"לילך, מוכנה?" שאלה אפרת.

לילך נשמה עמוקות ואמרה, "כן."

קליק מאחורי ראשה והחדר נעלם. לא היה דבר, לא אור, לא צליל, לא תחושה, כאילו מוחה מרחף בחלל, ואז שוב היה לה גוף. היא עמדה בחלל לבן, כמו דף ריק שעליו היא יכולה להתחיל לצייר. לרגע שכחה איך מעלים את לוח הבקרה. מה היא תעשה בלעדיו? תחכה פה עד שהם יבינו שמשהו לא בסדר ויוציאו אותה? לילך עצמה את עיניה ונשמה עמוקות עד שנזכרה והניעה בידה. הלוח עלה, בדיוק כפי שעשה בחיבורים הארעיים שעברה כהכנה לניסוי הקבע. אלא שאז היא הגיעה לאזור מוכן. כאן לא היה דבר. לילך הביטה בעצמה. היא לבשה חולצת טריקו סגולה ומכנסי שרוול אפורים. רגליה היו יחפות. למה אין כלום מסביב? היא נזכרה שהם שאלו אם היא רוצה להגיע למקום מוכן, והיא אמרה שהיא רוצה ליצור הכול מההתחלה. הריקנות מסביב העיקה עליה. היא בחנה את לוח הבקרה ודפדפה אל קטלוג הבתים. היו שם סוגים רבים של וילות, ארמונות, אוהלים אינדיאנים, דירות זכוכית מרחפות. לילך בחרה בית בסיסי שתוכל לעצב בעצמה. הקירות התגשמו סביבה. היא חייכה.

צפצוף שעלה ממערכת הבקרה חדר את הדממה, ולילך קפצה במקומה לשמע הצליל הלא צפוי. נורית השיחה הנכנסת הבהבה. לילך נגעה בכפתור האישור.

פניו המחייכים של מר אוריאל רוטמן, בעל החברה, הופיעו מולה.

"איך המרגש, לילך?" שאל.

"בסדר," אמרה לילך. "אני מתפעלת את לוח הבקרה. יצרתי בית."

"מעולה," אמר רוטמן. "הגוף שלך מטופל היטב וכבר מאוחסן במיטת הג'ל. את יודעת איפה כפתור המצוקה, ואם משהו לא בסדר, תלחצי עליו."

"אני חושבת שיהיה בסדר. אני מרגישה מצוין."

"יופי. אז יש לך עד מחר לפני שנחבר את הנסיין הבא. את יכולה להשתולל. ואם את צריכה משהו, תפתחי שיחה לבקרה. ואל תשכחי, אנחנו בתחרות עם דעבול מערכות שגם רוצים להתחיל לשווק חבילות קבע. אנחנו רוצים להיות הראשונים, והביצועים שלך יעזרו לנו להגיע למטרה!"

"בסדר גמור," אמרה לילך.

דמותו של רוטמן נעלמה, ולילך התמלאה מרץ. יש לה יום לעצב את העיר החדשה, כדי שהנסיין הבא יגיע למקום מוכן לפי טעמה. והיא תתחיל מהבית שלה! לילך הסתערה על קטלוג העיצובים.

.

ללא צורך בהפסקות לאכילה ושתייה סיימה לילך לעצב את הבית כבר בצהריים. הקובייה הלבנה שהתחילה בה הפכה לשלושה מפלסים רחבי ידיים ובהם חדר קולנוע, ברֵכה, אולם משחקים ענק, מוזיאון עם תמונות ופסלים מפורסמים מתקופות שונות של האנושות. גם מטבח קטן היה שם, ואפילו חדר שירותים. בשניהם לא היה צורך.

לילך נחה בריחוף באוויר מהמאמץ המחשבתי. היא ביטלה את הכבידה שלה, ויצאה לטיסה בבית. ההדמיה הייתה כל כך טובה עד שהיא חשה את הרוח על פניה, כשעפה בלי מגבלות. לאחר שלושה סיבובים הבינה שהחלל בבית מוגבל, והחליטה להמשיך לעבוד על העיר עצמה. היא יצאה מדלת הכניסה לתוך ערפל אפור, כמו ריחפה על ענן, כשרק הבית מאחוריה משמש לה כנקודת ציון. מבחוץ הבית עדיין נראה כקובייה קטנה. כנראה במחשב דברים באמת יכולים להיות גדולים יותר מבפנים.

