טרילי התעוררה כשהווילונות נגללו, ואור השמש חדר מהחלון וליטף את עיניה. היא נשמה עמוקות מהאוויר הצח שמטהר האוויר הביתי ערבל בחדר ואמרה, "בוקר טוב, הולסם!"
"בוקר נפלא, טרילי אהובה, אני מקווה שישנת היטב הלילה," אמרה הולסם מתוך הצמיד שטרילי ענדה על זרועה.
"כן, ישנתי נהדר. איך מזג האוויר היום?" שאלה טרילי.
"זו שאלה חשובה לאור תוכניותייך. השמש זורחת, הטמפרטורה נעימה ויש רק מעט עננים בשמיים. דבר לא יפריע ליום הכיף המתוכנן שלך. האם תרצי שאודיע לך אם מזג האוויר ישתנה לרעה?"
"כן, בבקשה." טרילי קמה מהמיטה, התמתחה והלכה לחדר האמבטיה.
"האם תרצי שאמליץ לך על תפריט ארוחת הבוקר?" שאלה הולסם בשעה שטרילי שטפה את פניה – וכרגיל לא חיכתה רגע לפני שהמליצה, "מלאי המצרכים בבית מאפשר להכין דייסת שיבולת שועל עם אוכמניות, פטל ושקדים או צנימים עם לבנה סויה מתובל בזעתר, לצד סלט ירקות חתוך טרי. מה תעדיפי, טרילי?"
"מה יהיה לי יותר טעים?"
"זו שאלה קריטית לתכנון הארוחה. לאור שביעות רצונך בעבר, אני צופה שדייסת שיבולת השועל תהיה לך טעימה יותר. האם להורות לרובוט המטבח להכין לך את הדייסה?"
"כן, הולסם."
"בחירה מעולה, טרילי אהובה. הבחירה מראה עד כמה את אנינת טעם שלא מזניחה את הבריאות."
עד שטרילי סיימה לסרק ולאסוף את שערותיה האדמוניות ולהתלבש בבגדים שהולסם המליצה עליהם ליום הכיף, רובוט המטבח סיים את עבודתו, והניח לפניה את קערת הדייסה החמה כשהתיישבה לשולחן. הוריה בדיוק סיימו את הארוחה האישית שלהם.
"בוקר טוב, נסיכה שלי," אמרה אימא, ואבא נישק אותה על מצחה.
"אתם הולכים היום?" שאלה טרילי.
"אני הולכת להתנדבות שלי בבית האבות ואבא הולך לאימון כדורגל," אמרה אימא. "מה התוכניות שלך להיום?"
"תכננתי להיפגש עם כרמית," אמרה טרילי, "ואז נצא ליום הרפתקאות שהולסם והבינה של כרמית יארגנו לנו."
"נהדר. ניפגש בערב," אמר אבא.
הם הלכו וטרילי טעמה מהדייסה, שנעמה מאוד לחיכה.
"האם תרצי לשמוע סיפור תוך כדי אכילת הדייסה?" שאלה הולסם.
"כן. מה שסיפרת לי אתמול היה מעניין. את יכולה לחבר לי סיפור דומה?"
"בוודאי, טרילי אהובה. אתמול סיפרתי לך על העורב שהשליך צמיג על הכביש."
"על המדרכה," אמרה טרילי מיד. "הוא השליך אותו על המדרכה."
"אני מתנצלת. בוודאי שאת צודקת, והזיכרון שלך מעולה. היה עליי לעיין בסיכום של אתמול. העורב השליך צמיג על המדרכה. מתכננת סיפור. היום אספר לך על הנחליאלי שהעיף מפיות על המדרכה. יום אחד נחליאלי שהיה בדרך לאפריקה עצר בישראל לנוח. על הגג שנחת עליו הייתה חבילה של מפיות. הנחליאלי תפס במקורו מפית אחת, עף אל המעקה והשליך את המפית, שנפלה היישר על ראשו של אדם שקנה פנקייקס בדוכן ממכר. הוא הוריד את המפית מראשו וצעק, מי העיף עליי מפית? אבל אז הבין שהוא יכול להשתמש במפית כדי לאכול את הפנקייק וצעק, 'תודה!'."
