"תראה, אתה מאוד נחמד. באמת. ומשעשע. אני מחבבת אותך מאוד. ואתה… רוצה לחבב אותי. אני רואה את זה. אבל אתה לא."

הוא מביט בי באי-נוחות. זו הייתה טעות לומר משהו. ידעתי שזו טעות עוד לפני שפתחתי את הפה הגדול שלי – אבל לא הצלחתי להתאפק. מה יכולתי להשיג בזה? האם רציתי להכאיב לו? לסחוט משפתיו אמת צורבת? לרתום את תחושת האשמה שלו כדי לטפס לדרגת עליונות מוסרית בעולם בו תמיד חשתי שאני מגרדת את התחתית? ואם כך, האם אני מאמינה, באמת ובתמים, שזכותו להרגיש כך? שאין זה מחובתו להחזיר לי חיבה? לחבב אותי בכל מקרה, בלי קשר למי ולמה שאני, להחזיר לי חיבה תמורת בוז, תמורת חיבה, תמורת אדישות… שזכותנו לשמור את אהבותינו וחיבותינו רק למי שנבחר? האם לא זו הסיבה שאני נוסעת?

צבועה, אני חושבת לעצמי. אם באמת היית מאמינה בזה, לא היית צריכה לנפנף בזה ככה. לא היית זקוקה לאישור של אף אחד. אולי בגלל כל המחשבות אני לא מבחינה בשתיקה מתארכת עד שכבר הצטברה לדממה מעיקה.

"זה בסדר," אני ממהרת לפלוט אל תוך הדממה, והמילים נושרות לתוכה שטוחות ולא ממש משכנעות. "באמת. לא כל אחד חייב לחבב את כולם. אני לא מחבבת את כולם. לא חייבת להיות לזה סיבה, זה לא צריך להיות הגיוני. זו זכותנו. מותר לנו."

הוא מניד בראשו. עדיין לא מדבר. אני לא חושבת שאי-פעם ראיתי אותו ללא מילים. זה לא מוצא חן בעיני.

"אתה לא נהנה לדבר אִתי. תודה בזה."

"לא כשאת באה אלַי בהאשמות."

"לא בכלל. אף פעם לא נהנית. אני לא יודעת למה, אולי אפילו אתה לא יודע, אבל אתה פשוט לא."

"אל תגידי את זה." העיניים שלו עצובות. ציפיתי לראות מתח, פחד אולי, אבל לעצב לא ציפיתי. עצב משמעותו השלמה.

"אתה כמוני." אני אומרת, והוא לא טורח להכחיש. באמת האמנתי שהוא יכחיש, לפחות. "אז בוא אִתי. אומרים שאפשר להיעלם שם, בעיר. שיש שם מיליוני אנשים, ואי-אפשר לדבר עם כולם אפילו אם רוצים. שכל אחד בוחר לו כמה אנשים ומכיר רק אותם. בוחר!"

"בוחר איך?" יש בקולו חוסר אמון, כן, אבל גם סקרנות. אני מהססת לרגע לפני שאני מודה שאני לא יודעת. אבל זה הגיוני – הרי אי-אפשר להכיר מיליוני אנשים, פשוט אי-אפשר. לא כמו אצלנו, שאי-אפשר להתחמק מזה. חמישה אנשים בשכבת הגיל שלנו, אין הרבה אפשרויות. חמישה, וכולם מלבדו מחבבים אותי. אבל הוא היחיד מביניהם שאי-פעם היה לי מה לומר לו.

"בוא אִתי." אני אומרת. "תחשוב כמה קל יהיה לך לאבד אותי בין כל האנשים האלה. מיליונים מהם, אתה יכול אפילו לדמיין את זה? כל אחד מאִתנו ילך לו לדרכו העירונית. יהיה לנו טוב שם."

"אם את תלכי," הוא אומר, בשקט, כחולק סוד, "יהיה לי טוב גם כאן."

אולי הוא צודק.

ואני שונאת אותו על האפשרות.

כמה חוות עברתי עד שמצאתי אדם שהצלחתי לחבב? מישהו כמוני, שאוהב לא אוטומטית אלא מבחירה, ואותי הוא בוחר לא לאהוב. טוב, אולי לא בוחר, בדיוק. כמה ניסיתי לאהוב אותם, את כולם… וכמה שניסיתי, לא הצלחתי.

מישהו כמוני, רק שהוא מצליח לנשום בחברה הדלילה הזו, ורק התזכורת לשונות שלו, רק אני מפריעה לו. אם אני אלך, יהיה לו טוב כאן. הוא לא צריך להצטרף לעירוניים על מוזרויותיהם. פרטיות. ניכור. מיליוני אנשים לבחור מביניהם! מיליוני אפשרויות לאהוב, ולא לאהוב! אנשים חדשים שממתינים מעבר לכל פינה. תמיד אמרו לי שהם המוזרים, אבל בעצם – יש יותר מהם מאשר מאִתנו, לא? בכמה חוות כבר יצא לי לחיות? כמה פעמים נדדתי ממקום למקום? וכמה אנשים פגשתי כל הזמן הזה? כמה מאות? בכל החוות כולן לא יהיו מספיק אנשים לאכלס את העיר.

"אבל אתה כמוני." אני אומרת. "איך אתה לא נחנק כאן?"

הוא מושך בכתפיו. רק עוד נער חווה. למה כבר ציפיתי? אני תוהה אם הוא באמת עד כדי כך מיוחד, או שהוא פשוט היחיד שנתקלתי בו שהזדמן לו לא לחבב מישהו, וזו במקרה הייתי אני. גם הסיכוי לפגוש מישהו שלא מחבבים יורד בקהילות קטנות, לא רק ההפך. האם אנחנו פגומים, או סתם חסרי מזל?

"טוב." אני אומרת. "אז… שלום. אם אי פעם תגיע לעיר…" אני מהססת לרגע, ואז מחייכת. "…אני מניחה שלא תחפש אותי."

 .

עוד באותו לילה אני יוצאת לדרך. היא לא מסובכת. כל הדרכים מובילות לעיר, איפה עוד יקנו תוצרת? כל נהגי המשאיות מסבירי פנים וידידותיים, זה רק עניין של להושיט יד ולעצור טרמפ. וכמובן, כמה ימים של פטפטת מעיקה עד שנגיע. אך לבסוף האופק מאפיר. הבניינים הולכים ונגלים, עוד ועוד מהם ככל שהעין מגעת. דמיינתי אותה כל חיי, ומעולם לא שיערתי את גודלה האמִתי. הביוב החברתי הגדול, המקום אליו מתנקזים כל הלא מתאימים והמוזרים, כל מי שקצת כמוני, להפוך לרוב – למה בעצם חיכיתי כל כך הרבה זמן עד שבאתי לכאן?

"את בטוחה שתסתדרי?" שואל הנהג המודאג. "הם לא כל כך מסבירי פנים, העירוניים."

"כן." אני עונה.

אני סומכת על זה.

—

לילי דאי – חברת ועד האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה ומייסדת תא הסטודנטים חובבי המדע הבדיוני בירושלים "הרחפת הקלה". סיפוריה התפרסמו בדפוס ובבמות מקוונות, זוכת פרס גפן לשנת 2008 על סיפורה "במקום בו מאבדים ספרים".