הייתי רואה את ההמראות מחלון חדר השינה שלנו. מאחורי השכונה שלנו היה מגרש נטוש שאחרי שהכול התחיל הקימו בו את אחד ממתחמי השיגור הזמניים. זה עשה המון רעש, כמובן, אבל הכול היה רועש בכל מקרה, ואחרי החודש הראשון כולנו כבר היינו עייפים מכדי שיהיה לנו אכפת. הייתי בת שש־עשרה, אז הייתי אמורה להיות בבית הספר, אבל המבנה נהרס באחת הרעידות הראשונות ואז כבר לא פתחו אותו יותר. בתקופה ההיא ישבתי הרבה בבית והסתכלתי איך בונים את מתחם השיגור. פעם ניסיתי ללכת לשם ולהיכנס לאתר הבנייה, אבל אחד המתנדבים ראה אותי בכניסה וסילק אותי. הוא אמר שהוא מצטער אבל זה לא מקום לילדים.
כשהמתחם היה בנוי התחילו להמריא משם. אנשים אספו את כל הכסף שהם יכלו למצוא וברחו לאן שהיה אפשר. ממה ששמענו, רוב הקבוצות הגיעו בהתחלה לאחת מתחנות החלל, ועברו מהן לאחת ההתיישבויות. כרם, שהייתה עדיין קטנה, שאלה את ההורים שלנו אם גם אנחנו "נעוף בחללית", והם רק שתקו והסתכלו הצידה.
נשארנו בבית ההוא עוד כמעט שנתיים אחרי שבנו את המתחם. ככל שעבר הזמן התרגלנו. ברעידות היינו יוצאים החוצה. היה לנו שטח פתוח שנוצר כשאחד הבניינים האחרים התמוטט. כשהיינו מריחים שרֵפה היינו נכנסים למקלט הבטון ומקווים שהאש לא תתקרב יותר מדי. לאותו מקלט נכנסנו גם בכל פעם שהשמיעו אזעקה ולא אמרו לנו מה היא אומרת. בין האזעקות כרם ואני עזרנו במה שהיה אפשר. ניסיתי למצוא עבודה, אבל לא הצלחתי. גם לחצי מהמבוגרים סביבנו לא היה איפה לעבוד. היינו נשארות שתינו לבד בבית, דואגות שהמקלט יהיה מוכן, מנקות את החצר מקוצים ועשבים כדי שהאש לא תוכל להתקרב, ומחכות לראות את ההורים שלנו חוזרים בערב.
ברגעים הבודדים שהייתי לבד, או שלא היה לי משהו לעשות, הייתי מוציאה את המחברת שלי. בית הספר שלח לנו אותן משום מה, כשכבר היה ברור שלא נחזור ללמוד. לא ממש ידעתי מה הם התכוונו שאני אעשה איתה. היא עמדה בלי שימוש כמה חודשים, עד שביום חם במיוחד, כשלא יכולנו להיות בחוץ יותר מדי, לקחתי אותה והתחלתי לקשקש בתוכה. זה הפך להרגל. כשהמחברת הראשונה עמדה להיגמר, כרם מצאה ונתנה לי את זו שהם שלחו בשבילה. אספתי עוד מחברות, בעיקר מחברות שלא רצו להשתמש בהן, ותמיד פחדתי ממה שיקרה כשכולן יגמרו. לפעמים כתבתי על מה שקורה, אבל רוב הזמן כתבתי את כל מה שהצלחתי לזכור מפעם.
חוץ מהמחברת, היו לי ההמראות. בכל פעם שהייתי שומעת את הרעש של תחילת המראה הייתי עוזבת את מה שעשינו באותו רגע ורצה לחלון לראות אותה. כרם הייתה מתעצבנת שאני משאירה אותה לבד בשביל לראות את מה שכבר ראינו אלף פעם. היא לא אהבה את ההמראות, אחר כך היא סיפרה לי שהן הזכירו לה שכולם בורחים ואנחנו נשארות שם, אבל אני לא יכולתי להפסיק. המראה שלהן ריתק אותי, מהמרחק שעמדנו בו זה נראה כמו כדור אש שעף ישר לשמיים, בניגוד לכל הגיון של כוח המשיכה. לא היה אפשר להתעלם מהן. הייתי מחכה עד שהחללית נעלמה מהעין, ורק אז עוזבת את נקודת התצפית שלי וחוזרת למה שעשיתי קודם.