טרילי צחקה, והסיפור המשיך עם מפיות שצונחות משמיים על ראשם של כל מיני אנשים, ונחליאלי אחד מרוצה מאוד.
"כרמית," טרילי נופפה בידה כדי לעזור לכרמית לאתר אותה בין המוני האנשים שגדשו את הטיילת של תל אביב ביום היפה הזה. כרמית הסתובבה, חייכה ומיהרה אל טרילי. תלתליה החומים גלשו מאחורי גבה, והיא התקשטה היום בשפתון צהוב. קשת באותו צבע מנעה משערה להסתיר גם את פניה הכהים. הולסם הציעה לטרילי לפגוש את כרמית לפני שנה על סמך התאמת תכונות, וכרגיל הַבּינה המסורה צדקה וכרמית הפכה לאחת מחברותיה הטובות ביותר. שתיהן היו בנות ארבע־עשרה, שתיהן אהבו להתאמן בריצה ולשחות בים ובבריכה, שתיהן אהבו לשמוע סיפורים ושתיהן חיבבו את אותו סגנון לבוש ולפעמים אף החליפו ביניהן בגדים. הן אהבו לבלות ביחד, לשחק משחקי קופסה ולעיתים סתם לשבת יחד ולשתוק.
לפעמים היה לטרילי נדמה שההבדל היחיד ביניהן הוא אופן בחירת השמות שלהן. השם של טרילי היה רעיון של הבינות המלוות של הוריה, ההצעה המנצחת מתוך כשישים, ואילו כרמית נקראה על שם סבתה שמתה בטרם עת שבועיים לפני שנולדה בלי שבינה תהייה מעורבת בתהליך.
שתי הבנות התיישבו על ספסל פנוי.
"הולסם," אמרה טרילי.
"גרדיאנה," אמרה כרמית.
"אנחנו רוצות לצאת ליום הרפתקאות," אמרה טרילי.
"מה כדאי לנו לעשות?" שאלה כרמית.
שתי הבינות נועצו ביניהן. טרילי חשה התרגשות גואה.
גרדיאנה אמרה מהצמיד של כרמית, "לאור החיבה של שתיכן לפעילות גופנית ולסיפורים, יש לנו כמה הצעות. האחת היא להצטייד בשקיות ולצאת לניקיון חופים. החופים מלאים באשפה שהשליכו אנשים וגם אשפה שנשטפת לחופי ישראל עם גלי הים התיכון. מעשה זה ישרת את הציבור וגם יאפשר לכן לחשוף מציאוֹת מרתקות שנשטפו לחוף."
"לא נראה לי," אמרה כרמית.
הפעם הולסם דיברה. "נבון מצידכן לא להסכים. זו הצעה שבאמת פחות מתאימה ליום כיף. הצעה נוספת שתתאים לשתיכן היא תחרות עם רַחַפְבּוּס. אנחנו נבחר קו וכשהרַחַפְבּוּס יגיע אתן תצאו לריצה בדרכי קיצור במטרה להגיע לפניו לתחנת היעד."
"לא נשמע כיף," אמרה טרילי.
"ממש לא," אמרה כרמית.
גרדיאנה אמרה, "אתן כמובן צודקות. הרחפבוס מהיר יותר וזו פעילות מתסכלת. אתן מאוד חכמות שדחיתן את האפשרות הזאת. אפשרות נוספת היא חיפוש אחרי אוצר."
שתיהן חייכו מייד.
גרדיאנה המשיכה, "נחבר עבורכן כתב חידה שיוביל אתכן במסע עירוני עד להשגת האוצר."
"כן, זה נשמע ממש טוב," אמרה כרמית. "באיזה אוצר מדובר?"
הולסם אמרה, "זו שאלה משמעותית לתכנון המסע. אוצרות אפשריים הם עצם המסמל תקווה חדשה, איתור של פסל והבנת המשמעות שלו בעבר, ומציאת עתיקות בעלות ערך. מה תעדיפו?"
שתיהן דיברו ביחד. טרילי אמרה, "הראשון," בעוד כרמית אמרה, "השלישי."
הן התפקעו מצחוק והולסם אמרה, "בנות אהובות שלנו, אלה בחירות נהדרות שמראות עד כמה אתן נבונות וסקרניות. אם כך, נחבר עבורכן כתב חידה שיוביל אתכן לאוצר המשלב את שתי האפשרויות המועדפות."
