מה שמבקשים ממך / הילה בניוביץ'-הופמן

"עילית! בואי הנה מיד!!"

שאגתו הזועמת של אבא הדהדה במסדרונות. מאז שסגרו את הבועה מעלינו, הרגשתי שהצעקות שלו מהדהדות עוד יותר חזק, אבל יכול להיות שרק נדמה לי. החברות שלי תמיד צחקו עליו ואמרו שהוא בטח בלע רמקול כשהיה ילד קטן. הן צחקו רק מאחורי הגב שלו, כמובן. אף אחד לא העז לצחוק לאבא שלי בפרצוף. רוב החברות האלה התגוררו עכשיו מחוץ לבועה. תהיתי כמה מהן עוד בחיים.

"עילית!! אני אחכה לך עוד הרבה?"

האצתי את צעדיי במסדרון לקצב של ריצה קלה, עד שכמעט התנגשתי ברובוט תחזוקה. הוא היה תקוע במקום, וניסה לשחרר את האצבעות שלו מחוט הצמר שהסתבך בהן. זה היה הניסיון השלישי שלי ללמד את הרובוטים לשחק "סבתא סורגת". העבודה שלהם כל כך משעממת, חשבתי שזה ייתן להם משהו נחמד להתעסק איתו בין המטלות. לצערי, כמו בניסיונות הקודמים, גם הרובוט הזה נכשל אחרי השלב החמישי. אצבעותיו של הרובוט השמיעו טרטור מכני עולה ויורד בזמן שהוא ניסה להשתחרר מהתסבוכת: "ברררר-ברררר…. בררררר-ברררר…"

הרגשתי קצת אשמה, ורציתי לשחרר את אותו מכבליו. 

"חכה שנייה," אמרתי לו, "אני אביא מספריים –"

"עילית!!" שאגה נוספת שעלתה מחדר העבודה של אבא קטעה את דברי. הרמתי ידיים מול הרובוט במחוות חוסר אונים.

"אני – אממ – תכף חוזרת," אמרתי כמתנצלת, ומיהרתי לתוך חדר העבודה. 

אבא ישב ליד השולחן הכבד והמבריק שלו, כשידו הימנית מאוגרפת ונחה לצד ערֵמת ניירות מבולגנת למראה. הוא אהב לחבוט בשולחן באגרוף כדי להדגיש את דבריו אם היה נדמה לו שלא לוקחים אותו מספיק ברצינות. זה היה מוזר בעיניי, כי לא היה אף אחד שלא לקח אותו מספיק ברצינות. הסתכלתי על פניו של אבא. הוא נראה כועס. תהיתי אם זה בגלל ה"סבתא סורגת", אבל הוא תמיד נראה כועס או ממורמר או מצוברח, אז היה קשה לדעת. חשתי שזה הזמן הנכון להשתמש בקול הכי מתחנף וילדותי שיש לי כדי לדבר איתו, ליתר ביטחון.

"מה קורה, אבוש? קראת לי?" אמרתי וחייכתי את החיוך הכי חמוד שלי. "ברררר-ברררר", נשמעו מאמצי השחרור של הרובוט מעבר לדלת. קיוויתי שאבא לא ישים לב.

"עילית, את כבר בת שש־עשרה. אולי הגיע הזמן להפסיק לקרוא לי בשמות מטופשים?" אמר אבא בנזיפה. "שבי, יש לי חדשות חשובות. את זוכרת שניסינו לדבר עם… מה זה הרעש הזה, לעזאזל??" אבא היכה באגרופו על השולחן. "שוב התעסקת עם הרובוטים? אלה מכונות יקרות מאוד, עילית! למה את מנסה לקלקל אותן כל הזמן?"

"אני לא מנסה לקלקל אותן, פשוט חשבתי שיהיה להן נחמד להכיר משחק או שניים," אמרתי בהתגוננות. ברררר-ברררר, הצליל העגום ליווה את דבריי מהמסדרון. "הן מתעסקות בסינון וניקיון וסידורים כל היום, וזה משעמם נורא…"

"עילית, אין לנו זמן לזה," אמר קול שקט מאחוריי. קפצתי במקומי בהפתעה וסובבתי את הראש. אמא עמדה ונשענה על הספרייה. כל כך מיהרתי פנימה שלא שמתי לב שהיא שם. העיניים שלה נראו נפוחות, כאילו היא בעיצומו של התקף אלרגיה. פתחתי את הפה כדי לשאול אם היא בסדר, אבל אבא התחיל לדבר ועצר אותי. 

"קחי את המספריים האלה ושחררי את הרובוט, אחר כך תחזרי לפה," ציווה עלי והושיט לי זוג מספריים מהשולחן. אמא שלחה אליו מבט שנראה עצוב ועייף. היא נראתה קצת כמו ביום ששחררו אותה מבית החולים, אחרי ההרעלה שהיא חטפה כשיצאה מהבועה לבקר את בת-דודה שלה. ברררר-ברררר, המשיכו אצבעות הרובוט לנסות להתיר את התסבוכת.

"קדימה, עילית. תזדרזי."   

 

שתי דקות אחר כך נכנסתי שוב לחדר, כשהרובוט המשוחרר מכבלי הצמר צועד בעקבותיי בכבדות. 