אף פעם לא דמיינתי את עצמי באחת מהחלליות האלו. כרם כן דמיינה, בלילות היא הייתה מספרת לי איך יום אחד יהיה לה מספיק כסף והיא תוכל לברוח למקומות אחרים ולעשות משהו "מעניין באמת". ידעתי גם שאנשים שאני מכירה עזבו, רוב החברות שלי מבית הספר המריאו עוד במהלך השנה הראשונה. כולן אמרו שהן ישמרו על קשר, אבל אף אחת מהן לא באמת עשתה את זה. גם התקשורת התנתקה כל הזמן, ודיווחים מההתיישבויות כבר כמעט לא הגיעו. אז בעצם לא ידעתי מה קורה לחללית כשהיא מפסיקה להיות כדור של אש בחלון שלי.
ככה חיינו. ההורים שלנו היו בחוץ כל הזמן, וכרם ואני כמעט לא דיברנו עם אף אחד מלבד אחת עם השנייה, עד הלילה שבו אבא העיר את כולנו. בדרך כלל, הוא היה חוזר מאוחר וידע איך להיכנס בשקט בלי שנשים לב, אבל באותו לילה הוא העיר אותנו בכוונה, ברגע שהוא חזר. ישבנו מולו שלושתנו, עייפות ומבולבלות.
"יהיה לנו מקום בהמראה מחר בבוקר." הוא אמר בשקט, "אבל צריך להתכונן עכשיו."
העיניים של אמא ושל כרם נדלקו מיד, הן קמו והתחילו לארוז דברים לתוך תיק כאילו הן התכוננו לרגע הזה. אני רק ישבתי שם. ניסיתי לעזור, לעשות משהו, אבל הרגליים שלי סירבו לשתף פעולה.
"אביב מה יש לך? זוזי כבר!"
כרם נשמעה רחוקה למרות שהיא עמדה ממש לידי, אבל משהו בקול שלה גרם לי להתעורר סוף-סוף. לא ידעתי מה אני אמורה לארוז. לא היו לי הרבה דברים, ואת מה שכן היה לי אמא וכרם כבר הכניסו לתיק בזמן שבהיתי.
"תיק אחד לארבעתנו," אבא אמר. "זה מה שאמרו לי."
הוא ואמא עמדו ליד דלת הכניסה ודיברו בשקט, לא שמעתי הכול. אמא שאלה את אבא משהו על כסף, והוא ענה בלחש. שמעתי את המילים "רשימת המתנה" ו"הזדמנות אחרונה" לפני שאמא הסתכלה עליי.
"אביב יש משהו שאת רוצה לקחת? אין עוד הרבה מקום, ומה שנשאר פה נשאר פה לתמיד."
ניסיתי להתרכז, אבל זה היה כאילו מישהו טבל את המחשבות שלי בבוץ.
"אני לא יודעת." אמרתי בשקט.
אמא הסתכלה עלי בריכוז, ואז בהבנה.
"תעשי סיבוב," היא אמרה לי. "יש לנו זמן, תעברי בכל החדרים ותראי אם יש משהו שפספסת."
אבא פתח את הפה כדי להגיד שאין לנו עוד הרבה זמן, אבל אמא הנידה בראשה בתקיפות. הם חשבו שאני לא רואה.
הסתובבתי בבית. סלון, מטבח, חדרי שינה. רוב החפצים שאהבתי לפני שהכול התחיל נהרסו או נמכרו מזמן, או שכבר לא היה לי אכפת מהם. היה ברור שאני לא יכולה לקחת איתי ערֵמה של מחברות מלאות, וחוץ מהן הדבר שהכי אהבתי בבית היה להסתכל מהחלון שלי על ההמראות מרחוק. גם את זה לא יכולתי לקחת איתי, אבל היה לי רעיון אחר. חוץ מהמחברות שלי, בשנתיים האחרונות הבית התמלא בפתקים וניירות. פעם בקושי השתמשנו בהם, אבל מאז שהמשדרים של כולם נהרסו, כולנו חזרנו לכתוב על נייר. מצאתי חתיכת נייר זרוקה על רצפת המטבח והתחתי לכתוב. תיארתי כל אחד ואחד מהחדרים בבית שלנו. תיארתי את הרצפה, את הקירות שנסדקו מהרעידות ולא קרסו, את הרהיטים המעטים שנשארו לנו בכל חדר. תיארתי את החלון בחדר שלי, ואת המקלט בחוץ את הגינה שהייתה ריקה ועירומה כדי שלשריפות לא יהיה במה להיתפס. כתבתי כל מה שיכולתי לראות וכל מה שיכולתי לזכור. בכל פעם שנגמר המקום על חתיכת נייר אחת מצאתי עוד אחת והמשכתי לכתוב.