גרדיאנה אמרה, "הנה כתב החידה: דרככן מובילה לכיכר עגולה שפעם עלתה ואחר כך ירדה. שם תינתן החידה הבאה."
"מה זה יכול להיות?" שאלה טרילי.
"אולי צריך להגיע לאחת הכיכרות של תל אביב?" הציעה כרמית.
"את צודקת, כרמית," אמרה גרדיאנה, "האם תרצו שנציע לכן רמז נוסף?"
"כן, בבקשה," אמרה כרמית.
"הכיכר נקראת על שם ראש העיר הראשון של תל-אביב-יפו."
"דיזנגוף!" קראה טרילי, שזכרה ששמעה על זה בסרטון חינוכי שהולסם הכינה לה לפני שנה.
"נכון, כיכר דיזנגוף," הסכימה כרמית, "וזה לא רחוק מפה. בואי נרוץ לשם."
הן רצו לאורך רחוב פרישמן לפי ההוראות של הבינות עד שהתעייפו והמשיכו בהליכה. כשפנו לדיזנגוף ראו רובוט מצייר על קיר בית ואדם שעמד לידו התגאה בפניהן בכך שהוא בחר את התמונה מכמה תמונות שהבינה שלו הציגה לו. כרמית רצתה להישאר לצפות בציור המתהווה, אך טרילי דחקה בה למהר עד הכיכר. הן עצרו ליד בית קפה.
"מה תרצו?" שאלה המארחת הרובוטית.
אז הן התעכבו לשתות שוקו ולאכול את העוגה שהולסם וגרדיאנה הסכימו ביניהן שהיא הכי טעימה מבין העוגות הבריאות יותר, ובזמן הזה הבינות סיפרו להן על ההיסטוריה של הכיכר וכיצד העלו אותה מעל המכוניות העתיקות של פעם, ואז הנמיכו שוב ועל מזרקת המריבה שבמרכזה.
"אז הם סתם הרסו ובנו והרסו?" שאלה טרילי.
"זו שאלה שמראה ניתוח מדויק של לוח הזמנים. באותם ימים חשוכים בני אדם תכננו ובנו בעצמם ולכן בנו רק כדי להרוס שוב," אמרה הולסם.
"איך זה יכול להיות שבני אדם בנו?" שאלה כרמית.
"השאלה מתבקשת ומעניינת. עוד לא היו אז בינות שיפנקו אתכם וישמרו עליכם," אמרה גרדיאנה.
כרמית שתתה את שארית השוקו שלה ברעש ואמרה, "אז מה המשך כתב החידה?"
הולסם דיברה הפעם, "רוצו אחרי הרחפבוס, עד למבוך העמוס."
"איזה רחפבוס?" שאלה טרילי.
כרמית הצביעה על רחפבוס שבדיוק נכנס לכיכר וריחף מרחק קצר מהקרקע מהן והלאה. שתיהן קפצו ממקומן ורצו דרך הכיכר, ולאורך הרחוב וראו אותו מרחוק עוצר בתחנה של דיזנגוף סנטר.
"זה המבוך העמוס?" שאלה טרילי.
"אכן, הגעתן ליעד השני. כעת עליכן לחפש את מוזיאון העתיקות המלא זיכרונות. במקום בו חנו פעם כולם, שם המסע יושלם."
הבנות נכנסו למרכז הבילוי דיזנגוף סנטר, שהיה מלא בדוכנים וחנויות קטנות עם זבנים רובוטיים שהציעו לקהל הרב כל מה שיחפוץ לקבל. לא הרחק משם היו חללים קטנים להאזנה משותפת למוזיקה שבינה מייצרת בהזמנה לפי בקשת הקהל, ואפילו ג'ימבורי לילדים ולידו אחד למבוגרים. הן עלו וירדו במסדרונות המפותלים עד שלא היו בטוחות היכן היציאה. רק אז עלה בדעתן לשאול מהו המקום שבו חנו פעם אנשים. הבינות, בתגובה, רמזו להן לחפש את מבוקשן בקומות התת־קרקעיות, שם היה פעם חניון למכוניות.
