר נכנסה למסלול סביב כוכב השביט והמחשב מחפש מקום מתאים לנחיתה," הוא אמר ברגע שהתיישבתי.
ידעתי את זה, כמובן. נעצתי עיניים בצג שמולי.
"למה את מתעלמת ממני?" נהוראי שאל.
במסיבת העיתונאים אתמול הוא אמר, "העבודה שלי פורצת דרך ואין לי ספק שמחכה לי פרס נובל'" לא הזכיר בכלל אותי למרות שזה החזון שלי והתכנון שלי.
המשכתי להביט בצג וניסיתי להרגיע את הכעס. חשבתי על התינוקות שלי, שמחכים בחוסר סבלנות להגיע לביתם החדש. זה אמור להיות ניסוי לחקר האבולוציה שכמותו מעולם לא נערך קודם, והישג לסוכנות החלל הישראלית. הצלחתי ליצור מה שאף אחד לא הצליח ליצור לפניי. זן של חיידקי מַרְאָה, שמבוסס אך ורק על מולקולות ביולוגיות הפוכות לאלו שכל היצורים על כדור הארץ משתמשים בהן. חיידקים כאלה יוכלו לייצר תרופות וחומרים חדשים שחיידקים טבעיים לא יכולים לייצר. אבל מבחינתי, עיקר העניין היה האפשרות של בחינת חיים חוצניים שונים משלנו ואיך תיראה האבולוציה שלהם. הגשושית תזרע אותם על כוכב השביט, ושם הם אמורים לשרוד ולהתפתח עד שהשביט יסיים מסלול שלם סביב השמש וישוב. נהוראי, שהיה אחראי לקודד את הדנ"א שלהם, ראה דברים אחרת ממני. הוא התעניין בעיקר בכסף ובתהילה, אם הניסוי יצליח. המחשבות על הניסוי הרגיעו אותי, ואז נהוראי דיבר שוב.
"אני יודע שאת כועסת. אבל אני מזכיר לך שלמדנו המון, והיה מרתק לראות את החיידקים הורגים את החולדות."
בנינו את החיידקים במתקן מבודד שחובר לתחנת החלל כי היה מסוכן מידי לגדל אותם על כדור הארץ. מה שלא מנע מנהוראי לשחרר אותם במעבדת הביולוגיה של תחנת החלל כדי "לראות מה יקרה", בלי שום מחשבה על פרוטוקול הבטיחות. אין לי מושג איזה קשרים הוא הפעיל כדי לחזור לכאן במקום להיות בכלא. הייתי צריכה להגיד לו "כמעט הרגת אותנו, אידיוט. היה צריך לחטא את כל תחנת החלל ולהיפטר מכל הדגימות שנשארו שם כי הכול שם הזדהם. אין לנו גיבוי אם משהו ישתבש". העדפתי להמשיך לשתוק.
"יהיה בסדר," הוא המשיך בביטחון. "אני פה כי הניסוי הזה חשוב לי כמו שהוא חשוב לך. אולי יותר חשוב, כי עובדה שלא הסכמת לקחת את הסיכון ולבדוק את החיידקים שלנו בניסוי אמיתי. את פחדנית ואני פה לוודא שלא תשתפני אם משהו לא ייראה לך."
הכעס הציף אותי והרגשתי את הפנים שלי מאדימים, אבל ידעתי שעדיף לשתוק. התזכורת שיש לנו רק הזדמנות אחת להצליח גרמה לי להתכווצויות בבטן. הייתה לי תחושה לא טובה שמשהו ישתבש.
זה הרגע שחיכיתי לו, שעבדתי למענו שנים. נהוראי לא יהרוס לי את זה. ניערתי את ראשי, והתרכזתי בצג.
מיכאלה בעמדת הכימיה התחילה להקריא נתונים על הילת כוכב השביט. הם התאימו לניתוח הראשוני של הילת השביט שנעשו על ידי טלסקופים, ודמו לנתונים שנאספו מתריסר שביטים אחרים. הקשרים בבטן שלי הפכו לגלים של התרגשות. מצאנו שם המון חומרים אורגניים – חומצות אמינו, סוכרים, שומנים, אפילו כמה חומצות גרעין מהן אפשר להרכיב דנ"א. זה האוכל לתינוקות שלי.