כתבתי עד שאמא שלי אמרה בעדינות "אביב… אנחנו חייבים ללכת."
אבא שלי וכרם כבר עמדו ליד הדלת, התיק שהם ארזו היה תלוי על הכתף של אבא. אספתי את כל הפתקים שלי, ותחבתי אותם לכיס בערמה מקומטת אחת.
הלכנו למתחם השיגור ברגל. בכניסה, איפה שפעם המתנדב ההוא שלח אותי הביתה, חיכתה לנו אישה עם עיניים כחולות שהנהנה לעבר אבא שלי והובילה אותנו פנימה. כשהלכנו מאחוריה היא אמרה שקוראים לה פרופסור ליבנה ושהיא אחראית על השיגור. כרם הבינה שיש פה מישהי שמבינה מה קורה, ופרצה ברצף של שאלות מהירות, שפרופסור ליבנה ענתה בסבלנות על כולן בזמן שהיא הובילה אותנו לאולם שחיכו בו עוד כמה אנשים. היא עצרה לרגע את השאלות של אחותי כדי להסביר לנו שבדרך כלל בשיגורים יש הרבה יותר אנשים, אבל בגלל שמדובר ב"טיסת בזק" הכמות יותר קטנה. כרם מיד שאלה מה זה טיסת בזק, ופרופסור ליבנה התחילה להסביר לה משהו על המיקום של תחנת החלל, ואיך הם שולחים אנשים שינחתו מהר, יאספו את מי שאפשר, וימריאו בחזרה לפני שהתחנה זזה יותר מדי. לא הצלחתי להתמקד בהסבר. לא הבנתי מי זה "אנחנו", ולמה האישה הזו עם העיניים הטובות עזבה את תחנת החלל הבטוחה ובאה בחזרה לכדור הארץ, ואיך כולם נראים רגועים כל כך ורק אני לא.
ההמראה הייתה איומה. נתנו לנו חליפות חלל וקסדות, ועד שהמראנו חשבתי שזה די מגניב. אבל אז הרעש התחיל, חזק בהרבה מכפי שהוא נשמע מהבית שלנו, וכל מה שהצלחתי לחשוב היה "אני יושבת בתוך כדור אש עצום שלא יגיע לשום מקום אף פעם". לא הצלחתי לנשום. ניסיתי להגיד למישהו שיש תקלה ונגמר לי האוויר, אבל הרעש היה חזק כל כך ולא זכרתי איך להפעיל את המיקרופון הקטן שאמרו לנו שיש בקסדה. לא ידעתי מה לעשות, ואז שמעתי קול ליד האוזן שלי. זו הייתה פרופסור ליבנה.
"תנשמי עמוק, ילדה, הכול בסדר."
לא ידעתי איך לענות לה, אז רק עשיתי מה שהיא אמרה. נשמתי עמוק, ופתאום האוויר חזר קצת לקסדה.
"תסתכלי ימינה ולמעלה, את רואה את הכפתור שמהבהב שם?"
הסתכלתי, באמת היה שם כפתור.
"יופי. עכשיו תדמייני שמה שאת רואה זה מסך, כמו במשדר שלך, תגעי עם האצבע בכפתור, את רואה את רשימת השמות מופיעה? ברגע שתלחצי על השם שלי תוכלי לדבר ואני אשמע אותך."
הנעתי את ידיי בהיסוס, לא בטוחה איך האוויר אמור להפוך לכפתורים שיפעילו את המיקרופון שלי. זה היה מתוחכם הרבה יותר מהמשדר שהיה לי פעם, אבל זה עבד. בחרתי את השם של פרופסור ליבנה וניסיתי לדבר אליה.
"את… שומעת אותי?"