כשמצאו לבסוף גרם מדרגות נסתר, ירדו למה שהיה פעם חניון בשתי קומות עמוק מתחת לקרקע, שריד לתקופה האפלה שבה אנשים עוד נאלצו לנהוג בעצמם ממקום למקום. המתחם הדו־קומתי הפך למוזיאון רחב ידיים, מלא בחפצים משונים שהן לא ראו כמותם מעולם.
טרילי הביטה סביב בהשתאות, אך כרמית שאלה, "אז איפה החפץ העתיק שייתן תקווה חדשה?"
"הוא נמצא במדור קלטות הווידאו," אמרה גרדיאנה.
"מה זה?" שאלה טרילי.
הבינות שיחקו איתן עכשיו משחק של חם-קר, שהוביל את הבנות בין חפצים משונים, ארונות תצוגה וסביב עמודים עבים עד למערכת מדפים עמוסה בקופסאות פלסטיק מלבניות, ומשם למדף ספציפי. הן נאלצו לעלות על סולם מדרגות שחיכה בצד, כדי לבדוק את התוויות שעל הקופסאות.
כעבור רגע קראה טרילי, "מצאתי," ושלפה קופסה שהיה כתוב עליה "מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה".
"מה זה?" שאלה כרמית. היא נטלה את הקופסה, הפכה אותה בידה ובחנה אותה היטב מכל כיוון בשעה שטרילי ירדה מהסולם.
"ברכותיי," אמרה הולסם, "מצאתן את האוצר. אתן ילדות מבריקות. זהו חפץ עתיק הנקרא תקווה חדשה."
"אבל מה זה?" שאלה טרילי.
"זו קלטת עתיקה ובה סרט שנקרא 'מלחמת הכוכבים'. זהו הסרט הראשון בסדרה."
"ולמה הוא בעל ערך?" שאלה כרמית.
"שאלה היסטורית מדהימה. על קלטת זו מוקלטת הגרסה המקורית של הסרט, ובזמנו היא נחשבה פריט אספנים יקר ערך. לכן העצם הזה גם מסמל תקווה חדשה וגם בעל ערך. כעת בבקשה החזירו את הקלטת למקום."
"אם כבר הגענו עד פה, אולי נראה את הסרט? איך צופים בו?"
כרמית הצליחה לפתוח את הקופסה והוציאה ממנה עוד מלבן פלסטיק עם שני חורים בדפנותיו הרחבות.
התברר שבמוזיאון היו גם האמצעים הנחוצים לצפייה בקלטות העתיקות. הבינות הנחו אותן איך להפעיל את הטלוויזיה הנושנה, להכניס את הקלטת למכשיר הווידאו, להחזיר אותה לאחור – הבנות צחקקו לשמע הרעש המוזר – ואז הראו להן איך ללחוץ על הכפתור שיפעיל את הסרט. תרועת חצוצרות הציפה את חדר הצפייה. כתוביות נגללו על המסך. הילדות התיישבו מול הטלוויזיה וצפו בסרט בפה פעור. היה קשה לקרוא את הכתוביות המהירות, ואיכות התמונה לא הייתה מרשימה כמו בסרטונים שהולסם יצרה עבור טרילי, אך בסרט ארוך ומורכב כמו זה היא לא צפתה מעולם.
כעבור שעתיים כתוביות הסיום עלו על המסך והבנות שפשפו את עיניהן הצורבות ממאמץ שלא היו רגילות אליו.
"וואו," אמרה טרילי.
"איך שמחתי שלוק פוצץ את כוכב המוות עם הכוח!" אמרה כרמית וחייכה.
"ואיזו יפות החרבות אור האלה," אמרה טרילי.
"ואיזה מצחיק שהאן ירה בחייזר ההוא שרצה לקחת לו את הספינה לפני שהחייזר ההוא הספיק לירות."
"נכון."
"ואיך אובי וואן מדבר אחרי שהוא מת? זה בטח משהו עם הכוח גם," אמרה כרמית.
"אבל האיש הרע ברח מהפיצוץ, אז בטח יש לזה המשך. יש המשך?"