"האם יש אישור לנחיתה?" יוסי שאל.
הצוותים אישרו אחד אחרי השני, עד שלבסוף הגיע תורי. אבל נהוראי הקדים אותי ואמר, "יש אישור."
במקום להמשיך, יוסי הסתכל עליי וחיכה. בקול רועד מעט, אולי מהתרגשות, אולי מכעס, אמרתי, "מטען, יש אישור."
"בואו ננחת," אמר יוסי.
דרך מצלמות הגשושית ראינו את פני שטח השביט מתקרבים לאיטם.
רגע לפני הנחיתה הופעלו סילונים שבלמו את הגשושית עד לנחיתה רכה. שלושת העוגנים ננעצו בקרקע. כולנו מחאנו כפיים והרענו.
הגשושית אספה דגימת קרקע, והתוצאות תאמו לאלה של זנב השביט.
רוני ושירה, צוות הקידוח, הפעילו את לייזר הקידוח שנועד ליצור בית עמוק ונעים לתינוקות שלי. ענן דק של חומר עלה מתוך החור ההולך ומעמיק.
מדי פעם הלייזר הפסיק, ומחט דגימה דקה נשלחה לקרקעית החור, כדי למדוד את עומקו ולאסוף דגימה של גרעין השביט. בעומק רדוד הנתונים תאמו לנתונים מפני השטח, עם סטיות קטנות. אבל ככל שהעמקנו, החלו להופיע נתונים יותר ויותר מוזרים.
"עומק 8 וחצי מטר," אמרה מיכאלה מעמדת הכימיה. "רמות החומרים האורגניים הולכות ועולות. אני מציעה לעצור כדי לבצע ניתוח של סוג התרכובות שם."
"אני מסכימה," אמרתי.
"בסדר, בואו נעצור את הקידוח, עד שנקבל תמונה יותר מלאה," יוסי אמר.
ידעתי שניתוח התרכובות ייקח הרבה זמן. הלכתי לשירותים. הלכתי להכין קפה וגיליתי שמכונת האספרסו מקולקלת.
פתחתי את הארונית והצצתי פנימה. קפה שחור, קפה נמס, קפה נמס בטעם וניל. עיוויתי את פניי. לא תודה. חזרתי לכיסא שלי וחיכיתי.
עברו עוד דקות ארוכות עד שמיכאלה אמרה, "יש תוצאות. בואו נראה את ניתוח התרכובות".
המידע הופיע על המסך הגדול ויכולתי לראות את המספרים. הנתונים הראו מולקולות בעלות כיוון יחיד. ואז ספקטרומטר המסות החל להראות שרשראות ארוכות של חומצות אמינו. לא, לא סתם שרשראות ארוכות, קלטתי, חלבונים!
"יש שם חיים!" צעקתי בקול.
המילים שלי הדהדו בחדר.
הרגשתי את כל העיניים עליי. אמרתי, מאוד בזהירות, "הנתונים מאוד מוזרים. על פי חומצות האמינו וסדרי הגודל של החלבונים, זה חייב להיות ממקור חי. אני רוצה לבדוק במיקרוסקופ."
עוררתי את המיקרוסקופ לחיים, והפעלתי את הקוד שאסף דוגמית מהעפר והניח אותה בתוך טיפת מים על זכוכית נושאת מתחת לעדשה.
כולם חיכו בשקט, חוץ מנהוראי שתופף באצבעותיו על השולחן. לבסוף הופיע על המסך שידור וידאו מהמיקרוסקופ. בהגדלה של פי מאה ראינו גרגרי עפר, ונקודות שחורות קטנות מתרוצצות ביניהם. החלפתי לעדשה שמאפשרת הגדלה של פי אלף. בין גרגרי העפר ראינו צורות נעות בנוזל. היו כאלה סגלגלים עם ריסים זעירים שיצאו סביב כל ההיקף. היו קוביות מושלמות עם משהו דמוי קפלים בפנים, ושמונה שוטונים שיוצאים מכל הפינות. היו יצורים בצורת מתג עם מבנה דמויי קרס בקצה אחד. וראינו צורות אחרות. נהוראי הפסיק לתופף על השולחן. שלל הצורות נעו בשדה האור של המיקרוסקופ באופן עצמאי, מלבד המתגים עם הקרס שנראה שתפסו טרמפ על הקוביות עם השוטונים. ואז, אחד היצורים הסגלגלים נחלק לשניים. לא היה לנו ספק.