"כן! כל הכבוד!" היא נשמעה מרוצה באמת, לא כאילו היא הייתה צריכה להסביר לי את מה שכולם בטח כבר הבינו לבד.
"תודה," אמרתי בשקט. "חשבתי שנגמר לי האוויר."
"זה טבעי, אני הייתי מבועתת לחלוטין בטיסה הראשונה שלי. למעשה, אני עדיין לא מחבבת אותן במיוחד, אבל יש טיסות שאני מוכנה לעשות."
לא ידעתי מה להגיד על זה, אז שתקתי והיא המשיכה.
"הנקודה היא, שאני יודעת שזה מפחיד, אבל אם תצליחי להירגע את תרגישי הרבה יותר טוב כשננחת."
"אני אנסה…" אמרתי בשקט.
"אם תצטרכי עזרה, את יודעת עכשיו איך למצוא אותי."
"תודה," אמרתי לה שוב בשקט, ואז הרעש העדין באוזנייה שלי פסק.
פרופסור ליבנה צדקה. הייתי חייבת להירגע. הבעיה הייתה שכל הדברים המוכרים שיכלו להרגיע אותי היו הרחק מתחתיי בכדור הארץ. ואז נזכרתי בפתקים. הם היו קבורים בכיס המכנסיים שמתחת לחליפת החלל העבה, אז לא יכולתי לקרוא אותם באמת, אבל זכרתי בדיוק מה היה כתוב בהם. עצמתי את העיניים ויכולתי לראות את כתב היד המבולגן שלי עובר מפיסת נייר אחת לשנייה. לאט-לאט הנשימות שלי נרגעו, הלב שלי דפק פחות מהר, המשכתי לדמיין את הפתקים ואת מה שהיה כתוב בהם, עד שבסופו של דבר נרדמתי.
התעוררתי מתחושת חבטה עמומה, שגרמה לי לרצות לזנק על רגליי ולרוץ החוצה כי זו בטח רעידת אדמה. לקח לי רגע להיזכר איפה אני ולהבין שזו כנראה לא רעידת אדמה.
"בוקר טוב," אמר הקול של אמא שלי באוזנייה, "אני חושבת שנחתנו."
הסתכלתי מסביב, אנשים קמו לאט ובכבדות בחליפות שלהם, הזיזו את ראשיהם מצד לצד, כולנו עמדנו בשקט וחיכינו לראות מה יקרה. פרופסור ליבנה נכנסה, יחד עם שני האנשים שהיו איתה אתמול. הם היו ללא קסדות, והסבירו לנו שנכנסנו לאזור הנחיתה של תחנת החלל, ואנחנו יכולים להוריד את הקסדה כי האוויר מבוקר. הורדתי את הקסדה, וחיכיתי לראות מה יקרה עכשיו.
~~~
אני עדיין חייה באותה התיישבות שהגעתי אליה לפני שנים, אחרי תחנת החלל. מדי פעם אני הולכת לראות את ההמראות במתחמי השיגור פה. הן עדיין מדהימות בעיניי, במיוחד כשאני יכולה לעמוד על קרקע מוצקה ולהסתכל עליהן ממרחק בטוח. למזלי הייתי צריכה לטוס רק פעמיים בחיי. אני מסרבת לעשות את זה שוב.
ההורים שלי כבר מזמן אינם, כרם הלכה בעקבות יצר ההרפתקנות שלה לאחת ההתיישבויות החדשות ונשארה שם. היא מתקשרת פעם בשבוע, יש לה בת זוג חמודה ושלושה ילדים שאני כנראה לעולם לא אפגוש מחוץ למסך. גם פרופסור ליבנה כבר איננה. כשהיא לא התנדבה בטיסות הבזק היא הייתה מתעדת, כמוני. היא גם הכירה לי את המתעדות האחרות. אני לא שוכחת את כל מה שלמדתי. אני ממשיכה לתעד כל דבר, גם את מה שנראה לא חשוב, ולשנן את הרישומים שלי בעל פה, לכל מקרה שלא יבוא. אם הכול ייהרס שוב, אם נצטרך שוב להתחיל מחדש במקום אחר, אני אזכור. כי זה מה שאנחנו עושות.
~~~
סטודנטית לתואר שני בספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. כותבת סיפורים כל חייה, ולפעמים נותנת להם להסתובב גם בעולם שמחוץ למגירה.