היא העלתה את לוח הבקרה וצעקה לתוך הערפל, "ותהי עיר!"

היא יצרה רחובות, ובתים, ופארק שבמרכזו אגם ומועדון לילה שעליו שלט גדול "ורטיגו", וכשהעיר הייתה מוכנה סביבה נזכרה ליצור גם שמים ושמש שבדיוק שקעה, והיא עמדה והביטה בה עד שירדה מאחורי הרים רחוקים, ואז יצרה גם ירח וכוכבים. ופנסי רחוב להאיר את הלילה, ומשבי רוח עדינים, ורשרוש עלי העצים ששתלה בחצרות הבתים. וכך היא נדדה בלילה, בעיר היחידה ביקום הפרטי שלה עד שהעייפות הכריעה את תודעתה. היא לא ידעה איפה הבית שלה, ולכן היא פתחה את לוח הבקרה, ושיגרה את עצמה היישר אל המיטה. הירח קרץ לה מהחלון והיא נרדמה כשחיוך על שפתיה.

.

"יש פה מישהו?"

לילך עמדה מול המראה שיצרה והתכוננה לבוא הנסיין החדש. היא השחירה את שערה, לכסנה מעט את עיניה והעלימה את נקודת החן המעצבנת מהלחי שלה. כששמעה את הצעקה מבחוץ בדיוק סיימה לעבות את שפתיה ולהקטין את אפה. בעולם האמִתי תיקונים כאלה עולים כסף רב וכרוכים בסבל, וכאן הם דורשים רק הינף אצבע. היא מיהרה אל החלון. ברחוב למטה פסע בחור צעיר ושרירי, לבוש בגופייה שחורה ומכנסיים ארוכים.

"אני יורדת!" היא צעקה ומיהרה לדלג במורד המדרגות.

הוא היה גבוה, שחור שׂער ועיניו הוסתרו במשקפי שמש. שריקה בקעה משפתיו המעוצבות להפליא.

"וואו, את יפה," אמר.

"תודה," אמרה לילך וחייכה. "איך קוראים לך?"

"סקייווקר," אמר הצעיר. "ואת?"

אם הוא עומד להשתמש בניק, אז גם היא.

"אליס," אמרה לילך. "זה בסדר אם אני אקרא לך סקיי בקיצור?"

"כן."

"אז סקיי, למה אתה עם משקפי שמש?"

"כי, שמש…" הוא הצביע למעלה.

"אתה יכול להתאים לעצמך את התאורה, אתה יודע."

הוא חייך חיוך נבוך, והוריד את משקפי השמש מעיניו. הן היו ירוקות.

"עיר יפה הם סידרו לנו פה, אה?" אמר, והחווה בידו על הסובב אותם.

"עשיתי הכול אתמול בעצמי," אמרה לילך.

"באמת?"

הם החלו ללכת, והיא סיפרה לו איך עיצבה את כל העיר לכבודו ביום הקודם.

"למדתי אדריכלות ועיצוב," אמרה. "אני יכולה לעזור לך לעצב את הבית שלך."

"אני אשמח," אמר סקיי, והם הלכו אל הבית שלו.

"אז למה את פה ולא עובדת במקצוע?" שאל.

"רציתי קצת חופש אחרי הלימודים, ולא היה לי כסף, ורוטמן בדיוק חיפשו נסיינים. התאים לי כמו כפפה. אני גם חיה קצת על חשבונם וגם מייצרת לעצמי תיק עבודות. הם מקליטים כל מה שאני עושה וייתנו לי את זה אחר כך. ואתה?"

"אני איש בקרת איכות," אמר סקיי. "הם רוצים ממני דיווחי באגים בתכנה."

הוא הוביל אותה בשביל קטן אל קובייה דומה לשלה.