"רמת הזיהום עברה את המגבלה המותרת, אדוני," אמר הרובוט, "נדרש שבב פלדיניום חדש." 

אבא שלי הנהן לעברו והסתובב אל הכספת שבקיר. הוא סרק את טביעת האצבע שלו, המשיך בסריקה של רשתית העין, וסיים בזיהוי קולי. הכספת נפתחה באיטיות. אבא הוציא מתוכה מבחנה זעירה עם שבב פלדיניום, והושיט אותה לרובוט. אמא ואני עקבנו בשתיקה אחרי הטקס הקבוע. בני האדם היו תלויים בפלדיניום כדי להמשיך לנשום אוויר ולשתות מים באיכות סבירה. למרות כל המאמצים ולמרות בועת הבידוד מעל השכונה שלנו, היה בלתי אפשרי לשמור על הפרדה מלאה בינינו לבין הסביבה המזוהמת, ואבא הקציב כמויות זעירות של החומר הנדיר בכל פעם, כדי למתוח עד כמה שאפשר את משך הזמן עם סביבה שלא תהרוג אותנו יותר מדי מהר.

אנשים ממקומות אחרים הציעו לאבא כל מיני טובות ומתנות כדי לקבל ממנו פלדיניום. היה לנו מזל שהמטאוריט שהביא את המתכת הנדירה הזאת לכדור הארץ נפל קרוב אלינו. אבא סחר בחומרים נדירים, כמו מים מינרליים עתיקים וצמר כבשים משובטות, ואחרי נפילת המטאוריט החוש העסקי שלו אמר לו שאולי יש כאן משהו ששווה להשקיע בו. הוא מיהר ותבע בעלות על כולו, לפני שאנשים הבינו כמה הוא חשוב. כשהתגלה שאפילו כמויות זעירות של המתכת שממנה הוא עשוי יכולות לנקות באופן משמעותי את הזיהום הסביבתי, כולם רצו חלק ממנה, ואבא עשה המון כסף. המון, המון כסף. מספיק בשביל לבנות את הבועה מעל השכונה שלנו, ומספיק בשביל לבנות בועות לכל מי שהציע לו תמורה מספיק משתלמת, וגם נתן לו זכויות לניהול השכונות שמתחת לבועות. אבא היה המושל של כל השכונות האלה, והקציב פלדיניום לבועות מהכספת הפרטית שלו. לא ידעתי כמה פלדיניום נשאר לנו, אבל ראיתי הכנות למשלחת שיצאה לכוכב לכת שהיה, כך לפי השמועות, עשיר בפלדיניום. אבא תמיד תכנן לטווח ארוך.

היו אנשים שלא הסכימו עם אבא על דרך הניהול של המשאב היקר הזה. הייתה תנועה של מתנגדים, שטענו שאם נשתמש בכמות מספיק גדולה של פלדיניום בבת אחת, זה ינקה שטח עצום שבתורו יתרום למחזור גשמים נקי יותר ויעזור בטיהור המים והאדמה. הם קראו לעצמם "ענן ושורש", אבא קרא להם "קוץ בתחת". כששאלתי אותו על זה, אבא הסביר שצריך מאות קילוגרמים של פלדיניום בשביל להגיע להשפעה כזאת. ניחשתי שאין לנו מאות קילוגרמים. הוא לא אמר כמה יש.

הרובוט יצא מהחדר עם שבב הפלדיניום, ואבא נשען על השולחן ופנה אליי. 

"עילית, חמודה שלי, תמיד היית התכשיט של המשפחה. יש לך עכשיו הזדמנות להיות נסיכה אמיתית."

לרגע חשבתי שהוא עובר שבץ. נסיכה? שלחתי מבט לכיוון אמא, אבל היא עדיין נראתה עייפה ועצובה, ולא נראה שהדברים שאבא אומר מדאיגים או מפתיעים אותה בשום צורה.

"אבא, על מה אתה מדבר?" שאלתי בזהירות. לרגע חששתי שהוא מתבדח בציניות ועומד לצעוק עליי שאני מפונקת מדי.

"קיבלנו הצעת נישואין בשבילך, מכוכב הלכת ויטרוביוס 3. המקומיים קוראים לו 'ני-און'. האטמוספרה שלו דומה לשלנו, רק הרבה יותר נקייה. יש להם הרבה שדות ירוקים והרבה נהרות ואגמים, את תאהבי להיות שם. הם דמויי-אדם, אם כי העור שלהם בצבע נחושת ויש להם ארבע עיניים. עדיין, די דומים לבני אדם," אבא המשיך בנימה רצינית לגמרי, ואמא עדיין לא עצרה אותו. "מחר בבוקר תצאי עם ספינת החלל שלנו וצוות מצומצם של רובוטים לשער הקפיצה, ומשם תמשיכו…" 

"רגע רגע רגע," קטעתי אותו, "הצעת נישואין? אתה רציני עכשיו? אני רק בת שש-עשרה. אני לא רוצה לנסוע מחר בבוקר לניאון –"

"ני-און, במלעיל. דגש על ההברה הראשונה." אבא תיקן אותי.

"לא אכפת לי, אני לא מבינה מה קורה פה בכלל. אתם רוצים שאני אתחתן עם איזה יצור נחושתי עם ארבע עיניים? זאת בדיחה?" נעצתי מבט מתחנן באמא. "על מה הוא מדבר, אימוש?"

