למעלה.
גבוה.
יש מי ששומע.
הבטחה, או אזהרה? הטקסט היה עתיק מכדי לדעת לבטח. היו טענות שמדובר בפולחן דתי, מצד האנשים שתמיד מצאו דרך להפוך הכול לפולחן דתי. אבל במקרה הזה ניילה תהתה אם אולי הם צודקים. מישהו למעלה ששומע… את תחינותינו? את תפילותינו? זו פרשנות סבירה.
אבל היה משהו כל כך נייטרלי במילים. מישהו שומע. הוא לא מקשיב, או לא שוקל, או שופט, או מושיע. הוא פשוט שם. שומע. ומה שהוא שומע לא בהכרח משפיע עליו. אלא אם כן ההשפעה הוזכרה בהמשך כלשהו של הטקסט, שאבד. זו תפילה קצרה מאוד – כנראה שאינה שלמה. לא שאין דברים קצרים בסגנון, אבל הם בדרך כלל נפוצים יותר מהטקסט העלום הזה. היא מקללת את היום בו החליטה לבחור בו כנושא המחקר שלה. מה היא אמורה להגיד עליו? אולי יש קשר לשמע ישראל? גם זה טקסט קצר מאוד, ויש איזה דמיון… אולי אלה גרסאות שונות של אותו טקסט? ישראל הוא זה ששומע שם למעלה – והגרסה המוכרת יותר היא בקשה שישמע, אקטיבית יותר ולכן פופולארית יותר?
אולי היא עדיין יכולה להחליף נושא. אבל כל הרעיון במחקר זה להראות בגרות, רצינות, שיקול דעת. חשיבה אנליטית ופתרון בעיות. החלפה של נושא המחקר שלה תיראה לא רצינית. זה לא ישפר את הסיכויים שלה להתבגר – והיא עומדת להתבגר השנה, ויהי מה. שום דבר לא יעצור בעדה. נמאס לה.
לא שאין יתרונות בילדות. היא קראה על זה: על החשיבות של תקופה שמוקדשת ללימוד הכללים בסביבה מוגנת, הזדמנות לחיברות ולהתפתחות, שניתן לטעות בה ללא השלכות הרות אסון. היא מבינה את זה, נדמה לה. וזה כיף לפעמים, לעשות שטויות, או לא, מה שבא לה. בלי לחצים ומתחים. הרבה ילדים בגילה לא חשבו אפילו להתבגר. גם מהמחזורים שמעליה. היא פשוט לא חושבת שעוד זמן יעזור לה להשתפר מבחינה חברתית, וכמה אפשר לחיות ללא השלכות? ללא השלכות אומר גם ללא משמעות – פשוט… לצוף. להתקיים. היא רוצה יותר מזה.
היא רוצה כוח. כוח כלשהו. השפעה – על עצמה, על חייה, על חייהם של אחרים, לטוב ולרע. אבל אף אחד לא ייתן לה תפקיד אמיתי, כזה שכולל קבלת החלטות וסיכונים, עד שלא תוכיח שהיא מסוגלת לבצע אותו. מרקם החיים בעיר עדין מדי. פגיע. אז הם מחזיקים אותה כאן, ילדה, מתבוננים, משגיחים, מחכים שתתבגר.
למעלה.
גבוה.
יש מי ששומע.
מבוגר כלשהו. שיקרא את עבודת המחקר שלה, יעריך אותה, ינתח את הרעיונות, החשיבה, יכולות הסקת המסקנות שלה. ואם יחשבו שהיא מוכנה – היא תוכל להתבגר סוף- סוף. להתחיל התמחות. אף אחד לא מבטיח לה שמי שזה לא יהיה יקשיב, יתחשב, יהיה בעדה. היא צריכה להרוויח את כל זה. לתפוס את תשומת ליבם. לשכנע ביכולותיה, במוכנותה. נדמה לה שהיא אולי מבינה את התפילה הזו קצת יותר, עכשיו: האחריות היא לא על מי ששומע. זה אפילו לא משנה מי שם למעלה, או למה. האחריות עליה, כאן למטה, לזכור שמעשיה נמדדים, נשקלים, ולהתנהל בהתאם. להיות ראויה. אולי זו ההתבגרות האמיתית – ללמוד לפקח על עצמה, עכשיו כשעוד אפשר לעשות טעויות, כשעוד יש מי שיתקן עבורה אם צריך. להתנסות. ללמוד. ואחר כך, כשיגיע זמנה להיות שם, למעלה, גבוה, גם היא בתורה תשמע. ללא מורא.
~~~
לילי דאי חובבת וכותבת מדע בדיוני ופנטסיה. וקולנוע. וטלוויזיה. וספרות. ומה שבא ליד. סיפוריה התפרסמו בבמות מודפסות ומקוונות, זוכת פרס גפן על סיפורה ״במקום בו מאבדים ספרים״. ספרנית, מנהלת מוצר בהייטק, מאסטר למדעי הקוגניציה, וממייסדי תא המד״ב הירושלמי ״הרחפת הקלה״.