"רציתי לעצב את הבית כמו האנטרפרייז," אמר, "אבל לא מצאתי בקטלוג שום דבר כזה. אז בחרתי איגלו, ואז לא ידעתי איך להפוך אותו לחללית."

הם נכנסו לתוך חלל עגול קטן עשוי קירות קרח, ורצפתו מזרן עבה שעליו פופים.

"אני חושבת שעיצוב מראש יגביל אותנו," אמרה לילך. "בוא נתחיל מהבית הבסיסי ונעבוד אִתו."

באמצע עיצוב הגשר סקיי החל להבין את העיקרון, ולא חלף זמן רב עד שהוא ביצע את הדברים בעצמו כשלילך רק מפקחת עליו.

"זה כל כך מגניב," הוא זעק, כשהפך את התמונה שהוריד מהאינטרנט לחדר המנועים של האנטרפרייז הראשונה. זה באמת נראה מגניב. לילך החלה להרהר ברעיון להוסיף לבית שלה קומה שמעוצבת כמו הסרניטי.

"אני יכול להגדיל את הבית כמה שאני רוצה, נכון?" שאל סקיי. "אני יכול לעשות פה את כל חדרי המנועים של החלליות מהסדרה אחד ליד השני!"

"אתה יכול לעשות אותם אחד על השני, ולבחור איזה מהם יופיע באמצעות כפתור שתלחץ עליו בכניסה," אמרה לילך.

"זה רעיון מעולה!" אמר סקיי כשחיוך ענק מרוח על פניו. הוא העלה מיד את לוח הבקרה שלו. לילך סמכה עליו שעם התכנות של זה הוא יסתדר.

"טוב, אני רואה שאתה כבר לא צריך אותי, אז אני הולכת להמשיך לעבוד על העיר."

"אני אבוא יותר מאוחר לראות מה עשית בבית שלך," אמר סקיי.

"סבבה," אמרה לילך. "תתקשר אלַי דרך לוח הבקרה."

הוא כבר היה שקוע שוב במנועים שלו, והיא יצאה מהבית שלו אל אור השמש שיצרה בעצמה.

היא שכחה להתקשר לאימא שלה! איך עושים את זה? לילך העלתה את לוח הבקרה שלה ובחרה בשיחות יוצאות. רוטמן התחייב לממן לה שיחות בתוך ישראל ללא הגבלה. היא בחרה בדפדפן, גלשה לאינטרנט והתחברה לרשימת אנשי הקשר שלה. תוך שניות הופיעה מולה אמהּ במסך הווידאו.

"מי זה? לילכוש?" שאלה אימא.

"כן, שיפצתי קצת את הפרצוף," אמרה לילך.

"הפרצוף הרגיל שלך יותר יפה. אז איך את מסתדרת שם בתוך המחשב?"

.

"סקיי!" צרחה לילך לתוך לוח הבקרה. "בוא לפה מיד!"

"מה קרה?" שאל סקיי. לפי הרקע מאחוריו הוא ישב בכיסא הקפטן באחד מחדרי הגשר שעיצב לעצמו.

"עכשיו!!!"

היא ראתה אותו שולח יד לפנים ותוך רגע הוא עמד לידה.

"מה הבעיה?"

לילך הצביעה לפנים.

"זו המילניום פאלקון," אמר סקיי.

הוא חושב שהיא לא יודעת? מה זה הזלזול הזה?

"מה עושה החללית של האן סולו באמצע הפארק שלי?!" צעקה.

"כל שאר העיר מלאה בבתים היפים האלה שיצרת ולא רציתי לקלקל."

"אז החלטת לקלקל את הפארק?"

"רק פה היה מספיק מקום."

לילך העלתה את לוח הבקרה שלה ושיוותה לעיניה גוון אדום. כשנעצה כך מבט בסקיי הוא נרתע לאחור.

"הנסיינית הבאה אמורה להגיע היום," אמרה לילך. "היא כנראה תהיה אדם נורמלי. היא לא צריכה לראות את הפאלקון באמצע הפארק! את זה יש באזור של אלה שמתחברים לזמן קצר. מה שרוטמן אמר לי זה לעצב עיר רגילה לגמרי! ואתה הורס לי אותה!"