אמא סוף-סוף ניתקה את עצמה מהספרייה והתקרבה אליי. היא הניחה יד על זרועי. "בואי שבי, עילית. זאת לא בדיחה. אין לנו ברֵרה. המצב הרבה יותר חמור ממה שאת חושבת. סביר להניח שזה לא יהיה פשוט, אבל אם תיסעי לשם תצילי אותנו."

"פנינית, אני לא חושב שצריך להיכנס איתה לכל זה," אמר אבא בהרמת גבות. "היא נוסעת להתחתן עם הנסיך שלהם, יהיו לה חיים נהדרים…"

"שנינו רוצים להאמין בזה, צלול," ענתה אמא. עכשיו שמתי לב שהיא הייתה חיוורת יותר מהרגיל, כאילו לא ישנה כמה לילות ברצף. "אבל לפי התגובות שלהם, אין לנו דרך לדעת בוודאות." 

אמא הושיבה אותי והתיישבה לידי, מול השולחן של אבא. 

"עילית, את יודעת על המשלחת לוויטרוביוס 3, או ני-און, נכון? הוצאנו סכום עתק כדי להבטיח שיהיה לנו מספיק פלדיניום לעוד שנים ארוכות. ניסינו לדבר עם הנציגים של כוכב הלכת, אבל התקשורת איתם הייתה די… בעייתית."

"זה בלשון המעטה," רטן אבא. "הם לא מסוגלים לדבר במשפטים שלמים."

"אולי זה בגלל המתרגמים האוטומטיים שלנו," המשיכה אמא, "אבל כן, כשפנינו אליהם וביקשנו לרדת לפני הכוכב כדי לכרות לעצמנו כמה עשרות קילוגרמים של פלדיניום, התגובה שלהם הייתה מדאיגה מאוד."

"מה הם ענו?" אמרתי. הנחתי לרגע בצד את התהיות שלי לגבי הצעת הנישואין המשונה שצצה משום מקום, כי קיוויתי להבין איך כל זה קשור אליי. אמא הנידה בראשה לכיוון אבא. 

"תראה לה. היא צריכה לראות את זה." 

אבא נאנח, עלעל בערֵמת הניירות על השולחן שלו ושלף מתוכה דף אחד שאותו הניח לפני. על הדף התנוסס הסמל של מרכז התקשורת שלנו. הוא היה ריק לגמרי, מלבד שורה אחת:

מרכז תקשורת ויטרוביוס 3: "אל תרדו אל פני הכוכב. אם תרדו, תמותו. הוזהרתם."

הרמתי את הראש מהדף. "מה קרה בסוף?" שאלתי, למרות שיכולתי לנחש מההבעות שלהם. לפעמים אנחנו שואלים שאלות גם אם אנחנו יודעים את התשובה. אפילו, דווקא בגלל שאנחנו יודעים את התשובה, אבל עד שלא נשמע אותה במו אוזנינו, נמשיך לקוות שזה לא אמיתי.

אבא לקח נשימה עמוקה ונשען אחורה בכיסא המרופד שלו. "לא הייתה לנו ברֵרה. החומר הזה חשוב מדי. החלטנו לרדת לכוכב בחסות החשיכה, להצטייד במהירות ולצאת משם לפני שישגיחו בנו. לצערנו…" אבא שפשף את מצחו והמשיך, "הקשר עם המשלחת אבד בשנייה שהם נכנסו לאטמוספרה של הכוכב. השידור האחרון מהם כלל בעיקר צעקות של אנשי הצוות, ואז דממה. אנחנו מניחים שכולם –" הוא החליף מבט רב־משמעות עם אמא, וכנראה החליט להשתמש במילה פחות קשה, "שכולם אבדו לנו."

"כלומר, שהם מתו? הם הרגו אותם?" שאלתי בבהלה. "ואל היצורים האלה אתם רוצים לשלוח אותי?"  

"תראי מה הם כותבים כאן, עילית. 'אם תרדו, תמותו. הוזהרתם'. לא חיכינו לאישור, ניסינו לגזול מהם משאב יקר ונדיר, וכנראה קיבלנו את העונש שמגיע לנו," אמרה אמא.

אבא נשף בחוסר סבלנות וחלק על דבריה. "אני לא יודע אם 'מגיע לנו' כי זה לא משאב כזה נדיר אצלם. הם מוצפים בפלדיניום, לא חסר להם. אבל, כן," הוא נאלץ להודות, "זה בכל זאת שלהם ולא שלנו. נאלצנו לשנות את הטקטיקה, להיות קצת יותר דיפלומטיים. כלומר," הוא כחכח בגרונו, "להציע להם משהו בתמורה." הוא הביט באמא במבט נבוך, כאילו רק היא מוסמכת לטפל בחלק הבא של הסיפור.

אמא הסתובבה אלי ונטלה את שתי כפות ידיי. "אני רוצה שתביני שבאמת, אבל באמת, לא הייתה ברֵרה אחרת. כתבנו להם, התנצלנו על הפלישה הלא חוקית שלנו, ושאלנו איך נוכל בכל זאת לנהל משא ומתן, כי אנחנו זקוקים לפלדיניום. ביקשנו מהם להציע מקום ומועד לפגישה שבה נוכל לדון בנושא."

