זה היה רַעֵב. זה תמיד היה רַעֵב. לפעמים זה היה שׂבֵע. זה ידע את זה, ערג לכך. אבל לא עכשיו. עכשיו זה היה רעב, והאוכל היה קרוב, אבל זה לא היה יכול לגעת בו עדיין. זה היה חייב להמתין.
אם זה היה יודע איך אפשר לתקשר עם מי שיצרו אותו, זה היה מבקש לא להיות רעב כל הזמן. הכאב, ההשתוקקות, הצורך. הכול היה יותר מדי. זה תהה לפעמים איך זה היה מרגיש אם זה היה פחות רעב. לא רק מדי פעם, אחרי סעודה גדולה, אלא תמיד. כמו הדברים שזה אכל. זה הכיר אותם. זה היה חייב להכיר אותם. זה היה מוכרח לדעת מה הם רצו, למה הם השתוקקו, למה קיוו. אחרת לזה לא היה מה לאכול. זה היה צריך להכיר את התודעות שלהם היטב, לשתול את עצמו בתוכם, רעיון שמכרסם בבסיס יישותם, כורך את עצמו בכל רצון שלהם, ניזון מהם.
רק כשהיו לו מספיק תודעות זה היה מתחיל לעכל אותם. בזה אחר זה. קודם הזקנים. אף פעם לא שמו לב לזקנים שנעשים יותר נרפים, נעו פחות, השתוקקו פחות, עד שהם נעלמו אל תוך עצמם, לקליפה שהייתה נטולת רצון או צורך. האחרים היו דואגים להם. זה מה שתמיד עשו קהילות. הן דאגו אחד לשני. זו הסיבה שזה הקפיד להצמיד את עצמו לקהילות, ותמיד קהילות גדולות דיין כדי שזה יוכל לעכל אותן תקופה ארוכה מספיק. אחרת זה יהיה שוב רעב.
כשזה היה צעיר זה היה מנסה להיצמד לכל דבר שהגיע אליו. פעם אחת זה הצמיד את עצמו לתודעה אחת בודדת. זה אכל מהר מדי, כי זה לא היה מנוסה מספיק, ואחר כך רָעַב במשך עשורים עד שזה מצא תודעה חדשה להידבק אליה. אותה זה עיכל לאט יותר, וממנה זה הצליח למצוא קבוצה. לא גדולה, אבל היה בה זקן אחד, ומשם זה גילה שעדיף להתחיל מהזקנים.
זה היה מנוסה עכשיו. זה לא עשה טעויות כאלה יותר. אם זה מצא רק תודעה אחת, אפילו אם זה היה רעב, זה היה ממתין. לפעמים מעכל קצת. רק כדי לשרוד. תודעות בודדות תמיד ניסו למצוא תודעות אחרות, וזה רכב איתן בתקווה שזה ימצא קהילה גדולה מספיק לקיים אותו.
זה לא ידע שזה נשק. זה לא ידע שזה שייר של תרבות שנכחדה לפני אלפי שנים. התרבות עצמה הספיקה לשכוח שהיא יצרה את זה. התרבות ההיא יצרה את זה, וניצחה במלחמה עבורה זה נוצר, ואז גילתה שנשק פועל לשני הכיוונים, והותירה רק שאריות מתפוררות של עצמה בדרכי החלל העתיקות, וזה נותר, גלמוד ומורעב, עד שתרבויות חדשות החלו לשוט בחלל האינסופי שבין הכוכבים, וזה שָׂבָע שוב.
לא מזמן, עבור זה, זה נחת על פלנטה בטעות. זה היה צמוד מדי לתודעה שזה עיכל, ולא שם לב שהתודעה הנחיתה את עצמה. רק כשזה הוצף בכבידה משתקת, זה הבין, וניתק את עצמו מהתודעה שכמעט איבדה את עצמה לדעת, וזחל למקום ממנו תודעות המריאו חזרה לחלל השקט, המשחרר, הריק.
אל מתקן השיגור שאליו זה נצמד הגיעו ספינות חדשות. חלקן עם מעט תודעות. חלקן עם יותר, עד שהגיעה ספינה גדולה דיה. זה היה מלקק את שפתיו אם היו לו שפתיים. הם קראו לה "ספינת דורות". היא תהיה במסע ארוך ותייצר עוד ועוד תודעות עבורו. זה קיווה שזה לא יהיה רעב יותר, אם זה יוכל רק לחכות. רק עוד קצת.
זה המתין.
~~~
קרן לנדסמן כתבה את הספרים ״שמים שבורים״, ״לב המעגל״ ו״תחתית הבאר״, וזכתה בפרסי גפן על סיפוריה וספריה. כעת היא מתגוררת בדוכסות הכי גדולה באירופה ומנסה ללמוד שלוש שפות במקביל.