"טוב, סליחה, אפשר לחשוב…"

קול זר קרא מאחוריהם, "היי!"

"פאק!" אמרה לילך. "תעלים את זה מפה."

היא הסתובבה וחייכה אל האישה הבלונדינית שהתקרבה אליהם.

"היי, אני אליס," אמרה. "והדביל הוא סקיי."

"מוניקה," אמרה האישה ולילך לא ידעה אם זה שמה האמִתי או ניק.

"מה זה?" שאלה מוניקה והצביעה קדימה. לילך העיפה מבט גם היא.

"עוד לא העפת את החללית הזאת?!" היא צעקה.

"אני לא מצליח. יש איזה באג," אמר סקיי. "אני בדיוק ממלא טופס."

"טופס?!"

"בשביל זה אני פה. לדווח על באגים."

לילך פלטה נהמה מרוגזת והעלתה את לוח הבקרה שלה. היא לא הצליחה להעיף את החללית. זה לא היה אלמנט שלה. היתה לה אפשרות רק להעלים אותו משדה הראייה שלה.

"תעיף מפה את הדבר הזה לפני שאני חונקת אותך!"

"את לא יכולה. אנחנו וירטואליים," אמר סקיי.

החיוך הזחוח שלו שיגע אותה.

"בואי, מוניקה," אמרה והציעה למוניקה את זרועה. "אני אראה לך את העיר."

"אני אשמח," אמרה מוניקה והעבירה מבטים מבולבלים בין שניהם. סקיי חזר לעבוד על לוח הבקרה.

.

הספינה הארורה נעלמה רק למחרת, אחרי שהגיע הנסיין הרביעי והספיק לראות אותה שם.

"אני מצטער, זה היה באג," אמר סקיי, כשהוא שרוע על הערסל שהיא יצרה בפארק. מוניקה וגלעד השתוללו על הקרוסלה התלת-ממדית כמו ילדים בגן.

"יצרתי עיר שלמה ולא נתקלתי בשום באג כזה."

"אז את יותר מוכשרת ממני. אבל אני ממש אהבתי את החללית הזאת."

"מה קשורה חללית באמצע הפארק? רוטמן שלח אותי לפה כדי לעצב מקום שאנשים ירצו לגור בו."

סקיי התיישב ונעץ בה מבט חמור. עיניו היו כחולות היום. "לא, הוא לא," הוא אמר. "הוא שלח אותנו לנסות חיים ארוכי טווח בתוך העולם הווירטואלי. הוא הרשה לך לעצב את העיר, אבל זה לא אומר שלאחרים אסור."

"לך אין כישרון לזה. לי יש!"

"ככה?" שאל סקיי. הוא העלה את לוח הבקרה שלו ורגע אחרי זה הם היו בתוך המילניום פאלקון. גלעד ומוניקה צרחו כשהקרוסלה נעלמה והם נפלו לתוך תא המבריחים הפתוח.

"סליחה!" צעק אליהם סקיי ופניו התכווצו בבהלה.

"תעיף את זה מפה!" צרחה לילך והתנפלה על סקיי. הוא צחק ונעלם בדיוק כשידיה התהדקו סביב גרונו.

.

לילך שיגרה את עצמה אל הוורטיגו כדי לסיים את ההכנות למסיבה שתכננה. לאחר שבוע, קהילת הנסיינים הקטנה מנתה כבר שמונה אנשים, והגיע הזמן שייפגשו כולם ויחנכו את המועדון במסיבה פרועה. המקום התגשם סביבה ופיה נפער. היא עבדה בקפדנות על העיצוב הפנימי במשך כל היום הקודם, הגוון האדום המדויק של הקירות, הדוגמה על הרצפה המבהיקה, צינורות המתכת על התקרה.

אבל עכשיו הכול היה בצבע אפור מדכא, והתקרה הייתה צבועה בסיד פשוט ובאמצע הרצפה היה בור עמוק.