אבא שוב חיטט בניירות, והניח לפני עמוד בודד ממרכז התקשורת. הפעם הופיעה עליו תכתובת שלמה בין המרכז שלנו לזה של הכוכב הזר:

ויטרוביוס 3: "בתחילת החודש העשירי. יום המפגש. הביאו נסיכה לנסיך הי-קון. אחר כך נדבר."

כדה"א: "תחנת ני-און, קיבלנו את המסר בתודה. נשמח להבהרה בנוגע לנסיכה לנסיך הי-קון. האם הכוונה לקשרי נישואין?"

ויטרוביוס 3: "הנסיך הי-קון. האכזר בנסיכים. עורף הראשים, מנצח כל אויב. זקוק לנסיכה. היא לבדה תגיע. נערוך חגיגה."

כדה"א: "רק לצורך אישור: לאחר הגעת הנסיכה נוכל לדון בנושא של כריית הפלדיניום?"

ויטרוביוס 3: "אחרי יום המפגש. נוכל לשוחח."

המשכתי לבהות בדף עד שהמילים התערבבו והפכו למחול מטושטש של אותיות. גוש קשה ומפחיד וקוצני עמד לי בגרון, כאילו בלעתי קיפוד. 

"אז את מבינה, חמודה שלי," אמרה אמא וליטפה את פניי, "אין לנו כאן נסיכות, אבל אנחנו המשפחה השליטה, אז את הכי מתאימה לתפקיד. אם נהיה איתם בקשרי נישואין, זה סוג של ברית בינינו לבינם, את מבינה? סוג של חוזה. ואז הם יהיו חייבים לנו. יתנו לנו פלדיניום, דברים אחרים, מה שנרצה." 

המילים של אמא היו הגיוניות ולא הגיוניות בו־זמנית. לא הצלחתי להבין איך הם בגלל שוקלים את הדבר הזה, איך הם לא דואגים למה שיקרה לי. עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות במצב הזה, ופרצתי בבכי. 

"אבל אמא," התנשפתי בין יפחה ליפחה, "אני לא רוצה להתחתן עם איזה נסיך אכזר שהורג אנשים! למה אני חייבת? אולי פשוט נעזוב את כל זה – אנחנו לא צריכים אותם, יש לנו פלדיניום משלנו!" הרגשתי את הנזלת זולגת לי מהאף וקיוויתי שאני נראית מספיק אומללה כדי שהם ישתכנעו לרדת מהרעיון המטורף הזה. "אני לא רוצה להיות נסיכה, אני רוצה להיות פה איתכם…"

"את כבר לא תינוקת, מספיק עם היללות האלה," אבא זרק לעברי ממחטת נייר. הוא תמיד הרגיש לא בנוח עם דמעות ובכי, וחשב שהדרך לעצור אותם היא לצעוק על מי שבוכה. זה אף פעם לא עבד. "את חושבת שאנחנו נהנים מזה, אמא ואני? ממש לא! אבל אין לנו ברֵרה. את יודעת כמה פלדיניום נשאר לי בכספת? זה בכלל מעניין אותך? גרמים בודדים, זה מה שיש! ממש כמה פירורים! זה כלום!" 

כנראה שלא נראיתי משוכנעת, אז הוא הרים עוד יותר את הקול. "כשזה ייגמר, את חושבת שיתנו לאבא שלך להמשיך לשלוט? שמישהו בכלל ירצה לשמוע מאיתנו? חושבת שתוכלי להמשיך לגור לך פה בנחת ובפאר, מתחת לבועה, עם מים שאפשר לשתות ואוויר שאפשר לנשום? הא??"

התייפחתי בלי מעצורים. גלשתי מהכיסא לרצפה והנחתי את הראש בחיקה של אמא. "אמא, בבקשה… אני לא רוצה…"

"די כבר!"

"אל תצעק," ביקשה אמא. "מותר לה לבכות." היא טפחה על גבי. "די, די. יהיה בסדר."

הפסקתי לרגע לבכות וקינחתי את האף. "אז, אני לא חייבת ללכת?" שאלתי בקול מאנפף ומוללתי בידי את הממחטה הלחה. הרמתי את הראש ופגשתי את עיניה של אמא במבט מפציר. "אמא, תגידי לי שאני לא צריכה ללכת."

"את צריכה לעשות מה שמבקשים ממך, ולהפסיק להיות כל כך אנוכית," אמר אבא. "תחשבי כמה אנשים ייפגעו אם לא תלכי! את רוצה להרוג את כולנו? את רוצה שהשכונות יקרסו? את רוצה שאמא שלך ואני ניזרק לרחוב, נשתה מי ברז מורעלים ונחנק למוות? זה מה שאת רוצה?"

באותו רגע, אני לא מתביישת לומר, באמת קצת רציתי שהוא ייחנק. אולי לא למוות, אולי שרק ישתה מים מזוהמים ויקיא על השטיח, אבל לא הייתי מתנגדת שזה יקרה. בהיתי בו בעיניים רטובות מבכי וזעמתי כל כך מבפנים, שבטח עלו לי אדים מהלחיים.

בניגוד לאבא שחשב שיצליח לשכנע אותי בזה שיגרום לי להרגיש אשמה על הבלגן שהוא יצר בעצמו, אמא ניסתה להציג את הצד החיובי, שבעיני לא היה קיים אבל בעיניה כנראה שכן. ואולי היא רק רצתה לשכנע את עצמה שהוא קיים.