שמעתי את כולם צועקים, מריעים לחיים החוצניים הראשונים שזוהו. אני נותרתי שקטה. מצד אחד, זו התגלית הגדולה ביותר בביולוגיה מאז… מאז ומעולם. מצד שני, התינוקות שלי. עצרתי בכוח את הדמעות.
יוסי הכריז בקול, "אנחנו מתחילים בפרוטוקול הגנה פלנטארית. זה אומר, דבר ראשון, שהניסוי מבוטל!"
הוא בא אליי והניח יד מנחמת על כתפי. "אני מצטער נעמי," הוא אמר.
נהוראי צפה בנו. "למה?" הוא שאל.
"אי־אפשר לפתוח את השפופרת עכשיו. יש שם חיים. אי אפשר לפגוע בהם," אמרתי בקול רועד.
"אבל… עבדנו על זה במשך שנים. לא תהיה לנו הזדמנות אחרת."
"אני יודעת," אמרתי.
"זו תגלית ענקית!" יוסי אמר לנהוראי. "אני באמת מצטער, נעמי, על הניסוי שלך." הוא אמר שוב והיה ברור לי לחלוטין שהוא באמת הצטער.
"זין על הכול!" נהוראי צעק ודפק על השולחן. "עבדנו על זה שנים. למי אכפת מכמה תאים?! אפילו לא תאים! אנחנו צריכים להפעיל את הניסוי שלי! איך נוכיח שהחיידקים מסוגלים לחיות ולהתרבות לפי הדנ"א שתכננתי?". הכעס ניכר על פניו וחשבתי שהוא הולך לצאת בסערה החוצה כמו שהוא עשה עשרות פעמים כשהוא לא הסכים איתי. שילך לעזאזל. התעלמתי ממנו וקמתי מהכיסא שלי כדי לקחת כוס מים. יוסי כבר התחיל בשיחת ועידה עם בכירים מחצי תריסר סוכנויות חלל ברחבי העולם. שתיתי את המים וניסיתי להקשיב ליוסי.
מזווית העין ראיתי את נהוראי מקליד משהו.
לקח לי כמה שניות להבין מה הוא עושה.
צעקתי, "נהוראי, לא!" אבל הוא כבר הפעיל את הפקודה לשחרור התינוקות שלי לטבע. ראינו בשידור החי מהגשושית איך השפופרת שהכילה את החיידקים שפכה אותם לתוך החור.
"הניסוי שלנו השתדרג," נהוראי אמר, וחייך חיוך רחב. "עכשיו כבר לא מדובר על אבולוציה של מין יחיד מול הסביבה. עכשיו יש לנו תחרות. בואו נראה מי מנצח."
רציתי להכות אותו. רציתי לברוח ולהתחבא בשירותים. אבל הרגליים שלי סירבו לזוז.
לא משנה מה תהיה התוצאה, זה יהיה נורא ואיום. אם התינוקות שלי יפסידו אז כל העבודה שלי הושלכה לפח. אם הם יצליחו להסתגל לסביבת המחייה על השביט, ולהשתלב כמין אחד מיני רבים, אז זיהמתי את האוכלוסייה המקורית, ואבד כל סיכוי לחקור חיים חוצניים טהורים. ואם הם ינצחו… אז אני תמיד אזכר כבת-האדם הראשונה שהשמידה גזע חייזרי.