"מה זה?" היא שאלה בקול רם. "מי עשה את זה?"

"אליס, אני ממש מתנצל," נשמעה קריאה מלמעלה.

לילך נשאה את עיניה וראתה את סקיי מרחף בפינת האולם ליד התקרה.

"הרסת את העיצוב שלי?" היא שאלה.

"לא, אל תדאגי," הוא אמר. "שמרתי הכול קודם. אני יכול להחזיר את זה בשנייה."

לילך העלתה את לוח הבקרה וביטלה את הכבידה שלה. היא ניווטה את דרכה באוויר עד סקיי.

"אז תחזיר את זה!" אמרה. "כולם יהיו פה תוך כמה דקות."

"למה את מתרגשת?" שאל סקיי, והניע את ידו כמעלה את לוח הבקרה שלו.

"כי ארגנתי מסיבה. למה אתה הורס לי? אתה שונא אותי או משהו?"

"לא, אני מאוד מחבב אותך. פשוט עם הרשאות העיצוב שלי אני לא אמור להיות מסוגל לגעת בעיצובים שלך מחוץ לבית שלי, ורציתי לבדוק את זה במסגרת בדיקות הבאגים. ומסתבר שאני יכול. אז מילאתי דיווח מפורט."

הוא חייך אליה בהתרגשות, כאילו החדווה שבגילוי התקלה גורמת לו לאקסטזה.

"סקיי, בבקשה תחזיר את העיצוב שלי לפני שכולם יבואו."

"שנייה, אני שולח את הדו"ח."

לילך חשפה מולו את שיניה. אצבעו זזה באוויר.

"הנה, אני מחזיר את העיצוב." אצבעו זזה שוב. דבר לא קרה.

"נו?"

"זה היה אמור לחזור," הוא נשך את שפתו התחתונה ולחץ על כפתור דמיוני.

לחרדתה שמעה מלמטה את קולו של גלעד, "זה… אה… מעניין מאוד."

היא ראתה אותו ואת בוריס עומדים למרגלות הבור ומסתכלים למטה. מוניקה בדיוק נכנסה למבנה גם היא.

"סקיי, בבקשה, עבדתי על זה שעות אתמול."

"זה המשך הבאג!" הוא אמר וחיוך עלה על פניו. הוא ראה את הבעתה והחיוך שלו נמחק.

"אני באמת מצטער, זה פשוט העבודה שלי פה, את מבינה…"

"אולי נעביר את המסיבה לאגם?" הציעה מוניקה.

"יצור אטום שכמוך," צרחה לילך, "למה אתה חייב לבדוק באגים בדיוק לפני המסיבה? לא יכולת לעשות את זה אחריה?"

"לא ידעתי שזה כל כך חשוב. אנחנו רק כמה אנשים. חכי, אני בטוח שאצליח לסדר את זה עוד מעט."

הוא הקיש באוויר באצבעותיו. הקירות האדימו, אך התקרה עדיין הייתה סיד, וברצפה עדיין היה בור.

"אוף איתך!" צרחה לילך.

"אליס, זה לא כזה נורא," אמרה מוניקה. "אפשר לסתום את הרצפה ולעשות את המסיבה בכל זאת. מה שעושה את המסיבה אלה האנשים, לא המקום."

"לא, אל תעשו שינויים," אמר סקיי, "זה ישבש לי את הניסיון להחזיר את העיצוב היפה של אליס."

"אז בואו נעשה מסיבה בתעופה," אמר בוריס, וזינק לאוויר. "בואו ננצל את המדיום עד הסוף."

"רעיון מעולה," אמר סקיי, "שימו מוזיקה ותתחילו את המסיבה. אני אנסה לעקוף את הבאג."

"אני לא רציתי מסיבה אווירית, רציתי מסיבה רגילה," לילך רצתה לבכות, אך הדמעות הווירטואליות לא באו.

"תפסיקי להיות כזו תינוקת," צעק סקיי. "מסיבה אווירית זה מגניב. אני עוד מעט אחזיר את העיצוב שלך. במקרה הכי גרוע נעשה את זה במילניום פאלקון."