"תחשבי על זה ככה, את שייכת למשפחת אצולה אמיתית! את תגיעי לשם, תרדי מהספינה בראש מורם ותגידי להם: 'אני עילית, בתם של צלול ופנינית מכדור הארץ, ובאתי להיות הנסיכה שלכם.' הם ישתחוו לך! אולי לא בהתחלה, ייקח להם קצת זמן להתרגל אליך ואולי יהיו קצת מכשולים בדרך, הנסיך הזה נשמע קצת לא מנומס, אבל אני בטוחה שתצליחי להקסים אותם בסופו של דבר." היא ליטפה את שׂערי וחייכה אליי. "את תהיי גיבורה, נכון? תהיי יפה וגיבורה, ותייצגי את האינטרסים שלנו בצורה נהדרת."

פרצתי שוב ביבבות קורעות אוזניים. קמתי על רגלי וברחתי מחדר העבודה, והמשכתי לרוץ בסערה כל הדרך עד לחדר שלי, שם התמוטטתי על המיטה והתכסיתי בשמיכה. קיוויתי שאולי אם אצליח להירדם, אתעורר מחר בבוקר ואבין שכל זה היה חלום רע ומוזר בהשפעת איזה חומר רעיל שהצליח לחדור את הבועה שלנו.

 

זה לא היה חלום. כשהתעוררתי בבוקר למחרת גיליתי שאמא כבר ארזה את הבגדים והחפצים שלי. או יותר נכון, היא נתנה הוראות לרובוטים, שארזו הכול במקומה. היא ניסתה לדבר איתי, ואמרה לי שאם יהיה ממש נורא שם, לא אצטרך להישאר הרבה זמן. רק עד שנקבל את הפלדיניום ואז אולי הם יוכלו לנהל איזה משא ומתן כדי לחלץ אותי. בתגובה, הסתכלתי עליה בבוז והחלטתי לא לומר לה יותר אף מילה. לא לה, ולא לאבא. 

לא הגבתי לדברי הפרידה שלהם, התנתקתי מהחיבוק האחרון של אמא בדחיפת כתף עצבנית, ועליתי לספינת החלל עם צוות הרובוטים. הנסיעה לשער הקפיצה נמשכה כמה שעות, וניצלתי אותן כדי לבחור שמלה יפה שאלבש כשארד אל פני כוכב הלכת שאני אמורה להיות הנסיכה שלו. אם כבר נסיכה, לפחות שאיראה מתאימה לתפקיד.

טיסות חלל הפכו למשעממות מאז ההמצאה של שערי הקפיצה. אין הרבה מה לראות, בעיקר עוברים משער של כוכב לכת אחד לאחר. הסתכלתי לרגע אחורה דרך חלון הספינה על הכוכב המלוכלך והמזוהם שלנו. קיוויתי שאוכל לעזור לו, אבל גם כעסתי. זה לא היה אמור להיות התפקיד שלי. אנשים מבוגרים, הסבים והסבתות שלנו, או הסבים והסבתות שלהם, היו אמורים לטפל בזה. והנה אני, ילדה בת שש־עשרה שהיא "פתרון דיפלומטי", נוסעת להיות אשתו של איזה נסיך עורף ראשים, והכל בשביל שכמה בועות יוכלו להמשיך להיות מוגנות במשך… כמה זמן? מי יודע. תלוי כמה קילוגרמים של פלדיניום יסכימו לתת תמורתי.

כשהגענו לשער שליד ני-און, חששתי לרגע שאולי זו הייתה הטעיה מכוונת, והם ישמידו גם את הספינה שלנו כשתיכנס לאטמוספרה, אבל הצלחנו לרדת אל פני הכוכב בלי בעיות. הרובוטים פתחו בשבילי את כבש הירידה, ונשארו מאחור כדי לטפל בספינה. חיברתי את מכשיר התרגום לצווארון השמלה, יצאתי החוצה והסתכלתי מסביבי. משטח הנחיתה היה ממוקם בין כמה מבנים לבנים ומצוחצחים, באמצע שדה ענק וירוק. אף פעם לא ראיתי שדה כל כך ירוק, או כל כך ענק. הגידולים שלנו הגיעו מחממות הידרופוניות קטנות ומאובקות. הרמתי מבט לשמיים: הם היו כחולים, כמו בתמונות בספרי ההיסטוריה. השמיים שלנו היום לא היו כחולים. הם היו אפורים או אדומים או בצבע סגול-כתום-מלוכלך, אבל לא כחולים. והאוויר היה… מתוק, איכשהו. נשמתי עמוק והרגשתי כאילו אני אוכלת או שותה את האוויר ולא רק נושמת אותו. פערתי את הפה ונשמתי ככה, בפה פתוח, כדי להרגיש כמה שיותר את האוויר. 

האוויר המתוק השכיח ממני לרגע את הסיבה שבגללה הגעתי. אבל אז נזכרתי, והברכיים שלי התחילו לרעוד. רציתי להיאחז במשהו כדי להתייצב, אבל לא היה לי במה. אפילו הרובוטים כבר לא היו לידי. אז במקום להישען על משהו, אגרפתי את כפות הידיים שלי חזק. פתאום התחלתי להבין למה אבא עושה את זה.