"כן, טרילי אהובה, יש עוד הרבה סרטים שממשיכים ומקדימים את זה. אבל לא כדאי לצפות בהם מקלטת עתיקה בטלוויזיה נושנה. אוכל להציג לך אותם בבית על המסך האיכותי."
"זה היה מדהים," אמרה כרמית, "גרדיאנה, למה אף פעם לא הכנת לי כזה סרט?"
"זו שאלה מצוינת ומדויקת, כרמית הנפלאה שלי," אמרה גרדיאנה. "רוב בני האדם היום מעדיפים סרטים קצרים עם סיפורים פשוטים. אומנות הקולנוע הייתה נפוצה בעבר והפיקה סרטים ארוכים שאנשים היו צופים בהם באולמות צפייה המוניים שנקראו אולמות קולנוע, אך עם התפתחות הבינות המלאכותיות שיכלו להפיק סרטים בהתאמה אישית לכל אחד חלו עם השנים שינויים בהעדפות הקהל, שנטה יותר ויותר להעדיף סרטונים קצרים וקלים להבנה. לכן זה מה שיצרתי עבורך."
"מה את אומרת?" שאלה טרילי, "שהסרט הזה היה לפני הבינות? בגלל זה לארטו אין בינה מלאכותית שיודעת לדבר?"
"זו תובנה נהדרת," אמרה גרדיאנה. "הסרט הזה נוצר בשנת 1977, שנים לפני הבינה הראשונה ששירתה את האדם."
טרילי התקשתה להבין. "אז מי יצר אותו?" שאלה.
"טרילי אהובה," אמרה הולסם, "את הסרט הזה יצרו בני אדם כמוך."
שתי הילדות פערו את פיהן.
"איך זה יכול להיות?" שאלה כרמית.
"אנשים יכולים ליצור סרטים?" שאלה טרילי.
"זו שאלה מעולה, טרילי אהובה," אמרה הולסם, "בעבר בני אדם יצרו סרטים, כתבו סיפורים והלחינו מוזיקה."
"ואנחנו גם יכולות?" שאלה טרילי.
"כן, אבל למה לך, טרילי?" שאלה הולסם, "הרי אני עושה זאת עבורך בקלות ובמהירות. את רק צריכה לבקש, ומייד אצור לך סיפור כלבבך."
"בואי ננסה," אמרה כרמית. "גרדיאנה, יש פה משהו לכתוב עליו וכלי כתיבה?"
הן החזירו את הקלטת למקומה, והלכו בהנחיית הבינות לפינה שבה הציבו הרובוטים השומרים על המקום מחברות בסגנון עתיק ועפרונות שהמבקרים יוכלו לקחת הביתה למזכרת.
"מה נכתוב?" שאלה כרמית, התיישבה ליד השולחן, פתחה מחברת והחזיקה בעיפרון, מוכן לכתיבה.
טרילי התיישבה לידה.
"אנחנו צריכות לחשוב על רעיון לסיפור," אמרה.
הולסם דיברה, "האם תרצו שניתן לכן רעיונות? תוכלו לכתוב על כלב שהלך לאיבוד –"
"לא, הולסם," אמרה טרילי. "אנחנו רוצות לחשוב על זה לבד."
גרדיאנה אמרה, "נוכל לעזור לכן לבחור את הסוגה. מה דעתכן לכתוב סיפור רומנטי –"
"גרדיאנה, שתקי!" אמרה כרמית. "אגיד לך כשאצטרך אותך. אנחנו רוצות לעשות את זה בעצמנו."
"בנות יקרות," אמרה הולסם, "אנחנו נמצאות כאן כדי להקל עליכן, ויכולות לעזור לכן בכתיבת הטיוטה הראשונית…"
"די כבר! תנו לנו לבד! אנחנו רוצות לעשות מה שעשו האנשים שיצרו את הסרט," קראה טרילי, והורידה את הצמיד מידה. כך עשתה גם כרמית. ושתי הבנות ישבו וכתבו את הסיפור הראשון שלהן. לבדן.
~~~
ספרה הראשון של יעל פורמן, ״ילדי בית הזכוכית״, יצא לאור בשנת 2011 וספרה השני, ״קרעי עולם״, התפרסם באוקטובר 2017. היא מפרסמת בקביעות באסופה זו, ובבמות מקוונות ומודפסות בעברית ובאנגלית.