"אאאאא," היא צרחה והשתלחה בו.

.

לילך גלשה באתרי חדשות כשהופיעה לה בקשת שיחה מאוריאל רוטמן. היא לחצה לאישור ואמרה, "היי, בוס."

רוטמן הביט בה וגבותיו מכווצות.

"אני שם לזה סוף," אמר.

"לְמה?"

"למריבות שלך עם ניר."

"עם מי?"

"ניר. הבחור שהגיע מיד אחרייך."

"ככה קוראים לו?"

רוטמן עצם לרגע את עיניו ופקח אותן שוב.

"הוא משגע אותי, הוא הורס לי את העיצובים."

"כן, מוניקה מעבירה לי דיווחים על כולם."

"מוניקה?"

"היא נכנסה כדי לבקר את התפתחות היחסים בין הנסיינים. אתם אפילו לא שבועיים שם. לא רק שאתם לא מפסיקים לריב, אתם הורסים לכל השאר את החוויה. זה לא יכול להימשך."

"אז תוציא את הקרצייה הזה מהמערכת," אמרה לילך. "הייתי חוסמת אותו, אבל ביטלתם את האפשרות הזאת בתקופת הניסוי."

"אני אכן מוציא אותו מהמערכת," אמר רוטמן.

"יופי."

"וגם אותך."

לילך קפצה מהכיסא. "מה?!" היא צרחה.

"אנחנו מנתקים אותך בעוד שעה. אם את רוצה להיפרד ממישהו, אני מציע שתעשי את זה עכשיו."

"אבל אמרנו חודשיים!"

היא דיברה למסך ריק.

.

צלצול בדלת. לילך קמה מהטלוויזיה בעצלתיים. אף על פי שחלפו כבר ארבעה ימים מאז שחזרה הביתה, הגוף שלה נדמה לה כבד. היה קל מדי להתרגל לקלילות הווירטואלית.

"מי שם?" שאלה.

"ניר."

היא פתחה את הדלת. הוא עמד שם. נמוך יותר מאשר במערכת, עם שׂער חום ומשקפיים בעלי מסגרת שחורה דקה שדרכם ראתה עיניים כהות.

"אני מצטער," אמר.

"גם אני," אמרה לילך, והזמינה אותו להיכנס בתנועת יד.

"בהתחלה כעסתי עלייך שבגללך הוציאו אותי–"

"אתה כעסת עלַי?" היא החלה להתלהט שוב.

"ואז הבנתי שתרמתי לזה הרבה," אמר ניר, ונכנס לבית. "אני מרגיש שהרסתי את תיק העבודות שלך." היא סגרה את הדלת, רגועה יותר.

"רוטמן שלח לי את הכול," אמרה. "יש לי מה להראות. ובינינו, גם אני אחראית."

"לפחות לא הכול נהרס," אמר ניר. הוא הוציא מכיסו קופסה קטנה והושיט לה.

"מתנת פיוס ממני," אמר.

לילך חייכה ולקחה את הקופסה. בתוכה ראתה שרשרת כסף שעליה תליון קטן בצורת המילניום פאלקון.

"לא פגשתי הרבה בחורות שזיהו את החללית של האן סולו," אמר ניר.

"זה מקסים," אמרה לילך והוציאה את השרשרת מהקופסה.

"את אוהבת את זה?"

"אני מתה על מלחמת הכוכבים."

ניר חייך. "מתאים לך ארבע שעות בווירטואלי, בקנטינה עם האן סולו, אובי ואן ולוק סקייווקר?"

"אבל לא אצל רוטמן."

"אצל דעבול. עלַי."

"יאללה!"

הם שילבו ידיים.

"את יודעת שאת יפה הרבה יותר בעולם האמִתי?"

"חנפן."

"לא, באמת. בייחוד נקודת החן הזו."

בעצם הוא לא כזה גרוע, היא חשבה כשיצאו מהבית, והמילניום פאלקון לצווארה.

—

יעל פורמן – מחברת הספר "ילדי בית הזכוכית". סיפוריה התפרסמו בבמות מודפסות ומקוונות רבות.