"שלום!" נשמעה קריאה לידי. הזדקפתי מייד וקיוויתי שאי־אפשר לראות את הרעד בברכיים שלי. חייזרית בעלת גוון עור נחושתי התקרבה אלי ונופפה לשלום ביד עם שלוש אצבעות גדולות. עיניה היו כחולות בהירות, והיו לה ארבע כאלה, שתיים מקדימה ושתיים בצידי הראש. היא לבשה חולצה דקה ומכנסיים רפויים, ונעלה נעליים גסות למראה. ביד אחד היא החזיקה לוח אלקטרוני, וביד השנייה מכשיר תרגום שנראה דומה לשלי.

"שלום שלום, סליחה על האיחור, אני מוועדת קבלת הפנים. אם תוכלי רק לענוד את זה – אה, אני רואה שכבר יש לך מתרגם," היא השיבה לאחור את ידה המושטת אחרי שראתה את המכשיר על הצווארון שלי. "תמיד טוב שיהיה אחד ספייר, נכון? חשוב שנבין אחת את השנייה. הנה שלי, כמובן," אמרה והצביעה בחיוך על המכשיר שענדה על חולצתה. "נעים מאוד להכיר, אני לי-מון."

לרגע המילים התבלבלו לי, ולא ידעתי איך להגיב. מצד אחד, השם שלה קצת הצחיק אותי. מצד שני, מאוד לא מנומס לצחוק על המארחת שלי, במיוחד כשהיא שייכת לעם אכזרי וקטלני שנעלב בקלות. מצד שלישי, היא נראתה מאוד ידידותית ובכלל לא מתאימה למה שחשבתי שאפגוש כאן. מצד רביעי… בסוף נזכרתי במה שאמרה לי אמא לפני שעזבתי את הבית. לקחתי נשימה עמוקה והכרזתי בצורה הכי רשמית שיכולתי:

"אני היא עילית, בתם של צלול ופנינית מכדור הארץ, ובאתי להיות נסיכה לנסיך הי-קון."

עברו בערך חמש שניות עד שקיבלתי תשובה מלי-מון. בזמן הזה, שנדמה לי כמו נצח, היא עמדה מולי וקימטה את מצחה, בזמן שעלעלה במסמך כלשהו על הלוח האלקטרוני שלה. "אה, באמת?" אמרה לבסוף. "אני ממש מצטערת, אבל הרשימה סגורה – אין לנו אפשרות לצרף עוד מתחרות." היא הרימה את שתי עיניה שבצידי הראש ופגשה את מבטי, בזמן שעיניה שבמרכז הפרצוף המשיכו להתבונן בלוח. זה נראה כל כך מוזר, ועם זאת גם יעיל להפליא.

"מ-מתחרות?…" גמגמתי בתשובה, "חשבתי שאני היחידה שמגיעה." 

יש תחרות על התפקיד? תהיתי אם איחרתי את המועד, ועכשיו המשפחה שלי וכל כוכב הלכת יסבלו בגללי. נכשלתי עוד לפני שהתחלתי.

"למה שתהיי היחידה?" תהתה לי-מון והרימה אלי את כל ארבע עיניה. "היחידה בכל התחרות?"

"אממ… איזו תחרות?"

"תחרות 'הביאו נסיכה לנסיך הי-קון', כמו שכתבנו לכם?…" אמרה לי-מון באיטיות, כאילו היא מסבירה למישהו רפה שכל. כל ארבע העיניים שלה מצמצו לאט, כאילו היא מנסה לאמוד את רמת הטמטום שלי ולנסח את התשובות בהתאם. 

"אני מצטערת, אולי לא קיבלנו את כל ההודעה שלכם כמו שצריך?…" גמגמתי. לי-מון תחבה את הלוח שלה מתחת לבית השחי, ופתחה בהסבר.

"ספורטאיות מגיעות לתחרות מכל העולם שלנו, לרגל 'יום המפגש'. זה החג הלאומי הכי גדול שלנו. זה על שמו של נסיך שחי לפני אלפיים שנה. הוא היה אכזר ומרושע, בררר," לי-מון הצטמררה והנידה בראשה כמנערת את דמותו המזעזעת של הנסיך מראשה. "הוא ציווה על משפחות מכל הממלכה לשלוח לו את הבנות הכי יפות ומוצלחות שלהן, מתוכן הוא היה אמור לבחור אחת, וכל היתר – לערוף את ראשן!"

בהיתי בה באלם. כנראה שההבעה שלי הייתה ממש מפוחדת, כי היא הזדרזה והוסיפה, "אל תדאגי, זה היה לפני המון, המון זמן. על כל פנים, האגדה מספרת שאחת מהבנות הצליחה בכל המשימות, החידות והמכשולים שהנסיך הציב בפניה, והוא התאהב בה עד מעל לראש. היא שכנעה אותו לא להרוג אף אחת מהאחרות, והוא הסכים. מאותו רגע והלאה, הנסיך שינה את דרכיו מן הקצה אל הקצה, למד להיות טוב לב ומתחשב באחרים, וכולי וכולי, וכולי." היא סיימה את הסיפור והרימה את שתי ידיה לצדדים במחווה חגיגית. "ומאז, בכל שנה אנחנו מציינים את האירוע בתחרות משוגעת! יש זירה ענקית, כלומר ממש ענקית, באורך של קילומטרים, ויש בה כל מיני מכשולים כמו מפלים מלאכותיים, ומסלולי זחילה, ומכלי רחיפה, ומלחמת כריות, וקליעה למטרה ועוד ועוד, והמנצחת היא הראשונה שמגיעה לקו הסיום. והיא מקבלת פרס מיוחד ומחלקת ממתקים לילדים בקהל. מקסים, נכון?"