כל הכעס והתסכול והפחד ממה שעומד לקרות עכשיו פרצו ממני בבכי בלתי נשלט. קרסתי על הרצפה וייבבתי בשקט בניסיון לעצור את הדמעות. יוסי כרע לצידי וניסה לנחם אותי. שאר הצוות התגודד סביבי. ראיתי את הכאב שלי ניכר גם בפניהם של רבים מחבריי. רק נהוראי נשען לאחור בכיסאו ושילב את הידיים מאחורי הראש. הוא המשיך לחייך.
ניגבתי את הדמעות עם השרוול של חלוק המעבדה. שירה הגישה לי כוס מים. הודיתי לה ושתיתי בגמיעות קטנות. היא החזיקה ידיים עם רוני. שביב של רעיון צץ במוחי.
נעמדתי. עברו רק כמה דקות. אולי עדיין יש סיכוי להציל אותם. ניגשתי ליוסי ולקחתי אותו הצידה, "אני חושבת שאני יכולה להציל את החייזרים." לחשתי לו את הרעיון שלי באוזן. הוא הנהן והלך לקבל אישור. אחרי כמה דקות הוא חזר אלי ואמר לי רק, "כולם מסכימים."
יוסי קרא למאבטחים של התעשייה האווירית. אנשי הביטחון נכנסו, תפסו את נהוראי והחלו ללוות אותו החוצה.
"אתם כולכם פחדנים!" הוא צעק בזמן שהוא ספק הלך ספק נגרר. "מלחמה על משאבים זו הדרך המועדפת על האבולוציה. אתם תראו! פרס נובל יהיה שלי!"
אחד מאנשי הביטחון אמר לו לשתוק וגרר אותו דרך הדלת החוצה.
יוסי עודד אותי בניד ראש, שאפתי, והלכתי לעמדת הלייזר. "אני צריכה שתפעילו מחדש את הלייזר," אמרתי לרוני ולשירה. "אתם יכולים להרחיב ולהעמיק את החור, וגם לצרוב את כל פני השטח סביב החור בהיקף גדול ככל הניתן?"
"כן, אבל למה את רוצה לעשות את זה? זה יאדה את כל היצורים החיים בחור. זה גם יהרוג את חיידקי המראה שלך."
נאנחתי ואמרתי, "כן."
בתום פרק זמן שהרגיש לי כמו נצח אבל בטח היה רק כמה דקות, שירה אמרה, "אנחנו מוכנים." היא הביטה אליי.
"אם תעשי את זה, אין דרך חזרה," אמר יוסי. "כל הגיבויים הושמדו בחיטוי תחנת החלל. גם אם נקבל אישור לעשות הכול מהתחלה, וגם אם נצליח לגייס את הכסף, זה ייקח שנים ואין שום הבטחה שזה יעבוד. מה שנהוראי עשה זה נוראי, אבל אם תרצי נוכל לחפש פתרון אחר. אולי יש דרך לפרק את האזור בשביט שתחת הגשושית ולהפריד אותו מגוף השביט. אני חושב שנוכל להמתין לפחות כמה שעות. אפילו כמה ימים."
"לא. אנחנו לא יכולים לחכות. זה לא הוגן ולא הגון. תעשי את זה," אמרתי לשירה.
היא הקלידה את הפקודה. כעבור כמה דקות הגיעו תמונות של החור שהלייזר הרחיב והאזור סביבו. אספנו דגימות עפר לשלל המכשירים, כולל המיקרוסקופ.
ראינו כמה קוביות עם שוטונים, סגלגל אחד וכמה אחרים. אבל לא נותר זכר לתינוקות שלי. הם אינם. הרגשתי את הדמעות עומדות לפרוץ שוב. אבל החיים של כוכב השביט עדיין שם בעפר. המשימה של הגשושית כעת תהיה לחקור אותם.
יוסי ראה את הפנים שלי מאירים. הוא קרא בקול, "קדימה אנשים, נעמי הצילה את החייזרים! המשימה הראשונה שלנו היא לתת להם שם."
הוא חייך אליי.
~~~
ד"ר גל חיימוביץ' הוא מדען סגל במכון וייצמן למדע, שמפתח טיפול לריפוי את כל המחלות.
היינליינולוג, באפיסט וכותב בלוג ביקורות סרטי מד"ב משנות ה-50 בשם "ביקורת בצלחת מעופפת".