המשכתי לבהות בה בזמן שדיברה. כשהבנתי שנדרשת תגובה כלשהי, פשוט פלטתי "הא" בעיניים קרועות לרווחה והנהנתי בנימת הערכה. לפחות הברכיים שלי הפסיקו לרעוד.

"אנחנו תמיד חוגגים ביום הראשון של החודש העשירי. עשרת החודשים הראשונים של השנה זו העונה של סערות השמש. בטח שמתם לב לזה שההודעות שלנו לפעמים קצת קטועות," אמרה לי-מון וקימטה את אפה, כאילו לקחה אישית את עניין התקשורת המשובשת. "זה עשה לנו בעיות בעבר… הצטערתי כשלא קיבלתם בזמן את האזהרה שלנו לא לנסות לרדת אל פני הכוכב בתקופה הזאת, כי זו סכנת מוות. סערות השמש לא רק פוגעות בתקשורת אלא גם גורמות לקרינה קטלנית מחוץ לאטמוספירה שלנו. לא מעט ספינות חלל התרסקו כאן בגלל זה. אמרתי להם במרכז התקשורת – תבהירו לכדור הארץ שאסור בשום אופן לנסות לנחות פה עכשיו! אזהרה חמורה, אנחנו לא רוצים שתמותו!"

"כן," שמעתי את עצמי אומרת, "יפה מצדכם."

לי-מון גררה אותי אחריה אל רחפת קטנה, טיפסה למושב הנהגת והושיבה אותי לידה בעודה ממשיכה לפטפט ולספר על האירוע החגיגי. עכשיו כשנרגעתי וקיבלתי מושג קצת יותר ברור לגבי מה שקורה, הרשיתי לעצמי לשאול עוד כמה שאלות.

"אז… כשדיברנו עם מרכז התקשורת שלכם, חשבתם שאנחנו רוצים להשתתף בחגיגה?" 

"חשבנו שאתם רוצים להתארח כצופים, לא להשתתף בתחרות. האמת היא שהמכשולים במשחק יהיו קצת קשים בשבילך כי אין לך ארבע עיניים – סליחה, אני ממש מתנצלת. מעליב מצידי לומר את זה?" לי-מון נבהלה מעצמה, והניחה יד על זרועי בעודה ממשיכה להסיע אותנו בשדה הרחב והירוק. "אני מצטערת כל כך. פשוט יש לנו ראייה היקפית, כך שאפשר לראות גם קצת מאחורה ובצדדים. זה עוזר במיוחד בדברים כמו מלחמת כריות… לא התכוונתי לרמוז שאת לא מספיק טובה או משהו," היא התבוננה בי בשתי עיניה הימניות בעוד השמאליות מתרכזות בנתיב שלפנינו.

"הכול בסדר", אמרתי ברוחב-לב, "באמת יש לי רק שתי עיניים. אבל תגידי," המשכתי לחקור, "קיבלתם את הבקשה לפלדיניום? כי למען האמת, אנחנו די, אממ, די זקוקים לזה." עצרתי את הנשימה לרגע והתפללתי שלפחות בזה לא היה קצר בתקשורת.

"כן, כן, בטח," השיבה לי-מון. "עוד רגע נגיע לאזור המחסנים ונדבר עם האחראי. את חייבת לחזור מייד הביתה אחרי זה, או שתישארי לצפות בחגיגות?"

 

אמרתי שאשמח להישאר ולצפות באירוע. המארחת שלי שמחה מאוד, והמשיכה להפליג בתיאורים של הזירה הססגונית, הקהל העצום שמלווה את המשחקים, המאכלים החגיגיים והשמחה הכללית. בדרך עברנו ליד נחל שזרם בין שני שדות. חייזרים קטנים בצבע נחושת קפצו לתוך הנחל, צחקו והתיזו מים אחד על השני. חייזר מבוגר שעבד בשדה הניח את כלי העבודה שלו, חלץ את נעליו והצטרף אליהם כשהוא מצחקק. 

"משחקים הם חלק חשוב מאוד מהתרבות שלנו," ציינה לי-מון. "יום עבודה שאין בו משחקים הוא יום עבודה מבוזבז, ככה אנחנו אומרים. משחק שומר על הראש ועל הלב ומעודד יצירתיות ותחרות בריאה. לכן תמיד טוב לעצור ולשחק קצת, כדי לא לשקוע יותר מדי בשגרה מדכדכת. גם אצלכם זה ככה?" לפני שהספקתי לענות, היא אמרה, "או, הגענו לאזור המחסנים." היא החנתה את הרחפת ושתינו ירדנו ונכנסנו למבנה. הוא היה עצום בגודלו.

 

"שי-מון! שי-מון!!" 

לי-מון צעקה ונופפה לעבר חייזר שעמד בקצה המרוחק של המבנה. הוא התקרב אלינו בריצה קלה, וקד קלות בפני. 

"שי-מון, זו… עי-לון? אני מבטאת את זה נכון?" 

"מספיק קרוב," אמרתי וצחקקתי.

"והיא מכדור הארץ," המשיכה לי-מון. "יש לנו פלדיניום בשבילם, נכון?"

"אה, הפלדיניום! אני אשמח להיפטר מחלק ממנו, הוא תופס לי כמעט את כל מחסן מספר חמש," השיב שי-מון. הוא הניח ידיים על המותניים ושלח מבט סביב, כאומד את נפח המשלוח. "כמה אתם צריכים? אני יכול להעביר חמישה טונות כבר היום."

טונות???

"אבל רגע, הספינה שהגעת בה קטנה מדי," המשיך שי-מון. הוא צקצק בשיניו. "טוב, אשלח את זה עם ספינת המשלוחים שלנו, ישר אליכם. הם ישמחו לצאת לגיחה קצרה, אחרי כל החודשים כלואים כאן בגלל סערות השמש." כשלא עניתי, הוא הקדיר פנים והוסיף, "אם אתם צריכים יותר מזה, נגיד, עשרה טונות, זה יצטרך לחכות עוד כמה ימים."

"לא, לא, חמישה טונות נשמע לי בסדר גמור," הזדרזתי לומר. "באמת, מאוד נדיב מצדכם, אני אסירת תודה."

"יודעת מה," אמר שי-מון וגירד בסנטרו, "אולי בכל זאת נעביר לכם עשרה טונות עוד היום? זה באמת יפנה לי המון מקום במחסן, נצטרך אותו בקרוב לציוד של המשחקים. את יודעת," הוא פנה אל לי-מון, "הם יצרו המון מכונות הידראוליות חדשות בשביל האתגרים ב'הביאו נסיכה', נראה לי שהגזימו לגמרי השנה…"

בעוד השניים מפטפטים על הפאר של המשחקים ועל שפע המקום שיצטרכו כדי לאחסן את הצעצועים המתוחכמים שבנו, הרשיתי לעצמי ליהנות שוב מהאוויר הנקי והצלול ונשמתי לרווחה. לא קלקלתי כלום. הפלדיניום יגיע ליעדו, החיים על כדור הארץ יינצלו ואני אפילו לא אצטרך להתחתן עם רוצח המונים בשביל זה. איזה כיף.

"תגידי, עי-לון," שאלה לי-מון והעירה אותי מהרהורי, "שי-מון אומר שהוא קיבל שתי בקשות מהכוכב שלכם, אחד מהמשפחה שלך ואחת מארגון בשם 'ענן ושורש' – אני לא בטוחה מי מנהל את ענייני המשלוחים אצלכם ולא רוצה לעשות בעיות. מה את אומרת, לשלוח אליכם או אליהם?" לי-מון החוותה בידיה תנועה של 'או-או' כאילו שקלה את הדבר במאזניים, ושלחה אלי מבט שואל.

חשבתי לרגע. מצד אחד, אבא ואמא רצו שאגן על האינטרסים שלנו. מצד שני, הם מכרו אותי לנישואין תמורת משאב נדיר. מצד שלישי, הם בכל זאת ההורים שלי. מצד רביעי…

מצד רביעי, אין לי שום התנגדות שהכוכב שלנו ייראה קצת יותר כמו הכוכב הזה וקצת פחות כמו אוסף של בועות בודדות ונחנקות. אמרו לי לעשות מה שמבקשים ממני, ואת זה כבר עשיתי. הם לא אמרו שאני חייבת לעשות רק את מה שמבקשים ממני.

חיוך התפשט על פניי באיטיות, מאוזן לאוזן. "יודעת מה," אמרתי ללי-מון, "תוכלו בבקשה לשלוח חצי אלינו וחצי אליהם? אני חושבת שזה יהיה הכי חכם." לי-מון ושי-מון הנהנו, ופנו לארגן את העברת המטען היקר עם עוד כמה עובדי מחסן. 

כשסיימו, לי-מון לקחה אותי לאזור החגיגות. אין מה לומר, זה היה המופע הגדול, הצבעוני, הרועש והמהנה ביותר שראיתי אי־פעם. זללנו פירות מתוקים במין עטיפה מסוכרת, השלכנו סרטים צבעוניים על המתחרות בזירת המשחקים, מחאנו כפיים למנצחות בכל שלב. באחת ההפסקות בין הסיבובים, בזמן שהכינו את הזירה לתחרות קפיצות על שורה של טרמפולינות ענקיות, לי-מון פנתה אלי.

"תקשיבי, אני באמת מצטערת שלא יכולתי להכניס אותך למשחק ברגע האחרון. אני מקווה שאת בכל זאת מצליחה ליהנות," אמרה והושיטה לי עוד פרי מסוכר על מקל.

"זה בסדר," עניתי בחיוך, "אני כבר מרגישה שהשתתפתי במשחק."

~~~

הילה בניוביץ׳-הופמן היא בעלת תואר שני בלימודי מגדר, כותבת את הבלוג הפופולרי ״ואן דר גראף אחותך״ וזוכת שני פרסי גפן על סיפורים קצרים. הילה מתגוררת ביישוב הבדיוני ״פתח תקווה״, ממנו היא שואבת השראה רבה לסיפוריה.